בפסח יצאנו לחירות - אז למה אני מרגישה עבד?
בואי לשמוע את רוחי ששופכת אור על כל הסוגיה הזאת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/04/2024.
מירי: היי, אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכול. מתחילים.
טוב, שלום, שלום לכל המאזינות לפודקאסט החדש שלי. הפודקאסט של מירי. בפודקאסט שלי אנחנו נעלה כל מיני נושאים חשובים מאוד שמעסיקים את כולנו הנשים. נשים שאני פוגשת במהלך הזמן ובמהלך השנים, כל פעם נושא כזה שמדבר אלינו, ואני מתפלאה לראות כמה שזה לא רק מציק לי ומדבר אליי, אלא לעוד נשים. ובפודקאסט עכשיו אני מארחת את רוחי מיכאלשווילי, שהיא בעצם מנטורית להעצמה נשית בשיטת אית"ן, שזו שיטת התניא. שלום, רוחי.
רוחי: שלום, שלום מירי.
מירי: תודה שבאת.
רוחי: בשמחה.
מירי: רוחי, אני רוצה שהיום אנחנו נדבר, בגלל שאנחנו ככה נמצאות בערב פסח, אני רוצה קצת לצאת מהסדרה שלנו, ולדבר בעצם על חוויית הפסח. עכשיו, יכול להיות שיהיו נשים שישמעו את הפודקאסט הזה גם אחרי פסח, ועדיין אני חושבת שזו הזדמנות לדבר על הנושא של חגים, חירות, עבדות, נשיות, אמהות.
[צוחקות]
רוחי: וכל השאר.
מירי: משרתות וכל השאר. אז באמת תודה שהגעת ותודה שככה את מוכנה לענות את התשובות המיוחדות והמפתיעות שלך לשאלות הקשות שלי. ואני רוצה לצלול איתך רגע לחוויית ערב פסח שלי בתור ילדה ובתור אישה, גם היום. ולשאול אותך שאלה, האם את מוכנה?
רוחי: מוכנה מוכנה, לא לפסח, לשאלה, כן. [צוחקת]
מירי: אוקיי, לפסח את לא מוכנה. תראי, אנחנו, השם נתן לנו חג שנקרא חג החירות. חג החירות, חג הגאולה, חג הפסח, חג המצות, חג האושר, חג הבגדים החדשים, חג הבית הנקי, חג האוכל המיוחד, חג ה... מה שאת רוצה, חג ה... באמת חג האביב. איכשהו, דווקא החג הזה שכאילו הכול ורוד ו"לאבי דאבי" ומהמם ומושלם ונוצץ ונפלא, גובה מחיר מאוד מאוד מאוד כבד מהאמא, שצריכה להביא את החג למצב הזה. עכשיו, אני יודעת שיש נשים שיוצאות לחופשה בפסח והן נוסעות לחו"ל והן משלמות על זה במשך שנה שלמה, אבל אני מדברת על האישה הממוצעת, על האמא שרוצה שפסח יהיה באמת מהדרין מן המהדרין ושמח. והיא מגיעה לליל הסדר עם ידיים פצועות מסנט מוריץ ומאקונומיקה ועם עומס, ובאמת כאילו... ועם עייפות מצטברת ועם גב תפוס. והכול נקי ומסודר והילדים מתוקתקים, אבל אמא גמורה. ואני שואלת אותך, מה חירות בחג הזה?
[צוחקות]
רוחי: איך שאת מתארת, באמת אין חירות בכזה חג. אני לא... אני תוהה, אבל מאיפה יצא כל התיאור הזה? כלומר, מי קבע שככה זה אמור להיראות?
מירי: אוי, נו באמת. את יודעת, אתמול ניקיתי... אתמול זה היה? שלשום, ניקיתי, בעלי כל הזמן אומר לי "מירי, לא צריך, לא צריך, לא צריך".
רוחי: יפה. יפה.
מירי: לא צריך. ואני אומרת לו, אבל יונתן, מה, לא ננקה את המיטות? לא נחליף... אם כבר עושים קיץ חורף...
רוחי: אוי.
מירי: רגע, אם כבר עושים ספרייה וזה. ואז ניקיתי את המיטה ובמגירה היה שם ביסקוויט.
רוחי: מצוין.
מירי: אז הייתי חייבת לנקות את המיטה כדי להגיע לביסקוויט הזה.
רוחי: לא.
מירי: באמת?
רוחי: כאילו אם את מחפשת רק ביסקוויטים, את יכולה למצוא אותם מאוד מהר בלי לנקות את הכול, זה דבר ראשון. דבר שני, אני חושבת ש...
מירי: אבל זו לא הזדמנות כבר לנקות?
רוחי: זו הזדמנות כן. הזדמנות לנקות, לתפוס את הגב, להתעצבן, להיות מסכן. כן, זה כן. זו ממש הזדמנות למי שרוצה. ומי שלא, והוא מתמקד רק... איך אמרתי? אני היום... אני עושה את הפסח של השם. לך יש אוכל של השם.
מירי: יפה.
רוחי: לי יש פסח של השם.
מירי: יש הרבה דברים. יש פילינג של השם, שזה זיעה, את יודעת? יש הרבה. השם נמצא בפרטים הקטנים.
רוחי: כן, הוא נמצא בכל דבר.
מירי: אז פסח של השם, מה זה?
רוחי: כן, הפסח של השם. הפסח של השם זה לא הפסח של החברה ולא הפסח של הדמיונות שלי ולא של הציפיות שלי ולא של השליטה שלי. והוא פסח נורא קליל, אביבי, כמו שאת אמרת, נחמד, באמת חירות. בואי, אנחנו מחפשים רק את החמץ, שהוא מעל כזית, במקומות שהחמץ מצוי בו.
מירי: אבל בבית עם ילדים, באמת, את יודעת...
רוחי: נכון, בבית עם ילדים זה יותר מאתגר.
מירי: הוא מצוי בכל מקום. מצוי בתריסים, באמת. הוא מצוי בתיקים, הוא מצוי במגירה של הנעליים, הוא מצוי בארון של הבגדים, הוא מצוי בין הספרים, הוא מצוי במשחקים. הוא מצוי.
רוחי: אוקיי, אז קודם, בואי, קודם כול אולי זה מאוחר עכשיו להגיד את זה, אבל אם אנחנו מתנהלים כל השנה עם ראש קדימה ואוכלים רק במטבח, אז את מצמצמת...
מירי: אויש.
רוחי: כן, כן, לא בכל בית אוכלים ביסקוויטים על הספות ובכל מקום. אני גדלתי בכזה בית וזה צמצם את החמץ מאוד יפה ובלי טרור ובלי לחץ. פשוט אוכל אוכלים במטבח, בחדרים לא אוכלים, זה דבר לא כזה מסובך לעשות. ואז זה לא באמת מרוח לך...
מירי: אז זה ממש חינוך מחדש.
רוחי: אוקיי. וגם אם יש לנו...
מירי: את יודעת שיש לי נערות מתבגרות, אני לא יודעת אם היו לך. אני נכנסת לחדר שלהן ואני רואה בתוך הפחים עטיפות של דוריטוס ועטיפות של פסק זמן ועטיפות של השד יודע מה, ואני לא רוצה אפילו לפתוח את הארונות שלהן כדי לראות מה הן מחביאות שם, כמו שאני הייתי מחביאה.
רוחי: בנות מתבגרות יכולות לקחת אחריות על הפסח של החדר שלהן בלי שום בעיה.
מירי: נכון.
רוחי: אז זה דבר ראשון. דבר שני, יש הרבה מאוד דברים שאפשר למכור, את לא חייבת לנקות. את יכולה לסגור חלקים מאוד גדולים של הבית. בשבעה ימים את לא באמת משתמשת בכל מה שיש בבית. משחקים אפשר לסגור. אני זוכרת כשהילדים היו קטנים, תמיד היה את המשחקים הקבועים של פסח, שהם היו נגנזים עם כלי הפסח ומוצאים בערב פסח, והם מאוד היו נהנים להיזכר בפאזלים של פסח. וכל שאר המשחקים, הם היו פשוט מכורים, אין שום בעיה עם זה. אני מכירה חברה שהיא הייתה אחרי לידה או לפני לידה, לא זוכרת מה, היא פשוט הוציאה סטים של בגדים לכל ילד, כאילו הם נוסעים, כמו שאמרת, למלון. זה היה נקי, כל השאר מכור. זהו.
מירי: די. לא פותחים את הארון?
רוחי: זה מה שהיא עשתה. אז לכן אני אומרת לך, האופציות הן רבות במידה ואת באמת רוצה להיות בחירות. אז קודם כל, תצאי לחירות מהמוח, אוקיי?
מירי: מממ.
רוחי: עיקר המצרים נמצא במוח, שהחלטתי שזה חייב להיות ככה וככה וככה. תצאי לחירות.
מירי: וואי, זה קשה.
רוחי: נכון.
מירי: זה קשה מאוד.
רוחי: זאת ההזדמנות של אלוקים לתת לך להרגיש מה קורה לבן אדם שמשתחרר במוח.
מירי: וואו.
רוחי: שפתאום הוא אומר, אפשר אחרת. זאת חירות אמיתית. פתאום את אומרת, אפשר אחרת. אפשר לעשות. יש לי דודה שאומרת שהיא עושה פסח בשבועות, הכל בסדר. זה הזמן שהיא עושה את הפסח. אפשר אחרת. אם את עושה את הפסח של השם, אז אין חמץ, יש בגדים חדשים ככל שהמצב הכלכלי מאפשר.
מירי: זהו, זה גם נושא שהוא...
רוחי: ו... והאישה היא לא קורבן פסח, היא באמת מלכה, בת מלך. ואני זוכרת את ההורים שלי בערב פסח נכנסים לנוח כולם,
מירי: די.
רוחי: בערב פסח כמה שעות, שקט, היה מאוד נחמד אצלנו.
מירי: אתם מקלפים ירקות?
רוחי: מקלפים ירקות.
מירי: מי מקלף?
רוחי: [צוחקת]
מירי: נו, בואי נפתח את זה.
רוחי: תראי, אצלנו יומיים שלושה לפני החג פותחים מפות חד פעמיות על כל השולחן של הסלון, וכל המשפחה מקלפת מראש, מטגנים מראש. הכול מראש וזו חגיגה. אז יש את הילדים שעושים את כל המיצים ויש את הילדים שעושים את כל הקילופים ויש את הילדים שעושים את כל הבצל.
מירי: תהרגי אותי, אני לא מצליחה להבין איך זו חגיגה. מבטיחה לך, באמת.
רוחי: אז אל תעשי ככה. תעשי רק מה ש... מה ששמח לך תעשי. תדעי לך שהשמחה הזאת תעבור לילדים שלך. מה שמעצבן אותך, אל תעשי. אם זה לא כתוב בהלכה, זה לא חובה. חובה זה רק הלכה.
מירי: וחובה להיות בשמחה.
רוחי: אם לא כתוב שחובה לטגן בצל, אל תטגני בצל. אל תטגני בצל. תעשי מה שנוח לך, שמח לך, טוב לך. יהיה מאוד טעים לאכול מרק כשאמא מחויכת ואבא רגוע ושומעים מהילדים חוויות. הם כבר לא ישימו לב מה הם אכלו ומה לא, אוקיי?
מירי: אז אני אשאל אותך את זה, ככה אני אנסה להתנסח בעדינות, בגלל שבכל זאת אני לא רוצה להקריב קורבן עכשיו, את ההורים שלי ואת בית הוריי. אבל זה לא היה ככה. זאת אומרת, יש את מי שבא בדרישות, יש את מי שעומד בסטנדרטים המוגזמים האלה ועושה את זה, לא יודעת אם מקבלת עול או מ... לא יודעת, שלום בית או איך שלא תקראי לזה. ואני שואלת אותך היום, גם כאישה, גם כאמא וגם כיועצת, בסדר? כמדריכה, כמובילה. אם יש פער בין בני הזוג, כשבן הזוג שבעצם לא טורח באמת, הוא מגיע עם הדרישות ועם הסטנדרטים ועם ה... זה צריך להיות ככה וזה לא צריך להיות ככה, ולא אוכלים את זה וכן אוכלים את זה, ולא אוכלים בחד פעמי כי חד פעמי זה לא מספיק מהודר, אז אוכלים רק בכלים רגילים, ואת תשטפי בסוף את הכלים. איך מגשרים ועדיין שומרים על אווירה טובה, בבית שבו בעצם היכולת לבחור מה שאת רוצה, סוג של נלקחת ממך?
רוחי: אוקיי, אני מבינה מה שאת שואלת, וטוב שאת שואלת, כי... אנחנו כאמהות, אני למשל, החוויה שלי, חוויית הילדות שלי הייתה באמת פסח מאוד מהודר, לא אכלו שם כמעט כלום והכול היה מאוד, כמו שאת אומרת, מקולף. מי שמכיר את פסח חב"ד. אני זוכרת שאת הסוכר ההורים שלי היו...
מירי: מבשלים?
רוחי: מבשלים.
מירי: אצלנו אין סוכר בבית, אצל ההורים.
רוחי: נכון, אז אני זוכרת שהיינו קטנים בגילאי שבע, שמונה כזה, ואז אבא שלי לקח אותנו לסוג של אסיפה, הרגשנו מאוד מכובדים, הוא אמר שהוא רוצה להתייעץ איתנו, שאמא ואבא דיברו על הידור נוסף, ולא להשתמש בסוכר ומה דעתנו על ההידור הזה.
מירי: מדהים.
רוחי: והוא אמר לנו שנחשוב, ואם זה יאה לנו גם, אז...
מירי: מדהים.
רוחי: והרגשנו סוג של רבנים מכובדים כאלה.
מירי: מדהים.
רוחי: וכמובן שאחרי חצי שעה כל אחד בתורו חזר ונתן את תשובתו.
מירי: את אישורו.
רוחי: את אישורו והרגשנו מאוד מאוד מאוד מכובדים. אז זו דרך אחת.
מירי: גישה.
רוחי: אבל אני זוכרת את עצמי כאמא צעירה, שכמובן רציתי לחקות את הפסח של ההורים שלי, והייתה ילדה...
מירי: זה לא כזה כמובן, אגב.
רוחי: אה, אוקיי.
מירי: זו תעודת הצטיינות להורים שלך,
רוחי: נכון.
מירי: שאת רוצה לחקות את הפסח אצלם.
רוחי: נכון.
מירי: כי אני ממש לא רוצה לחקות את הפסח אצלנו.
רוחי: אוקיי, אוקיי. אז אני זוכרת ששמעתי ככה בחצי אוזן את הילדה שלי, אז היא הייתה בת שבע, משהו כזה, היא אמרה "אוף, בפסח אין כלום מה לאכול, אני שונאת את פסח". ואז ככה נעצרתי, אמרתי מה קורה פה. למה? מה היית רוצה לאכול ש...? אז היא אומרת, "חברות שלי אוכלות צ'יפס, אנחנו לא קונים שום דבר בחוץ. אוכלות צ'יפס ולנו אין". והיא אחת מאוד של נשנושים ו... אמרתי לה, את היית רוצה לאכול צ'יפס? את רוצה שנקנה לך צ'יפס כשר לפסח? את יודעת שהוא כשר לפסח, זה רק הידור. אם את רוצה את ההידור הזה, בבקשה. ואם את לא רוצה את ההידור, אז נשב, נדבר על זה ונקנה לך את הצ'יפס. באותו פסח היא לא אכלה צ'יפס.
מירי: מממ.
רוחי: אבל לי היה ברור, לא שהיה לי קל, בשבילי זה היה כאילו סוג של... אצלי בבית פתאום. את מבינה? כשיש לך במוח כבר סוג של תמונה כבר, מה, מישהו יבוא, יאכל צ'יפס אצלי? זה כמו לחלל שבת.
מירי: מממ.
רוחי: אבל אמרתי לעצמי, רגע, מה ההלכה? צ'יפס זה לא אסור. ושהילדה שלי תתחיל לשנוא את פסח? זה הרבה יותר חמור בעיניי. אז היא תאכל צ'יפס שנה, שנתיים, שלוש. באיזשהו שלב היא תרצה להדר והיא תצטרף אלינו.
מירי: כן.
רוחי: אני חושבת שהמקום הזה של להבין מאיפה הגיעו ההידורים, ההידורים הגיעו מזה שאנחנו רוצים למגר את האגו עד הסוף, כי חמץ זה אגו. והאר"י הקדוש מבטיח...
מירי: אני מרגישה דווקא שזה להביא את האלטר אגו.
רוחי: יפה.
מירי: אני יותר מהדר ממך.
רוחי: יפה. אז מי שמבין מאיפה מגיע...
מירי: סליחה, עצרתי אותך, האר"י הקדוש.
רוחי: לא, לא, זה בסדר. האר"י הקדוש אומר שהוא מבטיח שמי שיהדר בפסח, לא יחטא כל השנה, ומפה מגיעה ההתלהבות הזאת של סוג של מבצע. שבעה ימים אתה מהדר והינה קיבלת כל השנה סיוע מהשמיים לא לחטוא. ומי שזה מאוד חשוב לו לא לחטוא, אז הוא חוטף את המבצע הזה בעשר אצבעות, ומפה הגיעו כל ההידורים וכל המרבה הרי זה משובח. אבל...
מירי: ההגזמות. ההגזמות.
רוחי: אבל אם אנחנו קולטים שהרעיון של ההידור זה להתרחק מהפירור עד הקצה האחרון כי הוא מסמל את האגו, אז איך אתה יכול, כמו שאת אומרת, מההידור הזה להתגאות על השכן שלא מהדר כמוך? או מההידור הזה להשפיל את אחד מבני הבית? או מההידור הזה להיכנס לכעסים ולעצבים, שזה סופר אגו?
מירי: מממ.
רוחי: זה ממש לא לקלוט את נקודת העניין.
מירי: זה נוגד בדיוק את המטרה שלשמה... אז אולי... אז אולי אין צורך בזה.
רוחי: אז אם אנחנו באמת נהיה מחוברים להידור של ביטול, של להתרחק מהאגו עד הקצה האחרון, מן הסתם נעשה את זה בצורה מתוקנת, בצורה מאוזנת, בצורה טובה, ואנשים יתלהבו קודם כול מ... האנשים, אני אומרת, בני הבית יתלהבו קודם כל מלראות את העבודה הפנימית שלנו, שהינה אנחנו נותנים מקום לשני, מתבטלים, לא כועסים, לא מתעצבנים, ואז ההידור יהפוך להיות מתוק, נחמד, כולם ירצו להתחבר אליו, כל אחד איפה שהוא נמצא, כן? אני חושבת שלפעמים מאבדים את הנקודה של העניין.
מירי: את יודעת שאני, כל השנה אני לא אוכלת לחם, ואני בכלל, כאילו, לא יוצא לי לא ליטול ידיים וגם לא לברך מזונות. זאת אומרת, אני לא... אני אוכלת, מקפידה על אוכל של השם, מה שנקרא, וזה לפודקאסט אחר למה לחם זה לא אוכל של השם, כמו שהשם ברא אותו. לצורך העניין, אני לא יודעת מי אמר את זה, אבל שדיברו שכל התאוות מתחילות מתאוות האכילה. ובעצם בפסח יש פה כאילו לוקחים את תאוות האכילה, כי מורידים...
רוחי: מטפלים בה.
מירי: מטפלים בה, ואני חושבת שזה לא נכון. אני באמת חושבת שלא מטפלים בתאוות האכילה, אלא להפך, מגדילים אותה לממדים מטורפים. זה בא לידי ביטוי בקניות של כמויות של אוכל, שבאמת כאילו אני בטוחה שכל בית, לא משנה כמה ילדים, קונים שקים, ובמיוחד... טוב, אנחנו בחב"ד, אז באמת אין הרבה ירקות ואין הרבה דברים שאוכלים, אז קונים שקים מכל דבר. וכאילו יש שם דווקא במקום להוריד את תאוות... מקדשים אותה. זה הפוך על הפוך. מטורף.
רוחי: אני חושבת שבאמת העניין הזה באיזו זווית את נכנסת לסיפור. אם את נכנסת בזווית מתוקנת או בזווית מעוותת.
מירי: אוקיי, תני לי זווית. אני יודעת מה מעוות.
רוחי: אוקיי.
[צוחקות]
מירי: אני באמת יודעת מה מעוות. אגב, בגלל שאני יודעת מה מעוות, את יודעת מה אני עושה? אני נועלת את הבית ובורחת.
רוחי: אה-הא.
מירי: עכשיו, אני לא בורחת מעצמי, כי מעצמי אני לא יכולה לברוח, וההתמודדויות שלי עם חוויות ועם דברים שעברתי וזה, זה איתי. אבל לפחות בקטע הזה של לשחרר, לשחרר, בלי שרויה, בלי קטניות, אבל אני לא יושבת לאף אחד, כן קילף, לא קילף, כן עשה, לא עשה, כן זה כן. מהדרין, כשר לפסח, לא חמץ, לא משבעת מיני דגן... חמישה.
רוחי: חמשת.
מירי: חמשת מיני דגן, יצא לי לא טוב וכזה... מה שבעה? הילדים שלי, באמת אני אומרת לך, וזה כאילו מבחינתי תעודת ההצטיינות הכי הכי גדולה שלי. הם מתים על פסח, כי אנחנו מטיילים, כי אנחנו יוצאים. כאילו...
רוחי: להגיד לך משהו, מירי?
מירי: נו?
רוחי: מתוך כל האנשים שמגיעים אליי עם אלף ואחד סיפורים לטיפולים, אף פעם, אף פעם הסיפור עצמו הוא לא המשמעותי. אף פעם. מה שמשמעותי וקובע זה הרגשות שמתלווים לסיפור. זה אומר שאת יכולה להיות בבית שקילפו כל היום, ואת יכולה להיות בבית שאכלו כמעט חמץ. ואם הרגשות שהיו שם היו כעסים ועצבים ולחץ, את תשנאי את פסח. וזה לא משנה אם קילפו או לא קילפו. ואת יכולה להיות בבית שכמעט ולא אכלו, ובבית שאכלו מהכול, ואם הרגשות היו שם הנאה, שמחה, שחרור, עונג, קירבה, ידידות, אהבה, אז את תאהבי את פסח. אז אני חושבת שהרעיון זה לא להגיד אוקיי, אז נפסיק לקלף בשביל שהילדים יאהבו את פסח. זה לא הסיפור. כי אם אני לא אקלף, אבל אני אהיה היסטרית, בואו נניח שיש נשים שהן לא היסטריות עם ההידורים, אבל הן היסטריות עם הניקיון,
מירי: מממ.
רוחי: ו"אל תיגע פה ואל תעבור פה".
מירי: ועל הבגדים של הילדים החדשים, היקרים.
רוחי: בדיוק.
מירי: שלא ילכלכו חס וחלילה.
רוחי: בדיוק. ועד שקניתי ועד שזה, אתה לא נושם, אתה לא אוכל, אתה לא זה. אז זה אותו דבר, אז הם ישנאו את פסח.
מירי: אה-הא.
רוחי: אני חושבת שאם אנחנו כאמהות נצליח...
מירי: וואי, אני מקווה שהרעש שאנחנו שומעים בחוץ לא עובר ב... בסדר.
רוחי: אה, אוקיי.
מירי: אוקיי.
רוחי: אם אנחנו כאמהות נצליח לנהל לעצמנו את הרגשות ולא שהרגשות ינהלו אותנו, אז ניצחנו. אני הרבה פעמים אומרת לנשים, את לוקחת לך עוזרת בית לניקיונות פסח, או מה שלא יהיה, איזו עוזרת את לוקחת? כעס? לחץ? היסטריה?
מירי: וואו.
רוחי: פרפקציוניזם? שליטה? עצבים? תסכול? זאת העוזרת שלך? בואי תחשבי לאן היא תיקח אותך. או שאת מעדיפה עוזרת רוגע, הודיה, ידידות, חיבור, שחרור, אחריות, אכפתיות. זה כל כך יפה. אני תמיד תולה שלט על המקרר. אם הילדים היו מנקים נניח את הספות, היום מנקים גם כעס.
מירי: וואו.
רוחי: כלומר, מנקים בלי כעס. היום מנקים את המרפסת? היום מנקים גם קוטריות. אין לקטר היום.
מירי: וואו, מדהים.
רוחי: כל מיני כאלה, כן. אז כשאתה מנקה את זה, הפסח הרבה יותר מאוורר, משוחרר.
מירי: אני עושה את זה בבדיקת חמץ,
רוחי: כן.
מירי: שאנחנו מוצאים איזה רגשות אנחנו רוצים להוציא,
רוחי: מקסים.
מירי: ולשרוף.
רוחי: מקסים.
מירי: אבל כן, תשמעי, בסופו של דבר אבל אנחנו יצורים שנבנים על בסיס חוויות שחווינו ועל דברים שאנחנו עברנו. אנחנו יכולים לצמוח מהם ואנחנו יכולים שזה יהיה כזה כמו מזכרות כאלה...
רוחי: כואבות.
מירי: כואבות.
רוחי: אני אגיד לך, מירי. אני בטוחה שבאותו בית שיש הרבה ילדים, לא כולם...
מירי: נכון.
רוחי: חווים את אותן חוויות.
מירי: מדהים, את כל כך צודקת. את כל כך צודקת.
רוחי: אני מקבלת אנשים ש...
מירי: האחים שלי עפים על פסח.
רוחי: את מבינה?
מירי: מאוהבים בחג הזה, כאילו. אני אומרת להם, מה? כאילו... מה? את לא מבינה, כולם עומדים, כולם ביחד מקלפים, זו חגיגה, זה זה.
רוחי: [צוחקת]
מירי: אני כאילו, איך? איך? איך זה חגיגה בדיוק, כאילו?
רוחי: אז את יודעת, מירי, כשאת מנקה היום... אני תמיד אומרת לאנשים שבאים אליי ואומרים לי, זו טראומה מלפני 500 שנה. זה לא מעניין אותי אם זה מלפני 500 שנה, כי אם כרגע עדיין הטראומה יושבת, אז הרגש חי, הפצע מדמם.
מירי: וואו.
רוחי: לא מעניין אותי מתי הוא נוצר. הוא כרגע מדמם עדיין. אז אם עדיין זה כואב, ברגע שאני מנקה את הרגשות היום, זה מרפא את הפצע.
מירי: אז מה אני צריכה לעשות?
רוחי: את שואלת את עצמך איזה רגשות יושבים לי על הזכרונות האלה.
מירי: עבדות.
רוחי: עבדות.
מירי: עבדות.
רוחי: השפלה.
מירי: חד משמעי.
רוחי: אוקיי, יופי.
מירי: איך אני מנקה את זה?
רוחי: את שואלת את עצמך מה הם סיפרו לך על הסיטואציה.
מירי: מה, הרגשות?
רוחי: כן.
מירי: שאני עבד, שאני צריכה לעשות, שאני חייבת, שזו המצווה, שאם זה לא יהיה ככה אז אני כופרת ואני ממש כאילו לא בסדר.
רוחי: אני בטוחה בטוחה שאף אחד מבני המשפחה לא בא ואמר לך את המשפטים האלה.
מירי: בסאבטקסט, לא...
רוחי: אוקיי, זה תיווך שהרגש עשה לך.
מירי: אוקיי.
רוחי: נכון?
מירי: כן.
רוחי: בואי נניח שאם במקומו היינו שמים רגש אחר, נניח זרימה, קלילות וכו',
מירי: וואי, התרחקת, אבל סבבה. [צוחקת]
רוחי: אז הייתי שומעת משהו אחר אולי. הייתי אומרת, ככל יכולתי, אני אעשה מה שאני יכולה, מעריכים את המאמץ. משפטים אחרים הייתי שומעת.
מירי: כן.
רוחי: אוקיי?
מירי: אוקיי.
רוחי: וזה היה מקליל מאוד את החוויה.
מירי: של אז.
רוחי: של אז, כן.
מירי: כן.
רוחי: אוקיי, אז מה שאני עושה תמיד, אני שואלת, מה הוא מייעץ לך לעשות, הרגש הזה, אחרי שהוא מתווך לך את המציאות?
מירי: של העבדות?
רוחי: כן.
מירי: אה, זה מייעץ לי היום לעשות הכל הפוך.
רוחי: יפה.
מירי: [צוחקת]
רוחי: מקסים. מקסים, הינה, את רואה? עכשיו תשאלי את עצמך, אם אני אקשיב לו כל הזמן, לאורך זמן, איפה אני אמצא את עצמי?
מירי: אה... תשמעי, יש לי מוסר ויש לי תורה ומצוות ויש לי אלוקים ויש לי כאילו...
רוחי: שהם עוגנים.
מירי: חד משמעי.
רוחי: נכון.
מירי: אז בדברים שאני כאילו על האקסטרים איתם, כמו פסח, אז אני משחררת בכל מה שאני יכולה, כאילו עד הגבול של ה...
רוחי: עד הגבול, אבל אני בכוונה שואלת, ונניח ולא היו גבולות.
מירי: לא.
רוחי: והיית מקשיבה... אז רק בדמיון.
מירי: אוקיי.
רוחי: והיית מקשיבה לרגש הזה עד הסוף, היית נאמנה לו, אוקיי?
מירי: של העבדות ושל ה...?
רוחי: כן, כי אני רוצה לקלוט את הראש שלו, מה הוא באמת רוצה. נניח שהיית נשמעת לו עד הסוף, בלי שום גבול.
מירי: אוקיי.
רוחי: לאן היית מגיעה?
מירי: כאילו הייתי מנסה להשתחרר מהעבדות הזאת ללא גבול?
רוחי: הפוך, היית שומעת בקול העבדות,
מירי: אז הייתי מדוכאת.
רוחי: בנאמנות מוחלטת.
מירי: מדוכאת נורא. נורא, ממש.
רוחי: יופי.
מירי: כבויה, לא אוהבת את הדת, לא אוהבת את השם, לא אוהבת את פסח, לא אוהבת חגים, לא... כאילו לא מעוניינת בזה.
רוחי: מקסים.
מירי: לא הייתי דתייה כנראה.
רוחי: יופי.
מירי: באמת.
רוחי: יופי, מעולה. אז עכשיו הבנת את היעד של הרגש הזה.
מירי: מממ.
רוחי: הוא מנסה להוביל לשם, הוא לא יכול כי...
מירי: הוא לא יכול.
רוחי: כמו שאמרת, יש לך מספיק עוגנים חזקים, אבל הוא מבחינתו, זה היעד שלו. את מבינה? כאילו את קולטת את הראש שלו.
מירי: כן.
רוחי: אז אני תמיד אומרת לאנשים, אתה כזה אוטובוס, את מגלה שזה היעד, את ממשיכה לנסוע באוטובוס או יורדת?
מירי: ירדתי.
רוחי: מקסים.
מירי: אבל ירדתי והלכתי למשהו אחר לגמרי.
רוחי: יופי, אז עכשיו אני אשאל אותך, לאיזה קו אוטובוס את רוצה לעלות? מה היעד שלך?
מירי: שחרור.
רוחי: מעולה.
מירי: חירות.
רוחי: מעולה.
מירי: פסח שמח.
רוחי: מקסים. עכשיו את מבינה שלנסוע למלון ממקום של שחרור זה משהו אחד וממקום של עבדות והתרסה זה משהו אחר.
מירי: מממ, הבנתי אותך. אז כאילו זה לא מה אני עושה, אלא איך אני עושה.
רוחי: איזה רגש מנהל את העשייה שלי, נכון. נכון.
מירי: אוקיי.
רוחי: נכון, וזה... עכשיו עשינו את זה על רגל אחת.
מירי: מדהים.
רוחי: אבל כשעושים את זה כטיפול וכתהליך,
מירי: וואו, אני באה.
רוחי: זה ממש יוצר שינוי.
מירי: מדהים. וואו, רוחי, תודה רבה. איזה...
רוחי: זאת החירות. זאת החירות שאלוקים התכוון לתת לנו.
מירי: תשמעי, זה...
רוחי: נשתחרר.
מירי: את יודעת, זה כאילו את נכנסת לתוך חדר ויש המון המון המון פרטים קטנים, ואת רואה כזה חושך ועלטה, ואז מגיעה רוחי ופשוט...
רוחי: [צוחקת]
מירי: לוקחת פנס, באמת, ומאירה, ופתאום את מגלה שיש פה צמיד זהב, מה שאת חשבת שזה איזשהו גוש של פח או משהו מעפן. זה מה שאת עושה. מדהים.
רוחי: ברוך השם, אני שמחה. זו שליחות.
מירי: תודה רבה רבה רבה ושיהיה לנו בעזרת השם פסח כשר, שמח וגאולתי.
רוחי: נכון. את יודעת, הרבי תמיד מברך שיהיה שחרור וחירות מכל העניינים המבלבלים בעבודת השם, כי...
מירי: וואו.
רוחי: בסוף זה אצלנו בראש.
מירי: נכון, אז שנשתחרר באמת מכל העניינים המבלבלים ונהיה ממוקדי מטרה להרגיש גאולה, להרגיש חג של גאולה בעזרת השם ויציאה ממצרים, ממיצרים ומהגבולות שלנו. תודה רבה, רוחי.
רוחי: תודה לך, מירי.
מירי: שמחתי איתך מאוד מאוד. להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments