פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/01/2024.
יובל: פרק מאה שישים וְשְׁמוֹנֶה. ברוכה הבאה.
עינת: מאה ששים וּשְׁמוֹנֶה.
יובל: וּשְׁמוֹנֶה? מתקנת אותי, כבר? עוד לא התחלנו, כבר?
עינת: אוי… מעצבנים האנשים האלה.
יובל: ממש. טוב תני לי… תן לנו פתיח. נרגע קצת מהעצבים.
עינת: [מצחקקת] עצבנתי? עד כדי כך?
יובל: עד כדי כך.
[מוזיקת פתיחה קצבית]
יובל: אוקיי. אנחנו יום רביעי, 3 בינואר.
עינת: מה שלומך?
יובל: בסדר גמור אני נערך ומתרגש לסדרת מפגשי הזום שלך, 'ההורה שאני רוצה להיות'.
עינת: התחלת להגיד 'נערך ומתרגש' ואמרתי… בראש אני מריצה, ממה הוא מתרגש? ממה הוא מתרגש?
יובל: נו, אז תרגשי קצת את המאזינים, מי שלא מכיר ולא שמע.
עינת: לא, באמת. צריך לרגש את המאזינים?
יובל: שרוצה להצטרף לאנשים שכבר נרשמו.
עינת: שרוצים להעמיק בהורותם, בידע שלהם. בפרקטיקה של הידע שלהם, ליישם כל שבוע בבית נושא אחר, לראות איך האטומים מתחילים לזוז בתוך ה… מה שנקרא תחושת השליטה, תחושת השמחה.
יובל: כן, אז הסדרה הזאת מתחילה למעשה ביום ראשון 14 לינואר בשעה 9 בערב ואז בכל יום ראשון, מי שמפספס מקבל הקלטה.
עינת: [מהמהמת בהסכמה]
יובל: יש כבר מאות רשומים לזה, בכיף.
עינת: מרגש. מאוד מרגש.
יובל: כל מי ששאל מה קורה עם כזה למתבגרים אז…
עינת: על האש. על האש. על האש.
יובל: על האש. עובדים על זה. טוב, אז בואי נדבר קצת פרק. אז ככה. אני עברתי על המון המון שאלות שהגיעו לוואטסאפ שלנו שאגב מספרו הוא 050-7499574. אנחנו לא נעשה פרק רגיל שבו אני מקריא לך שאלות. אבל כן רציתי לשתף אותך במשהו שעלה בהמון המון שאלות. והדבר הזה זה הוא… הוא מתחבר למצב שאנחנו חיים בתוכו כבר 3 חודשים. יש המון שאלות של הורים, אמהות ואבות, שיש להם תחושה שהילדים שלהם קצת יצאו מהכיוון ב-3 חודשים האחרונים.
עינת: אוקיי.
יובל: וחלק בגלל המצב באופן כללי, חלק בגלל שאבא במילואים, חלק בגלל שמישהו במשפחה נהרג במלחמה, או כל מיני דברים כאלה שקשורים למצבנו. וההורים במין בלבול כזה שבא לידי ביטוי בכמה שאלות מכיוונים שונים. של… הם רוצים לשחרר כי מבינים שהילדים… זה לא התקופה לשבת על הראש, כדי שיהיו בלימודים.
עינת: כן.
יובל: שיתנהגו יפה וכולי, אבל הם לא יודעים כמה לשחרר ואיפה לשחרר.
עינת: אוקיי.
יובל: זאת אומרת, מה, מה המקומות, ולזה אני רוצה שנקדיש את הפרק. מה המקומות שגם בתקופה משברית, שבו עצם זה שאתה נושם זה צריך להגיד תודה רבה.
עינת: כן.
יובל: מה הדברים שבכל זאת אסור לשחרר.
עינת: אהם. אפשר… אפשר לעשות איזה חוזה בינינו שבסוף נגיע לזה, אבל צריך לעשות rewind כדי להבין כמה דברים עד אז?
יובל: בבקשה. קחי אותנו ב-rewind.
עינת: אוקיי. אז השלב הראשון של ה-rewind יהיה שלב שהוא הוא די כללי, אבל הוא קריטי. ואני אגיד שילדים מגיבים תמיד לתוך המציאות, עולם מציאות, הביתית שאותה הם חווים. זה אומר שהנטייה שלנו הרבה פעמים כמבוגרים לנכס ולייחס שינויים בעולם החיצון, כמשפיעים דרמטית על תפקודם או תפקודיהם של הילדים שלנו, היא לא נכונה. בסופו של דבר…
יובל: אבל סליחה רגע. אם האירועים החיצוניים משפיעים על מה שקורה במשפחה…
עינת: או! או! לשם אני חותרת. לשם אני חותרת.
יובל: אוקיי.
עינת: אבל אם אנחנו צריכים רגע להסתכל על זה בתוך מעבדה יבשה, מעבדת הניסוי היבשה תגיד: לעולם החיצון, בטח בגיל הרך, שזה עד גיל 10, אין שום השפעה, בכוונה אני מקצינה, על תפקודיהם של הילדים. זה אומר, שכל התגובות של הילדים, או השינויים שנראה בשדה של הילדים, הם נובעים מהתגובות והשינויים שהבית, האווירה בו, הדמויות המשמעותיות, חסרונה של דמות… זה לא חייב להיות מוות זה יכול להיות גם, אתה יודע, אח עוזב את הבית ופתאום יש חדר ריק ולא רק החדר ריק אלא מתחיל איזה משחק כיסאות מוזיקלי. לא חשוב מה. כל…
יובל: אפילו אני חייב להגיד לך, קיבלנו שאלה ממישהי שסיפרה שבעלה היה במילואים חודשיים וחצי. הוא חזר הביתה.
עינת: כן…
יובל: אבל הוא חזר הביתה אחר מאיך שהוא נכנס.
עינת: יפה.
יובל: וגם החזרה שלו, שהיא ציפתה שיחזירו את החיים למצב נורמלי, בעצם מייצרת עוד פעם מצב אנומלי.
עינת: נכון. שיהיה איזשהו… יש איזושהי ציפייה גם, שיהיה איזשהו מתג של on ו- off שברגע ש… ותשימו בשלוש נקודות האלה הרבה דברים… תיגמר המלחמה, אני אהיה יותר רגועה כאימא כי יש לי חייל קרבי, הבעל יחזור מהמילואים, נעבור דירה, אממ אממ… רק ייתנו לנו לחזור הביתה, יבנה המקדש… לא חשוב מה. הנטייה היא גם לצפות לאיזשהו משהו, איזה שהיא נקודה, ששוב הציון שלה הוא חיצוני, ורק אז להחזיר בחזרה את הציפיות שלנו, את הדרישות שלנו, את כל המערך הזה שלגביו שאלת.
יובל: [מהמהם בהסכמה]
עינת: ואליו אנחנו זורמים בשורה התחתונה. ובמציאות זה לא כך. אז במציאות בשלב הראשון הורים צריכים להבין ש… עכשיו אני אומרת, בסוגריים ולא בסוגריים, יש בזה משהו מצד אחד נורא מכעיס. כאילו, מה, את מנסה לשים את הכל עלינו? מה אני אמורה, גם לתפקד וגם…
יובל: דווקא אני חייב להגיד אני כן רואה בשאלות של אנשים… שכותבת נגיד אמא, הילד חזר להרטיב. היא מבינה את זה שהוא חזר להרטיב.
עינת: [מהמהמת בהסכמה]
יובל: היא לא… אבל… אבל. עד מתי אפשר לסבול את זה. או הילד שכבר נגמל ממוצץ חוזר למוצץ, או כל מיני דברים כאלה.
עינת: לא, אבל אנחנו לא רוצים לשאול 'עד מתי אפשר לסבול את זה' אנחנו רוצים לשאול 'למה הרגרסיה'. או 'בשם מה הרגרסיה'. וכאן יש הרבה מאוד תשובות שמשתנות מבית לבית משום שילדים שוב מגיבים…
יובל: שניה, אני רוצה לחדד את זה.
עינת: כן? הרגרסיה אינה בשם המלחמה.
יובל: אחת, למה הרגרסיה. ושתיים, מכיוון שהתפיסה של הרבה הורים היא שזה לגיטימי בתקופה הזאת להיות ברגרסיה, לא משנה, אם הילד לא רוצה ללכת לבית ספר אז יכול להיות שבימים כתיקונם היו אומרים לו 'מה פתאום אין סיכוי', אבל היום הורים נותנים לא ללכת, או כל מיני דברים כאלה, אז…
עינת: או, זו שאלה טובה, אני לא יודעת. אני לא יודעת. השאלה היא איזה רגרסיה.
יובל: אז… אז, אלה שאלות שראיתי. סוג של…
עינת: אז אני אומרת, הנה הקפצת אותנו לשלב השני. אחרי שהבנו שהילדים לא מגיבים למציאות חיצונית אלא מגיבים אלינו כשאנחנו מגיבים למציאות חיצונית, ואנחנו אפילו יודעים להגיד בהרחבת מודעות פשוטה, לא בחדר טיפולים, להגיד כן. אני הרבה פחות פנויה רגשית, אני הרבה יותר צמודה לטלפון, או אני יותר חרדה, או אני יותר עצובה, או אני יותר ממורמרת, או אני יותר שחוקה, או… או…
יובל: דואגת, או…
עינת: כן, זה לא חשוב. תעשו את התרגיל הפשוט של איך אתם נראים דרך יומנו של… יומנו הרגשי של ילד בן 5, 15, 18 וכן הלאה. זאת אומרת מה הוא היה אומר אם הוא היה יושב ויכול לדבר כבן אדם מבוגר ולספר על אמא שלו בשלושה חודשים האחרונים. עכשיו, הדבר הזה בצד זה שהוא עושה מועקה, הוא גם נורא משחרר, בעיניי. הוא נורא פתאומי. כי אם אני לוקחת את זה רגע לאנלוגיה ל… אתה יודע, אנחנו היום בעולם האבחונים ואנחנו הולכים ובודקים מה לא בסדר אצל הילד. ואז אנחנו מגלים שם של… לא חשוב אם זה הפרעת קשב או…
יובל: תופעה.
עינת: ואנחנו הולכים לחפש תיקון לדבר הזה. אני רגע מסובבת את המראה ואומרת, אולי זה לא כל כך חשוב מה לא בסדר אצל הילד. אולי נבדוק מה לא בסדר בשביל הילד בסביבה. התהליך הטיפולי הוא הרבה יותר ממוקד, יעיל, אפקטיבי, זריז ונושא פרי. באמת. אני לא אומרת את זה סתם. זאת אומרת שבמקום לשאול איך אני מטפלת בילד שכרגע לא רוצה ללכת לבית ספר או לא מצליח לשבת בכיתה, מה צריך לעשות ברמה ההתנהגותית וברמה התגובתית וברמת הגבולות וברמת הזה… אני רוצה לשאול, מה יכול לעזור לילד הזה כן ללכת או מה אני יכולה להוציא מהסל שלו, שהוא הגורם לזה שהוא לא רוצה ללכת. וזה הבדל אגב בין הגישות של, ניקח את הילד נוציא אותו מהתא המשפחתי, נטפל בו, לא שאני נגד טיפול, אבל היי! הוא חוזר לאותו אקלים, לאותו תא משפחתי, לאותם סיבות וגורמים שאנחנו נקרא להם כרגע בשם 'מלחמה', בקורונה קראנו להם בשם 'קורונה', אבל כשאני רואה אותם יום יום בקליניקה, אתה יודע… גורמים לעיוורון מסוים אצל הורים, כשהתמונה היא הרבה יותר פשוטה.
יובל: אז אני אשאל אותך הפוך. יכול להיות שהתחושה של הרבה הורים שאומרים אם הילד היום הוא לא מתפקד 100% אבל אני משחרר לו כי זאת תקופה. הגישה הזאת…
עינת: רגע אז אפשר להגיד…
יובל: שנייה.
עינת : …אני משחרר לי כי זאת התקופה? אתה מבין אפילו את הניואנס הזה?
יובל: כן אני מבין אבל בגישה שלהם הם משחררים לילד בגלל שזאת תקופה.
עינת: [מגחכת] אבל אז הילד חייב להם. כי כשתיגמר התקופה כבר שחררו לו 3 חודשים.
יובל: לא, אני אומר, אני נכנס עכשיו לראש שלך. ואני אומר, יכול להיות עצם זה שאתה פתאום משנה את ההתנהגות שלך כלפי הילד גם אם…
עינת: יכול להיות שזה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות בשביל הילד.
יובל: זהו, אתה אתה בעצם מייצר את המצב החוסר נורמליות.
עינת: לא. מצב החוסר נורמליות כבר קיים אם אתה רואה התנהגות, או שינוי בהתנהגות שהוא לא חד פעמי והוא קבוע אצל ילד. אוקיי? ילדים הם… באמת, אתה יודע זה כמו שעושים את השאלון על…על… אתה נכנס לגוגל ואתה אומר יש לי ככה, ככה, ככה, ככה, ככה ו… אללה איסטור.
יובל: כן.
עינת: ילדים הם הבבואה של כל הבפנים המודע והלא מודע שלנו, כולל היחסים בינינו לבין העולם. הם לא מביאים שום התנהגות או תכונה בקטיף מהחלל. זה לא, הוא ככה כי הוא מזל עקרב, או מאז שהוא נולד הוא זה… או כי יש לו קשיי ויסות או כי … אתה מבין, זה הולך אחורה. וזה תמיד מגיע, גם אם יש קושי מולד, ליכולת שלנו לעשות השלמה של זה, או להיות אינקובטור של זה, או להיות וסת של זה. כי בעצם הביולוגיה של ילדים, בגלל שהמוח שלהם לא מספיק מפותח, הם מתנהגים. אז, הם לא יכולים…
יובל: מתנהגים זה בגדול מגיבים.
עינת: חד משמעית. הם מגיבים…
יובל: התנהגות זה בגדול תגובה.
עינת: ברור. כי אין להם שפה. הרי מתי השפה… מתי הילד יכול להושיב אותך? אם בכלל… אתה יודע אנחנו מכירים כמה אנשים… "ילדים" במרכאות, בגיל שלנו שעדיין מאשימים את ההורים, שעדיין… מתי הילד יכול להושיב אותך ולהגיד 'עובר עלי משהו, בוא תקשיב רגע'? רק כשהם ידעו להגיד לעצמם מה עובר על עצמם. אבל איך ידעו להגיד לעצמם מה עובר על עצמם אם בשנים שבהם מי שהיה צריך ללמד את זה… וזה אגב הרבה יותר חשוב בעיניי מללמד ללכת לבית ספר, או ללמד באיזה שעה סוגרים את הטלפון, או ללמד שאם נתנו לך מתוק אחד ביום אתה לא יכול יותר… הרבה יותר חשוב ללמד את הסיפור של 'מי אתה', ומה גורם לך להרגיש ככה וככה, ולמה אתה זקוק כדי להרגיש יותר טוב, או פחות טוב או כדי לתפקד. עכשיו, עם ילד שהוא בוגר או מתבגר, השיחות האלה נורא נורא מתבקשות. כי אחרת אתה נמצא כל הזמן במצב שבו אתה doorman, אתה תגיד לו מתי הוא יוצא, מתי הוא חוזר, אם הוא יכול לדלג על זה, אם הוא יכול להבריז, אתה תעיר אותו למבחן, אתה תזכיר לו את המבחן… זאת אומרת, יש איזה שהוא גיל שזה חוזר לדפוק בדלת שלנו גם בלי מלחמה. ושם רוב ההורים תופסים את הראש ואומרים 'מה אני עושה הוא כבר אמור בגיל הזה…' שלוש נקודות.
יובל: לדעת… כן.
עינת: החדשות הטובות זה שזה אף פעם לא מאוחר, משום ש…הי! יש לנו עוד מספיק ימים, שעות, דקות ביחד. וברגע שהאסימון הזה נופל הדרך נורא קלה. עכשיו, אני… כן חשוב לי להגיד, כי הנה אני מגיעה רגע לקצה, למה ששאלת בקצה. ושאלת… תגיד איזה שוב? איך לדעת מתי…
יובל: איך לשחרר ועדיין לשמור על הדברים החשובים באמת.
עינת: אוקיי.
יובל: ואני אגיד לך, אני אתן לך שניה את הדוגמא ממקום אחר שגם קשור לתקופתנו. וזה גם משהו שאני שומע ממאזינים שלנו, ומקהל שלך בכלל. אנחנו נמצאים בתקופה שיש 100 אלף איש מפונים מהבתים שלהם.
עינת: נכון.
יובל: מהדרום, מהצפון… עכשיו, המדינה כביכול אמרה להם: את הדברים החשובים אנחנו נדאג לכם יש לכם קורת גג, יש לכם אוכל, אולי תשבו עם אנשים אחרים שאתם מכירים. וזהו. אתם לא צריכים לעשות כלום. אל תבשלו, אל תכבסו, אל תעבדו, תקבלו כסף, הכל טוב. זה… זה עובד ברמה, נקרא לזה 'הכותרת העיתונאית'. כאילו, פתרנו את הבעיה. אבל אנחנו לא פתרנו את הבעיה.
עינת: איזה! ברור שלא פתרנו את הבעיה.
יובל: אנחנו רואים שזה מייצר בעיה איומה. זאת אומרת, אנשים שמרגישים חסרי משמעות. אנשים ש… ראיתי כל… נשים מבוגרות שמתחננות שיתנו להן…
עינת: להעמיד סיר.
יובל: לבשל ולנקות ולעשות כביסה. כי זה דברים הכי בסיסיים…
עינת: נכון.
יובל: …שיגרמו להרגיש משמעות ופתאום אין להם את זה. אז בתפיסה הקפיטליסטית הבסיסית.
עינת: הנה רגע…
יובל: אוקיי נתנו להם חדר במלון, כסף…
עינת: הנה רגע קריצה לפינוק.
יובל: כן.
עינת: תראה מה אתה עושה לילדים. כשאתה, לדבריהם של הרבה מאוד הורים, 'נותן ונותן ונותן ונותן את כל מה שהם צריכים' [קול זועף].
יובל: והם לא מרוצים.
עינת: הם לא מרוצים!
יובל: כן.
עינת: תחזור חזרה למה ש…?
יובל: לא, אז אני אומר, אז גם במובן הזה, ואני לא אומר את זה עכשיו כדי לפתוח פה איזה דיון אקטואלי משמים על…
עינת: לא, ברור ש…
יובל: אם הממשלה אשמה או לא כי בסוף, את יודעת, עשו את מה שאפשר לעשות, ויש דברים שאי אפשר לעשות. אתה לא יכול להחזיק בן אדם גם בבית שלו וגם לפנות אותו מהבית שלו במקביל. אבל, זה כן מחדד לי את העניין שאנחנו הרבה פעמים, אנחנו מסתכלים על העולם, גם על הילדים שלנו, במונחי האוקיי, אז נתנו להם את החדר ונתנו להם את האוכל.
עינת: כן. זה אמור להיות בסדר.
יובל: זה אמור להיות בסדר.
עינת: כן.
יובל: אבל עדיין חסר משהו. וחסר משהו חשוב. מה זה הדבר הזה שההורה צריך להגיד לעצמו שגם אם הוא בעצמו לא מרוכז, הוא מבין שזה לא הזמן שלו עכשיו, אין לו את האנרגיה להיכנס פה לתהליך שינוי הורי, אנחנו יודעים כל אחד שמגדל ילדים…
עינת: ברור.
יובל: שכל שינוי, בין אם זה גמילה…
עינת: קשה, קשה מאוד.
יובל: או עניין לימודי, וכל זה, זה… אתה אומר לעצמך… וואלה עכשיו.
עינת: בגלל זה אני אומרת: לשחרר לעצמנו ולא לשחרר להם.
יובל: אוקיי.
עינת: לזה אני כן נותנת לגיטימציה.
יובל: אז מה אנחנו כן יכולים לשחרר לעצמנו ומה אנחנו צריכים להגיד, אוקיי, את זה אי אפשר לשחרר לעצמנו.
עינת: אוקיי.
יובל: גם בתקופות כאלה.
עינת: אז… אז בעיקר בתקופות כאלה אנחנו צריכים לזכור: אחד, שבני אדם… ההישרדות היא תוצר, תוצר, בכוונה אני שמה דגש על התוצר. כי אנחנו… המטרה היא לא לשרוד כמו כל חיה אחרת. אנחנו שורדים כשהמטרה היא ביחד, קרוב. אוקיי? עכשיו כשאני אומרת ביחד, קרוב, אני מדברת על התלות שלנו, וכאן אתה יכול לקחת את זה לכל המעגלים גם למבוגרים גם לצעירים. הכי פשוט להסביר את זה בתינוק הקטן שאם לא יטפלו בו הוא לא יחיה. גם אם יתנו לו, אגב, את כל התנאים של האכלה וסטריליות ומקום וטמפרטורה, הכל…
יובל: אם לא יחבקו וינשקו אותו וידברו איתו, הוא לא יחיה.
עינת: הניסוי הזה נוסה. הוא לא יחיה. או מה שנקרא, שיעור התמותה בין 70 ל-80 אחוז. זה נבדק.
יובל: זה המחקר הידוע על בתי היתומים ברומניה, או באוקראינה, או משהו כזה נכון?
עינת: גם נעשה ב… לא חשוב. יש… יש לפחות שלושה מחקרים גדולים על זה ואגב המחקר הראשון שבכלל מדבר על הסיפור, הוא של הקופה… אתה מכיר את זה? של הקופה שהיא…
יובל: כן, כן, של הבובה.
עינת: לא, של הקופה שהיא לא נעימה, היא כולה מקוצים.
יובל: כן.
עינת: אבל היא מחזיקה בקבוק עם אוכל. לעומת הקופה הנעימה והמחבקת שלא מציעה מזון.
והגורים, גם במחיר של רעב כבד מאוד, מְסַכֵּן, בחרו במחבקת.
יובל: בחיבוק ובחום.
עינת: כן. זאת אומרת שהביחד הוא ההצלה. כשאני אומרת הביחד הוא ההצלה, אני גם אומרת את ההפך. אני אומרת הריחוק הוא האיום הגדול ביותר. אז כשאנחנו מסתכלים, [כחכוח] סליחה, על השדה של הילדים אנחנו צריכים רגע לייצר איזושהי מחשבה פרודוקטיבית, לא מכה על חטא, למה הילד הזה זקוק כדי…
יובל: בכלל, רגשות אשם זה לא במחלקה שלך.
עינת: לא, חבל זה באמת…
יובל: את נגד.
עינת: לא, מה זה נגד? אני יכולה…
יובל: לא, זה לא מועיל.
עינת: אני יכולה… אני יכולה לדבר עליהם פרק שלם אבל זה לא… למה הילד הזה זקוק כדי להרגיש שאני רואה אותו, שהוא חשוב לי, שאנחנו ביחד, שיש לו משמעות. כל הסיפור הזה של הרקמה הזו שנותנת, באמת, את המצע שעל גביו ילדים יתפתחו. כשילד מקבל את הביחד הנדרש… הביחד הנדרש הוא מכיל, אפרופו הקורס שנפתח, הוא מכיל הרבה יסודות. היכולת כאילו להיות אותנטי, היכולת להיות בטוח, היכולת לטעות ולקבל מענה, היכולת להרגיש עצמאות רגשית מול לא להתבייש בתלות, היכולת לטפל במישהו ולהיות מטופל על ידי מישהו…
יובל: כשאני חוזר רגע לדוגמה שהבאתי קודם של המפונים, אז יש הרי את מפוני הדרום ויש מפוני הצפון. מפוני הדרום, אנשים שבאו מבארי, מכפר עזה, אופקים ושדרות וכאלה, הם סבלו על בשרם, אבל מצד שני, הנרטיב אצלם… את יודעת, באים לבקר אותם, מטפלים כרגע בעזה. הם באיזושהי תחושה של…
עינת: יש איזושהי מעטפת.
יובל: והם חלק מהביחד כביכול.
עינת: נכון.
יובל: לעומת זאת מפונים מהצפון הרבה פעמים, המצב שלהם…
עינת: התחושה היא ש…
יובל: …הוא כאילו אפילו יותר חמור כי אמנם הם לא סבלו באופן ישיר.
עינת: שלא רואים אותם!
יובל: לא רואים אותם, הם לא חלק מהדבר הזה, גם אין להם שום עתיד הם לא רואים איך זה ייפתר, מתי זה יפתר, למה זה יפתר…
עינת: אתה מבין איך זה מגביר מצוקה?
יובל: אין להם אפילו תפקיד סיפורי בתוך הדבר הזה, כאילו. מה התפקיד שלהם? הם לא אלה שסבלו ועל בשרם הולכים עכשיו לסדר את הביטחון… הם כאילו, רק הזיזו אותם.
עינת: עכשיו…
יובל: זה אפילו מצוקה יותר גדולה בהרבה מובנים.
עינת: עכשיו, רגע, אני רוצה שתבין, שאדם שנגיד בחוויית הילדות שלו, אני רגע מדברת עלינו כהורים, הנקודה הכי כואבת בזיכרונות שלו זה שלא ראו אותו, או שילדים היו, אתה יודע, הילדים. או אין לו זיכרונות של קרבה, של מוגנות, של הבנה, של ביחד שהוא הרבה יותר מביחד פיזי, אין לו את זה. כשהוא פוגש נרטיב חיצוני, כזה, שלא מתייחסים אליו, זה לא… זה יכול להיות גם בתור לבנק, זה יכול להיות… הסיכוי שהוא יראה, יפרש, ירגיש מצוקה שהיא במכפלות של עשרות מונים יותר גבוהה מהאדם.
יובל: מהאדם הסביר.
עינת: שגדל בבית שיש לו כרגע את המשענת הזו שיודע להפריד בין, אתה יודע, הציפייה מהמדינה לבין הציפייה מהבן זוג, לבין הציפייה ממישהו שעובד איתך. הרבה פעמים אנחנו… אנחנו רואים אנשים מבוגרים שאתה אומר, וואו, איך היא… איך היא מחפשת כל הזמן שיאהבו אותה! זה נורא! את מכיר את האנשים האלה?
יובל: כן, זה נראה פתטי.
יובל: וגם זה הרבה פעמים מגיע בבגרות דרך איזו התנצלות כזאת, אתם לא רוצים שאני אהיה פה, אתה לא… כאילו איזה מין… באמת איזה דרך לתקשר את הצורך הזה באהבה שהיא לא מתקבלת טוב על ידי הסביבה.
יובל: דרך מעיקה שגורמת רק לריחוק.
עינת: הפוך. עכשיו, כשאתה הולך אחורה מסתכל מאחורי הווילון אתה אומר, אבל ברור. ברור שזה מה שהיא עושה. כי אם תיקח בן אדם עכשיו, אוקיי? שהוא לא רעב. ואני יושבת איתך ואנחנו אוכלים צהריים, אני לא מורעבת, אנחנו יכולים לשוחח תוך כדי. אתה אוכל את המנת פסטה שלך אני את שלי. עכשיו תיקח בן אדם שחודש לא אכל, או לא שתה, או לא זה… תשימו לו את אותו, אותה קערת פסטה. הוא לא… הוא לא… [צלילי שאיבה נואשת] הוא לא פנוי לכלום. הרעב לביחד, הרעב לאהבה, הרעב לתחושת משמעות, הרעב מרים את ראשו כשיש מציאות חיצונית שלוחצת על הטריגר הזה. ולכן, אתה יודע, הרבה מאוד אנשים מסתובבים בתחושות מצוקה מאוד גדולות רק מהשנאה שאנחנו מקבלים מהעולם, רק מה… אפילו אם הקטסטרופה הזאת לא נגעה בהם באופן אישי, הדבר הזה לא נותן להם מנוח. ועכשיו הם נהיים ההורים שלא רואים מישהו אחר ומייצרים את אותה, אתה יודע, חוויה שבקצה הם ישאלו, 'רגע, אבל על מה אני מתעקש ועל מה לא?' ואני אומרת, אבל שנייה! אז כשאנחנו יכולים להסתכל…
יובל: אז תעשי סדר רגע, שנייה. את פירמידת הצרכים הזאת…
עינת: אז, אז, אז כשאני אומרת כשאנחנו… אני חוזרת חזרה ל'אחד'. כשאנחנו מבינים את הסיפור של הביחד, של הרואים אותי, של זה… אני לא מדברת עכשיו על להפסיק להתעסק, להקשיב לחדשות, להיות באסמסים עם היחידה של בעלך. עם ה… אני מדברת על לקחת את הנקודות בזמן את הטפטפות הקטנות של…
יובל: איים בזמן.
עינת: …3 פעמים ביום, של 5 דקות לפני השינה, של בבוקר כשמתעוררים, של בצהריים כשחוזרים, של… כשהוא בחדר אחר, ש… עם המתבגר, עכשיו מסמסים לו משהו. כשלוקחים איזושהי החלטה שהיא נורא מורכבת בימים מוטרדים, של שנייה רגע, אני עוזבת את מכשיר הטלפון, ואני… אני קוראת לו ל- 5 דקות ואני מספרת או מתייעצת, שאני מבקשת עזרה, שאני מבקשת חברה, שאני מחלקת את המחמאות האותנטיות של, כאילו, אני יכולה להכיר בזה גם מול ילדים מאוד צעירים, להגיד: 'אתה יודע זו תקופה… אני… נורא קשה לי. היום בבוקר קמתי בלי מצב רוח כי נורא התגעגעתי לאבא. וגם, אתה זוכר שהתארגנו כאילו ללכת לגן ולא רצית ללכת, פתאום לא הייתה לי סבלנות. ואני חושבת על זה …'.
יובל: דווקא את אומרת לא לשדר הכל בסדר…
עינת: אוי ואבוי.
יובל: כמו שהרבה הורים כן מנסים לשדר.
עינת: אוי ואבוי.
יובל: כי את אומרת שהילדים… לא, כי… כי המחשבה אומרת, אם הבחוץ יכול להשפיע על הבית, אז אני אצייר להם תחושה של הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר, כדי למנוע מהם…
עינת: אבל הם קולטים הכל. אז אולי… אולי ה'הכל בסדר' הכי בסדר שיכול להיות, שזאת מתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לילדים, אגב, זה שהכל בסדר גם כשלא בסדר. וזה… זו מתנה שאתה יכול לתת רק כשאתה מדבר. שוב, אתה לא רוצה להגיד עכשיו שאתה מתמוטט והיו לך מחשבות ששקלת כאילו לאשפז את עצמך ולהיפטר מהם. אבל… אבל אתה יכול להגיד שזה נורא מורכב, זה נורא קשה. ואז להגיד, 'אתה יודע, כל פעם שאני אוספת אותך מהגן ואנחנו עוברים ליד העץ הזה ואתה עוצר לידו, אני אומרת לעצמי וואי זה מזל שיש לי אותך. כי אתה קצת מכריח אותי לעצור רגע ליד העץ וזה פתאום עושה לי מצב רוח טוב' או 'כל פעם שאתה מחייך…'.
יובל: עכשיו, אני חושב על ההורים שאין להם בכלל את הטרק הזה בראש. כאילו, כאילו… קשה להם לייצר את המחשבה הזאת. אני מדבר אפילו על עצמי. אני לא בטוח שהייתי יכול לקחת ילד מגן ועכשיו הוא היה נעצר ליד עץ והייתי אומר לעצמי וואי, איזה כיף שאתה… זאת אומרת, איך אתה נכנס בכלל ל… ל…
עינת: ל-mindset הזה?
יובל: ל-mindset הזה, כן.
עינת: אני חושבת שכל הורה צריך למצוא את הדרך שלו. נגיד אם הייתי שואלת אותך. אם הייתי אומרת לך עכשיו תנסה להתנקות מכל הביקורת, או החששות, או הזה, או הדאגה. ועכשיו הייתי אומרת לך, לוקחת שם של אחד מחמשת ילדינו. והייתי אומרת לך אחד, האם שמת לב שלאחרונה אתה… אתה והוא קצת רחוקים? אתה התרחקת ממנו. זה… ילד אף פעם לא מתרחק אגב, אף פעם.
יובל: לא?
עינת: אף פעם. [מדגישה]
יובל: גם בגיל ההתבגרות?
עינת: אף פעם. הם מגיבים ל… וזה גם היופי. כי ילדים זה האנשים היחידים בעולם שתמיד תמיד, תמיד, תמיד, כאילו, אם אתה תבוא ותושיט את היד הזאת, לא בתנאים, לא במנגנון של 'בתנאי שאתה תהיה כמו שאני זה…' באמת. הם, אתה יודע, גם על ערש הדווי הם מחכים לזה. אז אם אני אומרת לך אני לוקחת שם של אחד מהילדים אני אומרת שמת לב שאתה מרוחק ממנו יותר? אז אז התשובה היא כן, נכון? שמת לב.
יובל: את מדברת על משהו ספציפי?
עינת: תנסה לדמיין.
יובל: אנחנו ב…
עינת: לא. אני רגע, אני… אני לא… אני לא רוצה לכפות את הדיבור שלי, או את העולם שלי עליך. אבל בהנחה שאנחנו מסתכלים רק על המקום הזה, על הקרבה.
יובל: אוקיי.
עינת: ואני אומרת לך קח ילד. תבחר רגע את הילד שאתה מרגיש שהתרחקת ממנו.
יובל: כן.
עינת: או אני אגיד, שאתה מרגיש שהתרחק ממך, בסדר? ואז אני אסביר לך למה זה אתה. ואני אגיד מה אתה יכול, לעשות מה בארגז הכלים שלך, שאתה יכול לעשות, שהוא לא לקנות משהו. שהוא לא א… א… איזשהו אירוע…
יובל: מחווה גרנדיוזית.
עינת: כן. שהוא מאוד קטן. שיתן לך תחושה שהתקרבת. כי מה שיתן לך תחושה שהתקרבת [צחוק קל] ברור שיתן לו. אתה יכול להגיד משהו כזה? תלך איתי רגע עד הסוף. אני רוצה להבהיר…
יובל: אם אני אפתח… אם אני אשאל…
עינת: …למה זה לא ה'וואו לעינת יש את זה ולי אין את זה'.
יובל: לא, אני אומר, אם אני אשאל אותו, או אותה, איזה שהוא… פתאום נפתח, את יודעת, דיון על משהו שהוא מהעולם שלה או שלו. את מבינה? זאת אומרת…
עינת: אבל שגם מעניין אותך?
יובל: אמממ… לא בהכרח.
עינת: כי אז זה לא מחזיק מעמד. אני רוצה לתת לאנשים את הכלים למשהו שלא יהיה חד פעמי. אתה מבין? אם אתה אומר, אוקיי, אני צריך ללכת לעולם שלה, והעולם שלה לא מעניין כרגע, וזה קורה הרבה, אז לא בא לי על זה. תנסה עוד.
יובל: לא, אני חייב להגיד שהרבה דברים שהילדים שלנו עושים, הם לא מעניינים אותי כיובל.
עינת: ברור.
יובל: אבל הם מעניינים אותי מתוקף זה שהם עושים את זה. זאת אומרת.
עינת: אוקיי.
יובל: אם הבת שלנו חוזרת ממשמרת במד"א, אז אני, לא מעניין אותי בגדול רפואת חירום. אבל מעניין אותי מה היה לה במשמרת.
עינת: אוקיי.
יובל: מעניין אותי מה קרה לה, ו… ומתוקף זה זה מעניין אותי.
עינת: יפה. אז אתה אומר, אני יכול, כל פעם שהיא חוזרת מהמשמרת להגיד לה, 'תספרי מה היה'. נכון? ואז אני אגיד לך, אתה יכול גם לשדרג את זה ותגיד לי 'מה זאת אומרת' ואני אגיד אתה יכול נגיד להגיד, 'הלו, מתי הזמן שבו את יושבת איתי 5 דקות ומספרת לי מה היה?'. כשנגיד היא חוזרת ויש אחים מסביב, ויש אמא שלה מסביב, וכלב… לא חשוב, טלפונים…
יובל: אני מעדיף טבעי.
עינת: רגע, אני עוזרת לך. אוקיי? כי זה ברור שאתה מעדיף טבעי, כי זה גם בא לך בטבעי וזה גם בשגרה של הילדה הזאת, וגם לא יקרה כלום אם לא תעשה את זה פעם אחת. כי היא לא באמת רחוקה ממך.
יובל: לא, כי אני נוסע איתה באוטו ואז אני אשאל אותה.
עינת: נכון. אבל אני רגע לוקחת אותך כדוגמה להורים שכרגע יש להם ילד שיש איתו עניין, ומנסים להתקרב.
יובל: כן.
עינת: אז חייבים בהתחלה לעשות לזה איזה שהוא שידרוג שיבהיר לצד השני, אחד, שזה לא חד פעמי. שתיים, שזה באמת חשוב לצד ההורי. אני באמת רוצה לשמוע. והלשמוע זה לא 'ומה עוד?' אלא לשאול ספציפית שאלות. 'תגידי, ואת…'.
יובל: להתעניין באמת.
עינת: להתעניין באמת בה בתוך הסיטואציה. לא במתנדבים בני 15 במד"א, אוקיי? ואם… אם אפשר להוסיף לזה איזושהי חוויה חושית' זה מאוד עוזר. שזה לא חשוב אם זה שמיכה, כאילו, בספה של הטלוויזיה דקה לפני שמתחילות החדשות… אני מנסה להבריג את זה לסדר היום אבל גם להכניס לשם, אתה יודע…
יובל: או תוך כדי אוכל, או שתיה.
עינת: או לעשות כוס תה, ולשאול אותה אם היא רוצה שאתה תעשה לה, ולהוסיף טיפה דבש ולהגיד שהיא הילדה דבש שלך, ולהניח את התה ואז לדבר על זה. כזה.
יובל: וואלה זה מזכיר לי את הטריק שלי. שאני חייב ל… את יודעת…
עינת: יש לך טריק?!
יובל: הטריק שכבר היום פחות רלוונטי, כי הילדים קצת גדולים.
עינת: אה, קפה של…
יובל: הקפה של ילדים. ש…
עינת: גדול. זה טריק מעולה. תספר.
יובל: כן, שאני לא יודע, לא המצאתי מי יודע מה, אבל…
עינת: לא אבל זה, יש לזה…
יובל: ילדים… הרי אנחנו המבוגרים, שוב יכול להיות שיש לנו מאזינים שלא שותים קפה, אבל רוב המבוגרים שותים קפה וילדים לא שותים קפה. ו… אבל הם רוצים את הדבר הזה. ולכן הומצא הדבר שנקרא 'קפה של ילדים', שזה בכלל דבר שלקחתי מאיזה בית קפה שהיינו באוסטרליה. את זוכרת?
עינת: בטח.
יובל: היו מוכרים כזה צ'ינו'ס.
עינת: עם מרשמלו.
יובל: בגדול מדובר בכוס קטנה שיש בה.
עינת: ממש קטנה, של אספרסו.
יובל: אה, כן אולי טיפה יותר גדולה, יש בה חצי מים חמים, מים רותחים, וחצי חלב.
עינת: וטיפה חלב.
יובל: לא, חצי חצי כדי שהמים לא יהיו רותחים באמת.
עינת: וסוכר.
יובל: וכפית סוכר או חצי כפית סוכר, וכל זה. והדבר הזה הוא… הם כל כך אוהבים את זה, את הקפה של ילדים…
עינת: לא, לא, אבל את יודע מה הם אוהבים.
יובל: את היחס ואת הטקס. עכשיו, זה… הייתי עושה את זה כשהם היו קטנים…
עינת: אלף, הם אוהבים בך… בדיוק.
יובל: זהו.
עינת: אני אגיד לך.
יובל: נו.
עינת: איך שאתה אומר את המילה 'את רוצה קפה של ילדים?', אני, יש לי צמרמורת של קרבה, חום ומתיקות… הצליל שיוצא לך מהפה כשאתה אומר 'קפה של ילדים'. הוא צליל אחר. הוא צליל של זיכרון ילדות. עכשיו זה…זה…
יובל: לא זה… כאילו, אני חייב לסיים את הסיפור הזה, כי באמת זה דבר שהרבה שנים לא עשיתי, כי הבת הקטנה שלנו בת 11.
עינת: [צוחקת]
יובל: אבל לפני כמה זמן, בת דודה שלה, עלמה, שהיא גם בת 11, ישנה אצלנו. ואז הם קמו בבוקר, זה היה שבת בבוקר, הם ראו טלוויזיה, והם פשוט היו נראות לי פתאום כמו שהם היו נראות לי בגיל 4.
עינת: כן.
יובל: ואז אמרתי 'אתם רוצות קפה של ילדים?' ודווקא עלמה יותר מאשר שירה, כאילו נפתחו לה העיניים כזה כן, כן, כן, כן…
עינת: כן!!
יובל: [צוחק] ואז הן ישבו שתיהן, ילדות בנות 11…
עינת: עם הכוסות הקטנות האלה המתוקות…
יובל: עם הכוסות הקטנות… למרות שכבר יש להן לק בידיים וכאלה. ו… אז, הקפה של ילדים זה טריק טוב.
עינת: גם אני רוצה קפה של ילדים. [לוחשת]
יובל: את רוצה קפה של ילדים?
עינת: [דומעת] אני רוצה שאבא שלי יציע. אבל אתה מבין שזה זה?
יובל: [מהמהם בהסכמה]
עינת: זה הדבר. בסוף, זה… אנחנו מתעסקים בכל כך הרבה… לשחרר, לא לשחרר, להגיד, לא להגיד, מה בדיוק להגיד, אני לא יכול לעצור ליד עץ, אני יכול לעצור ליד עץ… לתת למישהו תחושה שאתה זקוק לקיום שלו ומברך את הקיום שלו בעולם שלך, באמת.
יובל: ומסמן את הקיום שלו.
עינת: מה זה מסמן? תסביר.
יובל: לא, נגיד אני חוזר לקפה של ילדים, זה כאילו סימון של 'אני חושב עליך, אני מכין משהו עבורך ספציפית.' זה יותר מ…
עינת: אבל אתה באמת חושב עליו.
יובל: נכון.
עינת: אני אומרת, אתה לא צריך לסמן כלום כי זה פשוט מסומן.
יובל: לא, אבל בעיניו.
עינת: אני חושבת שכל הורה שהתפנה, התפנה באמת… התפנה! אתה יודע זה כל כך…
יובל: קשה ונדיר.
עינת: אנחנו לא מסתכלים להם בעיניים!! התפנה!! אחד על אחד!! דקה. מה שנקרא, להגיד לילד, אפילו העיניים שלהם כבר מרצדות: 'סתכל, סתכל, סתכל עליי! היי! מה העניינים?!' כל הורה שעשה את זה יודע שהדבר הזה [שאיפת אוויר חדה] שזה עושה גם לנו בפנים הוא… לא צריך הרבה יותר מזה. לא צריך הרבה יותר מזה. זה…
יובל: האמת שזה קטע, כי פתאום השיחה הגיעה למקום שהוא קצת קשור לפרק של שבוע שעבר של המשבר אמון. כי כשאת אומרת 'הילד אף פעם לא מתרחק ממך, אתה מתרחק ממנו', ו… זה אגב משפט שלא אמרת בפרק הקודם למרות שזה בדיוק מה שזה.
עינת: נכון, נכון.
יובל: כי…
עינת: אבל זה תמיד…
יובל: גם לזה הגיעו כל מיני תגובות בוואטסאפ בדיוק על הדבר הזה. ואני חושב שזה תובנה עמוקה שצריך לקחת אותה ולדעת איך לעבוד איתה. כי, שוב בדבר ה… בתחושה הבסיסית הראשונית, היא תובנה מעצבנת.
עינת: אבל זה גם נורא מקל… לא, כי אתה אומר זה לא אשמתו. זה לא משהו שהוא. אוקיי, אז עכשיו אני צריכה…
יובל: אנשים לא אוהבים לשמוע שזה בגללם באיזשהו אופן.
עינת: כן, אבל תחשוב רגע במקום ההורי הדואג, מה לא בסדר אצלו? איך אני מתקן את זה? המקום שאומר, אם אני אבדוק מספיק… וזה לא צריך לעשות, הבדיקה הזו לא צריכה להיעשות, אתה יודע, על חשבונם או בחברתם. אם אני אבדוק מספיק אני אמצא את המקום. אני אמצא את המקום שמופעל ושאפשר, שוב, באיזשהו, באיזשהו אופן לנטרל אותו. עכשיו, זה הרבה פעמים…
יובל: הרבה פעמים זה לא מודע גם.
עינת: זה לא מודע!
יובל: מה שאת אומרת בעצם, אני חושב נגיד שוב על השאלה שהייתה שבוע שעבר זה על… וגם השבוע קיבלנו כל מיני כאלה. על… בגדול על מודל אימא שמרגישה שהבן שלה כבר לא סופר אותה, והיא רק מעצבנת אותו ומפילה עליו…
עינת: ברור.
יובל: …את שבירת הכלים של היחסים. כשלמעשה, מה שאת אומרת, זה, כנראה ההסתכלות שלה עליו כמי שפתאום לא עושה שיעורים וזה, היא זאת שגרמה לריחוק הזה.
עינת: בול. בול. אני אספר לך סיפור ששמעתי השבוע. בקצרה. אמא שהתגרשה. משבר גירושים. יש ילד בתחילת גיל ההתבגרות, כזה בן 11 וחצי. ובגלל הריחוק בין המקום שבו האבא בחר לחיות לבין המקום שבו היא חיה, הסדרי הראייה מורכבים והילד הזה הוא בין 4 ל-5 ימים בבית אחד לעומת, כאילו חוזר לבית, זה לא יום יום, או משהו כזה.
יובל: זה ערים אחרות.
עינת: אימא סופר משקיעה בהורות. סופר משקיעה. הילדים… אחת הסיבות לגירושים או לזה, זה… התפיסה שלה שהבן-זוג שם הוא לא הורה טוב מספיק, או ש… והנה עכשיו היא מוצאת את עצמה בסיטואציה שהילד הזה בכל פעם שהיא נוסעת לאסוף אותו, כי בחלק מהזה היא נוסעת לאסוף אותו מביתו של האבא, הוא נכנס לאוטו והוא אומר לה 'אני לא התגעגעתי אליך'.
יובל: וזה מרסק אותה.
עינת: עכשיו… מה זה מרסק? זה מרסק אותה ברמה שכאילו אני יכולה להתחיל לבכות. והיא אומרת לו… עכשיו, היא גם מודעת אז היא אומרת לו 'אתה יודע, אני נורא התגעגעתי אליך, זה בסדר'. והם ממשיכים לנסוע והוא לא משחרר. הוא אומר לה 'אני גם אמרתי לאבא שאני לא רוצה לבוא אלייך. אני לא רוצה לבוא אלייך. לא רוצה לנסוע איתך באוטו. אני לא…' אוקיי? עכשיו. כשהיא יושבת ומדברת חופשי היא רוצה להגיד, יא חתיכת…
יובל: כפוי טובה.
עינת: מה כפוי טובה? 'תגיד, אתה… אתה… אתה יודע מה עובר עליי? אתה יודע מה…?'. הכל כולל הכל. אבל היא, היא יוצאת…
יובל: מתאפקת.
עינת: היא יוצאת לבדוק למה הדבר הזה גומר עליה. גומר עליה. גומר עליה.
יובל: לא, די ברור למה זה גומר עליה.
עינת: רגע.
יובל: לא, ברור למה היא לוקחת את זה קשה. לא ברור למה זה קורה, אבל זה ברור…
עינת: אוקיי. אז עוד שנייה, עם הסיפור. גומר עליה ברמה שהיא לא באמת מצליחה, גם אחרי שהם מגיעים הביתה, גם יום לתוך השהות שלהם. היא מתארת שמתוך ה-4 ימים שהוא איתה, בצורה כל כך טראגית, איך שהוא ביום האחרון היא מצליחה להירגע. הוא מצליח לשחרר את 'להוכיח' שהוא לא מתגעגע, שהוא לא מעוניין, שהוא לא זה… ואז הם שוב צריכים להיפרד. והיא הולכת לטיפול, מוצאת את המקום ההוא בעברה של תחושת הערך ושל התלות בזה שצריכים אותה או לא צריכים אותה, מיליון דברים.
יובל: [מהמהם בהסכמה]
עינת: ואז מתחיל תהליך שלוקח, שים לב, 52 שבועות.
יובל: שנה.
עינת: 52, כי היא סופרת את הפעמים של, אתה יודע, היא סופרת מתי הוא שם, מתי הוא… אוקיי.
יובל: כן.
עינת: ובשבוע 52, כמובן שהולך לה יותר טוב עם ההכלה של הדבר הזה. הוא ממשיך. הילד עושה את אותו דבר. והיא עושה את הדברים בין לבין, ואת הטקסים הקטנים ואת כל מה שדיברנו עליו בפרק הזה. ובשבוע ה-52 הוא נכנס לאוטו והוא אומר לה אני לא רציתי לבוא אלייך. והיא מסתכלת עליו, והיא אומרת לו: 'יש מצב שאתה עובר לשבת במושב לידי?' כי הוא תמיד נכנס לאחורה. והוא איכשהו עושה פרצוף ומסכים. והיא שמה לו יד על הרגל. והיא במקום אחר. זה לא משהו שהיא לא עשתה או לא ניסתה אבל… ואז הוא מתחיל לבכות. והיא עוצרת בצד. והוא אומר לה ככה, תקשיב טוב. 'אימא. אני כל כך מצטער. מהיום שאת ואבא הודעתם לי שאתם נפרדים, אני כל כך כועס. אני כל כך לא יודע מה לעשות עם הכעס שלי. והפניתי אותו אלייך. אבל בעצם מה שרציתי להגיד זה, שאני לא יכול לשאת את זה שאני כל פעם צריך להיפרד ממישהו מכם. ואני מצטער שזה יצא עלייך ככה. והם יושבים שניהם באותו ובוכים. היא בוכה על ההזדמנות ועל זה שהיא לא פספסה. והוא בוכה על זה שסוף סוף מישהו סיפק לו איזושהי סביבה שלא מתרגשת, ויכולה להכיל את הרגשות השליליים שלו עד שהוא יצליח לדייק אותם לעצמו. וזה סיפור הקרבה והריחוק. אני לא… אני שמעתי גם סיפורים של הורים לילדים בוגרים כבר. אני לא יכולה להגיד את זה מספיק פעמים. בסוף התפקיד שלנו כהורים, תמיד, זה להיות אלה שמסוגלים לעשות את העבודה, ובשמה להתקרב.
יובל: [לוקח שאיפה] אוקיי. נראה לי סיום חזק לפרק. שאלות, תגובות וכולי 050-7499574. ובדיוק, בדיוק, בדיוק על הדבר הזה, על הקרבה והריחוק, זה שיר השבוע שלנו.
עינת: וואלה!
יובל: ש… [ברקע מתחיל שיר הסיום "If you leave me now" של להקת שיקגו]
עינת: די! "If you leave me now".
יובל: להקת שיקגו.
עינת: יואו איזה שיר…
יובל: 1976.
מתנגן [עינת מצטרפת]:
“if you leave me now
you’ll take away the biggest part of me
ooh ooh ooh no, baby please don't go
and if you leave now
you’ll take away the very heart of me…”
יובל: [השיר ממשיך להתנגן ברקע] זה כמובן שיר אהבה, שיר פרידה. אבל יש לך תיאוריה שכל שירי אהבה הם בעצם שיר… שירים ש…
עינת: שיר שאנחנו מבקשים…
יובל: מאמא שלנו משהו.
עינת: מאמא שלנו, כן.
[מתנגן]
“a love like ours is love that's hard to find
how can we let is slip away”
יובל: השיר הזה, כמו כל שאר שירי סיום שלנו, בפלייליסט 'אמא אבא פודקאסט שירי סיום' בספוטיפיי, ושיהיה שבוע טוב.
עינת: [נאנחת]
יובל: ושמרו על עצמכם.
עינת: שתזכו לראות מישהו שהתגעגעתם אליו מאוד.
[ממשיך להתנגן]
“how can we end it all this way…”
[מוזיקה דועכת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント