יחידת הרפאים, קרב פאלז, מבצע דרגון, שחרור פריס, מבצע גרדן מרקט, כניעתה של פינלנד, יהדות הונגריה, הקרב על אאכן, הקרב על מץ.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/12/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק 25 - מלחמה במערב אירופה.
[מוזיקת רקע]
לפני שנחתו האמריקנים בנורמנדי, נאם הגנרל ג'ורג' פטון בפני כוחותיו, נאום מלהיב ומלא מוטיבציה, בו אמר כי "מטרת המלחמה היא לא למות למען המדינה שלך, אלא לגרום לממזר האחר למות בשביל שלו".
החיילים נחתו בחופי נורמנדי מלאי התלהבות, אך עד מהרה התברר להם כי הדרך למזרח צרפת תהיה קשה וארוכה. חלק מיעדי הפלישה הושגו שבועות מאוחר יותר מלוח הזמנים המקורי, מבצעים נועזים נכשלו, ועד מהרה הגיע החורף הגשום ביותר באירופה מזה עשרות שנים. החיילים, שיצאו בלהט אל הקרב, היו במורל ירוד. הגנרל פטון סיפר כי ראה רבים מהם יושבים בבוץ ובוכים. הכוחות הבינו לפתע כי הם נמצאים באמצע מלחמה שאיש לא ידע מתי היא תיגמר.
[מוזיקת רקע]
יחידת הרפאים.
במהלך מלחמת העולם השנייה יצאו בריטניה וברית המועצות למספר מבצעי הסחה מוצלחים כנגד הגרמנים. במדבריות צפון אפריקה בנו הבריטים טנקי דמה וכיסויים מיוחדים שגרמו לגרמנים להאמין כי המשאיות שלהם היו טנקים ולהיפך. הסובייטים בנו גם הם יחידות דמה משל עצמם, והעמידו שלדי ברזל ומחוללי עשן שנראו כמו טנקים למטוסי הסיור הגרמניים. האמריקנים ראו עד כמה מוצלחים היו מבצעי ההונאה הללו, והחליטו להקים יחידה שכזאת בעצמם. הם לא הסתפקו בבניית שלדים מברזל ומעץ, אלא החליטו להקים יחידת הונאה מקצועית. במשך חודשים ארוכים הוקמה יחידה אמריקנית, על אלף אנשיה, בסודיות מוחלטת. ליחידה גויסו אמנים, ציירים, שחקנים, פרסומאים, אנשי במה, מהנדסים, ארכיטקטים ואפילו קוסמים. המגויסים חולקו לקבוצות והחלו לבנות יחידות דמה שייראו לאויב כיחידות אמיתיות. הדבר גרם לגרמנים למקם את כוחותיהם במקומות לא נכונים, או במילים אחרות, מול יחידות הדמה במקום מול יחידות אמיתיות.
בשנת 1944, מספר שבועות לאחר נחיתת כוחות בעלות הברית בנורמנדי, הגיעה היחידה לצרפת. בתחילה הקימה היחידה מערך אורות בקרבת חוף הים, שהזכיר את נמל מאלברי, או נמל מלאכותי, כפי שהקימו הבריטים לחופי נורמנדי. מטרת הקמת הנמל המזויף הייתה למשוך אליו יחידות ארטילריה גרמניות שיהיו עסוקות בלהפציץ אותו במקום להיות בשדה קרב אמיתי. היחידה נשלחה למקומות שונים שבהם בנו מחנה עצום תוך מספר שעות בלבד. בעזרת מדחסים היו מנפחים טנקים, ג'יפים, משאיות ומטוסים, כולם עשויים מגומי, אך הם נראו אמיתיים לחלוטין. היחידה שנקראה "יחידת הרפאים" פרסה שדות תעופה מזויפים, מחנות מזויפים, שבהם חבלי כביסה ואפילו כביסה מזויפת. מרחוק ומגבוה הם נראו לאנשי המודיעין הגרמני אמיתיים לחלוטין. חיילי היחידה השתמשו גם במשאיות סאונד שהיו מצוידות ברמקולים עצומים, ואלו השמיעו הקלטות של רעשים מזויפים, כפי שיחידות גדולות עשויות להישמע. מערכת הסאונד אפשרה לערבב קולות שונים של כלי רכב, מטוסים ותותחים, כך שניתן היה לדמות פעולות של גדודים או אוגדות לפי הצורך. ליחידה היו גם תותחים מתנפחים שהוצמדו להם מחוללי עשן. התותחים השמיעו קולות של ירי תותחים, והוציאו כמות מדויקת של עשן כפי שמוציא תותח אמיתי. מטוסי ריגול גרמנים שצפו בתותחים האמינו שהם אמיתיים לחלוטין, ודיווחו על יחידות אמריקניות עצומות של 30 אלף איש ויותר, במקומות שבהם היו רק כמה מאות חיילים אמריקנים.
היחידה עשתה שימוש יצירתי גם בתעבורת הקשר, ושידרה תשדורות מזויפות שהגיעו לאוזני הגרמנים. שחקנים ביחידה הולבשו כקצינים רמי דרג ונשלחו להסתובב במרכזים הומי אדם, שם הם פטפטו על התוכניות שלהם. כמובן, לא היה בהן שמץ של אמת. מרגלים שהיו בעיר נפלו בפח, והעבירו את הדיווחים למפעיליהם. משנת 1944 ועד לסוף המלחמה הייתה היחידה מעורבת בעשרות מבצעי הונאה והטעיה. חלק ממבצעיהם התרחשו ממש בקו החזית. קיומה של היחידה נשמר בסוד עד שנת 1996, וחלקים נרחבים מפעילותה עדיין אסורים לפרסום גם היום.
[מוזיקת רקע]
קרב פאלז.
כוחות בעלות הברית נתקלו במזג אוויר סוער לאחר נחיתתם בנורמנדי, ונמל שרבור והעיר קאן נפלו לידי הכוחות שבועות לאחר יעדן המקורי. בסוף חודש יולי יצא לדרך "מבצע קוברה", בראשו עמד הגנרל האמריקני עומר בראדלי, אחד המפקדים הבכירים בצבא ארצות הברית במהלך המלחמה. מטרת המבצע הייתה לפרוץ את הקווים הגרמנים המדולדלים, לאחר שכוחות גרמנים רבים הופנו להגנתה של העיר קאן. מטוסי בעלות הברית החלו להפציץ שטח מצומצם שדרכו היו הכוחות אמורים לעבור. ממש לפני יציאת הכוחות, הופצץ השטח בידי כאלף תותחים שירו לעברו כ-150 אלף פגזים. ב-18 ביולי 1944 החלו האמריקנים לנוע אל עבר העמדות הגרמניות בעזרת כ-2,300 טנקים כבדים ובינוניים. לגרמנים היו כ-200 טנקים בלבד, כאשר כ-750 טנקים גרמניים נמצאים באזור קאן בלחימה עיקשת מול כוחות בריטים וקנדים. באותו זמן עשו את דרכם כוחות קנדים בכיוון הכוחות האמריקנים, בדרכם לעיירה בשם פאלז, שהייתה מרוחקת כ-40 קילומטרים דרומית לקאן. הקנדים ספגו אבדות קשות במהלך הקרב על רכס גבעות דרומית לעיר, בו נהרגו כ-800 קנדים ויותר מ-2,000 נפצעו.
ב-25 ביולי החלו האמריקנים להפציץ את העמדות הגרמניות, אך מזג אוויר מעונן גרם לכך שחלק מהמטוסים השליך את פצצותיו על כוחות אמריקנים, וגרם למותם ופציעתם של מאות. לאחר ההפצצות פרצו האמריקנים קדימה ונתקלו בעמדות גרמניות שעדיין החזיקו בנקודות שולטות. הגרמנים ירו על האמריקנים בעזרת תותחים נגד מטוסים, שבכינון ישיר פגעו היטב בטנקים האמריקנים שהחלו לבעור. הגרמנים כינו את השרמנים האמריקנים "זיפו", על שם המצת האגדי. לאחר מספר ימי לחימה נסוגו הגרמנים מעמדותיהם לאור ההפצצות המסיביות מצד מטוסי בעלות הברית. כוחות בעלות הברית התקדמו עשרות קילומטרים ממספר כיוונים ובדרכן כבשו ערים צרפתיות רבות. ראשי החץ דחקו את הגרמנים לאחור, ועתה התקדמו מכל הכיוונים, מדרום לצפון וממערב למזרח. הגרמנים, שמנו כ-100 אלף איש, נדחקו לאחור אל העיר פאלז, עד שהבינו כי בעלות הברית עומדות להקיף את העיר ולכתר אותם. בראדלי הצהיר כי "זוהי הזדמנות המגיעה למפקד פעם במאה, אנחנו עומדים לחסל ארמיה שלמה ולהתקדם כל הדרך מכאן ועד לגבול גרמניה".
באותם ימים החלה המתקפה הסובייטית העצומה, בגרטיון, והמפקדים הגרמניים הבינו כי עזרה כלשהי לא תבוא בזמן הקרוב. הפילדמרשל הגרמני באזור פאלז, גינתר פון קלוגה, דרש מהיטלר לאפשר לו לסגת לקווי הגנה נוחים יותר, אך היטלר סירב לעשות זאת, ופקד עליו לתקוף את בעלות הברית. פון קלוגה ראה בפקודה משימת התאבדות וסירב. בתגובה הדיח היטלר את פון קלוגה מתפקידו, וציווה עליו לשוב לברלין. פון קלוגה חשש כי היטלר גילה על מעורבותו בניסיון ההתנקשות בחייו ב-20 ביולי, והתאבד. פילדמרשל נוסף, שועל קרבות מנוסה, כבר לא היה זמין לצבא הגרמני.
[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]
באמצע חודש אוגוסט סגרו בעלות הברית על יותר מ-100 אלף גרמנים בפאלז, אולם הכיתור לא היה מושלם, והגרמנים הצליחו לברוח מזרחה דרך מסדרונות שפרצו בטבעת הכיתור. רק מספר ימים לאחר מכן נסגר הכיתור סופית. למרות שכ-50 אלף חיילים גרמניים הצליחו לברוח מהעיירה, עשרת אלפים גרמנים נהרגו, וכ-50 אלף גרמנים נלכדו בכיתור, על מאות הטנקים והתותחים שבידם. מאזורי הלחימה השונים במערב צרפת נסוגו באותו קיץ כרבע מיליון חיילים גרמניים. עד מהרה הם צוותו מחדש, וחזרו להילחם בבעלות הברית.
הגנרל אייזנהאואר סייר בשדות הקרב של פאלז והתרשם מאומץ הלב הגרמני לשבור את המצור על הכוחות. הוא גם היה מזועזע מכמות ההרוגים שראה, ומהגוויות הנרקבות בחום השמש. הוא אמר כי "שדה הקרב בפאלז היה ללא ספק אחד משדות הקטל הגדולים ביותר בכל זירות המלחמה. 48 שעות לאחר השלמת הכיתור סיירתי ברגל באזור ונתקלתי במחזות שרק דנטה יוכל לתארם. היה זה, פשוטו כמשמעו, לצעוד במשך מאות מטרים, ולדרוך רק על בשר מת ונרקב". היסטוריון צבאי שסייר באזור כתב כי "השדות והדרכים בפאלז נותרו מכוסים בעשרות אלפי גוויות ובפצועים גרמניים עוד שבועות רבים. בכל פינה היו רכבים שרופים ומנותצים, תותחים מרוסקים, עגלות עם שלל צרפתי שעתה היו הפוכות ומרוסקות, סוסים מתים, ובקר שהתנפח בחום הקיץ". משהחלו לפנות את הגופות, נאלצו לירות בהן תחילה כדי לשחרר את הגז שהצטבר בהן. בעלות הברית הכריזו על האזור כבלתי תברואתי, וניקו אותו באיטיות ובעזרת השבויים הגרמניים במשך שבועות רבים.
הגרמנים הנסוגים היו חסרים ציוד רב שהושאר בכיס פאלז, ולא היה ביכולתם להקים קו הגנה על נהר הסיין. בעלות הברית היו עתה פחות מ-200 קילומטרים מפריס. בעיתון "דבר" בארץ ישראל נכתב כך ב-17 באוגוסט: "פאלז טוהרה מהאויב והקנדים ממשיכים להתקדם. העלייה על פאלז הייתה קשה ביותר לרגלים, שנסעו הלוך ונסוע בחשכה, בבוץ ובגשם, בין בורות של פצצות ופגזים. פאלאז נראית ככל הערים הנצורות בנורמנדיה: רחובותיה ובתיה נהפכו לעיי מפולות". הכותרות בעיתונים באותם ימים היו נלהבות. הכותרת הראשית של העיתון "דבר" נשמעה כמו מישהו שעומד לאבד את הכרתו: "70,000 אבדות גרמניות, 10,000 שבויים בשתי יממות, 50,000 במלכודת! פסקה ההתנגדות בין פאלז וארז'נטאן! הגרמנים נכנעים לאלפים! התקדמות של 124 קילומטרים לאורליאן לקראת התחברות הצפון והדרום! בדרום נכבש נמל סן טרופה! שוחררו 800 קילומטרים מרובעים לאחר 48 שעות!". היה נראה כי החזית הגרמנית במערב צרפת מתמוטטת.
[מוזיקת רקע]
הגרמנים הנסוגים עשו דרכם לקו ביצורים גרמני שנבנה בסוף שנות השלושים לאורך גבול גרמניה וצרפת. הקו שנקרא בגרמנית "החומה המערבית", או "קו זיגפריד", היה למעשה קו של 18 אלף בונקרים מבוטנים היטב. תעלות מים, מבנים שנראו כמו אסמים אך למעשה היו בניינים מבטון, תעלות נגד טנקים ומכשולים נגד טנקים. קו הביצורים השתרע מגבול גרמניה בצפון גבול הולנד ודרומה לגבולן של בלגיה, לוקסמבורג, צרפת ושוויץ. בסוף אוגוסט, כאשר החלו הגרמנים לסגת מזרחה, הובאו פועלים ואזרחים כדי לחפור תעלות נוספות נגד טנקים ולהכין את הבונקרים ללוחמה ולשהייה ממושכת.
[מוזיקת רקע]
מבצע דרגוּן.
בעוד בעלות הברית נלחמות בפאלז, יצא לדרך "מבצע דרגון", נחיתת כוחות בעלות הברית בדרום צרפת. הייתה זו החזית הרביעית באירופה, יחד עם החזית המזרחית של ברית המועצות, החזית בנורמנדי והחזית באיטליה. כוחותיה של גרמניה היו פרוסים עתה לאורכן של ארבע חזיתות שונות. התוכנית המקורית של בעלות הברית הייתה להנחית כוחות בנורמנדי ובדרום צרפת במקביל, אך צ'רצ'יל התעקש שלא ניתן יהיה לבצע את התוכנית כאשר הכוחות באיטליה עדיין נלחמים בגרמנים. צ'רצ'יל מצא סיבות רבות לדחיית המבצע, והציע שוב ושוב כי בעלות הברית יפלשו ליוגוסלביה לפני שהסובייטים יגיעו אליה. אמנם צ'רצ'יל היה מנהיג בעל שם עולמי, ראש האימפריה הבריטית, אך בפועל היו האמריקנים והסובייטים מקבלי ההחלטות.
המבצע לפלישה לדרום צרפת נדחה שוב ושוב עד ל-15 באוגוסט 1944, עת הגיעו לחופי צרפת כ-100 אלף איש ו-11 אלף כלי רכב משוריינים ביום אחד. 100 אלף נוספים וציוד רב יגיעו בעקבותיהם. מטרת המבצע הייתה לייצר חזית נוספת ולמתוח את הקווים הגרמניים שהלכו והידלדלו מלוחמים ומטנקים. במתקפה היו אמורים להשתתף לראשונה גם לוחמי צרפת החופשית, תחת פיקודו של שארל דה-גול. התוכנית קראה לנחיתה ראשונית של כ-50 אלף חיילים ו-6,000 כלי רכב משוריינים, מאובטחים על ידי יחידות קומנדו. על מטוסי בעלות הברית היה להפציץ את הגשרים המובילים לחופים כדי למנוע תגבורות מצד הגרמנים.
[מוזיקת רקע]
הגרמנים לא עיבו את המגננות בחופי דרום צרפת, מפני שכל כוחותיהם היו עסוקים בלחימה בחזית המזרחית מול הצבא האדום ובחופי נורמנדי מול בעלות הברית. הם היו מודעים למצבם, וגנרלים שונים אף הציעו להסיג את הכוחות לאחור, אך היטלר לא האמין במונח נסיגה טקטית, וסירב לאשר זאת.
הכוחות שנחתו בחופי צרפת הדרומיים נתקלו בהתנגדות גרמנית מועטה. בדרום צרפת היו כעשר אוגדות גרמניות שהכילו חיילים פצועים שחזרו לשרת, טירונים, חיילים מבוגרים ומעט כלי רכב משוריינים. לחיל האוויר הגרמני בדרום צרפת היו כמאתיים מטוסים בלבד, ואלו לא היו יריב שקול כנגד אלפי מטוסי בעלות הברית. תותחי הספינות של בעלות הברית הפגיזו עמדות גרמניות מהחוף כמעט ללא הפרעה.
בדומה לנחיתה בנורמנדי, גם הפעם פגעו כוחות ההתנגדות הצרפתיים במסילות רכבת, בגשרים ובקווי תקשורת גרמנים. חוסר התקשורת בין היחידות הגרמניות גרם לבלבול רב ביניהן. בבוקר המתקפה, יותר מ-1,300 מטוסים הרעישו את העמדות הגרמניות. לאחר מכן נחתו האמריקנים בחופים שקיבלו את שמות הקוד "דלתא", "אלפא" ו"קאמל". לאחר היום הראשון נספרו מאות הרוגים בלבד, והוא הוגדר כהצלחה.
הגרמנים ניסו להתנגד לפלישה, אך עד מהרה שטפו הטנקים הרבים של בעלות הברית את העיירות והדרכים שבדרום צרפת, והגרמנים פחדו כי יכותרו, ולכן נעו לאחור במהירות. היטלר הבין כי חייליו בפאלז וגם בדרום צרפת נמצאים בסכנת כיתור, ובלית ברירה הסכים לנסיגת הכוחות. הגרמנים השאירו מאחור, או אפילו הקריבו, אוגדות שלמות, שנלחמו כדי לעכב את בעלות הברית ברדיפתן אחר הכוחות הנסוגים.
כוחות צרפתיים נשלחו לכבוש את הנמלים המבוצרים של טולון ומרסיי. לאחר כשבוע לחימה הצליחו הצרפתים לכבוש את שני הנמלים בעזרת כוחות ההתנגדות בערים, שנלחמו גם הם בגרמנים המותשים. בסוף חודש אוגוסט נכבשו הנמלים במחיר של כ-3,500 נפגעים צרפתיים. כ-35,000 חיילים גרמנים נפלו בשבי.
[מוזיקת רקע]
לאחר שנכבשו ערים ועיירות בצרפת מידי הגרמנים, פנו הצרפתים לעשות חשבון עם אלו שתמכו בנאצים. עיתונאים רבים שזרמו לדרום צרפת דיווחו על שראו. בסוף חודש אוגוסט פורסמה כתבה בעיתון "דבר" שכותרתה "עם צרפת גומל לבוגדים" מאת כתב של ה-"United Press": "ראיתי נשים רבות מובלות ברחובות טולון בידי אנשי צרפת הלוחמת, שהחזיקו את אקדחיהם מכוונים אל גבן. הלכתי אחריהן. מצאתי את עצמי בתוך בית סוהר מאולתר שבחצר בית ספר לבנים. ראיתי שם חמש גופות של בוגדים שהוצאו להורג. ירדתי לתוך מרתף ומצאתי בו בוגדים רבים, ביניהם נשים צעירות. הקצין שליווה אותי אמר בקול רם, כדי שהכלואים ישמעו: 'אלה הם הצרפתים שמכרו את אחיהם לגרמנים. גם הם ישכבו עוד מעט שרועים בחצר כמו חמש הגופות שראית. הנך רואה אנשים שימותו בקרוב'. כמה נשים החלו מתייפחות בשומען דברים אלה".
עד מהרה הבינו הגרמנים כי מצבם נואש, והיטלר פקד עליהם לסגת מאות קילומטרים צפונה עד לגבול שוויץ. למרות המרדף המהיר, לא הצליחו האמריקנים לסגור את הפער ולהקיפם. בנוסף, לראשונה חוו האמריקנים בעיות לוגיסטיות, וחלק מהיחידות נאלצו לעצור ולהמתין לדלק, לתחמושת ולמזון. בעת נסיגת הגרמנים פגעו בהם פעילי ההתנגדות הצרפתיים. בתגובה רצחו הגרמנים הנסוגים מאות אזרחים, שרפו כפרים ועיירות שלמות כעונש על פעילות פרטיזנית. מעשי הגרמנים גרמו לתוצאה הפוכה משקיוו, וזרם מתנדבים החל לפעול לצד תנועת הרזיסטנס כנגד הגרמנים.
[מוזיקת רקע]
ליד העיירה מונטלימר, המרוחקת כ-150 קילומטרים ממרסיי, כמעט והצליחו האמריקנים לבלום את הגרמנים. הם השמידו אלפי כלי רכב ולקחו בשבי כ-8,000 שבויים. למרות זאת, לאחר לחימה עיקשת מצד כוחות שריון גרמנים, הצליח מרבית הכוח הגרמני לסגת ולהמשיך במנוסתו צפונה.
בתחילת חודש ספטמבר עברו הגרמנים הנסוגים בעיר ליון, והמשיכו בנסיגתם. זמן קצר לאחר מכן נכנסו האמריקנים לעיר. אזרחי ליון יצאו לרחובות, לחצו ידיים עם החיילים, נגעו בכלים המשוריינים ורקדו ברחובות במשך יומיים שלמים. חיילים אמריקנים סיפרו כי בחנויות העיר ניתן היה לרכוש הכל, חוץ ממזון.
הגרמנים המשיכו לסגת עד שהגיעו להרי הווז' בשטח אלזס-לורן בצפון מזרח צרפת, שמזרחית להם זורם נהר הריין. בהרי הווז', שהיו בשטחה של צרפת, הם הקימו קו הגנתי מאולתר. כוחות רבים מדרום צרפת, ממזרחה וממערבה זרמו להרי הווז', ומאות אלפי חיילים גרמנים השתלבו בקווים הגנתיים חדשים. האמריקנים נאלצו לעצור ולארגן מחדש את השורות, להסדיר את קווי האספקה ולתכנן את המהלכים הבאים נגד הגרמנים. חודש לאחר נחיתת בעלות הברית הם שחררו הלכה למעשה את כל דרום צרפת מהגרמנים. עתה היו חופי דרום צרפת של בעלות הברית, ודרכם ניתן היה להנחית כוחות וציוד רב. אזרחי מדינות בעלות הברית היו באופוריה.
[מוזיקת רקע]
כיבוש פריס.
הגרמנים כבשו את פריס ביוני 1940 ושלטו בעיר האורות, ערש הדמוקרטיה, במשך ארבע שנים תמימות. לרבים מהצרפתים הדבר היה קשה מנשוא, והם חיכו לשעה הנכונה כדי לצאת במרד כנגד הגרמנים. מונטגומרי הבריטי רצה להוביל את כוחותיו בכיוון צפון-מזרח, אל חבל הרוהר בגבול בלגיה-גרמניה, ומשם לדהור קדימה. אייזנהאואר סירב, והורה לפתוח חזית רחבה יותר. הוא רצה הוריקן רחב מימדים, ולא בטורנדו המקומי של מונטגומרי. האמריקנים רצו להגיע לברלין עוד לפני הסובייטים, כדי שיוכלו להכתיב את המהלכים באירופה שלאחר המלחמה, במקום להשאירם בידי הדוב הסובייטי. תוכניתם הייתה לעקוף מעוזים גרמניים, כמו פריס, ולהמשיך בדהירה מזרחה. כוחותיו של הגנרל פטון כבשו במהירות את הערים אורליאנס ושארטר, דרום מזרחית לפריס. הגנרל בראדלי, שפיקד על כוחות היבשה שפלשו לצרפת, ציווה עליו לעצור, כדי שלא למתוח את קווי התגבורת והאספקה יתר על המידה. שארטר הייתה במרחק של פחות מ-90 קילומטרים ממרכז פריס. הצרפתים, ובעיקר הפריסאים, חשו כי חירותם קרובה. כוחותיו של פטון התקדמו וכבשו שני גשרים על נהר הסיין, שעליהם החלו הכוחות לעבור. הסיין זורם מדרום צרפת, דרך פריס, ונשפך לתעלת למאנש. הגרמנים הבינו כי לא יוכלו להגן על פריס, וכוחות גרמנים רבים שהגיעו אל העיר, החלו עתה לסגת מזרחה.
באמצע חודש אוגוסט פתחו עובדי הדואר, המטרו והמשטרה בפריס בשביתה מלאה. לוחמיו של דה-גול חשו כי עליהם להמתין עד אשר האמריקנים יתפנו לשחרר את העיר, אך הקומוניסטים מנגד רצו להתחיל במרד חמוש ומיד. דה-גול חשש כי הקומוניסטים יתפסו את השלטון בעיר, ופקד על לוחמיו לפתוח במרד ב-19 באוגוסט. לוחמי הרזיסטנס תלו בעיר כרוזים שעודדו את התושבים להצטרף אליהם, ועד מהרה החלו לצוץ מתרסים, מכשולים ומחסומים ברחבי העיר. הגרמנים מצידם ירו על לוחמי הרזיסטנס וקרבות פרצו ברחובות פריס. המושל הגרמני של העיר, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, קיבל מהיטלר הוראות מפורשות להשמיד את פריס, כפי שעשו הגרמנים לוורשה. כפי הנראה, דיפלומט שוודי שכנע את פון קולטיץ שלא לפגוע בעיר, ולבסוף לא ניתנה פקודה להשמיד את העיר כפי שציווה עליו היטלר. כשהיטלר שמע כי פריס לא הוחרבה ולא עולה בלהבות, הוא לא ידע את נפשו מרוב זעם.
הצרפתים החלו להילחם נגד הגרמנים. קרבות עקובים מדם פרצו ברחובות וגבו אלפי הרוגים. כדי שלא להשאיר את הגופות ברחובות בקיץ, הן הוכנסו למקררי בשר עצומים עד לקבורתם.
אייזנהאואר שמע על המצב, ועל כך שדה-גול מתכוון להיכנס לעיר בכוחות עצמו, ואיפשר ליחידותיו של פטון להיכנס לפריס. ב-23 באוגוסט נכנסו לעיר יחידות צרפתיות ואמריקניות, על גבי טנקים וכלים משוריינים. לאחר יומיים נכנעו קולטיץ ו-17 אלף חייליו בתחנת הרכבת מונפרנס. באותו היום צעד שארל דה-גול, מי שנחשב לבוגד רק מספר שנים לפני כן, בשדרות השאנז אליזה. אנשים יצאו לרחובות, ובעל חנות ספרים תיאר זאת כך: "קהל תוסס מקיף את הטנקים הצרפתיים, העטופים בדגלי צרפת ומכוסים בזרים של פרחים. אנשים עומדים בצידי הרחוב בהמוניהם, מוחאים כפיים, מפריחים נשיקות, מצדיעים על ידי הרמת אגרופים קפוצים לאוויר, וקוראים בקול למנצחים, מביעים את שמחתם בשחרורם".
[מוזיקת רקע]
דה-גול נשא נאום תיאטרלי משהו, שבו אמר: "פריס. פריס הזועמת. פריס השבורה. פריס המעונה. אך פריס המשוחררת. משוחררת בכוחות עצמה. משוחררת על ידי תושביה, בתמיכתה של צרפת כולה. צרפת היחידה. צרפת האמיתית. צרפת הנצחית. ובכן, מאחר שהאויב שהחזיק בפריס נכנע לידינו, צרפת חוזרת לפריס, לביתה. היא חוזרת מדממת, אך די נחושה בדעתה. היא חוזרת לשם עם הבנה של שיעור עצום, אך בטוחה יותר מאי פעם בחובותיה ובזכויותיה". לאחר מותו, תיקרא הכיכר המרכזית שאליו מובילה השדרה ובה שער הניצחון, כיכר שארל דה-גול.
בימים שלאחר מכן נערכו צעדות רבות בשאנז אליזה על ידי הכוחות ששחררו את העיר. חברי תנועות ההתנגדות שלחמו ללא מדים צורפו לצבא הצרפתי החדש שקיבל מדים, קסדות, נשקים וכלי רכב מידי האמריקנים. חודשים ספורים לאחר מכן, נשלחו רבים מחיילי ההתנגדות לוייטנאם, לכבוש אותה חזרה מידי היפנים. צרפת תיקלע למלחמה קשה בת כעשר שנים כנגד הוייטנאמים שביקשו את חירותם. חופש היה מושג נזיל.
[מוזיקת רקע]
באמצע חודש ספטמבר נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט בניו יורק, ושוחחו על סופה הקרב של המלחמה. מהפגישה ביניהם דלפו ידיעות כי השניים דנו בתוכניתו של שר האוצר האמריקני, הנרי מורגנטאו, שהציע להפוך את גרמניה לארץ חקלאית, ללא מפעלים וללא מכרות, ושאנשיה יישלחו לשקם את המדינות שנפגעו על ידי גרמניה. התוכנית דלפה לעיתונים ופורסמה בצורה נרחבת. לאחר מספר ימים הבינו המנהיגים כי המילים המפחידות הללו היו למעשה דלק לפרופוגנדה הגרמנית, שאפשרה להם לדרבן את חייליהם להמשיך להילחם. הם ניסו להסביר את עצמם, אך המסרים הבאים שלהם לא הועברו לעם הגרמני, שהבין כי עליו להילחם ולהגן על גרמניה בכל מחיר, מפני שבעלות הברית תכננו להשמידה עד היסוד.
[מוזיקת רקע]
מבצע "מרקט גארדן".
בכל אותה עת שהתרחשו המבצעים הצבאיים, הפוליטיקה של המלחמה הלכה והתעצמה. מפקדים בכירים התראיינו לעיתונות וחוו דעה על המבצע מבלי לתאם את עמדותיהם, וכך נוצר מצב שכל מפקד ראה את המלחמה מזווית קצת שונה. מונטגומרי התראיין לעיתונות מספר ימים לפני שחרורה של פריס, ואמר כי "החדשות הן טובות מכל חזיתות המלחמה בכל העולם. סוף המלחמה הוא באופק, הבה נגמור את העסק במהירות האפשרית". אייזנהאואר חש במלחמות האגו שבין הקצינים הבכירים והמטות השונים, והחליט לקחת פיקוד על כל כוחות היבשה. ב-1 בספטמבר, לאחר פגישה במטה המפקדה בנורמנדי, פקד אייזנהאואר על בראדלי לנוע בכיוון גבול צרפת-גרמניה. על מונטגומרי הוא פקד לנוע לכיוון בלגיה. מונטגומרי מחה וטען כי הוא או בראדלי צריכים להיות אחראים על המהלכים היבשתיים, ושעל בעלות הברית לנוע כדבוקה אחת לכיוון נהר הרוהר, האזור התעשייתי במערב גרמניה. אייזנהאואר חזר על כוונותיו לפתוח חזית רחבה ולנקות אותה מכוחות אויב, לפני הפריצה הגדולה לגרמניה.
הבריטים נעו צפונה בחיפוי אמריקני, והתקדמו אל עבר הגבול הבלגי כבר ב-2 בספטמבר. הגבול היה מרוחק מאות קילומטרים מנמל שרבור, הנמל הפעיל היחידי במערב צרפת. מסילות הרכבת הופצצו, ומטוסי בעלות הברית הרבים היו עסוקים במשימות רבות בכל רחבי המדינה. על כל האספקה היה להגיע במשאיות. עד מהרה הועמסה כל משאית זמינה בתחמושת, בדלק ובציוד, ונסעה צפונה. מונטגומרי ידע כי אם כוחותיו יכבשו את אנטוורפן ונמלה בלי פגע, יפתור הדבר את בעיית האספקה בחזית המערבית. ב-4 בספטמבר חצו הטנקים של כוחות מונטגומרי את בלגיה והגיעו לצפון המדינה. הגרמנים בנמל אנטוורפן היו כה מופתעים עד כי לא הספיקו להשמיד אותו ואת רציפיו. הכוחות נכנסו גם לבריסל ושחררו אותה, לקול צהלות האזרחים שיצאו לרחובות. או אז התברר לבריטים כי לא ניתן יהיה להשתמש בנמל של אנטוורפן כל עוד מחזיקים הגרמנים בשטחים על נהר הסכלדה, ממערב לנמל. הנהר היה המבואה שדרכו הגיעו ספינות לנמל. עתה היו כוחותיו של מונטגומרי בבעיה, כיוון שלא הייתה להם כמות דלק מספיקה. הם נאלצו לעצור, והדבר אפשר לגרמנים להתארגן מחדש.
[מוזיקת רקע]
מונטגומרי היה בטוח כי ניתן היה לסיים את המלחמה במהירות, והחליט להוציא לפועל מבצע בשם "מרקט גארדן". המבצע אמור היה לאפשר לכוחות בעלות הברית לחצות את נהר הריין בהולנד, צפונית לבלגיה, ולהתקדם במהירות לתוך גרמניה. גורם ההפתעה אמור היה לאפשר להם להגיע במהירות להרי גרמניה בשעה שכוחות נוספים יתקדמו לגרמניה מדרום, ובתנועת מלקחיים יצליחו בעלות הברית לסיים את המלחמה עוד בשנת 1944. מונטי שכנע את המפקדים הבכירים בתוכניתו השאפתנית, ולבסוף קיבל אור ירוק מאייזנהאואר. באמצע חודש ספטמבר יצא המבצע לדרכו. בעלות הברית הבינו כי על מנת להיכנס לשטח גרמניה, יהיה עליהן לחצות את נהר הריין. לשם החצייה, רצה מונטגומרי לשלוח צנחנים לתפוס ראשי גשרים על הנהר במבצע "מרקט". אליהם הצטרפו כוחות יבשתיים במבצע "גארדן".
צנחנים אמריקנים הוצנחו בדרום-מזרח הולנד, וצנחנים בריטים הוצנחו במרכז המדינה ובמזרחה. המבצע נתקל בבעיות למן ההתחלה. הצנחנים הבריטים הוצנחו עם חיילים פולנים הרחק מהמטרה שאליה היו אמורים להגיע. כוחות שריון גרמניים, שבעלות הברית לא חשבו ליעילים, נלחמו בכוחות הצנחנים, ועל גופתו של קצין אמריקני הרוג מצאו את התוכניות למבצע, שהקצין נשא בטעות בכיסו. הגרמנים הכינו לכוחות קבלת פנים על פי תוכנית המבצע. כוחות היבשה החלו להתקדם אל עבר הצנחנים, אך באיטיות, ופעמים רבות רק דרך מעבר אחת עמדה לרשותם. הגרמנים המוכנים פגעו בכוחות היבשה והאטו את התקדמותם.
דרך פענוחי האולטרה ידעו בעלות הברית אילו כוחות גרמנים נמצאים באזור, אך הם לא ציפו שהכוחות שנחלשו בקרבות נורמנדי ושנסוגו צפונה, יתנגדו להם בצורה כה עיקשת. בארנהם, המטרה הצפונית ביותר, נלחמו שתי אוגדות שריון גרמניות בכוחות בריטים. משהתברר כי כוחות היבשה של בעלות הברית לא יגיעו בזמן, נאלצו רבים מהכוחות להיכנע. המבצע הפך לכישלון קולוסאלי, ובמהלך המבצע נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי כ-15 אלף חיילים של בעלות הברית. גנרלים אמריקנים ביקרו את מונטגומרי ואת המבצע השאפתני, ומנגד גנרלים בריטים החלו לבקר מבצעים כושלים של האמריקנים. מתיחות רבה החלה להיווצר בין הגנרלים היריבים, ששאפו לתהילת עולם.
לאחר מבצע בעלות הברית, ובעידוד הממשלה הגולה ההולנדית בלונדון, פתחו עובדי הרכבת של הולנד בשביתה, כדי לטרפד משלוחים גרמניים. בתגובה, מנעה גרמניה ממשלוחי מזון להיכנס לגבולות הולנד. עשרות אלפי הולנדים מצאו את מותם באותו חורף כתוצאה מכך.
[מוזיקת רקע]
בתחילת חודש אוקטובר נשלחה ארמיה קנדית, תחת פיקודו של מונטגומרי, לטהר את שפך נהר הסכלדה מכוחות אויב. בעיתון "על המשמר", בסוף חודש אוקטובר, צוטט קפטן של בעלות הברית שאמר כי "הצבא הגרמני בראש הגשר של הסכלדה ובדרום בוולאנד נמצא עתה בלי ספק במצב הולך ורע, מנקודת מבט טקטית". אבל לא כך היו הדברים בשטח. אזור הנהר היה קשה מאוד ללחימה, וכלל שטחים מוצפים במים, סכרים ותעלות רבות. החיילים נאלצו לשהות שעות במים הקפואים בעת לחימה. הקנדים נלחמו נגד הגרמנים במספר מקומות, ודחקו אותם לאחור, תוך כדי שהם סופגים נפגעים רבים. אל הקרבות הצטרפו גם דיוויזיה פולנית ובריטית, אשר נלחמו כנגד הגרמנים, שהמטירו אש בלתי פוסקת על כוחות בעלות הברית. כל האזור היה מלא במוקשים ימיים, והדבר הקשה על ספינות להגיע לשפך הנהר כדי לעזור בלחימה. רק לאחר כ-40 ימי לחימה קשים ומתישים, טוהר שפך הסכלדה, ובסוף חודש נובמבר נכנסה אונייה ראשונה לנמל.
[מוזיקת רקע]
פינלנד.
בעקבות היריבות הפינית-סובייטית, שהתעצמה במלחמת החורף של שנת 40'-39', הלך והתהדק הקשר בין פינלנד לגרמניה הנאצית, והפינים נלחמו לצד הגרמנים במהלך המלחמה. הפינים לחמו כנגד הצבא האדום והשתתפו בקרבות רבים ובמצור על לנינגרד. הבריטים נאלצו להכריז מלחמה על המדינה הקטנה, שחודשים לפני כן הייתה מושא להערצה בכל העולם עקב עמידתה האיתנה מול הסובייטים. במהלך המלחמה השתתפו בקרבות, לצד חיילים גרמניים, גם חיילים פינים יהודים, שלחמו למען חירות מדינתם. לחיילים היה אפילו בית כנסת שדה שהוקם באזור הלחימה. יהודי פינלנד מעולם לא הוסגרו לנאצים, ומתוך כ-500 פליטים שהגיעו למדינה, שמונה בלבד נמסרו לידי הגרמנים.
פינלנד הייתה מדינה יוצאת דופן במלחמה. בירתה הלסינקי הייתה אחת משלוש בירות אירופאיות שלא נכבשו במהלך המלחמה מבין המדינות הלוחמות. השתיים האחרות היו לונדון ומוסקבה. מדינה שלחמה לצד גרמניה, אך יהודיה היו בטוחים. היא גם הייתה המדינה הדמוקרטית היחידה שלחמה בצד מדינות הציר.
בספטמבר 1944 נחתם הסכם הפסקת אש בין הסובייטים והפינים, והאחרונים עברו להילחם לצד הצבא האדום כנגד הגרמנים. הפינים גם החלו לעמול על פינוי המוקשים הימיים הרבים שהגרמנים פיזרו בצפון הים הבלטי. עבודות הפינוי יימשכו עד שנת 1950.
[מוזיקת רקע]
הונגריה.
לאורך שנות המלחמה נלחמו ההונגרים לצד הגרמנים ואף איבדו מאות אלפי אנשים בקרבות. לאחר התקדמות הסובייטים למזרח אירופה, עברו רומניה ובולגריה לצד בעלות הברית. משהגיעו לגבול הונגריה הכריז מיקלוש הורטי, שליט המדינה, כי הונגריה חתמה על הסכם עם ברית המועצות וכי לא תילחם לצד היטלר. אך הצבא ההונגרי התעלם מהכרזות השליט והמשיך להילחם לצד הגרמנים. גרמניה כבשה את הונגריה, והגרמנים חטפו את בנו של הורטי והעבירו אותו למחנה הריכוז מטהאוזן. הורטי נעצר גם הוא, והגרמנים העלו לשלטון את פרנץ סאלאשי, מנהיג המפלגה הפשיסטית "צלב החץ". עד לתקופה זו היו יהודי הונגריה בטוחים, יחסית ליהודי מדינות שכנות, אך משכבשו הגרמנים את הונגריה החלה הקהילה היהודית להישלח ברכבות אל מחנות ריכוז והשמדה, ובעיקר לאושוויץ. ככל שעבר הזמן, ובגלל מחסור ברכבות, הוצעדו יהודים הונגרים רבים אל מחנות ההשמדה. אלפים מהם מתו בדרכים מתשישות ומהתעללויות שספגו מידי אנשי "צלב החץ". אנשי המפלגה הוציאו יהודים רבים, שהיו כלואים בגטו זעיר בבודפשט, הפשיטו אותם והצעידו אותם לנהר הדנובה, שם ירו בהם וצפו בהנאה בגוויות הצפות על מי הנהר הקפוא. על גדות הנהר ישנה כיום אנדרטה של נעליים בגדלים שונים, הממחישה כי משהו נורא אירע באותו מקום.
באותה העת כבר היה ידוע גורל יהודים במחנות ההשמדה, ורבים התגייסו לעזרתם. ראול ולנברג, דיפלומט שוודי, חילק דרכונים שוודיים לעשרות אלפי יהודים, הקים רשת של בתי מחסה והתעמת עם הנאצים כדי למנוע שילוחים של הקהילה היהודית. דיפלומטים אחרים, למשל קרל לוץ השוויצרי, הפורטוגלים קרלוס גארידו וקרלוס בראנקיניו, האיטלקי ג'ורג'ו פרלסקה והספרדי סאנס בריס, הצילו גם הם עשרות אלפי יהודים הונגרים. בין מאי 1944 לפברואר 1945 נרצחו יותר מחצי מיליון מיהודי הונגריה. כרבע מיליון מיהדות הונגריה שרדו את השואה.
[מוזיקת רקע]
הקרב על אאכן.
בסוף חודש ספטמבר החלו כוחות בעלות הברית לחצות את הגבול מבלגיה לגרמניה. הייתה זו הפעם הראשונה שהלחימה עברה לאדמת גרמניה. בעבור הגרמנים היה הדבר לא רק איום על אדמתם, אלא אירוע סמלי. הם תכננו להדוף את בעלות הברית בכל מחיר. בעלות הברית התקרבו לעיר אאכן, השוכנת על גבול בלגיה-גרמניה, ומפקד העיר תכנן להיכנע ולחסוך חיי אדם, אך תוכניתו הגיעה לאוזניו של היטלר והוא נעצר. למפקד החדש הורה היטלר להילחם עד הסוף המר.
[מוזיקת רקע]
האמריקנים שהגיעו לאאכן החלו להקיף את העיר, אך בשל מחסור בציוד ואספקה נאלצו להמתין מחוץ לעיר. למרות השליטה האווירית של בעלות הברית, הם לא הצליחו לפגוע בבונקרים ובפילבוקסים הרבים שהיו לגרמנים באזור. בתחילת חודש אוקטובר הפגיזו התותחנים האמריקנים את אאכן ביותר מ-20 אלף פגזים. האמריקנים החלו לעשות דרכם אל העיר, והגרמנים העבירו כוחות שריון נוספים כדי לחזק את מגיני העיר. האמריקנים התקדמו וכבשו כפרים מסביב לאאכן. לאחר מכן, החלו הטנקים האמריקנים לנוע בתוך העיר, אך נתקלו במארבים של גרמנים, שירו עליהם מתוך בתים ומעמדות מוסוות של תותחים נגד טנקים. האמריקנים הפכו להיות זהירים יותר, והשמידו בתים רבים טרם התקדמותם. כשנכנסו חיילי החי"ר לבתים גרמנים, הם נזהרו בתחילה שלא לפגוע באזרחים, אך לאחר שחיילים אמריקנים רבים נפגעו, החלו האמריקנים לטהר את הבתים על ידי זריקת רימונים לתוכם, מבלי לברר מי שהה בתוך הבית. לאחר שלושה שבועות וחצי של לחימה כבשו האמריקנים את העיר. הגרמנים איבדו כשתי אוגדות בקרבות. בעלות הברית הבינו כי הלחימה כנגד הגרמנים על אדמת גרמניה עומדת להיות קשה וכואבת.
[מוזיקת רקע]
הקרב על מץ.
200 קילומטרים דרומית לאאכן, בעיר מץ, התרחש קרב נוסף. העיר מץ סופחה לגרמניה בשנת 1870, הוחזרה לצרפת קרוב ל-50 שנה מאוחר יותר, לאחר מלחמת העולם הראשונה, וסופחה שוב לגרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה. הגרמנים ראו בה עיר גרמנית לכל דבר. דרך העיר זורמים מספר נהרות, ובקרבתם הוקמו מספר עמדות מבוצרות שהיו מחוברות ביניהן בתעלות קשר. האזור היה אסטרטגי, ויותר מארבע אוגדות גרמניות הוצבו במקום.
לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים לכבוש את העיר, האמריקנים היו על סף יאוש. הגשם שהחל לרדת לא פסק. החורף של 1944 היה החורף הגשום ביותר באירופה בעשרות השנים שקדמו לו. חיילים רבים היו רטובים, עייפים, וכל משאלתם הייתה לחזור הביתה. הגנרל פטון סיפר כי מדי פעם פגש קבוצות של חיילים שבכו כמו תינוקות. לאחר מספר שבועות שבהם התבוססו הכוחות האמריקנים בבוץ, תרתי משמע, הם הקיפו את העיר ותקפו אותה במזרחה. גרמנים רבים שפחדו להיקלע למצור כמו בפאלז נסוגו מהעיר, והאמריקנים נכנסו אליה באמצע חודש נובמבר, חודשיים לאחר שהחלו בקרבות כנגד הגרמנים. בעיתון "הצופה" נכתב באמצע חודש נובמבר: "הערב נראו חטיבות של חיל המצב הגרמני בעיר המבצר הגדולה מץ יוצאות מזרחה, לצד גרמניה, בשני הכבישים שלא נותקו על ידי הטנקים המתקדמים של הגנרל פטון. טורים ארוכים של כלי רכב, רבים מהם רתומים לסוסים ונוהרים לצד גרמניה, בשלג היורד ללא הרף". הכותרות בחודש נובמבר היו מתונות בהרבה מאשר אלו שנראו בעיתונים לאחר כיבוש פריס. למרות שנאלצו לסגת, הבינו הגרמנים כי אם יכינו מגננה טובה כנגד בעלות הברית, ייתכן ויצליחו למנוע מהם לחצות את קו זיגפריד במשך חודשים ארוכים, להתיש אותם ואולי להביא לסוף המלחמה מבלי שגרמניה תיאלץ להיכנע. מץ, וגם אאכן, היו מקור לתקווה עבור גרמנים רבים.
[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]
בעלות הברית התקשו להעביר אספקה למזרח צרפת עבור שני מיליון החיילים שכבר הגיעו לחזית. רשת מסילות הברזל הצרפתית הייתה הרוסה בין מזרח צרפת למערבה, ואת כל האספקה היו צריכים להעביר בכבישים לאורך מאות קילומטרים. חלק מהרכבים ומהטנקים היו בפעולה חודשים רבים ונזקקו לתחזוקה. בעיות הלוגיסטיקה האטו את קצב ההתקדמות לאורך כל החזיתות במזרח צרפת. מזג האוויר הגשום הפך את כל הדרכים הצדדיות לבוציות, וטנקים ומשאיות נתקעו בהם כל אימת שירדו מכבישים סלולים. לאחר מספר חודשי לחימה המורל שאיתו הגיעו כוחות בעלות הברית החל להתפוגג. חיילים רבים הקשיבו למפקדים הבכירים שהבטיחו להם שהמלחמה קרובה לסיום, אך עם תחילת החורף של 1944 הם עדיין לא הגיעו לגבול עם גרמניה. הייאוש הלך וגבר. סוף המלחמה נראה כאילו הוא הולך ומתרחק.
[מוזיקת רקע]
עם תחילת חורף 1944 המשוכה העיקרית של בעלות הברית הייתה קו החומה המערבית, הזיגפריד ליין, וחציית נהר הריין הזורם במערב גרמניה. היטלר לא רצה לשבת ולחכות לפלישת כוחות בעלות הברית הצפויה. הוא אסף את קציניו והציג בפניהם רעיון נועז - לצאת לפריצה גדולה מגרמניה ועד לנמל אנטוורפן, ולפצל את כוחות בעלות הברית לשניים, כך שלא יוכלו לשנע כוחות מצד לצד. רבים ממפקדיו חשבו כי אין בידי גרמניה היכולת להוציא מבצע שכזה לפועל במצבה, ועוד באמצע העונה הגשומה. אבל היטלר היה נחוש בדעתו. הוא עמד להפתיע את כולם. או כך לפחות הוא קיווה.
[מוזיקת סיום]
פרק 25 - מלחמה במערב אירופה.
מחקר, כתיבה ועריכה - עמרי אדומי ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント