פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/11/2023.
עינת: שלום.
יובל: וברכה.
עינת: אני יכולה להתחיל באיזה מחשבה ואם זה לא יבוא לך טוב אז פשוט נתחיל מההתחלה ותגיד על מה רצית לדבר.
יובל: יאללה.
עינת: הייתה לי מחשבה בדרך לפה, אממ לא מחשבה שצצה משום דבר כי כבר ניהלנו כמה שיחות במהלך המלחמה הזו. על הסיפור שלנו כהורים אל מול הסיפור שלנו הזוגי. וזה לא משהו שאני זוכרת ממצבי סטרס קודמים או מלחמות קודמות, אבל אני ממש מרגישה שהסיפור הזוגי פינה מקום מה זה למתחת למכסה של הבגאז' של הגלגל הרזרבי של הפנצ'רים. פינה מקום כמובן לתפקודים.
אתה יודע, אני מניחה שבזוגיות טובה יותר, התפקודים המסונכרנים והם בשיתוף פעולה, אבל גם אם אתה לא חי עכשיו באזור שבו כל כמה שניות יש אזעקות, אנחנו עדיין קצת חיים ככה בתודעה והכל השתנה בהתאם. זאת אומרת, הקשב שלנו השתנה בהתאם, רוחב הפס שלנו השתנה, הזוגיות עברה לגור במקום הפריבילגי,
יובל: התפעולי.
עינת: לא. התפעולי סבבה, בתפיסה שלי זה לא זוגיות. אני מדברת כרגע על המבט אפילו בעיניים על ההיי שאנחנו מתיישבים פה.
יובל: אולי זה רק אצלנו, אולי אצל כולם זה סבבה.
עינת: לא יודעת, לא יודעת.
יובל: תוך כדי שאת מדברת, יכול להיות שזה קשור לזה שאנחנו חווים איזשהו חוסר אמון כל כך בסיסי כישראלים מבחינת ה… אנחנו לא יכולים לסמוך על הצבא שלנו, לא יכולים לסמוך על המדינה שלנו, על הממשלה שלנו.
עינת: כן, כאילו, you are on your own, אז עכשיו…
יובל: זהו על ההורים שלנו הרבה פעמים אם זה ילדים שגרו בעוטף. ועכשיו כאילו אז יכול להיות שגם הדבר הזה מחלחל גם לזה שכאילו אנחנו באווירת כל אחד לעצמו?
עינת: אולי. לי הייתה מחשבה אחרת שככל שמתגבר האיום הקיומי או התפיסה שלנו שיש איום קיומי. וכאן התפיסה קצת מתערבבת עבר, הווה, עתיד כי אתה יודע, יגידו האופטימים אנחנו כבר לא נמצאים באותו איום שהיינו בו בשבעה לחודש. מצד שני, מי אמר שלא…
יובל: כן.
עינת: כאילו אין לנו מנעולים על כל החלונות רבי…
יובל: אין לנו מקלט אטומי בקיצור.
עינת: זה נכון.
יובל: מסתכלים אחורה, אומרים איפה טעינו? בזה טעינו, לא בנינו מקלט אטומי בגינה.
עינת: אני חייבת להגיד שבתחושה שלי לא הקוגניטיבית, אוקיי? לא במקום של הרציונל. גם אם היה לנו מקלט אטומי, הסיפורים שאנחנו שמענו על כל המקומות לכאורה הכי בטוחים שנהיו, המיגוניות שנהיו… אין, אי אפשר לסמוך על כלום.
יובל: אגב, זו המטרה של טרור.
עינת: לגמרי, לגמרי. אז ככל שהאיום הקיומי גדל ואנחנו כבר לא בכיפת הברזל, אנחנו נחשפנו פה לסוג חדש לגמרי של של איום.
יובל: איבדנו את הלוקסוס להדחיק איפה אנחנו חיים ומי הם שכנינו.
עינת: ככל שזה גדל ככה, הטבע מצווה אותנו רק לשמור על הגורים שלנו. זאת אומרת שאם אנחנו רגע במקום הכי פרימיטיבי, אנחנו לא יכולים כיצורים חיים לאפשר לעצמנו את אותה הסחת דעת שמזמנת נגיד מיניות או רומנטיקה או שמתאפשרת כשעוד איכשהו אתה יודע, יש איזה גרף עולה ויורד שאתה אומר 'אוקיי עכשיו יש הפסקת אש' או 'אוקיי עכשיו אפשר'. זה זה כל הזמן על תדר של פול סטרס.
ואני תוהה לגבי השחיקה, המחיר המצטבר, מה קורה בבתים שבהם אתה יודע, מלכתחילה, יש אפילו מישהו אחד שזקוק למשהו שהשני לא יכול לתת לו כי הוא נמצא בטייס האוטומטי הזה. האם הדבר הזה מתפרש כרגע כמשבר בזוגיות או שגם לזה אין זמן?
יובל: לא זה גם לוקסוס. טוב, אז על זאת ועוד נדבר בפרק.
עינת: אה כן? נדבר?
יובל: כן, פרק 162. תני לנו פתיח, בכל זאת אנחנו אנשים עם מסורת.
עינת: כן שכחתי מזה.
[פתיח מוזיקלי]
יובל: כן אז אנחנו פה במרחב המוגן המוקלט שלנו. יום לפני ההערה של נסראללה, אפרופו פחד, מפחידים אותנו עם זה גם. אנחנו בפודקאסט "אמא אבא". הוואטסאפ שלנו 050-7499574. אנחנו קוראים את כל ההודעות.
עינת: סליחה על חוסר הזמינות, אנחנו קוראים.
יובל: שומעים.
עינת: אנחנו לא מוותרים על אף הודעה.
יובל: כולל זאת שאמרה שזה בלתי נסבל שאני קוטע אותך.
עינת: די, לא צריך לצטט ולהדהד אנשים שמעליבים.
יובל: לא, רציתי להגיד קודם כל לגבי מה שאמרת קודם, שאני אמנם דואג לגורים, אבל אני עדיין נותן לך להשתמש במטף שקניתי.
עינת: תחלוק איתי.
יובל: הביסקוויטים וה…
עינת: זה תלוי, אתה יודע, לא רוצה עכשיו להעמיד דילמות בחירתה של סופי, למי הולך המטף אם…
יובל: כן. לא האמת שאני זוכר שעשיתי לעצמי בראש כמה מים אני צריך לקנות כדי… המלצות פיקוד העורף.
עינת: [צוחקת]
יובל: וזה לא משנה כמה אני אביא זה כאילו…
עינת: פחות.
יובל: אז בואי נקווה שלא נצטרך ולא נזדקק.
עינת: לא, אנחנו לא באנו להלחיץ,
יובל: להפך, באנו רגע להרים. אנחנו האסקפיזם. לא האמת שתראי, אנחנו מנסים להקפיד בעצמנו על איזושהי שגרת אסקפיזם מצומצמת אמנם, אבל כן.
עינת: מסמנים אסקפיזם.
יובל: כן, אז לא תמיד זה עובד אבל… זה אפשרי. גם אי אפשר להיות כל הזמן במעגל סטרס הזה.
עינת: אבל רגע אם יורשה לי, אני רוצה לעלות קומה כי כשאני מסתכלת אפילו על אנשים בעולם אוקיי. מצד אחד יש לי, בעולם שלנו בישראל, במדינה, בשכונה,
יובל: לא חמאס, טפו.
עינת: נכון היום באמת,
יובל: עם ישראל, ביחד ננצח.
עינת: כשאני מסתכלת על הלך הרוח, מצד אחד, יש משהו באמת כאילו אתה יודע, מרגש ברמת הדמעות. אנשים, כאילו מתרחב ליבם. מצד שני, בו זמנית יש תחושה שאנשים על הקצה. זאת אומרת, שהמסלול של תרומה ועזרה ואפילו סבלנות,
יובל: רוחב לב,
עינת: סבלנות וסובלנות הוא מסלול שהתרחב, הוסיפו לו כמה נתיבים. אבל המסלול שוב שמזהה סכנה מזהה… השבוע אחת החברות שלנו סיפרה שהם חיים בבית בתל אביב והייתה אזעקה והם צריכים לרדת כל השכנים למקלט ואנשים טובי לב באמת. רק מה? בירידה למקלט התהלכה קשישה, שלא נאמר קשישה מאוד באחת הדירות וכשיורדים במדרגות אותה קשישה והמטפלת שלה ועוד חצי ילד ומבוגר חסמו את כל המדרגות. זה אומר שעכשיו יש אזעקה ויורדים לאט מאוד מאוד מאוד. עכשיו… דילמה.
יובל: מזכיר את הפרק ב"סיינפלד", ג'ורג' קוסטנזה בתוך מסיבת ילדים, הוא מעיף את כולם ובורח ראשון.
עינת: כזה. במקומות האלה אתה רואה את זה לפעמים בכביש, אתה רואה את זה לפעמים בתור של הסופר פארם.
יובל: אני חושב על עצמי גם. אוקיי, אני לא רואה את עצמי דוחף את הזקנה.
עינת: לא, היא לא דחפה גם.
יובל: אבל הצורך הוא כן, בטח עם הילדים אני עם הילדים. כאילו גברת, או שאני לוקח אותך שקמח או שאני לא יודע מה, או שאני אזרוק אותה דרך הפיר. משהו פה צריך לקרות.
עינת: אבל אתה מבין?
יובל: זה הישרדות מה השאלה?
עינת: אבל זאת הייתה דוגמה קיצונית. עכשיו אני מתארת לך דוגמה נוספת. עומדת אמא בסופר פארם, אוקיי? היא קנתה כרגע תרופה לילד שלה. לא קשור למלחמה לא קשור, קשור במוח שלה, מה שנקרא לתיקייה של צריך לדאוג לגורים, בסדר? אז בתיקייה היא כרגע צריכה נורופן.
אם היא צריכה לחכות יותר ממה שהמוח שלה חושב שהיא צריכה לחכות בתור וזה לא חשוב כרגע אם הקופאית מנסה להסביר לאיזה עובד זר, באמת סיפור אמיתי, איך שולחים כסף עכשיו כי הכל באמת… הלך העולם והיא לא מעוניינת כרגע להתחשב בזרים כי הילד צריך נורופן וכלה באם מישהו עקף אותה בתור או בטעות זה. ואז יוצא שם משהו…
יובל: עקפת אותה בתור?
עינת: לא חלילה, חלילה. אני עמדתי עם הבת החמישית שלנו ורק הייתי המספר העל של המציאות האנושית מאחורי הקלעים של כל אחד. שזה היה מעניין כשלעצמו, בטח עם הילדה החמישית אבל לא נדבר על זה עכשיו. אז אני אומרת יש איזה תחושה במקביל שכל אחד יכול להתהפך עליך, אתה מבין?
יובל: כן למרות שאני חייב להגיד שבשונה מהקורונה, שהתקופה הזאת מזכירה אותה בהרבה מובנים.
עינת: כן? לי לא.
יובל: במובן חירום, זום, עניינים כל האלה.
עינת: אבל באריזה. תביא עכשיו.
יובל: ימים יפים, מסכה מטומטמת.
עינת: כןןןן, נעשה בדיקות. נעמוד בזה, בתור.
יובל: לפחות לא ירו עלינו. אז אני זוכר בתחילת ימי פאניקת הקורונה שהייתי הולך עם הכלב בבוקר והייתה איזו גברת שהייתה עוברת את הכביש למדרכה השנייה כדי לא לעבור לידי.
עינת: אבל אתה מבין שאתה…
יובל: אנחנו עכשיו יותר באווירת ביחד לנצח.
עינת: אז זו שאלה. גם אני יכולה להגיד ברמה אישית סליחה. שאני מרשה לעצמי יותר להביא לידי ביטוי חוסר סבלנות כלפיך, כעס, תסכול.
יובל: לא כלפי העולם החיצוני, מבחינה חברתית.
עינת: אני לא נכנסת לעולם חיצוני. תעזוב. שניה תהיה איתי במובן הזה של אין לנו לאן לתעל אפילו את התוקפנות. את ה… אז לאן זה הולך? זה לא יכול להיתרגם רק ללתרום דברים ולארוז אריזות ולנסוע לחיילים ולהביא להם עוגיות. לאן זה יוצא הדבר הזה? ואני חושבת, יש לי סברה שזה יוצא הרבה פעמים על האנשים שהכי קרובים לנו. זה נשמע לך הגיוני?
יובל: כן.
עינת: זה לא להתרחק כי להתרחק זה המקום במוח שמזהה סכנה, אוקיי, ואומר move for caution של כאילו תתרחק, עדיף לך. פה זה יציאה אחרת בכיכר.
יובל: כן, אז את אומרת בעצם זה… זה אפילו טבעי, זה אפילו הגיוני ועד שמדינת ישראל לא תספק פה חדרי עצבים לכולם שאנשים יכולים להיכנס ולשבור דברים ולצרוח את נשמתם.
עינת: כן, אבל זה לא אותו דבר, אתה מבין?
יובל: כן.
עינת: אני לא יודעת.
יובל: זה משהו שאת שומעת ונתקלת בו גם בשדה המקצועי, חברתי וכולי?
עינת: לא ואני אסביר למה.
יובל: זה כאילו משהו שלא נעים לדבר על זה?
עינת: לא כי גם בשדה הזה החירומים, אתה יודע מה שמקבל תעדוף הוא לא 'וואי תקשיבי אני חייבת להבין למה בזמן האחרון אני יוצאת על בעלי וכאילו אין לנו… זה לא מה שזה היה פעם ואפילו המחשבה על תיקחו את הילדים כדי שאני אהיה איתו לבד לא, לרגע זה לא עולה.
יובל: זה קצת מזכיר לי שבתחילת התקופה השחורה הזו שהתחלנו לעשות זום לכל מיני משפחות צה"ל ומפונים וכאלה ואמרתי לך כאילו שזה נורא כיף שאת יכולה לעזור באופן משמעותי ואמרת משהו כמו 'מה זה משמעותי? אני מרגישה כמו ליצן רפואי'.
עינת: לגמרי. כי מה אתה יכול לעשות כבר?
יובל: אז גם בעולם הזה אני חושב שאנשים אומרים 'אוקיי אז אז בוא נגיד, אשתי ואני לא זה לא שיא הרומנטיקה, אבל אוקיי אנחנו במלחמה. וזה עוד אלה שאת יודעת, יש להם את הלוקסוס שהבעל לא במילואים או ש…
עינת: כן, אבל אתה יודע בהרבה מובנים אני חושבת שהמקום שבו, סליחה שוב על המערה או על הפרימיטיביות, הגברים יוצאים להילחם ואנשים נשארות עם הטף. המקום הזה הוא מאפשר פריז, הוא מאפשר באמת את, אתה יודע, לא את המקום שבו אני עכשיו חוה ומרגישה כאילו למה צעקתי עליך עכשיו מה זה היה? מאיפה זה בא? מי זאת האישה הזאת? בחיים לא התרגזתי מדברים כאלה.
יובל: אבל אני לא אני לא מרגיש שאת סופר כאילו,
עינת: ככה אני כשאני סופר. זה לא משנה, זה עדיין זה, אני מרגישה את זה.
יובל: אולי אני מעצבן אותך באופן ספציפי.
עינת: גם, גם. אבל לא, אני מוכנה.
יובל: את אומרת, האדם צריך ש-א', כן מעניין כאילו אם יש לכם תובנות, מחשבות משלכם, אז אתם יכולים לכתוב לוואטסאפ שלנו. אבל אני תוהה באמת האם זה נובע מזה שהאדם צריך להיות לו איזשהו מקום שדרכו הוא יכול לנקז את הרעלים שלו. ואנחנו בתקופה שבה זה לא לגיטימי או לא טבעי או לא נכון או מחבל במאמצי המלחמה או וואטאבר.
עינת: לא תשמע, מה זה, בוא נגדיר מה זה לנקז רעלים. תגיד לי מבחינתך.
יובל: לא, אנשים צריכים להתעצבן ולצעוק. לפעמים מוצאים את זה ברמה הפוליטית.
עינת: לא, לא.
יובל: הבוקר עמדתי בפקק בכביש 5 איזה 22 דקות. לא הייתה צפירה אחת. אפילו אני לא התעצבנתי.
עינת: איזה קטע.
יובל: את יודעת מה יחסי לפקקים באופן עקרוני.
עינת: כן, אבל כשאתה אומר 'אנשים צריכים לצעוק ולשבור' וזה, אני שומעת איזשהו מופע רגרסיבי שאנחנו כבני אדם היינו רוצים, אוקיי? באידיאל.
יובל: לרקוע ברגליים ולהגיד,
עינת: לא, היינו רוצים למצוא אלטרנטיבות שבהן נוכל עדיין לאוורר את המערכת, לא להישאר עם המכסה מנוע סגור. אבל שהוצאת הפסולת לא תהיה בדמות אתה יודע, מופע של התקף זעם או של ילד שכרגע מתפורר על הרצפה כי לא נתת לו עוגיה.
יובל: כן.
עינת: אז עכשיו צריך להבין, אחד, מה קרה למערכת הויסות שלנו? ושתיים, ולשם כך התכנסנו אני מניחה אולי, מה קורה כשמערכת הוויסות של ההורה לא עובדת וכל תפקידו כרגע או כל תפקידו החשוב כרגע אם אנחנו בחירום כי המסכים פחות מעניין ואם הוא יתחבר לזום פחות מעניין ואם כרגע הם רבים, פחות מעניין ואם האוכל לא ממש בריא פחות מעניין.
יובל: בטח, הכל פחות מעניין כי אתה אומר זה משהו אחר.
עינת: אז אני אומרת אז הדבר שעליו אני כמבינה בצרכים של ילדים, הדבר שעליו אני לא מוכנה לוותר זה המבוגר שיעזור לוויסות.
יובל: כן, אני חייב, מניסיוני כשבשבוע שעבר באיזשהו יום ואני בן אדם שלוקח מלחמה קשה, אוקיי?
עינת: לאאא, באמת?
יובל: אני מחובר לזה, אני חי את זה.
עינת: תקשיבו, אני אין לי יותר.
יובל: אני קם לזה בבוקר והולך עם זה בלילה ובאמת אני מרגיש מבפנים את הכאב של עם ישראל ברמות. באמת כאילו אני מרגיש את זה כמו סכין בבטן.
עינת: ואתמול סליחה שאני קוטעת אותך, החיילת שלנו היא… שלא הייתה בבית כבר שבועיים היא סימסה לי באמצע הלילה כי אנחנו… אני לא ישנה. 'תספרי לי משהו'. פעם ראשונה אגב שהיא לא דיברה על עצמה. היא לא שאלה 'מה שלומכם', כלום.
יובל: 'תספרי לי משהו' זה לא 'תספרי לי מה קורה אצלך'. 'תספרי לי משהו' זה תענייני אותי.
עינת: או יפה, יפה, לגמרי. אגב אם יגיע עניין אחר,
יובל: תבדרי אותי. תפקידך כ"כנטפליקס".
עינת: אוקיי, אז אני חכמה, אני אישה חכמה. אני לא חשבתי שהיא שאלה מה שלומי. אז שאלתי 'למה את מתכוונת? מה איזה סוג של?' אז היא כתבה, זה כל בהתכתבות כי אנחנו לא יכולות לדבר. אז היא כתבה 'מה חדש בבית?'
יובל: מדיח כלים חדש.
עינת: יפה מאוד, נכון? אוקיי.
יובל: מדיח כלים חדש, אמרת לה?
עינת: כן כתבתי.
יובל: הושק.
עינת: אז עשיתי לה סקירה שהיא הייתה קצת בהומור, אוקיי, על כל כל אחד מהנפשות בבית כולל חיות המחמד. וכשהגעתי אליך וכמובן זה לא חשיבה, זה לא שעצרתי ואמרתי אני אכתוב משהו מצחיק. אני כתבתי 'אבא הזדקן באלפיים שנה. השבוע הוא החזיק לדעתי פעם ראשונה בחייו נייר עיתון ושפריצר לחלון, אני מאוד דואגת.' [צוחקת] אבל יש מטפים ויש דיש חדש וכנראה שעם זה ננצח. אז כן.
יובל: אז זהו, רציתי להגיד אפרופו זה שאני באמת חש שהסבלנות שלי לענייני ילדים היא מראש לא כמו שלך. אז לי בכלל נסגר החלון, יתחילו לדבר איתי על משהו, זה לא תמיד מעניין אותי. אבל השבוע באיזשהן נסיבות, שיחקתי טאקי…
עינת: עם מישהי.
יובל: עם חלק מהילדים ו… כמו שאומרים חכמינו "מתוך שלא לשמה בא לשמה" כאילו ומתוך הזה ש…
עינת: יצא זמן איכות.
יובל: יצא אחלה, יצא כיף, יצא זה. היה בזה גם משהו באמת מסנן רעשים מדהים. עכשיו,
עינת: אבל זה הקסם של ילדים, כי אם אתה מתמסר לזה וזה אני חושבת בעיה שהיא לא קשורה למלחמה כי סליחה שאני מאוד חשוב לי להנכיח אותה רגע. הבעיה היא שהשריר הזה הוא כל כך מנוון אצלנו בגלל הטלפונים, בגלל זה שאנחנו על כל כך הרבה חזיתות כל הזמן שאנחנו כל כך מעט נמצאים בחוויה הבסיסית של להתמסר לילד שאנחנו לא מבינים איזה תרופה זה קיומית בכלל עכשיו, בטח עכשיו.
יובל: בילדים קטנים אז הם כופים את זה עליך, אין ברירה.
עינת: וזה גם קורה טבעית כי הם נורא חמודים.
יובל: הם חמודים וגם יש להם צורך כל הזמן שם. יש לנו הרי חברה טובה שיש לה ילדים קטנים שנמצאת אצלנו לא מעט.
עינת: כן, כן.
יובל: ואני רואה את זה. מצד אחד, אתה אומר וואו זה עבודה קשה שתהיה בריאה, אני שכחתי כבר כמה זה קשה.
עינת: מצד שני…
יובל: ילד בן 4 וילד בן שנה. ומצד שני זה הדבר הכי מתוק בעולם והכי מרגיע בעולם בהרבה מובנים.
עינת: פשוט ככה, זה סמים של זה.
יובל: אבל אני חושב שבאמת מה שקורה באמת בימים כתיקונם אפילו ובכל העולם. זה שבגיל ההתבגרות המוקדם נגיד גילאי 10, 11, 12, אלה גילאים שפעם השעמום היה מכרסם את הילדים ברמה שהם היו מכריחים את ההורים לעשות איתו משהו והיום הטלפון.
עינת: זה המוצץ, כן.
יובל: זה כזה סוגר פינה.
עינת: לגמרי.
יובל: שזה דיל שאתה רואה כהורה, אתה, רע לך.
עינת: אתה רואה את הילד, אתה נכנע לזה, שונא את עצמך.
יובל: שונא את הילד שלך, שונא את הטלפון, שונא את הכל, אבל אתה אומר לעצמך, 'אוקיי אז היא יושבת עכשיו בחדר'.
עינת: כן, זה כמו אכילה רגשית. אתה אומר כאילו אוי ואחר כך בא לך להקיא ואחר כך אתה שונא את עצמך ואחר כך זה וחוזר חלילה. אז, אז, אבל מה קרה בטאקי?
יובל: שזה היה מדהים. היה בזה משהו נורא כיף, נורא משחרר, נורא לא קשור רגע שנייה אחת לזוועות ולאיומים ולכל תחושת הגוג ומגוג הזאת. ואני מאוד ממליץ על זה. זאת אומרת, זה דוגמה, אתה יכול לעשות אלף ואחד דברים אחרים, אבל אם אתה עושה אותם.
עינת: מה שנקרא פעם ביום, 10 דקות.
יובל: מכל הלב. לא פעם ביום, 4-5 פעמים בשבוע זה יפה מאוד אני חושב. מאוד, מאוד.
עינת: מה קורה עם הילדים בינתיים?
יובל: שיראו "טיקטוק". בשביל זה יש להם "טיקטוק", לא?
עינת: הבנתי.
יובל: שהסינים יאכלו להם את הראש עם כפית. אז זה דבר. עכשיו, יכול להיות שאני צריך לשחק טאקי איתך או משהו כזה.
עינת: לא תודה.
יובל: [צוחק] לא אוהבת משחקים. לא, במובן הזה ש…
עינת: אני אסתפק נגיד בזה שאם אתה, גם ככה אנחנו מסמנים וי נגיד על פרק בלילה של סדרה שאני מתחננת שפשוט כאילו תיקח לי רגע את המחשבות. זה לא יכול להיות שאחרי 25 שניות אני שומעת את הנשימות שמבשרות את ההרדמות שלך עוד רגע, ואז אני אומר לך 'בייבי, אז תעצור, אז בוא נראה משהו', לא, אז רק חדשות, אתה יושב ככה, כאילו רק צריך להביא לך נבוט. ואם שמים "בקהאם" או זה, [נוחרת] ואתה עוד מתווכח איתי שאתה לא נרדם. אז מה? אתה עושה לי בייביסיטר? אתה שם לי זה תגיד לי? אני אראה "פרייד אנד פרג'דיס", אני אראה משהו רומנטי ותישן!
יובל: לא, אני חושב שזה קשור לזה כאילו,
עינת: 'אני לא ישן אני לא ישן'.
יובל: שאתה כל הזמן בצריכת אקטואליה הזאת אז אתה באמת,
עינת: תדבר לא אתה.
יובל: שאני, אני, אני, אני.
עינת: שאנשים האלה שממש כאילו יש להם צורך עז,
יובל: אתה מחובר לאיזו רמת סטרס גבוהה כמו שאת אומרת שזה באמת.
עינת: ברור! זה מה שאני מנסה להגיד לך!
יובל: שנייה, שנייה, בסדר, יש בזה משהו ממכר כמובן. ואז כשאתה רואה פרק של "מורנינג שואו" או משהו כזה, זה כל כך באמת מרגיע.
עינת: ברור, זה עוטף אותך.
יובל: בהתחלה כל דמות נראית לך משהו שמזכיר לך משהו מהדברים הרעים. ואז נכנס לתוך זה ואתה נזכר במה זה לראות סדרה סתם ככה כמו אדם רגיל.
עינת: שזה בעצם חלום כי זה לא המציאות.
יובל: ואז זה כל כך מרגיע אותך, אתה עובר למצב, לגלי דלתא, איך קוראים לזה?
עינת: לגמרי, אבל האם אני יכולה רק בשם הפומביות כי ברור לי שבינינו לבין עצמנו בשיחה באוטו, זה הדבר הזה, הוא לא ינעל בהסכמה שלך. האם אני יכולה לקבל רגע הסכמה רשמית לכך שאותו מנגנון ששולח וכרגע אני לא מגדירה את זה בגברים או נשים, אוקיי? שולח אדם להתחבר בצורה כל כך טוטאלית ולחדשות. רגע, שנייה.
יובל: לא, לא. זה לא שלא הכרת אותי אותי קודם, זה לא שזה חדש.
עינת: אבל א', א' כבר היינו בתקופות כשהיכרנו עוד היו עיתונים. אז בבוקר כשהייתי פוקחת עיניים, ליד מפתן הדלת היו ארבעה עיתונים, נכון? אחר כך הצלחת להחביא את זה כי זה כבר לא היה פיזי, נכון? זה היה כמו שאני עכשיו מסתכלת על בגדים יד שנייה, אתה צורך את החדשות.
מה שאני מנסה להגיד זה שהיום מבחינתך להיות צרכן של החדשות, אוקיי? בכמות הזו זה להנכיח אותך בבית כמו חייל בשדה. זאת אומרת שאתה מכיר את המאמנים לפני שכאילו שהם עושים את השיחה? כן, כן, אנחנו זה, אנחנו זה, אנחנו נקרע אותם ואנחנו זה ואתם תסתכלו לי בעיניים, כזה.
יובל: נפיל אותם, נהרוג אותם.
עינת: בדיוק. שאני מרגישה שהדבר הזה קורה לי בתוך הבית, אבל הוא בו בסייקל אין סופי כי אין שום אויב.
יובל: אין שום אויב?
עינת: בבית?
יובל: כרגע לא.
עינת: במסך.
יובל: אבל רגע שנייה, מה זה הבית?
עינת: הבית שלי, הגיאוגרפיה שבה הילדים שלנו נושמים אוויר, אוקיי? היא הפכה להיות שדה קרב וירטואלי, וירטואלי של אדם.
יובל: הוא לא,
עינת: יא אלוהים, הנה, אפילו פה, כן.
יובל: זה לא, שאנחנו חיים באיזה, אנחנו חיים באלבמה וקורה משהו במיזורי.
עינת: אבל אתה לא נלחם כפרה עליך. זה עקר! זה פעולה שאין לה שום תוצאה מלבד, תגיד לי אתה. אני יכולה להגיד לך מה זה מהצד שלי.
יובל: לא, אני חושב שבפסיכולוגיה של זה זה באמת משהו שאתה, אתה מרגיש שאתה צריך לדעת אותו כי…
עינת: כי בשדה הקרב אתה צריך לקבל בקשר, נכון? את הפרטים. אבל אתה לא בשדה הקרב. אז כרגע יש בן אדם אחד שבתפיסה שלו 24 שעות, אתה יודע מה? לא, כשהוא נרדם בסדרה בטלוויזיה הוא לא רואה. כל הזמן או רוב הזמן יורים עליו או יכולים חלילה, הוא צריך לשמור, אוקיי? על עצמו ועל היקרים לו מכל. והתפיסה הזו היא כרגע מוכלת וננשמת על ידי אנשים בגילאים שונים, כולל אמא שלהם, שמנסים באמת בציפורניים לקיים באותו מרחב הומור, שגרה, משחק. אז אוקיי,
יובל: הבנתי, הבנתי אותך.
עינת: אבל אני לא יכולה לשמוע גם את ה"הבנתי אותך" כי אני כי מה? כי מה עושים עם זה?
יובל: תראי אני אומר, יש פה אלמנט,
עינת: אז אולי צריך לעשות רגע תהיה איתי, חוות לגברים שכבר לא מגייסים אותם, אוקיי? ששם הם לא ירגישו שעכשיו הם, אתה יודע, היה איזה אייטם על כאלה שתופרים עכשיו, חמודים, כי הם לא יכולים להתגייס אז הם במתפרות לזה. הם לא ירגישו, הם ירגישו מלחמה, בסדר? סימולטור. יתנו לכם קסדות עם וירטואל ריאליטי.
יובל: אבל זה לא סימולטור, זה אמיתי.
עינת: אבל יובל, זה לא אמיתי. בחזית של אדון יובל נתן המכובד ברחוב x בתל אביב כשאני מכינה ארוחת צהריים ובמקביל יש אליי פניות הציבור של יצורים אגואיסטים, אוקיי? שהם אמורים להיות כאלה אז אז אז מה אז מה אז יש לי שדה קרב בבית או אין לי שדה קרב? מה הבית כרגע? אתה אומר לי זה מציאות? איפה המציאות?
יובל: תראי, תראי, המציאות היא קיימת. המציאות של ה…
עינת: איך היא קיימת אצל יובל?
יובל: האזעקות שאת שומעת, זה לא קיים?
עינת: אבל אם אני אשמע אותם, אני ארד שנייה.
יובל: אני הולך לטיול עם הכלב ואני רואה מודעות אבל בשכונה.
עינת: גם אני, לא. אבל אתה מבין שהיכולת ויכול להיות שזה מגדרי, יכולת שלי להחזיק באמת השחלות שלי, אין לי, בסדר? אני לא חושבת שאני חווה את אותו אירוע חיצוני. אתה יודע, אני בטוח חווה אותו שונה ממך, אבל אני לא חושבת שפספסתי משהו. אבל אני מבינה,
יובל: זה מזכיר לי את הדיון על האם צריך לראות את סרטוני הזוועה או לא צריך לראות אותם. שזה דיון שהוא, את יודעת, דיברו עליו בכנסת, להוציא את זה לעולם,
עינת: אבל אני לא מדברת על הדיון הזה.
יובל: לא אבל זה דיון, זה קצת מזכיר לי את זה במובן הזה שאתה אומר מצד אחד. גם אני אומר זה על עצמי. כאילו אתה רוצה לשמור על הנפש שלך, אתה לא רוצה לסדוק את נפשך ברמות האלה שמספיק מה שאני יודע ומה ששמעתי, לא צריך גם לראות.
עינת: אתה רוצה לשמוע משהו?
יובל: כן.
עינת: אתה כן רוצה לראות.
יובל: אני לא רוצה.
עינת: אז אני אומרת לך שאתה אומר עכשיו, מספר לעצמך סיפור, כי זה חלק מ"השירות הצבאי" במרכאות של מי שלא זוכה ורוצה לעשות את מה שבתפיסה שלו כרגע, זה לא חשוב אם זה ללבוש מדים, להיכנס, לעשות משהו, אוקיי? הרי כולנו נמצאים באותו חוסר אונים, באותו זה, אבל מערכת ההפעלה של כל אחד שולחת אותו לאיזושהי עשייה שאמורה בשיווי משקל הרגשי להביא הקלה. אני אומרת שהעשייה של החייל שאינו נלחם היא מזויפת כשהיא בתוך הבית ולכן,
יובל: היא לא מזויפת, היא אולי מפריעה לתפקוד של הבית.
עינת: לא, לא, סליחה, היא גם מפריעה לבריאות שלך. סליחה, היא גם מפריעה! אז עכשיו תגיד לי 'אני צריך לזכור את זה ולא לשכוח ואני זה וכל סבל העם היהודי יושב לי בתוך הגוף'. אני איתך, אבל מה עשינו בזה? אז הכנסת את הטרור הביתה? זה מה שקורה כרגע? ובשם מה? את מה זה משרת?
אז זה לא שאני אומרת שאתה יושב חסר מעשה ואני עושה הכל מסביבך ואתה צועק על הטלוויזיה כמו שצועקים על כדורגל. לא אני גם לא חושבת שזה נשמע ככה. אני מדברת על היכולת של כל אחד מאיתנו כן גם בשעת משבר, לא במשבר הקיצוני. אתה יודע, אנחנו כבר מתנהלים, היכולת שלנו רגע לעצור ולהגיד איפה אני מזיק לעצמי בפעולות שלי, אוקיי? כמובן שהייתי רוצה לשאול את זה גם על החברה וגם על המשפחה, זה שלושה מעגלים, זה עצמי, זה המשפחה וזה החברה. איפה אני מזיק ואיפה אני מועיל?
והשאלה הזו לא צריכה להיות לשורה התחתונה 'מה זאת אומרת אין שום אופציה אחרת' זה כי זה לא טסט קייס טוב. אם אתה מגיע למקום שאתה אומר 'אבל ככה זה', אני אומרת לך שאתה במקום שאתה לא מעוניין לראות משהו כי זה לא בהכרח ככה. כי יש פה בחירה ואם אין פה בחירה אז הנה הטרור ניצח אותנו.
יובל: או שאתה אומר לעצמך שזה איזשהו מצב שהוא מאוד רציני וחמור. ושומה עליך כאזרח, כאבא, כאדם שיש לו איזושהי תודעה היסטורית, יהודית,
עינת: ישראלית, ציונית, כן.
יובל: וואטאבר, לא…
עינת: אני לא אמרתי להתעלם.
יובל: כן, גם אני רוצה לשאול עוד שאלה לגבי הדבר הזה. שיכול להיות מאוד כמו בהרבה דברים שקורים בזוגיות של אנשים. בגלל שאני אובסס, אז את מרשה לעצמך להיות כאילו הכי רחוקה מהדבר כי את יודעת שבסוף אם יקרה משהו שאת צריכה לדעת עליו, אני אגיד לך.
עינת: שניה, האם אפשר להיות אובסס ועדיין לשמוע חדשות בגלי צה"ל פעם בשעה?
יובל: לא.
עינת: אז אז סליחה, אז אני אומרת לך, אז אני אומרת לך שאני והגורים שלנו נהיה בטוחים אם נשמע באמת פעם בשעה חדשות וגם בוא, אנחנו מחוברים לוואטסאפ. זה הרי גם כשההורים שלך יודעים שלא נפל שום דבר, אין פצועים, עדיין מגיע ה-סמס 'כולם בסדר?' אז אנחנו בסדר. יש לנו דרך להעביר את ההודעות, אוקיי? וזה עוד צלקת שיש לנו מה-7 לחודש כי ההודעות לא עברו, אתה מבין?
יובל: עברו ואף אחד לא יכול לעשות כלום.
עינת: אף אחד לא זה.
יובל: הבנתי, הבנתי אותך, המסר עבר.
עינת: אוקיי. אני יכולה לתת, אני רואה אותך מסתכל על השעון, אז אני רוצה רגע לעבור איתך בקצרה.
יובל: זה קצת, אני רוצה להגיד למאזינים שלנו שזה פרק מעט קצר מן הרגיל.
עינת: קיצור. אני רוצה לעבור איתך על מה קורה בגוף שלנו ושל הילדים שלנו כשיש סטרס, אוקיי? ועל אותן אופציות,
יובל: סטרס מתמשך.
עינת: לא, לא, אותן אופציות או משפכים, אני לא מדברת כרגע על טראומה, לא. מדברת כרגע על הסטרס היומיומי או על אותו מנגנון מווסת שאנחנו אמורים להיות בשבילם כי המוח שלהם עוד לא מפותח כי אין להם מספיק היכרות עם עצמם, בלה, בלה, בלה, אוקיי? מגיע סטרס, אוקיי? יש איזשהו אירוע חיצוני תמיד שנתפס בעיני הסובייקט, הבן אדם, הילד כאיום, אוקיי? כשיבוש של אתה יודע, מנגנוני השליטה, מנגנוני החשק, מנגנוני הבטיחות, לא חשוב, בסדר? הילדים שלנו כשמגיע סטרס וכאן אנחנו קצת דומים. כל החלק של המוח שאחראי לוויסות, לדיבור, לזה, אצל הילדים שלנו הוא נסגר לגמרי. זאת אומרת, אין מוח אינטגרטיבי. אצל מבוגרים הוא לא נסגר לגמרי, הוא נסגר חלקית. אז אתה רואה ילד כרגע שמציאות חיצונית בלתי רצויה מתרחשת והוא לא מגיב כמו שהיית מצפה. או לחליפין, מגיב בצורה שכאילו מה עכשיו? אתה לא מבין כאילו במה אני מתעסקת? כאילו אתה רציני שעל זה אתה דופק? אז תדמיין נסיעה בכיכר, אוקיי? ביציאה הראשונה, סטרס אצלנו כבני אדם אמור להגיד אולי 'תיזהר'. זאת אומרת,
יובל: סכנה.
עינת: יש מצב שזה כביש ויעבור אוטו, יש מצב שיעבור הטורף. יש מצב שאתה לוקח על עצמך משימה שהיא לא… אתה מטפס גבוה מדי. זה המקומות של הסכנה, אוקיי?
יובל: צבע אדום.
עינת: יפה. ושם המשפך של הסטרס אמור להיות ואנחנו אמורים להגיד שיש אזעקה, אנחנו אמורים להיזהר. מה זה אומר? ללכת למרחב המוגן. ותוך כדי זה שאנחנו הולכים אנחנו לא בהיסטריה כי אנחנו עכשיו מחווטים, מתכנתים את אותה כיכר שתיקח את הילדים שלנו שנים רבות אוקיי?
אז אוקיי הבנתי, זה סכנה, יש מה לעשות. כשמגיעים למרחב המוגן אני יכולה להגיד 'עשינו את מה שצריך, איזה כיף שאנחנו ביחד, בוא נחכה לבום. אחרי זה אמרו שצריך לחכות עוד 10 דקות, מה אתם אומרים? נחכה 9 דקות או 10 דקות' וסיימנו.
יובל: אני בספק אם יש ישראלי אחד שמחכה 10 דקות.
עינת: אנשים…
יובל: פיקוד העורף אמר נגיד 2 דקות, אבל זה ישראלים, אז נגיד להם 10 דקות.
עינת: בסדר. [צוחקת] היציאה השנייה זה כל המקומות שבהם אנחנו צריכים להבין שאין לנו יכולת לשנות את המציאות. זאת אומרת, שכל מעשה שנעשה הוא חסר פירות, הוא עקר. ושם אצל המווסתים החכמים קורה דבר שאומר, אם אני לא יכול לשנות המציאות, המציאות צריכה לשנות אותי, זאת האדפטציה, אוקיי?
יובל: הבנתי.
עינת: וזה ההתקפי זעם הקלאסיים שאנחנו רואים אצל ילדים.
יובל: תגידי, וכל האנשים המגוחכים שקונים מטפים וטונות וכאלה כמוני, האם זה הפנייה הראשונה או השנייה?
עינת: לא, זה הראשונה, שוב. למה? לא לא לא, המבחן יהיה האם כרגע זה מוריד את הסטרס? נגמר גל. המבחן הוא ביולוגי. אתה מבין שאפשר לבדוק אותו? שני הורמונים, אדרנלין, קורטיזול מופרשים בגוף, סיימו או ירדו. אנחנו עכשיו בתקופה שהם לא סיימו, אבל הם ירדו יחסית. אז אם לך זה עוזר המטף, שיחקנו אותה. אם המטף הזה היה מעלה לי את החרדה, אז אנחנו כבר במציאות בלתי רצויה נוספת, זה כבר שכבה נוספת, אבל לא נעסוק בזה.
אז כשאנחנו מדברים על לתת למציאות לשנות אותך, אנחנו מדברים, מוזמנים המאזינים לחזור לכל הפרקים של ילדים בהתקף זעם, אוקיי? אחד אתה לא אמור להגיד להם מה בסך הכל קרה, אתה אמור לתת להם תחושה שאתה מבין אותם כי זאת התחושה הראשונה שכרגע מנטרלת את הבדידות.
אתה לא אמור לשנות את המציאות בשבילם, הנה הכוכבית עם הכי הרבה קריצות כי הרבה מאוד הורים בכיכר הזה, ביציאה הזו מכניסים פתאום אופציה שאם אני אבכה חזק מספיק, המציאות ישתנה. אם אני אנדנד מספיק, המציאות ישתנה. אם אני זה, אז אז הנה הזדקקנו למערכת המווסתת כי עכשיו הוא יוצא למשימה לצעוק יותר חזק ולהיות במצוקה יותר גדולה כדי שמקור חיצוני אולי ישנה בשבילו את המציאות. אז היציאה הנכונה תהיה היכולת להיות ביחד, היכולת להבין זה את זה, אוקיי ואז במקום הבטוח של 'אתה אהוב, אני מבין אותך, איזה באסה שאי אפשר כרגע לא יודעת מה, לצאת למסיבה עם חברים שלך במקום שבו אין ממ"ד.
יובל: אל תגידי מסיבה, זה טריגר.
עינת: כן, סליחה.
יובל: הכל טריגר.
עינת: אם אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אנחנו באותה רמת חרדה כי אנחנו נלחמים מול מציאות שאין ביכולתנו לשנות.
יובל: להסתובב בכיכר.
עינת: בדיוק. הסימן שיצאת ביציאה הנכונה הזו יהיה הדמעות. זאת אומרת שכשאנחנו בוכים זה המקום.
יובל: שמה? שההורמונים יורדים?
עינת: כן, הסתיים הסייקל.
יובל: ואם אנחנו לא בוכים?
עינת: אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו.
יובל: לא כל כך רגיל.
עינת: תשמע, מותק שלי, אתה צריך עוד פרק.
יובל: יהיו עוד הרבה פרקים.
עינת: אני הייתי מאוד שמחה אבל אתה לא צריך פיזית לבכות, אתה כן צריך לדבר את אותו עצב.
יובל: את ליבי השותת.
עינת: עם בן אדם. לא בלב, לא בינך לבין עצמך כי זה סייקל שלא… המוח עדיין בטוח שאתה בכיכר והיציאה האחרונה, הנה אני רואה שאתה עושה לי פרצופים, היא הקריאה לאומץ וזה קריאה שאומרת זה לא שאו שיש פחד או שאין פחד, הפחד צריך להיות. אבל עכשיו אתה צריך להחליט אם אתה נותן לה פחד לעמוד בינך לבין המציאות, אוקיי?
והקריאה לאומץ היא… זה אותם מקומות שבהם אנחנו מדברים על אל תוותר לילד שלך כל כך בקלות. כאילו אם אתה תאמין בו ולא תגיד 'אין ממה לפחד'. אם אתה תאמין בו ותגיד 'אבל בוא ננסה' או 'אני אלך איתך' והוא יהיה בחוויה שהוא גיבור, הוא התגבר, קוראים לזה אומץ, הנה הורדנו את הסייקל השלישי. אז יש פה שלוש אופציות, עכשיו בוא נבדוק את זה על עצמנו.
יובל: אהבתי את הדימוי. אוקיי אנחנו מסיימים את פרק 162, הוואטסאפ שלנו 0507499574. שיר הסיום שלנו הוא מ"הכוכב הבא" שהייתה אמורה לחזור השבוע ולא חזרה. כי הבינו פתאום זה לא מתאים. אפרופו האווירה בבית.
עינת: לגמרי.
יובל: לנהל לוח שידורים שזה מקצוע שאני קצת מכיר את העולם הזה, זה באמת קצת אווירה. אז אתה חשבת שאתה יכול לך להחזיר את "הכוכב הבא", אבל המציאות נתנה לך תחושה שזה עדיין לא הזמן.
עינת: ועדיף להגיד סליחה, זה ממש לא מתאים כרגע מאשר לשדר.
יובל: לגמרי. אז זה שיר, אני לא ראיתי את "הכוכב הבא" בעונה האחרונה אני חייב להגיד, אבל זה שיר שתפס מאוד מהעונה האחרונה. ביצוע לשיר מדהים של הגשש החיוור, את יכולה להתחיל לנגן לנו את זה רק. נופיה ידידיה.
עינת: איך מתחיל מוזיקה ואני מתחילה לבכות.
"היא נושמת עצמאית היא כולה מלכה
בת תשע עשרה עם אופציה להארכה"
עינת: וואו.
"יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון
וכל מה שנשאר לה מופקד בחיסכון
מפני שהיא אומרת דבר פשוט"
עינת: אתה רואה? זהו, זה מה שצריך.
יובל: מוזיקה.
עינת: שיר ביום.
יובל: אז עוד המון שירים כאלה בפלייליסט שלנו בספוטיפיי, "אמא אבא פודקאסט שירי סיום".
עינת: אוהבים אתכם.
יובל: שמרו על עצמכם.
"שיערה נופל לצד זה מראה נדיר
ושתי עיניה הכחולות גומרות סדיר
היא שומרת אמונים לעצמה בלבד
ויש לה שיא אולימפי בסתם להיות לבד"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments