פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן.
פלייליסט שירי הסיום שלנו בספוטיפיי, עכשיו עם שופן: spoti.fi/3ceYTrL
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/11/2023.
יובל: ברוכה הבאה לפרק 165.
עינת: ברוך המברך.
יובל: מה שלומך?
עינת: לא יודעת.
יובל: אה… אה…
עינת: אתה?
יובל: אה…
עינת: זה היה מה שלומך, כאילו, בלי…
יובל: מה? בלי כוונה?
עינת: אמרת 'מה שלומך' והורדת את העיניים לטלפון. [מחייכת]
יובל: לא, כי רציתי לראות רק…
עינת: מאוד מעליב! [מזייפת בכי]
יובל: …מה התאריך שלנו היום. אנחנו ב 27 בנובמבר. השעה 19:18 דקות כרגע. [עינת מהמהמת בהסכמה] אנחנו ביום ה… [עינת צוחקת צחוק קצר] רביעי של שחרור חטופים ב… בריאליטי של סינוואר הזה,
עינת: ג'יזס.
יובל: הריאליטי המזעזע הזה. ואלה הם חיינו. זה ממש... כאילו, כמובן בלי להשוות אבל, אני מרגיש כאילו כולנו חטופים, נכון? כבר איזה 50 ומשהו יום.
עינת: לגמרי. לגמרי.
יובל: בדיוק דיברנו על זה ש…
עינת: בלי להשוות.
יובל: כמובן בלי להשוות, אי אפשר להשוות, ברור. אבל ש… הדעת לא נותנת להתנתק מהדבר. ולכן כאילו כמעט כל מי שעוסק במשהו שהוא קצת דורש ממנו לפנות את הראש כדי לחשוב על משהו אחר, [עינת מהמהמת בהסכמה] מתקשה יותר מתמיד בתקופה הזאת.
עינת: כי זה… זה אבל לכל דבר.
יובל: כן.
עינת: פשוט לקחו לנו משהו.
יובל: לקחו…
עינת: אה… לקחו לנו מציאות, לקחו לנו, אתה יודע, ביטחון, אמון, לקחו לנו אנשים, ילדים.
יובל: כן.
עינת: כזה.
יובל: אמ… אז… [עינת נאנחת] אז אני חושב שמאז אנחנו באמת מרגישים, מאז שזה קרה, שכולנו, כמו שאומרים 'רקמה אנושית אחת', כולנו 'רקמה יהודית אחת'. [עינת מהמהמת בחיוך] גם מי שניסה לברוח הכי רחוק…
עינת: כן אבל אתה יודע, זה מעניין כי… המוח הולך לשם כדי להירגע. בגלל שאנחנו…
יובל: כדי לקבל שייכות,
עינת: בגלל שאנחנו… בגלל שאנחנו יצורים שזקוקים זה לזה, אז… אז אתה עובר, לא במודע, ב… בראש,
יובל: כן,
עינת: למכנה המשותף, למי כמוך. למי…
יובל: מי איתי.
עינת: כן.
יובל: שאני לא אהיה לבד,
עינת: כן.
יובל: כמו שאת תמיד אומרת.
עינת: וב… בעולם שבו… העולם כרגע מתחלק ל… שוב, בעיניים שלנו, יהודים ולא יהודים. וגם יש הרבה מאוד יהודים בעולם, לא מדברת על הארץ, ש… מה שנקרא, מסתווים כמשהו אחר. זה גם שאלה, האם הם איתך, האם הם לא איתך.
יובל: זה… אני חושב שזה מסוג הרגעים שבהם אתה, כמה שאתה ליברל ופתוח וכל זה,
עינת: כן,
יובל: מי שלא איתך ברגעים האלה, אתה…
עינת: מה?
יובל: מסמן עליו איקס. הוא לא איתך.
עינת: זה אתה. [צוחקת]
יובל: את לא?
עינת: זה אתה. אממ… אני חושבת שאני כן, במובן ה… הכאילו השטוח או השטחי. אבל אני מראש מביטה לציפיות שלי מלכתחילה, ושואלת, אתה יודע, למה ציפיתי?
יובל: לא, לא ציפית…
עינת: האם אני הייתי איתו אם דברים היו הפוכים?
יובל: סתם דוגמא, שאת רואה… אֶת…
עינת: מה הסלברטיז שלא… זה?
יובל: עזבי סלבריטיז.
עינת: מה?
יובל: משהו שאני זוכר שראית וזה כן עשה לך איזה זעזוע, שהאגודה העולמית ל… להדרכת הורים או לטי…
עינת: בוודאי שזה עשה זעזוע,
יובל: הם…
עינת: אבל זה לא שאני אעשה עליהם איקס. כי אני חושבת שהחלק המעניין במשוואה, הוא לא לחשוב בינארי אלא להגיד: וואו, זה כואב. אני בטוחה שנחזור על זה אגב בפרק, אוקיי? [יובל מהמהם בהסכמה] תסתכל על המודל. אנחנו כל כך ממהרים לפתור או לפרש את המציאות. כדי שהיא תיכנס לנו לתוך קופסת השליטה. שבמשוואה של מי שלא בעדי - אני אעשה עליו איקס, אז הוא מחוץ הקופסה שלי, פףףף התקדמתי. לא עצרתי לרגע ללקק או לראות שנשרטתי, נפצעתי, כואב לי, לא נעים לי. שאגב, משם מגיעה בכלל אמפתיה לאחרים. המקום שבו אני יכול לדמיין לא את הללכת בנעליו של מישהו. אלא… אלא את הנבטים, את הגרעינים, של איך זה מרגיש כשמישהו לא איתי, או כשאני לבד, או כשהיו לי ציפיות מסוימות והם התבדו. אז א… אני חושבת ש…
יובל: כן, זהו, זה… זה קשור לזה שאתה מרגיש… נגיד אתה הולך בחבורה של אנשים, [עינת מהמהמת בהסכמה] ואז נפגעת מאוד קשה. וכולם ראו שנפגעת מאוד קשה. ואנשים שאתה היית אמפתי עבורם בכל מיני אתגרים שהיו להם, ופתאום כשקורה לך הדבר הזה שהוא פגיעה כל כך קשה,
עינת: כן,
יובל: אתה רואה שאף אחד מהם לא אמפתי כלפייך. אז קשה להשאיר את הגרעין הזה של האמונה באדם אחרי הדבר הזה. וזה גם מחבר אותנו לנושא הפרק. כי אנחנו היום בפרק מיוחד. שאנחנו רוצים לדבר אל אחינו הישראלים שנמצאים בחו"ל, [עינת מהמהמת באמפתיה] שנמצאים ברילוקיישן.
עינת: כן.
יובל: לא שזה לא רלוונטי למאזינים שלנו בארץ.
עינת: רלוונטי. אל תסגרו את הפרק.
יובל: לא ממש לא. אבל…
עינת: הורים ומורים. אבל… כן.
יובל: הם נמצאים בסיטואציית 'רחוק מהעין קרוב אל הלב' לא פשוטה, כאילו.
עינת: כן.
יובל: זה אנשים ש… לא יודע, מישהי סיפרה לנו לנו ששכנה שלהם קרובה אמרה להם ממש אחרי השבעה באוקטובר: how are you וכו'. ויומיים אחר כך אמרה: it's awful what's being done to the palestinians… זאת אומרת,
עינת: כן,
יובל: אנשים מְהַ… מהמקומות הכי קרובים שלהם מרגישים…
עינת: זרים.
יובל: זרים.
עינת: לא מבינים, מרוחקים.
יובל: כן. אז אנחנו פה בפרק מיוחד והפרק הזה הוא בחסות של 'דיוויד שילד' מבית פספורט-קארד, במיוחד עבור חברים שנמצאים בחו"ל. אה… מי שלא מכיר, 'דיוויד שילד' זו חברת ביטוח לישראלים ברילוקיישן. היא בעצם מחליפה את הקופת חולים, [עינת מהמהמת בהסכמה] והם מציעים פתרונות, לשיחות ייעוץ חינם בימים אלה עם פסיכולוגים מוסמכים של תל השומר ומכון תמיר. זה שירות חינם שדייוויד שילד מעמידים לכם, וכל מה שצריך לעשות זה לפנות לשירות הלקוחות ולתאם פגישות. תנצלו את זה.
עינת: כן.
יובל: ואנחנו יכולים להתחיל את הפרק.
עינת: קדימה.
[מוזיקת פתיחה קצבית]
יובל: ורק כדי להיכנס לאווירה, אני אמרתי נבדוק סתם, איפה האזינו לנו היום בעולם, לפודקאסט.
עינת: אוקי.
יובל: אז כמובן שרוב המאזינים שלנו מישראל. אבל רק היום היו האזנות ממלבורן, ויוסטון, וניו יורק, ורוקביל סנטר, וקווינס, וברוקלין, והובוקן, ופאלו-אלטו, וסאניביל, ומילאנו, ודאבלין, ואוטווה, ופוקט שבתאילנד.
עינת: כן, יש הרבה ישראלים עכשיו.
יובל: וטורונטו, ואנגלווד, וחברון. [עינת מהמהמת בחיוך] למרות שחברון אני מעריך שזה ישראלים שפשוט נוסעים,
עינת: כן.
יובל: וזה… בדרך, וזה נתפס על זה של חברון.
עינת: לגמרי.
יובל: אבל… אבל אני חושב שבאמת… אני יודע את זה, גם בגלל הפניות שקיבלנו לאחרונה. וגם בגלל שעשית עם 'דייויד שילד' זום ל… לאנשים האלה, ובאמת… התחושות שלהם מאוד-מאוד קשות. כי לנו לפחות יש את הביחד, והם, הם לא ב-'ביחד'. והם נמצאים במקום שהוא בהרבה מובנים, לפחות עבור חלקם, זה כאילו החלום הישראלי, עד לפני השביעי באוקטובר.
עינת: כן.
יובל: בו… הלוואי שיום אחד יציעו לנו מגוגל…
עינת: כן,
יובל: …לעבור לפאלו אלטו או whatever, מפייסבוק, אני לא יודע איפה יושבים… ו… או לסיאטל למיקרוסופט, ונקבל משכורת אמריקאית ונחיה כמו בסיטקומים…
עינת: כן,
יובל: …או בסרטים רומנטיים,
עינת: אלה אנשים ש…
יובל: ואני אהיה סטיב מרטין ואת תהיי… זה…
עינת: …כש… כשגדלנו אז זה…
יובל: זה היה החלום,
עינת: היה תמיד את הדיבור של ההורים,
יובל: נכון.
עינת: הם… הציעו להם,
יובל: נכון,
עינת: כן…
יובל: קיבל הצעה… הוא בחו"ל… איפה הילד?
עינת: כן, כן,
יובל: הוא עובד אמזון, זה, עובד פה… וגם... ופתאום יש איזה כאפה גם בדבר הזה. [עינת מהמהמת בהסכמה] אז תגידי, בתחושות שאת… שלך משיחות עם האנשים שנמצאים ברילוקיישן, מה… מה שונה בתחושה שלהם לעומת ישראלים שאת מדברת איתם גם בתקופה הזאת.
עינת: אממ… אני חושבת שכמה דברים שונים. וזה נורא מעניין, כי לאורך כל התקופה בשיחות שלי עם האנשים האלה אני קצת מנסה להסביר להם שזה לא כל כך שונה. זאת אומרת, שהרבה מהדברים, שזה נורא טבעי להשליך אותם על זה שהם לא פה, או שהם כרגע, אתה יודע, אפילו נסעו ולא יודעים מתי הם יחזרו. היה איזה תאריך שיבה שכרגע כל התוכניות התבלגנו, [יובל מהמהם בהסכמה] או… אני בכלל לא מדברת על אלה שאני… אני עושה מרכאות כפולות "ברחו".
יובל: [מהמהם בהסכמה]
עינת: משום ש… מסתבר שיש דבר כזה. שהרבה מאוד מהאנשים שהם חיים פה, שופטים ונותנים לאנשים שלא גרים פה איזושהי תחושה מאוד כבדה של אשמה, או של… אתה יודע, זה אפילו… זה בניואנסים הקטנים, של כאילו, נגיד אתה מדבר בטלפון עם מישהו, שהיא סיפרה לי שהיא חיה בחו"ל והיא מתקשרת לגיסתה שהיא חיה בארץ. וכמובן שנושא השיחה הוא המצב. והיא מחוברת בכל שלב, כל הזמן, לכל הערוצים הישראלים, אני חושבת שיותר מגיסתה אפילו שחיה פה. אבל באיזשהו שלב של השיחה מגיע: 'נו, אז קשה בניו יורק?'...
יובל: [מהמהם בהבנה]
עינת: "אז מה… מה בסיילים?'. [קול מתנשא] כאילו איזה מין משהו כזה של…
יובל: downgrade.
עינת: …בואי לא נשכח שלי יש ילד בצבא. שאת, כמה שאת מנסה לעשות את התנועות של 'כולנו רקמה אנושית…', את רקמה אולי, אבל מרוחקת, שיש לה פריבילגיה שלנו אין אותה. שזה קצת שולח אותך כאילו… אתה מכיר את האמא שאומרת: 'תעשי מה שאת חושבת'? [יובל מהמהם בהסכמה] קצת שולח אותך רגע לבדוק בכלל, אם לא היית אמורה אולי לעשות את התנועה הפוכה, אולי לחזור הביתה…
יובל: וזה משהו אמיתי או שזה תחושה?
עינת: אז זהו. אני תמיד מזמינה אנשים… וזה נכון לגבי… לגבי הורות בכלל וגם לגבי… אתה יודע, הרבה פעמים שאני מדברת עם המתבגרים שלנו על דברים שמפעילים אותם נורא או מעליבים אותם נורא, תמיד צריכה להישאל שאלה ראשונית של: במה זה נגע? באיזו מחשבה שלך על עצמך זה נגע? זה… זה תמיד נוגע במקום ש… שנותן לצד שממול המון כוח. כי באיזשהו מקום יש שם אשמה. ואז אני מספרת ללא קשר, על היררכיית הטראומה שקיימת גם פה. והיררכיית הטראומה שקיימת גם פה ולא כולם מדברים עליה אבל היא קיימת, היא באמת הגיעה לקיצון…
יובל: כן.
עינת: …ב… של, אוקיי, היית קו ראשון אבל לא שרפו לך את הבית.
יובל: אה… אפשר לספר שהיו…
עינת: היית קו ראשון אבל…
יובל: היו אצלינו ביום שישי חברים מבארי.
עינת: כן.
יובל: והם סיפרו על זה שאפילו בתוך הניצולים בקיבוץ יש… מה זה אפילו, זה הכי הגיוני. יש היררכיות של...
עינת: של למי כואב יותר.
יובל: של טרגדיה.
עינת: למי… למי לקחו יותר. מי יותר ב… אז…
יובל: מי שלא נפגע במעגל המשפחתי הראשון שלו, אז מסתובב עם אשמת ניצולים כזאת. אז את חושבת שזה תחושה שיש גם לישראלים בחו"ל? אשמת ניצולים?
עינת: אין לי ספק. אין לי ספק. אני שומעת את זה כל הזמן. ואני חושבת, ששוב, כמו כל רגש שלילי שאנחנו מרגישים, במקום לנסות לדחוף אותו הצידה או לחלופין לעשות איקס על מי שמדבר איתך כרגע, כי הוא לא אמפתי, כי הוא לא זה… כי הוא לא יודע מה זה להיות בנעליי, כי אני אף פעם לא אמרתי לו, במצבו עשיתי לו להרגיש רע… קצת חוזר אחורה למה שדיברנו. אני חושבת שכל כך קשה לנו, עד בלתי אפשרי, להיות במקום שבו אנחנו יכולים להגיד: זה לא… זה לא נעים התחושה הזו. וכן, אני… אני הולך איתה. ו… ואין שום דבר שאני יכול לעשות, גם אם אני בוושינגטון, גם אם אני בתל אביב, גם אם אני בעוטף ולא נפגע לי אף אחד, וגם אם אין לי ברירה ובכלל המדינה שלחה אותי! אני… אני… אני מייצג שם, אני עובד שם, אני עושה שם. ובסוף היכולת שלנו לא לקחת אישית, או לא להתברדק מול כל הדברים האלה שהאסון הזה מעורר בנו, היא נמתחת עד הקצה המאוד קצר של היכולת שלנו, להכיר במגוון של רגשות מאוד מאוד לא נעימים. שבעולם שבו גדלנו או חונכנו, אין להם מקום כי צריך להתקדם. אין להם מקום כי צריך כאילו… החיים יותר חזקים… אין להם מקום כי… אתה יודע. מישהו סבל יותר. וכל המחקרים, וכל הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדעי הטראומה, הנוירולוגיה, כולם מכוונים לאותו מקום. ליכולת להיות, רגע, במפה הפנימית הזו, שאגב, היא כמו טביעת אצבע. היא אמנם מורכבת מהמון חתיכות… אלמנטים…
יובל: אלמנטים דומים, אבל כל אחד שונה.
עינת: ממש כל אחד שונה.
יובל: כן. אה… אני זוכר שדיברת עם חברה שלך קרי מניו יורק, [עינת מהמהמת בהסכמה] באמת כמה ימים אחרי ש… שביעי באוקטובר. ו… היא אמרה שהיא לא שולחת את הילדים לגן או לבית ספר, כי הבית ספר היהודי שם יש שם הפגנות,
עינת: הפגנות, כן.
יובל: שפכו שם צבע אדום על ה… טיפות דם על השער או משהו כזה. זה נראה לי נורא מזעזע. אבל אמרתי, רגע, באותו זמן גם פה פחדו לשלוח את הילדים לגנים ובכלל למקומות, כאילו. ועדיין, יש משהו בתחושה הזאת שכולם סביבך מפחדים לשלוח את כל הילדים לכל המקומות, [עינת מהמהמת בהסכמה] לעומת התחושה שאתה…
עינת: אתה…
יובל: …מפחד לשלוח אבל השכן שלך לא מפחד,
עינת: כן.
יובל: וזה שברחוב לא מפחד. ואנחנו פה, אנחנו בארץ…
עינת: נכון,
יובל: …בסופר או עם הכלב, אתה רואה שכולם עם פרצוף כזה שאתה מבין שכולנו באותו סרט.
עינת: לגמרי.
יובל: לעומת זאת כשאתה גר במקום אחר…
עינת: לגמרי.
יובל: …אז כולם בסרט אחר.
עינת: זה קשה נורא.
יובל: זה אפילו מייצר איזה שהוא מימד בעיני שהוא יותר קשה.
עינת: לגמרי.
יובל: זה… זה קצת מזכיר לי שתמיד אנשים אומרים שאם אתה יהודי שגר בחו"ל, אז אתה חייב להיות קצת דתי, במובן הזה שאם אתה רוצה להישאר קשור ליהדות שלך אתה חייב להיות קשור לאיזה שהוא בית כנסת. לא משנה רפורמי, קונסרבטיבי, whatever. אתה צריך שיהיה לך איזה שהוא משהו אקטיבי. לעומת זאת בישראל, אתה יכול להיות יהודי חילוני לחלוטין, שאין לו כל קשר ליהדות, אבל מעצם זה שאתה פה, אתה כבר…
עינת: סימנת וי במשבצת.
יובל: לא רק סימנת וי. אתה חלק מהדבר.
עינת: נכון.
יובל: חלק מהדבר.
עינת: אבל… אבל זה נכון גם לגבי ישראלים בחו"ל. שפתאום הסיפור הקהילתי או של החבר'ה הישראלים שנמצאים מסביבם, הופך להיות סיפורה של המשפחה האלטרנטיבית. זה לא חשוב כרגע אם זה ארוחות שישי, או אם זה הטלפון הראשון כשמשהו מסתבך. אלה האנשים שלך. אליהם אתה…
יובל: נגיד אני… סתם דוגמא. זה נכון, אנחנו שומעים את זה תמיד מישראלים, לא רק בעקבות הדבר הזה. אבל חשבתי נגיד, אם הייתי עובד בחברה אמריקאית, [עינת מהמהמת בהאזנה] וב-9 באוקטובר הייתי צריך לבוא לעבודה. [עינת מהמהמת בהאזנה] ואני יודע שההוא שיושב לידי ב-cubicle, הוא פרסם הרגע, אה… ceasefire now, אה…
עינת: כן.
יובל: stop zio…
עינת: from the river to the sea,
יובל: כן. from the river to the sea, או stop zionism, כל הדברים האלה. זה סיטואציה כמעט בלתי אפשרית. עבורי לפחות.
עינת: אבל ש… אבל שוב. השאלה אם היא בלתי אפשרית… תראה, כי בסוף הכל הוא… הוא… הוא צד של פרשנות.
יובל: כי זה לא באזורי… את יכולה להגיד גם עבודה בארץ אתה יכול… ההוא ביבי, ההוא לא ביבי. בסדר, אבל, אוקי…
עינת: לא, למה זה בלתי אפשרי? זה בלתי אפשרי כי זה זורק אותנו לתוך מלחמת העולם הש…
יובל: כי זה מוחק אותך.
עינת: לא, לא, לא. זה לא מוחק אותך. זה… זה בלתי אפשרי משום שאין לך… אתה בוחר כרגע, המוח שלך בוחר כרגע, מתוך הישרדות אגב, בפרשנות הכי גרועה, הכי גרועה, שיכולה להיות. זאת אומרת שממגוון של הרבה פרשנויות, החל בבורות, דרך, אתה יודע, social currency של כאילו, ככה החבר'ה שלי… אה… אה… זה מה ש… זה מה שמקובל כרגע להגיד בהקשר של ה…
יובל: קוראים לזה the current thing.
עינת: בדיוק.
יובל: כמו שהיה דגל אוקראינה,
עינת: יפה.
יובל: אז עכשיו דגל פלסטין.
עינת: אז… אז יש הרבה מאוד פרשנויות שאני יכולה לתת לההוא שיושב לידך ב-cubicle.
כולל זה שהוא מאוד מחבב אותך באופן אישי, ואוהב לצאת איתך לצהריים, שהם לא הפרשנות שתשלח אותנו לזה שכשהנאצים יגיעו - הוא יצביע עליך.
יובל: אה… אני חולק עליך.
עינת: אה… בסדר.
יובל: יכול להיות שאת בנאדם גדול ממני. אבל אני לא יודע איך אתה יכול לשבת ולחשוב שהבן אדם הזה ממשיך להתייחס אליך אותו דבר כמו קודם, כשאתה יודע שמבחינתו אתה מייצג…
עינת: אני חושבת ש…
יובל: …evil.
עינת: אני חושבת שזה מאוד קשה.
יובל: שמגיע לך מה שקרה לך.
עינת: אני חושבת שזה מאוד קשה. אני לא חושבת שהאדם בהכרח… אולי כן, בוא נברר. ואת זה אני רוצה לברר, אבל אני לא חושבת שבהכרח כל מי שיושב מאחורי מקלדת, יודע ומבין לעומק בדיוק מה שהאצבעות שלו, או האגודל למעלה שלו, אומר כרגע. מלבד אותו, אתה יודע, מִילְיֵיה שחשוב גם לו להישרדותו. עכשיו, מה קורה? זה הרי בדיוק… זה הכל בסוף יושב על אותו ציר של 'לבד אל מול ביחד'. זה הציר שנועד להדליק לנו את כל נורות האזהרה גם לילדים שלנו. והרבה פעמים אנחנו נכשלים ביכולת לראות את זה או להבין את זה, אוקיי? כי אם הילדים שלנו היו מפרשים את… כמו שאתה מפרש, יש מצב שהם היו שמים עלינו איקס בגיל שנתיים וחצי. האדם שיכול, כשקשה לי, כשאני בתחתית החבית, לשלוח אותי עוד לחדר, לבודד אותי! זה האדם שאני אמור לנוע לכיוונו או לנוע ממנו, הרחק?! אז אצל ילדים זה הרבה יותר מורכב, כי הטבע שולח אותם להיות תלויים בנו. ואז אנחנו פוגעים בהם, ואז נהיה בלאגן שלם. אבל בסופו של דבר כשאני מדברת על ה-hard wire, על התוכנה, על החומרה, על המקום שבו אנחנו כולנו נמצאים בחוויה קשה מאוד… והנה אני יוצאת מזה החוצה, למקום שבו אתה לא מסכים איתי, ואני אומרת, בסופו של דבר, היכולת להבין מורכבות… וכן, יכול להיות… אני לא לוקחת את הפרשנות הכי גרועה. היא גם באה בחשבון. אבל…
יובל: את יודעת מי הבין מורכבות? כל האלה מ"בצלם" שהיו לוקחים את העזתים לבית חולים ואז נשחטו. אני… אני חושב שיש מקומות שבהם המורכבות קשה להביא אותה לידי שימוש ולידי… זאת אומרת, כשאתה במקום הישרדותי כל כך קיצוני, כל כך חד, כל כך ברור, קשה לך להכיל מורכבות.
עינת: אוקיי. אז אני שואלת אותך עכשיו. מי אמר שאתה, ספציפית, או ג'ו במונטנה…
יובל: Joe Shmow,
עינת: …אוקיי? שהוא גם יהודי. נמצאים…
יובל: ג'ו שמולוביץ'...
עינת: נמצאים במקום הישרדותי?
יובל: אה… אני חושב שזה די ברור. לא צריך להסביר את זה.
עינת: אז אני חושבת שאנחנו צריכים רגע לחלק את הדבר הזה לאחד, אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים במקום הישרדותי. זה מה שאנחנו מרגישים כרגע. אוקי? שתיי… מה? מה? מה? [ברוגז]
יובל: לא, כי…
עינת: מה? מישהו ב-cubicle לידו יוציא סכין?
יובל: לא, אבל הוא עדיין הולך ב… תראי, בהרבה מקומות בעולם…
עינת: א… אתה מבין? [בתסכול]
יובל: תשמעי, אנשים שעושים הפגנות בלונדון ואז מחפשים לרוץ לחפש יהודי להרביץ לו. או שבפריז מסמנים בו ב… בבריל…
עינת: בסדר,
יובל: …מסמנים בתים במגן דוד…
עינת: אוקי. אז בוא אני אשאל אותך,
יובל: אז הסכנה היא… היא כן מרגישה מוחשית.
עינת: בסדר, ברור שהיא מרגי…
יובל: היא לא… היא לא איזה משהו בראש של הבנאדם.
עינת: זה לא בראש של בן אדם. זה לעולם נעוץ במשהו שקורה במציאות. השאלה היא, אוקיי? וכאן אני יכולה לדבר על כל השיחות שאני מנהלת מול ישראלים בחו"ל. האם באמת אתם מרגישים שהילדים שלכם בסכנה? כי אם כן, אין שיחה. אפשר להזמין כרטיס. באמת. מה, זה לא…
יובל: כן אבל הם יגידו לעצמם, מה אם העניין הזה הישרדותי, אז יקחו כרטיס, יבואו לארץ. מה יש בארץ? אנחנו פה מאוימים על ידי, לא יודע מה, חצי מיליון טילים…
עינת: כן.
יובל: …מכל הכיוונים,
עינת: כן.
יובל: אה… כל… אם השיחה היא הישרדותית נטו אז…
עינת: אז מה?
יובל: אז…
עינת: הנה אני שואלת אותך.
יובל: …גם הארץ היא לא אופציה טובה.
עינת: אוקיי. אוקיי.
יובל: לפחות אתה מרגיש יותר בנוח אבל…
עינת: אז… אז…
יובל: אתה מרגיש בחברת האנשים שלך אתה עם צרת רבים חצי נחמה. היא… את יודעת, אני חושב שיש גם יש מעבר לזה, יש גם את העניין של ה... של התקשורת. שבסוף בארץ אתה מקבל פה תקשורת שמאוד נוחה לך יחסית. זאת אומרת, הם יחסכו ממך את הדברים המזעזעים באמת, הם לא יראו לך גם את התמונות הקשות בעזה, [עינת מהמהמת בהסכמה] אתה תקבל בסך הכל גם את כל הטיעונים לצדקת הדרך שלך. לעומת זאת אם אתה חי בחו"ל אז הרבה פעמים מה… שאתה פותח את הטלוויזיה המקומית או את הרדיו המקומי אז אתה מקבל…
עינת: נכון. אבל… אבל זה… אבל זה המקום…
יובל: …עוד כאפה. אלא אם אתה כמו תמי ויוסי חברים שלנו בלונדון שרואים רק טלוויזיה ישראלית שם, אז כאילו אתה…
עינת: יש הרבה מאוד ישראלים כאלה. אבל, שוב, היכולת שלך לדעת אפילו, ש… לייצר את הדיבור הפנימי שאומר: אני מרגיש שזה הרבה יותר גרוע, אולי, כי אני רחוק. אתה יודע, זה… זאת חוויה אוניברסלית שהיא לא… היא לא שמורה רק לימים עכשיו. זה נכון לגבי, אתה יודע… חברה שלי שלא הייתה בארץ כשהיה את השבוע שאבא שלי גסס.
יובל: [מהמהמם בהאזנה]
עינת: בתחושה שלה לא היה רגע אחד שבו חייכתי, צחקתי, נכנס אוויר בכלל. זה הכל היה 24 שעות של… אתה יודע, שוק ואבל. אבל… אבל זה לא באמת… זה לא באמת ככה. וככל שאנחנו רחוקים יותר והנה שוב העניין של הריחוק, אוקי? אנחנו צריכים להיות עם גלאי הר… הרבה יותר ניואנסי, שוב, גם בשביל לצפות את הסכנה המיידית ו…
יובל: האמיתית.
עינת: האמיתית! ולא להיכנס ולהינעל בחדר, אתה, יודע באמצע nowhere. כי מאוד פשוט למוח שלנו לקפוץ מ'עברתי איזה שהוא אירוע טראומטי', אוקיי? תאונת הדרכים לצורך העניין. כי כולנו עברנו חתיכת תאונת דרכים. לבין 'אני לא חוזר יותר לכביש', או 'כל נהג בכביש עכשיו הוא אקדח מעשן', או כל זה… זה… העולם הוא כבר לא בטוח. וגם… גם כשאני לא על הכביש, כל מה שאני רואה זה את אותה התנהגות שאני חוויתי על הכביש, כשהוא חתך אותי או כשהוא לא נסע בנתיב. והנה ה… הקיום האנושי שלנו נכנע לאותה חרדה או לאותה פרשנות שלילית, שהולכת ומצמצמת ומצמצמת את היכולת שלנו לבחור בכלל. כי אנחנו כבר פתאום לא בוחרים. פתאום זה כבר מציאות שנכפתה עלינו. אין לנו שליטה עליה. ואתה יודע, אני לא המצאתי שום דבר. ויקטור פרנקל כתב את זה במחנות. בסופו של דבר מי ששורד הוא… הוא זה שלא ייתן לפרשנות הכי שלילית להתקיים. או לפחות יניח לצידה עוד כמה אלטרנטיבות, בצד זה שהוא גם לא… לא סוגר את עיניו.
יובל: כן. לא מאבד עירנות.
עינת: כן.
יובל: טוב, בואי נדבר רגע על ה… אני חושב ש-הנושא בהקשר ההורי סביב הסיפור הזה באמת זה, גם בארץ וגם בעולם, עשינו כאמור, עשית עם 'דיוויד שילד' את הזום ללקוחות שלהם מכל העולם לפני שבוע, ו… וזה גם עלה. שאלת התיווך לילדים. בעיקר אני מניח מדברים על הגיל הרך, [עינת מהמהמת בהסכמה] על הגיל שבו הרבה הורים מנסים לשמור את הילדים באיזה שהיא בועת 'הופ קטנטנים' כזאת, שבה הם לא יחשפו לדברים נוראיים ומזעזעים, בטח לא דברים כאלה מזעזים ונוראים כמו שקורים פה. ואני חושב שבארץ הרבה אנ… הרבה הורים ניסו את זה, ועם הזמן כבר, אין מה לעשות, הילדים…
עינת: בארץ זה לא עובד.
יובל: לא עובד. אז עכשיו לפחות…
עינת: בארץ זאת כבר לא שאלה שנשאלת.
יובל: זו כבר לא שאלה שנשאלת כי כבר ראו את הזה של החטופים, ושמעו פה ושמעו שם,
עינת: לגמרי.
יובל: וגם יש משהו, כן, אני חושב שבחזרה של החטופים, שזה כן מייצר איזה שהוא סיפור של… למרות שמדובר עדיין בחלק קטן מהם,
עינת: סוף טוב, כאילו, בשביל ילדים…
יובל: ב… יש סוף טוב, יש הפי-אנד, בדיוק.
עינת: כן. הנה הם חוזרים.
יובל: זה לא… אתה לא הולך לספר לילד בדיוק מה התהליך הנפשי, וכמה זמן יקח ל… [עינת מהמהמת בהסכמה] לילד שיצא להשתקם מזה. אבל, הנה ראינו את הילד הזה בשבי ועכשיו הוא בחוץ וזה נותן איזה שהוא…
עינת: ואמא שלו מחבקת אותו.
יובל: כן.
עינת: כן.
יובל: הורים בחו"ל לעומת זאת, היה להם הרבה יותר קל לא לספר לילדים בכלל. למרות שההורים עצמם, כישראלים, בסוף הם כמו כולנו. הם גם מסתובבים עם הסכין בבטן,
עינת: לגמרי.
יובל: הם גם מתקשים לחייך, הם גם במחשבות קשות. יש להם קרובי משפחה, יש להם חברים, יש להם מחשבות קיומיות. אה… זה יכול להחזיק? וזה חכם לעשות את זה?
עינת: אז אני חושבת שהשאלה שצריכה להישאל בחו"ל היא טיפה שונה,
יובל: קודם כל בואי נדבר גם על ילדים מבחינת הגילאים פחות או יותר. בואי נעשה רגע סקאלה. כי ברור שבגיל ההתבגרות זה כבר לא רלוונטי. אתה… אתה לא שולט על מה שהם מקבלים בטיק טוק וב… וכולי ו…
עינת: אז בוא נתחיל הפוך.
יובל: אוקי.
עינת: כי זה הרבה פעמים קבוצת גיל שאנחנו זונחים אותה, כאילו, כי אין לנו שליטה, וכי בכל מקרה האינפורמציה מגיעה. וכי לכאורה, אז בסדר, אז הוא יודע. מאיפה הוא יודע? כמו שזוג השבוע שדיברתי, האמא אומרת לי: "אני לא יודעת. מאיפה שיודעים. יוטיוב? מאיפה יודעים?".
יובל: בן כמה הילד?
עינת: 11.
יובל: 11 כולם יודעים, לא?
עינת: היא לא דיברה.
יובל: אה, אוקי.
עינת: היא לא סיפרה. בבית לא דובר. אז אני שואלת, אוקיי, מה הוא יודע? מאיפה הוא יודע? היא לא יודעת מה הוא יודע כי מפחדת לשאול מה הוא יודע. היא יודעת שהוא יודע, כי הם דיברו לא פעם במעבר במסדרון, במטבח ליד השיש על המצב, או על החטופים. אז יש איזה "שגר ושכח"...
יובל: מיקור חוץ. תן לטיק טוק ללמד את הילד שלך.
עינת: אני לא יודעת… שוב אני לא רוצה…
יובל: כאילו, לא נעים לדבר על זה, זה כמו…
עינת: זה הרבה פעמים, זה… אתה יודע… בטח הורים שקשה להם או שנורא חשוב להם לבחור את המילים, או שהם בעצמם לא יכולים להיות בתוך הסיפור! אז בטח לא לשמוע את עצמם מספרים את זה לילד. אז מבחינתם דילגנו על השלב הזה. לא צריך לחזור אחורה. וכאן אני… אני חייבת לשים ברקס. משום שכל הורה שחושב, וזה נכון לגבי כל סוגיה, שהמתבגר שלו כבר ילמד כי יש את האינפורמציה, הוא… טועה. מאוד.
יובל: בדרך כלל מדובר על זה מאוד סביב שיחות על סקס ודברים כאלה שאתה… לא נעים לך לדבר עם הילד שלך, וכולי.
עינת: אבל הלא נעים יש לו מחיר… יש לו תו מחיר מאוד מאוד גבוה, גם בסקס. והורים לא מצליחים או מתקשים להבין, איך הכל קשור להכל. איך, אם אני לא דיברתי את השיחות הראשונות שהם עוד יחסית פשוטות, אוקי?
יובל: מה? איך באים ילדים לעולם?
עינת: זה… זה… בגיל הרך זה איך באים ילדים לעולם, אחר כך ככל שהם גדלים…
יובל: כולם מתים בסוף.
עינת: זה… זה היכולת הניואנסית רגע לזהות את המה נעים לי ומה לא נעים לי, את הגבולות של הגוף של עצמי לעומת של אחרים. זה את המשהו המאוד אוניברסלי, או… או את היכולת שלנו רגע להיות, אתה יודע, אפילו ב… מול אוננות של ילד קטן, הוא… היינו בפרקים האלה.
יובל: [מהמהם בהסכמה]
עינת: ו… ולא… [נושפת בחיקוי של בהלה] אתה יודע, להגיד "איזה מזל שזה רק המשפחה!" או להגיד "תלך לחדר", וזהו. וזה כאילו, נסיים את הדבר הזה. ואולי להגיד באנגלית לאשתך you talk to… זה מקום שאני רוצה שהורים יבינו ששלושה צעדים ממנו, תמיד יש זאב. זאת אומרת שבדמות כיפה אדומה שיוצאת ליער ואתה אולי מזהיר אותה מזאב אבל לא הזהרת אותה מטורפים אחרים. בטח שלא הזהרת אותה מזאב שהתחפש למישהו שדומה לסבתא. בסופו של דבר מה שמציל את הילדים שלנו זה ההורה שאפשר לשאול אותו או לחלוק איתו הכל. איך נראה ההורה הזה? איך מרגישה ההורה הזה? זה ההורה ש… שממש מעוניין לדבר איתי על הכל, בראש ובראשונה. שלא בהכרח יש לו את המילים הנכונות להכל. אבל יש לו את האומץ להגיד: "היי קורה משהו בעולם כרגע. דבר איתי על זה. מה אתה יודע?" [קול רגוע]. לא: "מה אתה יודע?? אני חייב לדעת מה אתה יודע??", כדי לדעת להתייעץ עם המומחה, כדי לדעת איך להגיב את זה… לזה, או באיזה מילים לדבר על זה… [קול לחוץ] אלא ממקום של קצת, כמו שאני מנסה לדבר עם תמי בלונדון ולשאול אותה מה החוויה כרגע של להיות תמי בלונדון. וברור לי שהחוויה של להיות תמי בלונדון, לא זה על החוויה של להיות סימו בלונדון. אבל יש לנו כל כך… כל כך אנחנו ממהרים, במקומות שבהם אנחנו לא יודעים לדבר עם עצמנו, אנחנו לא יודעים להיות בתוך הרגשות המורכבים האלה. ולא סתם נעצרתי על זה במקום של כאילו, רגע, אבל רגע, בוא נעצור רגע, ונודה, ונכיר, ב… במה זה אֵבֶל. במה זה… זה לא סתם אֵבֶל.
יובל: זה השלמה. שלב…
עינת: זה כל השלבים. זה כל השלבים של האבל ביחד. זה… זה גם הכחשה, וזה גם כעס, וזה גם כאילו… זה… איפה השלמה…
יובל: מיקוח.
עינת: אין פה שלמה בכלל. ו… ו… וגם ה… ההדחקה והזה. וגם הצורך בשליטה, ה-what if, וגם האשמה, וגם ה… זה… זה… זה וואחד דבר! אז אתה אומר, למה אני צריך לעצור ולהכיר בזה? משום ששם הכל מתחיל. שם מתחיל היכולת שלנו לדבר ולהושיט יד לאחרים, ושם התחיל היכולת שלנו בטח לא לפחד מול הילדים שלנו. והנה אני קופצת רגע ראש לתוך איך מדברים עם ילדים. כי אם אתה ניגש לדבר עם ילדים, גם אם תגיד את כל המילים הנכונות, ואתה בחרדה ואתה במקום של אה… אה… צורך בשליטה, ולדייק את המילים, או לא לפגוע בו ב… שלא יבין משהו לא נכון,
יובל: לשרוט אותו, כן.
עינת: אז אתה לא האדם שיכול לדבר כרגע.
יובל: אמ… בואי נדבר רגע נגיד על הורה לילד בגיל 7, בסדר? [עינת מהמהמת בהסכמה] שהוא נמצא במקום שהוא… לא היו בו הפגנות של free palestine,
עינת: אוקי,
יובל: ואין תמונות של חטופים. [עינת מהמהמת בהסכמה] וכביכול החיים רגילים ונעימים, כמו ב…
עינת: אוקיי.
יובל: קומדיה רומנטית…
עינת: אז ההורה הזה צריך לשאול את עצמו שתי שאלות. אחת. האם משהו השתנה בבית? זאת אומרת, שאם משהו השתנה בבית… רגע לעבור לרשומון של הילד, לסרט שהילד חווה מאז השבעה באוקטובר. ואם הילד… הייתי מושיבה אותו ואומרת לו תדבר רגע כבן 30. יומני היקר, בבית שלי מאז יום שבת…
יובל: כאילו תרגיל מנטלי, לא אומר לא לשבת…
עינת: לא, לא. תדמיין רגע מבחינת העיניים של הילד שלך, האם הוא רואה כרגע הורה לא פנוי, הורה חרד, הורה עם פרצוף ירוק, הורה שבוכה, הורה שמדבר בטלפון, הורה שמתווכח עם בן הזוג שלו מה עושים ואיך עושים וכמה עושים, הורה שנעלם מהבית כי הוא החליט להתנדב אבל הוא מוכר לי איזה לוקש, הורה… כל השינויים. וילדים רגישים לשינויים [מגחכת]. הם לא יודעים לתת להם שם, בדיוק כמו שילד בן שלוש לא יודע שאמא שלו בהריון בטרימסטר… תחילת טרימסטר שני. כי עוד אין לה בטן. אבל הוא יודע שמשהו השתנה. ואם לדבר הזה…
יובל: כאילו הוא מרגיש את זה אנרגטית.
עינת: בודאי.
יובל: כי זה תנאי ההישרדות שלו.
עינת: בווד… מה זאת אומרת? אם אתה כרגע מאוהב במישהי, אוקי? וחי איתה בבית. תחשוב.
מאוהב כאילו [נושפת אוויר], תלוי ב… ב…
יובל: כמו ש… כמו שאני ואת.
עינת: כמונו. בול! כזה, בול!
יובל: כמונו. כן.
עינת: [צוחקת]
יובל: mon amour. נוּ?
עינת: בוא נעשה אתנחתא קומית…
יובל: מה, את רומזת ש…
עינת: ו… ו… [צוחקת]
יובל: תתקדמי, נו.
עינת: "המכנס הזה חדש?" לא, הוא מלפני 500 שנה.
יובל: זו ההוכחה לאהבה שלי?
עינת: "התספורת הזאת זה… לא שמת לב ש…",
יובל: איזה בגד שלך הוא חדש ואיזה לא?
עינת: זה… לא! זה אתה זה שאמרת, "אתם אפילו שמים לב שאני מסתפר". לא חשוב.
יובל: נכון.
עינת: אוקי. בוא נדמיין משהו אחר.
יובל: אהבה רומנטית. כן.
עינת: הנפש, אוקי?
יובל: אוקי.
עינת: אתה מאוהב במישהו. אתה לא רק מאוהב בו. הוא ה… הכל. השמש, האלוהים, היקום. ככה זה בגיל שבע. גם כשאתה יוצא למסגרת, זה… אתה תלוי ב… מי יאסוף אותך, לאיזה אוטו תיכנס, מה זה הבית, מה… זה כזה. ואותו אדם, אתה מרגיש לאורך זמן כבר, [מצקצקצת בלשון] שמשהו... [צליל משיכת אף של הרחה] אני עושה תנועה של 'מריחה', מ… משהו…
יובל: משהו fishy.
עינת: משתנה. משהו השתנה. ואתה שואל גם כמה פעמים. תגיד הכל בסדר? ק… קרה משהו? והוא אומר לך, מרים את העיניים מהמסך ואומר לך. מה? לא, לא. הכל מעולה. ואז בארוחת ערב כשהוא לא זה… או כשהוא אחרי שיחת טלפון נרעשת… אתה… אתה אומר, את בטוחה שהכל בסדר? כן, כן, הכל אש. הכל מעולה. מה… מה אתה רוצה לעשות? לראות טלויזיה? [בחביבות מעושה]. ומתחיל איזה רשומון חרדתי פנימי, שהוא תוצר של, שים לב הנה אנחנו באותו ציר, של ריחוק. כי האדם הקרוב, הוא… אתמול הוא סיפר לי מה הוא חלם בלילה. ושלשום היא חלקה איתי מיליון דברים שכאילו לא הבנתי אותם, אבל מה החברה שלה הזאת אמרה, ומה החברה שלה הזאת אמרה, וכשהיא באה עם הנעליים לאירוע הזה אז אמרו לה ככה, והרגישה ככה… ועד שאמרתי כאילו, טוב די. ועכשיו פתאום שקט. אוקיי? 'למה הוא קונה לי פרחים?!' זה כזה. אז אני כרגע מרגיש קרוב? באותה מידה? יותר קרוב? או רחוק? מישהו מרחיק אותי. אוקיי. ולא רק שמישהו מרחיק אותי, אני גם לא מקבל את הסיבה. לאן המוח הולך? להכי גרוע, נכון? כאילו, אצל בני זוג זה יהיה בגידה, או חלילה מחלה סופנית שהיא לא מספרת. אצל ילדים, הנורא מכל. תמיד משלימים בנורא מכל. רק שהם לא יודעים להגיד, לא במה הם השלימו, לא מה הדמיון שלהם סגר ברמת הזה… לא למה זה קורה. שום דבר. כי מוחית הם… הם לא נמצאים בתודעת האדם המבוגר. אז הם מתנהגים. אוקיי? וכשהם מתנהגים אנחנו רואים התנהגויות, ולא מבינים. למה פתאום אין לו ראש ללימודים, או למה פתאום הוא… כבר נגמלנו מכסיסת הציפורניים חזרנו לכסוס ציפורניים, או למה פתאום הוא לא מספר לי דברים, או למה פתאום הוא לא מעוניין להיות בחוג, הוא רק רוצה לחזור הביתה. ולמה הוא הולך אחרי, ולמה יש לו חלומות רעים בלילה. אז אנחנו מסתכלים על הרבה מאוד…
יובל: שזה בגדול… אנחנו אומרים את זה עכשיו, בהקשר לטראומה הלאומית שלנו אבל זה…
עינת: זה נכון לגבי…
יובל: זה בגדול כלי שימושי, גם אם אתם עכשיו…
עינת: ברור!
יובל: …מאזינים של עוד שנתיים מהיום. שכבר אנחנו במקום אחר לגמרי, ואנחנו כבר מדינה רגילה ושומעים שירים שמחים ברדיו.
עינת: ו… ו…
יובל: וכל אחד עושה כסף על הגב של שני,
עינת: ורק משהו השתבש בעבודה, ויש מצב שיפטרו אותכם. אז מה? אז אני אגיד לילד שיש מצב שיפטרו אותי? אני אכניס אותו לחרדות כלכליות? לא! למה שהוא ידאג? [בציניות] ככה!
יובל: לא, אבל לא צריך להגיד את כל ה-full monty, צריך לתת לו…
עינת: ברור שלא.
יובל: …את התחושה, משהו שהוא יגיד, אוקי, הבנתי למה האנרגיה השתנתה.
עינת: [מדגישה] צריך לתת לזה מילים עם סוף, טוב, רצוי. עם משהו שהוא לא סכנה שמתדפקת על דלתו של הילד. ו…
יובל: וזה שאני אומרה לילדים שלנו מגיל צעיר שבגלל שאנחנו יהודים כולם שונאים אותנו וזה, זה לא טוב?
עינת: זה נהיה קלישאה [יובל צוחק] שמצחקקים סביבה וזה בסדר. זה חלק מ… אתה יודע, 'בבית שלנו גדלנו עם אבא ש…', זה לא…
יובל: שבסוף כל מה שהוא אמר התברר כנכון.
עינת: [צוחקת] אני מאוד מקווה שלא. כרגע אם אתה מסתכל…
יובל: אנחנו… כרגע אנחנו בכן.
עינת: לא נשמה! יכול להיות הרבה יותר גרוע!
יובל: זה תמיד נכון.
עינת: אז… אז מה? אז אתה… אז הולך עם זה?
יובל: לא, רציתי להגיד, את יודעת מה זה הזכיר לי? מה שאמרת קודם. [עינת מהמהמת בהאזנה] זה הזכיר לי שיחה שהייתה לנו לפני כמה זמן באמת, על החטופים שחוזרים, [עינת מהמהמת בהאזנה] ושאמרת שבעצם ש… ילד חטוף שהיה אימא שלו, בשבי,
עינת: כן,
יובל: אז הסיכוי שלו לעבור את זה הוא יותר גבוה מאשר מישהו שלא… שלא היה עם אמא…
עינת: ברור.
יובל: יש משהו בדבר הזה שהוא…
עינת: יש משהו בלבד שאין… אין יותר גרוע ממנו. אין! אין!
יובל: כאילו…
עינת: עכשיו, זה לא אומר ש… שאי אפשר להתאושש, [יובל מהמהמם בהאזנה] אבל גם כשאנחנו מסתכלים על טראומות אחרות. ואני לא יכולה כאילו לשבת בשקט כי הטראומה הזאת היא טראומת קצה. אבל כל ילד, החל מהילד שכרגע לא יכול לספר להורים שלו על הטרדה מינית, דרך הילד שלא יכול לספר להורים שלו על דאגה בשדה החברתי, או על דאגה לגבי התפתחות הגוף שלו, או על מחשבות שיש לו יותר מפעם אחת. זה קשה נורא. זאת חוויה מאוד קשה. ואותה חוויה של המתבגרים, כמו שאנחנו תופסים אותם היום, של אה, הוא רק רוצה להיות עם החבר'ה כל הזמן. עכשיו, הוא החליף את המשפחה בצופים. "היא כל היום בצופים". "הם גרים בשבט". זה לא רע. אבל, קחו אוויר שנייה. השבט הוא לא המשפחה. ואנחנו לא אמורים להיות או בצד שלא מאפשר להם לצאת מהבית, או בצד שאומר: ככה כולם. הם הלכו.
יובל: כן.
עינת: אז…
יובל: אממ…
עינת: אז… אז… אז רגע הייתי בציר. אז דרך העיניים של הילד בן השבע אני רוצה לשאול את עצמי מה הוא רואה ומה הוא מרגיש. אם הוא… וזה אגב משהו שיש סדק קטן, שוב לישראלים בחו"ל, לילדים צעירים מאוד. מאוד.
יובל: תני את טווח הגיל?
עינת: תחת לשנתיים וחצי.
יובל: אה, אוקי.
עינת: שאפשר באיזה שהוא אופן, בשעות שאנחנו איתם… שוב, נורא תלוי. אם יש כרגע הורה שבאמת מתמוטט, אז גם איתם אי אפשר. גם להם צריך לשים… ו… אבל שם זה יותר מרגיע כי המילים הם… הם בעיקר סיפור בכותרת, שאמור רגע לעשות אצל הילד את ה-אה! אוקיי. אז זה מה שקורה. זה לא שהיא כבר לא אוהבת אותי. זה לא שכרגע…
יובל: כן. יש את העניין הזה.
עינת: כן.
יובל: כן.
עינת: זה זה. אני שם את זה על זה. [יובל מהמהמם בהבנה] הציר השני יהיה האם הילד שלי ישמע את הסיפור מבחוץ. עכשיו, אם הוא ישמע את הסיפור מבחוץ והוא מאוד צעיר, והוא יחזור הביתה כי הוא מרגיש בטוח, ואפשר לדבר על הכל בבית, ואני לא ההורה שכרגע ברשומון זה: אוקיי זה מה שעובר על… כאילו זאת הטראומה. עכשיו, זה לא בגידה. אז הכל בסדר. אני לא חייב לספר. זאת אומרת, הילד שיחיה בבית שבו יחסית מתנהל על מי מנוחות, יש את השמחה יש את הזה, כאילו אחרי שהוא הולך לישון מתחברים לחדשות בישראל, עושים את כל העניינים. בבוקר קמים בדילוגים ובשירים, זה. אז כשהוא יחזור ויגיד: "אמא מה זה חטופים?" אני אוכל באמת רגע לעצור את החיתוך המלפפון ולהגיד לו: "אֵה! שמעת? ממי שמעת?" ואז הוא יגיד "מישהי אמרה שבישראל זה…", אני אגיד לו, "כן. אתה רוצה שאני אספר לך?", והנה אני כבר לא בבגידה או במשבר האמון אלא ב…
יובל: יש לזה הסבר מסויים.
עינת: יש לזה הסבר. זה רחוק מפה, אוקי? וזה מה שילדים צעירים צריכים, אגב. גם אנשים מבוגרים. [מחייכת] זה רחוק מפה. זה… זה באמת מטריד אבל זה… השלב המטריד מאוד מאחורינו. שוב, אני רגע ב…
יובל: זה היה מזמן במקום רחוק.
עינת: תשמע, כל מה שהיה מזמן ואנחנו יכולים לספר אותו לילדים צעירים כסיפור סגור - זה מה שאמור להקל עלינו את מלאכת הסיפור. [יובל מהמהם בהסכמה] כי מלאכת הסיפור הרבה פעמים היא נורא דואגת, כרגע, למציאות היום יומית העכשווית של הילד, שתתערער. אבל אם אנחנו מופקדים על הסיפור של פעם, זה כמו יציאת מצרים, זה כמו פרעה. זה כמו אתה יודע, הרבה דברים שקרו פעם, שהם יכולים להיות איומים בהרבה הקשרים,
יובל: אבל הם לא נוגעים לי, בזמן הזה במקום הזה.
עינת: אבל הם לא מאיימים עלינו.
יובל: שאלה אחרונה שרציתי לשאול אותך,
עינת: כן,
יובל: בנושא של הורים ברילוקיישן. בלי קשר כרגע ל… לכל מה שעובר עלינו. שאלה שתמיד שאלתי את עצמי. אנחנו רואים הרבה פעמים הורים ברילוקיישן, שההורים ישראלים מדברים ביניהם עברית [עינת מהמהמת בהאזנה] ואז הילדים בגיל צעיר נכנסים למערכות. ו…
עינת: מתחילים לדבר…
יובל: …בגיל די צעיר אתה רואה הורה שהוא מדבר עברית… הוא יודע לדבר אנגלית או צרפתית או whatever מה שזה, אבל הילד מדבר שפה אחרת, נגיד אנגלית.
עינת: כן.
יובל: ואפילו יש מקומות שההורה מדבר בעברית והילד מחזיר לו באנגלית,
עינת: נכון,
יובל: ושלב שכבר הילד אפילו לא כל כך מבין את מה שההורה… מה זה עושה ליחסים בין הורים לילדים [עינת מהמהמת בחיוך] שיש הבדלי שפה? שזה נשמע לי כאילו משהו מטורף.
עינת: אה… זה שאלה טובה. אני חושבת שזה נורא עניין של…
יובל: זה לא מרחיק?
עינת: לא בהכרח. לא. אני חושבת שזה נורא עניין של הרגל. זאת אומרת זה מרחיק אם מישהו מהצדדים מייצר איזה שהוא מאמץ. הרבה פעמים אני אומרת להורים שנורא טבעי להם לדבר בעברית, ולא טבעי להם לדבר באנגלית, שמבחינת הילד זה ממש בסדר, כל עוד אני לא כופה עליו לענות לי בעברית. הוא יבין את כל השיח, לא ברמת הבלשנות…
יובל: למה? כי רוב השיח הוא בכלל לא מילולי?
עינת: לא, משום שהוא רגיל לשפה הזו. אגב, בראש של ילד צעיר, הוא וההורה שלו, גם אם הם מדברים שתי שפות שונות, הם מדברים את אותה שפה. והשפה לעולם תהיה שפת האהבה ושפת הקרבה. אתה יודע, אנחנו יכולים לדבר בדיוק את אותם מילים ולהרגיש נורא מרוחקים. [יובל מהמהם בהסכמה] זה תמיד… זה תמיד מזכיר לי שאני… אני נותנת הרבה פעמים את הדוגמה להורים שצועקים. מתי אנחנו צועקים? אנחנו צועקים כשמישהו נמצא רחוק רגע, נכון? שישמע. כי הוא לא שומע. [יובל מהמהם בהסכמה] ואנחנו צועקים כשמישהו נמצא קרוב ואנחנו מרגישים שהוא רחוק. זאת אומרת, שהרמת הקול עצמה, היא אמורה לסמן…
יובל: ריחוק.
עינת: …רגע עבור ההורה: שניה, מה הולך פה. אני כרגע נתתי את הפרשנות… שוב, אנחנו בפרשנות הגרועה ביותר, [יובל מהמהם בהאזנה] שאני לא חשוב, או שמה שביקשתי לא חשוב, ורק אם אני ארים את הקול אז הדבר הזה ישמע. אז השפה, זה לא משנה מה היא, כל עוד היא שפת ה…
יובל: חיבור.
עינת: אני מברך אותך בנוכחותי ומסתקרן ונהנה… שוב, לא נהנה מ… כל היום מקיומך ומנדנודך ומאכילת הראש שלך. אבל… אבל אני… אני נהנה, אני נהנה לראות איזה בן אדם אתה. והמרחב של הבית שלנו לעולם יהיה המרחב שבו או אליו אתה תהיה שייך. וכאן נורא חשוב לי לעשות את ההבחנה בין שייך לבין… אתה יודע, באנגלית אומרים what's the opposite of to belong? מה ההפך? to fit in.
יובל: ההפך?
עינת: ההפך. זאת אומרת שבכל מקום אחר, אתה תצטרך לוותר על האני האותנטי שלך…
יובל: in order to fit in.
עינת: …כדי להשתייך או כדי להרגיש את הדבר הזה.
יובל: תצטרך לייצר את זה, לעשות מעצמך את הצורה של הפאזל הייחודית כדי שאתה תוכל להיכנס.
עינת: לגמרי. ופה בבית,
יובל: לא משנה איזה צורה אתה, אתה מתאים.
עינת: אתה דבר ראשון שייך לעצמך. דבר ראשון. ואנחנו ניתן לך… זאת העבודה שלנו, אגב, זה… בזה מתחיל ונגמר חינוך בעיני. העבודה שלנו תהיה… וזאת עבודה קשה, היא לא… זה לא - 'זה כזה פשוט'. [קול מזלזל] לא. העבודה שלנו תהיה לתת לך תמיד את התחושה, לא משנה באיזה שפה אנחנו מדברים, מה שנקרא 'ילדי כל העולם אומרים שלום', אצלנו בבית אתה- you belong here.
יובל: טוב אז גם אתם, מאזינינו ברחבי התפוצות, you belong here.
עינת: לגמרי.
יובל: in our hearts.
עינת: [צוחקת] אוווו, [בהתרגשות]
יובל: whatever. אם בא לכם לשאול שאלה, או להעיר הערה, או לשלוח תמונה, או קופונים, או דולרים לאחיכם הד… המסכנים בארץ הקודש.
עינת: וואו, איזו תרומה קטנה…
יובל: הוואטסאפ שלנו 050-7499574. הפרק הזה הגיע בחסות 'דיוויד שילד' מבית פספורט קארד, במיוחד עבור חברים שנמצאים בחו"ל. אם אתם מבוטחים של 'דיוויד שילד' אתם זכאים לשיחות ייעוץ חינם, פסיכולוגים מוסמכים של תל השומר ומכון תמיר. אז תדעו את זה. ותודה לדיוויד שילד, ותודה לכם שהאזנתם. ו…
עינת: אתה הולך לשים שיר כזה, "we are the world", כזה?
יובל: לא, אני הולך לעשות משהו אחר.
עינת: אוקיי. [צוחקת]
יובל: אני לוקח אותך… תן, תן לנו play, תן לנו play, רז. אני לוקח אותך לפני איזה 190 שנה.
עינת: הו, וואו.
[מתחיל שיר הסיום: שופן, נוקטורנו למספר 2 אופוס 9 מי במול מז'ור]
עינת: אדאג'יו של אלבינוני.
יובל: לא,
עינת: אז מה זה?
יובל: זה…
עינת: אני ניגנתי את זה בפסנתר, בוא נתחיל מזה.
יובל: שופן,
עינת: שופן, נכון!
יובל: נוקטורנו מספר 2, אופוס 9,
עינת: ג'יזס.
יובל: מי במול מז'ור.
יובל: אני נשמע לעצמי כמו קריין של קול המוזיקה.
עינת: אתה מבין שיש לי את התווים של זה מתחת לשולחן של אייל.
יובל: בגלל זה, בגלל זה שמתי לך את זה.
עינת: איי… כל מי שיש לו את "להיוולד ממגלשה ירוקה",
יובל: הספר.
עינת: הפרק על הפינה הקרועה, זה זה. זה על זה.
יובל: זה באווירת הסתיו, ירח מלא.
עינת: נהדר… אתה יודע, יש שאומרים שתחושת הטבע, או הקַטְנוּת שלנו אל מול הטבע, או ההשתאות הזאת של זריחות ושקיעות וכזה, זה המקום המרפא. משום שאנחנו לרגע יוצאים מתוך עצמנו, ומבינים כמה יש סיפור הרבה יותר גדול…
יובל: פרופורציות.
עינת: זה, אולי זה גם…
יובל: גם מוזיקה…
עינת: …נחמה. כן.
יובל: מוזיקה היא גם כוח טבע.
עינת: לגמרי.
יובל: אגב, היית שומעת "קול המוזיקה" פעם? עד כמה אשכנזית את מאחד עד…
עינת: ממש לא.
יובל: …לשמוע קול המוזיקה בבית.
עינת: בחיים לא.
יובל: גם אני לא. אבל עדיין אני זוכר…
עינת: אבל הייתי…
יובל: …את הקריין שאומר את זה…
עינת: כן? לא. אצלי פשוט היו את התקליטים של כל היצירות האלה, נשמה.
יובל: הכל ביוטיוב היום.
עינת: אחחח לא…
יובל: נוסיף את זה כמובן לפלייליסט שלנו 'אבא אמא פוד שירי סיום' בספוטיפיי, ו…
עינת: תהיו חזקים.
יובל: תהיו חזקים וגיבורים ושמרו על עצמכם איפה שאתם נמצאים בכל העולם. יאללה ביי.
[המנגינה נמשכת עוד כמה שניות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments