מלחמת העולם השנייה - פרק 13 - מסביב לעולם

הפצצות האלף, הפשיטה על סנט נז'ייר, מבצע תִּפוּף או "הזמן השמח השני", ספינות חירות, קולנוע במלחמה, שיירת PQ-17, פגישות צ'רצ'יל ורוזוולט.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/11/2017.

‏ג'ינגל: "חינוכית".

‏‏‏[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]

Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”

General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”

Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”

‏[מוזיקת הפתיחה מסתיימת]

‏ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של ה"חינוכית". אני יובל מלחי.

‏פרק 13 - מבצעים ופגישות.

‏שנת 1942 הייתה שנה עמוסה באירועים. הסובייטים נלחמו נגד הגרמנים, היפנים נגד האמריקנים והבריטים, והאמריקנים והבריטים המשיכו במלחמתם מול גרמניה הנאצית באירופה, באמריקה ובצפון אפריקה. השנה הזו חוותה מבצעים רבים ומדהימים. התגייסות התעשייה והקולנוע למלחמה, והפצצות של ערים ואזרחים בסדרי גודל שלא נראו מעולם. הייתה זו שנה מרתקת ונוראית.

‏הפצצות האֶלֶף.

‏לאחר מלחמת העולם הראשונה, רבים ציפו שהמלחמות הבאות יוכרעו מהאוויר. מטוסי הקרב והמפציצים הלכו והשתפרו, וכאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, המטוסים טסו רחוק יותר ונשאו משקל רב יותר של פצצות. המפציצים טסו בגובה רב, ואש נגד מטוסים לא הייתה יעילה נגדם. בנוסף, הם טסו במהירות גבוהה יחסית ולֻוּוּ במטוסי קרב מתקדמים, כך שיכלו לחמוק ממטוסי קרב או לנהל קרב יעיל נגדם.

‏אחת ההחלטות שקיבל המשטר הנאצי בתחילת דרכו, הייתה לבסס את האסטרטגיה הצבאית על כוחם של מטוסיו. גרמניה הנאצית התכוננה היטב למלחמה, הקימה חיל אוויר מאומן ומחומש. הטייסים עברו אימונים רבים, ואף השתתפו בקרבות ובהפצצות במלחמת האזרחים בספרד. הטייסים הגרמניים זרעו הרס ופחד במדינות שנגדן נלחמו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏הבריטים, לעומת זאת, לא צפו מלחמה ולא נערכו לה יתר על המידה. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה, המפציצים הבריטים לא היו מוכנים להפצצת יעדים ממוקדים. המפציצים הבריטים נשלחו לפזר עלונים במקום פצצות. ממשלתו של צ'מברלין האמינה בפנייה ישירה אל העם הגרמני, מעל ראשו של היטלר, וציפתה שהגרמנים יזדעזעו רק מהידיעה שמטוסים בריטים מסוגלים לטוס מעליהם. גם כאשר החליטו הבריטים להפציץ, הם נמנעו מלפגוע במפעלים, מחשש לפגיעה ברכוש פרטי. אבל היה אדם אחד בבריטניה שחזה את הבאות. הוא הכין תוכנית שמפציצי חיל האוויר המלכותי ימלאו במלחמה עתידית עם גרמניה. שמו היה ארתור האריס.

‏[מוזיקת רקע]

‏האריס, טייס מפציץ בעצמו ומפקד טייסת במלחמת העולם הראשונה, טען שאין מנוס מלהפציץ אוכלוסייה אזרחית ולזרוע הרס בקרב הגרמנים. הוא האמין שההפצצות יקצרו את המלחמה וימנעו מהעם הגרמני סבל גדול יותר. כאשר המפציצים הגרמניים החלו להטיל פצצות על לונדון, באוגוסט 1940, הבינו הבריטים שאין ברירה אלא לאמץ את גישתו של האריס. מבחינתם, ההתקפות הנוראיות שגבו חיי עשרות אלפי אזרחים בריטיים היו עילה להסרת הכפפות מול הגרמנים, ולהחזיר להם באותו מטבע.

‏בינתיים פלשו הנאצים לברית המועצות, והסובייטים החלו ללחוץ על בריטניה לפלוש לאירופה ולפתוח חזית שנייה כדי להקל את הלחץ עליהם. אבל בריטניה וארצות הברית לא היו מוכנות למשימה, וסירובם גרם למתיחות בין בעלות הברית.

‏בפברואר 1942 נתמנה ארתור האריס לראש פיקוד המפציצים הבריטיים. האריס האמין כי יכולות המפציצים הבריטיים עדיין לא מומשו. הוא האמין כי אם הבריטים יעשו שימוש במפציצים שלהם בצורה מסיבית ויפציצו ערים גרמניות, הדבר יביא לירידת המורל הגרמני בצורה דרסטית, ואולי אף יביא לסיום המלחמה.

‏האריס טען כי גם אם ההפצצות לא ישכנעו את הגרמנים, הם עדיין ייאלצו להסיט מטוסים רבים מהחזיתות השונות כדי להגן על עריהם, דבר שיעזור לברית המועצות ולכוחות הבריטים בים התיכון. הצורך במטוסים, לשם הגנה, אף יוריד את מספר המפציצים ומטוסי הקרב שהמשיכו להפציץ את בריטניה. תוכניתו של האריס נודעה בשם - "תוכנית אֶלֶף המפציצים".

‏האריס החל לחשב את כמות המפציצים שעמדו לרשותו, וספר 400 עד 500 מפציצים. לחיל האוויר הבריטי היו גם מפציצים האמונים על שמירת החופים, ולצד מטוסים אלו, הגיע האריס למספר שרצה - 1,000 מטוסים.

‏הפצצה של 1,000 מטוסים בבת אחת, הייתה בעייתית. ראשית, המטוסים היו חשופים לאש נ"מ, או נגד מטוסים, ולמטוסי קרב שיתקפו אותם. שנית, כמות מפציצים אדירה שכזו תגרום כנראה להתנגשויות של המטוסים הבריטיים זה בזה. לרבים מהמפציצים החדשים היה ציוד ניווט מתקדם, בעוד שלמפציצים הישנים יותר לא היה ציוד שכזה. בנוסף, התקיפה הייתה אמורה להיות קצרה. כיצד יוכלו 1,000 מטוסים להפציץ מטרות איכותיות, כמו למשל מפעלים לייצור תחמושת, ובו בזמן להימנע מאיבוד מטוסים רבים ולחזור הביתה בשלום, בכמה שעות ספורות בלבד?

‏האריס ביקש מצוותי התכנון של חיל האוויר לפתור את הבעיות הללו. המתכננים עברו על התוכניות והעריכו כי כמות כזאת של מטוסים תוכל להפציץ מספר מטרות. בנוסף, הם העריכו כי תהיה לפחות התנגשות אחת בין המטוסים הבריטיים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏כדי ליישם את התוכנית, היה לבריטים להפציץ את גרמניה במזג אוויר נקי מעננים. ההערכה שלהם שימחה מאוד את האריס והוא הציג את התוכנית לפני ממוניו. האריס רצה להפציץ את המבורג, עיר גרמנית עתיקה שהפכה למרכז פיננסי והעיר השנייה בגודלה בגרמניה, ואילו צ'רצ'יל רצה להפציץ את העיר התעשייתית אסן. מתכנני חיל האוויר טענו כי אסן אינה מטרה טובה בשל הערפיח ששרר בעיר גם בשעות הלילה, ואילו המבורג צפונית מדי. הם המליצו להפציץ את העיר קלן במערב גרמניה, שהייתה צומת תחבורתית חשובה ובעלת אלפי מפעלים מסוגים שונים.

‏מערך ההגנה על החופים חשש מהתוכנית של האריס ולא הסכים להשאיל את כל מפציציו לתוכנית. האריס נותר עם כ-800 מטוסים בסך הכל, אבל הוא לא הסכים לוותר. הוא צירף למשימה גם מטוסים מבתי הספר לטיסה עם צוותים שזה עתה הוכשרו, או פרחי טייס שהיו לפני סיום הקורס. בסך הכל אסף האריס 1,047 מפציצים. ב-30 במאי, לאחר שמזג האוויר השתפר והעננים התפזרו, ניתן האור הירוק והמפציצים יצאו לדרך לכיוון העיר קלן, לא הרחק מהגבול עם בלגיה. מטה חיל האוויר וצ'רצ'יל עקבו בדריכות ובכסיסת ציפורניים אחרי המבצע.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏בשעה עשר וחצי בלילה יצאו המטוסים לדרך מ-53 בסיסים ברחבי האיים הבריטיים. לפני השעה אחת לפנות בוקר הגיעו המפציצים הראשונים, במזג אוויר נקי מהעננים, והחלו להמטיר פצצות תבערה עצומות על העיר. עד מהרה הטילו המטוסים קרוב ל-1,500 טון פצצות ופצצות תבערה, שגרמו לכ-2,500 שריפות, מהן 1,700 דלקות ענק. עשן השריפות היתמר לגובה של כמעט חמישה קילומטרים, והאש שהשתוללה בעיר נראתה למרחק עצום של כ-150 קילומטרים. תארו לכם שריפה בנהריה שניתן לראות בירושלים.

‏השריפה כילתה יותר מ-2,000 דונם, מהם כ-1,000 במרכז העיר. כ-40,000 בתים נהרסו או ניזוקו בהפצצה שפצעה אלפים וגרמה למותם של כ-500 איש, מספר נמוך יחסית לכמות הפצצות שהוטלו על העיר. בהפצצה נהרסו לחלוטין כנסיות, בתי ספר, תחנות רכבת וכעשרה בתי חולים. אבל קלן לא נהרסה. בתוך שבוע ימים חזר הסדר לעיר, ובתוך חצי שנה חזרה העיר לתפקוד מלא.

‏הבריטים איבדו במבצע 4 מטוסים כתוצאה מהתנגשויות, ובסך הכל 40 מטוסים שהופלו על ידי הגרמנים. ההפצצה לא עשתה נזק בלתי הפיך לעיר או גרמה לגרמניה או למי מאזרחיה לשנות את דעתם על המלחמה. היא בעיקר שימשה כתעמולה בבריטניה ובארצות הברית שהראו את כוחם הרב שעלה מיום ליום.

‏Leslie Manser, טייס בריטי, הצליח עם צוותו להפציץ את העיר, אך מטוסו נפגע קשות מאש נגד מטוסים גרמנית. המטוס איבד גובה בצורה מהירה ו-Manser, במאמצים אדירים, המשיך להטיס אותו עד שהגיע מעל אדמת בלגיה. הוא ציווה על אנשי צוות המטוס לצנוח מהמטוס במהירות. הוא עצמו נשאר במטוס והמשיך להחזיק בהגאים עד אשר איש הצוות האחרון צנח מהמטוס. Manser התרסק יחד עם מטוסו שניות ספורות לאחר מכן. רוב אנשי הצוות הצליחו לחזור לבריטניה, שם סיפרו על גבורתו של Manser. על פועלו, זכה בצלב ויקטוריה שלאחר המוות, העיטור הגבוה ביותר בצבא הבריטי.

‏ההפצצה על קלן הייתה הראשונה מתוך סדרת הפצצות בריטיות על ערי גרמניה. חודש לאחר מכן הופצצה העיר ברמן בצפון מערב גרמניה, על ידי כ-1,000 מפציצים גם היא. הנזק היה מוגבל, ואילו הבריטים איבדו כ-50 מטוסים, בערך 5% מכלל המטוסים בהפצצה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏לאור ההפצצות הבלתי יעילות, החליטו כוחות הברית להפציץ לא רק מפעלים, אלא גם את האוכלוסייה הגרמנית. צ'רצ'יל סירב לאשר הפצצות שכאלה בתחילת המלחמה, אך אישר אותן בהמשכה. ארתור "המפציץ" האריס אמר: "הגרמנים נכנסו למלחמה עם הזיות ואשליות ילדותיות שהם הולכים להפציץ את כולם ואף אחד לא הולך להפציץ אותם. ברוטרדם, לונדון, ורשה ועוד 50 מקומות, הם ישמו את התיאוריה הנאיבית שלהם. הם זרעו את הרוח, ועתה הם עומדים לקצור את הסופה".

‏[מוזיקת רקע]

‏בהזדמנות אחרת היה האריס בוטה אף יותר - "הריסת הערים הגרמניות, הרג הפועלים הגרמניים, הרס בתים ויצירת גלי פליטים גדולים, הם חלק ממדיניות ההפצצה המוצהרת שלנו. זו אינה תוצאת לוואי של הפצצת מפעלי תעשייה גרמנים".

‏ההפצצות על ערי גרמניה עלו מדרגה בקיץ 1943, עת חידשו בעלות הברית את המתקפה על גרמניה בעוצמה אדירה. ביולי 1943, במבצע "עמורה", מ"סדום ועמורה", הופצצה העיר המבורג במשך שבוע ימים. המפציצים הבריטים עשו שימוש בפעם הראשונה במוץ - ענן של פיסות אלומיניום שהושלחו מהמטוסים כדי לשבש את המכ"מ עם הגרמנים. הדבר גרם לכך שרק אחוזים בודדים מהמטוסים שעברו מעל העיר הופלו.

‏במבצע "עמורה", חצי מהבתים בעיר, כרבע מיליון, נהרסו בשריפות, נוסף על אלפי מפעלים. למעלה מ-40 אלף אזרחים גרמנים מצאו בה את מותם. במהלך המלחמה הופצצו כמעט כל הערים הגדולות של גרמניה - ברלין, המבורג, קלן, דרזדן וערים אחרות. בהפצצות נהרגו כ-600 אלף אזרחים גרמנים, מיליוני בתים ודירות נהרסו ומיליוני אנשים נאלצו לנוס על נפשם. כוחות בעלות הברית איבדו למעלה מ-150,000 אנשי צוות אוויר בהפצצות.

‏הפשיטה הגדולה מכולן, או - הפשיטה על סנט נאזר. [כך במקור]

‏בחודש מרץ 1942 פלשו אנשי קומנדו בריטים באחת הפלישות הנועזות ביותר במלחמה. מטרתם הייתה להשמיד את נמל סנט נאזר במערב צרפת. צרפת הייתה תחת שלטון גרמני ושלטון וישי שנלחם לצד הגרמנים בשנים הראשונות של המלחמה. הנמל היה נמל נוח שבו עגנו ספינות גדולות. היה זה גם הנמל היחיד לאורך החוף האטלנטי שהיה בעל מִבְדוּק, מקום שבו נבדקו אוניות בסביבה יבשה.

‏הבריטים שקלו להפציץ את הנמל, אך בחרו שלא לעשות כן מפני שהנמל היה כמעט תמיד הומה אדם, וכל הפצצה הייתה גורמת גם לפגיעה באזרחים חפים מפשע ובאזרחים צרפתיים. הבריטים חשבו לעשות שימוש בספינות מלחמה כדי להפציץ את הנמל ואת רציפיו, אך ידעו כי הם יתגלו ויופצצו הרבה לפני כן. היה דרוש מבצע נועז כדי לפגוע בצורה קשה בנמל סנט נאזר. הבריטים החלו לתכנן מבצע מורכב שבו ספינה מלאה בחומרי נפץ תתנגש בנמל, תפגע ברציפיו ובמכונת שאיבת המים ששמרו על גובה המים בנמל. כמו כן, הם קיוו להשמיד סוללות שעגנו בנמל, כולל כל ספינה גרמנית או צרפתית אחרת. טרם הפיצוץ היו אמורים להגיע לנמל חיילי קומנדו בריטים, שעליהם היה להשמיד מצבורי נשק ופנסי איתור.

‏[מוזיקה רקע מסתיימת]

‏על חיילי היחידה המיוחדת היה גם לפוצץ מתקנים אחרים, ואז לעלות במהירות לסירה מהירה שתיקח אותם אל עבר ספינת מלחמה שחיכתה להם בים.

‏בחודש מרץ 1942 התקבל האישור לתוכנית. הבריטים השתמשו בספינה ישנה בשם קמבלטאון, וכ-260 אנשי יחידות מיוחדות, לצד כ-400 אנשי חיל הים שהוקצו למבצע. כ-50 תותחים גרמניים הגנו על הנמל ובסביבתו הוצבו כ-5,000 חיילים. לגרמנים גם היו עשרות תותחי נ"מ פזורים לאורכו של הנמל. ב-26 בחודש מרץ יצאו הבריטים לכיוון הנמל. בדרכם, הטביעו שתי ספינות דייג צרפתיות, מחשש שהן ידווחו על הכוח המתקרב. בליל ה-27 לחודש החלו מטוסים בריטים לטוס מעל הנמל ולהפציץ רק מטרות הנראות בבירור, על פי ההוראות שקיבלו. מפקד הכוח הגרמני היה מודאג מכך שמטוסים רבים טסו מעל הנמל, אבל רק אחדים הפציצו אותו, והוא הורה להתכונן לפלישה של כוח צנחנים בריטי.

‏משהתקרבו הבריטים לנמל, החלו הגרמנים לפתוח באש כנגד הספינות הבריטיות שהשיבו אש. הספינה קמבלטאון הצליחה לפרוץ את שערי הנמל ונתקעה ברציפים כמתוכנן. אנשי הקומנדו שהיו עליה החלו להסתער על המטרות שהיה עליהם להשמיד.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏ספינות בריטיות רבות נפגעו במהלך חילופי האש, ואנשי קומנדו רבים נתקעו בנמל ללא יכולת לשוב לספינותיהם. הם המשיכו להילחם בגרמנים שהקיפו אותם, עד אשר אזלה להם התחמושת והם נאלצו להיכנע.

‏בסך הכל, לקחו הגרמנים בשבי למעלה מ-200 שבויים, כמעט כולם אנשי היחידות המיוחדות. חומר הנפץ שהוחבא על ספינת הקמבלטאון היה בעל נתיך השהייה, אך הוא לא התפוצץ כמתוכנן ב-4:00 לפנות בוקר. למחרת, ב-12:00 בצהריים, עלתה משלחת גרמנית רמת דרג אל הספינה, ובמהלך סקירתה התפוצצה הספינה והרגה כ-40 קצינים ואזרחים. ההתפוצצות הייתה אדירה, גרמה למותם של כ-360 חיילים גרמנים והשמידה את רציפי הנמל. נמל סנט נאזר החשוב, הפך לנמל לא פעיל, וישאר כך עד סוף המלחמה. הפשיטה כונתה "הפשיטה הגדולה מכולם".

‏הבריטים היו מאושרים. מתוך 622 אנשי הקומנדו והצי שיצאו למבצע, רק 228 חזרו לחופי בריטניה. כ-170 נהרגו ועוד כ-200 נפלו בשבי הגרמני. אדולף היטלר זעם על המבצע המוצלח והורה להחליף את מפקד הכוחות האזורי. הוא גם הורה לצבא הגרמני לבנות אלפי בונקרים מבוטנים לאורכו של החוף האטלנטי, מנורבגיה ועד לספרד.

‏"מבצע תיפוף" או - הזמן השמח השני.

‏מיד עם הכרזת המלחמה של גרמניה על ארצות הברית, הורה היטלר לשלוח צוללות אל עבר חופי יבשת אמריקה. לרשותו עמדו חמש צוללות גדולות, שברשותן מספיק דלק ואספקה לשוט אל עבר חופי ארצות הברית ולחזור לאירופה, אך הן היו מגושמות ופגיעות ביחס לצוללות הקטנות והזריזות.

‏ארצות הברית לא הייתה מוכנה למלחמה כנגד צוללות. [מוזיקת רקע מסתיימת] לרשות משמר החופים עמדו מטוסים מיושנים וספינות מיושנות, שלא היו בנויות להתמודדות מולן. את מעט הספינות שהיו מסוגלות להתמודד עם הצוללות, השאילה ארצות הברית לבריטניה בתחילת המלחמה. האמריקנים קיבלו התרעה מהבריטים על התקבצות צוללות מול החוף המזרחי של המדינה. הבריטים, שכבר למדו על בשרם את יעילותן של הצוללות, המליצו לאמריקנים להשיט את ספינותיהם במסלולים בלתי צפויים ואקראיים, בשיירות ולא לבד. הם המליצו להחשיך את ערי החוף, לכבות מגדלי אור ואי אלו אורות על הספינות כדי להימנע מזיהויין. נוסף על כך, המליצו הבריטים להתחיל לסרוק את המים, גם מהאוויר, בחיפוש אחר צוללות. האמריקנים לא שעו לעצות הבריטיות, וספינות לאורך החוף המזרחי המשיכו לשוט בנתיבים קבועים, לבדן, בלילות, ובתאורה מלאה.

‏באמצע חודש ינואר 1942, לא הרחק מחופי לונג איילנד של העיר ניו יורק, הטביעו הגרמנים ספינה נורווגית גדולה, אך אף אחת מסירות המלחמה האמריקניות לא שטה לעזרתה.

‏[מוזיקת רקע]

‏בנמל של ניו יורק היו משחתות רבות, אך הן לא סרקו את המים בחיפוש אקטיבי אחר צוללות. עד חודש פברואר, כל הצוללות הגרמניות עשו שימוש בכל טילי הטורפדו שלהן, והצליחו להטביע יחדיו 24 ספינות. הייתה זו הצלחה עצומה לגרמנים. הם קראו למתקפה "הזמן השמח השני".

‏הזמן השמח הראשון התרחש לחופי בריטניה בסוף שנת 1940, עת הצליחו הגרמנים להטביע ספינות בריטיות רבות בזמן קצר. הגרמנים חזרו מאושרים לנמלים בגרמניה. רבים דיווחו כי אוניות רבות שטו בנתיבים רגילים בשעה שכל אורותיהם דולקים. לעתים היו לצוללות הגרמניות 10 אוניות על הכוונת, אך כמות טילי הטורפדו שלהם הייתה מוגבלת.

‏הגרמנים החליטו לשלוח צוללות נוספות לחופי ארצות הברית, ואפילו צוללות קטנות יותר. וכדי לוודא שהן יגיעו ליעדן, הן שטו באיטיות רבה בעזרת רק אחד ממנועי הצוללת, כדי לחסוך בדלק. הצוללות הגיעו לחופי ארצות הברית והחלו לפעול גם באזור האיים הקריביים, שם הטביעו עשרות ספינות שנשאו נפט מוונצואלה צפונה, ועוד משאות רבים.

‏הגרמנים גם הכניסו לשימוש סוג חדש של צוללת שנקראה "פרה חולבת". צוללות אלו היו צוללות אספקה שסיפקו ציוד, תחמושת ודלק לצוללות שהיו מרוחקות מגרמניה. באופן זה, הצוללות המשיכו לתפקד תקופה ארוכה באזורים מרוחקים.

‏הגרמנים המשיכו להטביע ספינות אמריקניות ששייטו לחופי ארצות הברית. 17 ספינות בחודש פברואר, 35 במרץ, קרוב ל-30 באפריל ו-30 במאי. היסטוריונים אמריקנים כינו את התקופה "פרל הארבור השנייה". בחצי השנה הראשונה של 1942 טיבעו הגרמנים גם מאות ספינות אחרות לכל אורך האוקיינוס האטלנטי, ובעלות הברית איבדו יותר מ-3 מיליון טון של סחורה, דלק, אספקה ותחמושת, וכן אלפי מלחים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏האמריקנים החליטו ליישם שיטות הגנה לספינותיהן. תוך זמן קצר הם בנו עשרות ספינות, שהחלו לשוט לאורך החוף המזרחי. הן החלו לשוט בשיטת השיירות, וספינות לאיתור צוללות, מצוידות בפצצות עומק רבות, שטו לצידן. הספינות שטו רק במשך היום ומנמל לנמל, צפונה לקנדה, שם לֻוּוּ עד לבריטניה על ידי ספינות של הצי הבריטי והקנדי. החל מחודש אפריל, הצליחו בעלות הברית להטביע צוללות רבות, [מוזיקת רקע] ועד סוף השנה הוטבעו 12 צוללות בסמוך לחופי ארצות הברית. הזמן המאושר של הגרמנים הגיע לסיומו.

‏ספינות חירות.

‏בעקבות טביעתן של ספינות רבות במלחמה, היו בעלות הברית זקוקות לספינות חדשות שיבנו במהירות. האמריקנים תכננו וייצרו דגם זול יחסית, שחלקיו חוברו זה לזה בריתוך, ולא במסרור, או בניטים. אורך הספינה היה כ-120 מטר, משקלה 140 טון, והגיעה למהירות של כ-20 קמ"ש. בתחילה, נבנו האוניות עבור הבריטים והסובייטים, ועד חודש אפריל 1941 נבנו יותר מ-100 ספינות שכאלה. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה, הואץ קצב הבנייה, ו-18 מספנות ברחבי ארצות הברית עסקו בבניית ספינות "ליברטי", ובתרגום חופשי - חירות. הספינות היו גדולות ויעילות, אך לא אסתטיות במיוחד, והן כונו על ידי העיתון Time - "הברווזון המכוער".

‏בתחילה נבנתה כל ספינה ב-230 יום, אך עם שיפור מערך הסרט הנע, ירד זמן ייצור הספינות ל-42 יום בלבד. עד מהרה החלו מספר ספינות לצאת מפסי הייצור כל יום. חלק מהספינות הוסבו לנושאות גייסות, למכליות, ולמחסנים צפים לחלקי חילוף למטוסים. עד סוף המלחמה נבנו כ-2,700 אוניות מסוג "ליברטי", וחלק גדול מהפועלים שבנו אותן היו למעשה פועלות, שעסקו בכל המקצועות שנחשבו עד אז כגבריים.

‏קולנוע במלחמה

‏התקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה נחשבת לתור הזהב של הקולנוע. במהלכה, תעשיות הקולנוע ברחבי העולם הלכו וצמחו לממדים עצומים. הסרט האילם פינה את מקומו לסרטים מדברים, וההמונים התאהבו באמנות החדשה והחלו נוהרים לאולמות הקולנוע.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏הסרט המדבר הראשון היה גרמני, ונקרא "המלאך הכחול". הוא יצא לאקרנים בגרמניה בשנת 1930. בסרט כיכבה אחת משחקניות הקולנוע הגדולות בכל הזמנים, מרלן דיטריך, גרמניה שעברה לארצות הברית עם תחילת מלחמת העולם השנייה, ואף בידרה חיילים אמריקנים במהלך המלחמה.

‏באותם שנים, הקולנוע הגרמני היה קולנוע עצמאי, אמנותי ומצליח מאוד, וכאשר הנאצים עלו לשלטון, הם השתלטו על אולפני ההפקה המרכזיים בגרמניה, ופיטרו יותר מ-3,000 יהודים וזרים שעבדו בתעשייה. על עיתונאים נאסר לכתוב ביקורות על סרטים, אלא רק לדווח על העלילה, כדי שלא יעבירו ביקורת על השלטון דרך הסרט. ייבוא סרטים לגרמניה נאסר, ובשנת 1937 הלאימו הנאצים את כל תעשיית הקולנוע.

‏למרות זאת, תעשיית הקולנוע הגרמנית לא נעלמה, והמשיכה לייצר סרטים. הנאצים הבינו כמה כוח יש לקולנוע על ההמונים, והחליטו להשתמש בו כדי להחדיר את רעיונות המפלגה לליבם של הגרמנים. הם הקימו מחלקה מיוחדת לקולנוע, בראשה עמד יוזף גבלס, שר התעמולה של המשטר הנאצי, ומי שהפך לאחד האנשים החזקים ביותר בגרמניה.

‏גבלס גייס את הקולנועים הגרמניים כדי ליצור סרטי תעמולה. היטלר אהב מאוד את סרטיה הדוקומנטרים של הבמאית לני ריפנשטאהל. הוא פנה אל הבמאית המצליחה והעניק לה תקציבי ענק כדי שתיצור סרטים עבור הממשל הנאצי. הסרט הראשון שיצרה היה כישלון, אך הסרט השני היה "ניצחון הרצון", בו נראה כינוס של המפלגה הנאצית עם מאות אלפי אנשים, והיטלר עומד על במה גבוהה במיוחד, ספק נואם, ספק צורח, בגרמנית. את הסרט צילמה ריפנשטאהל בעזרת עשרות מצלמות וכ-100,000 ניצבים.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏סרט ידוע נוסף שלה הוא "אולימפיה", שליווה את האולימפיאדה בברלין. בסרטיה, ריפנשטאהל האדירה את כוחם של הנאצים ושל היטלר בעזרת סצנות דרמטיות ומרשימות, ששכנעו כל גרמני שצפה בסרט כי היטלר היה המנהיג הגרמני הגדול בהיסטוריה. בסרט "אולימפיה" מצולמים ספורטאים בזוויות צילום שלא נראו עד אז, והם נראים כמו אלים יווניים, מושלמים ותואמים את מודל היופי הארי.

‏למרות שריפנשטאהל יצרה תעמולה נאצית, הסרטים שלה היו חדשניים. הציגו סגנון בימוי וצילום שלא נראה קודם לכן, והשפיעו מאוד על הקולנוע העולמי. ריפנשטאהל הפכה לבמאית מוערכת בכל רחבי העולם וזכתה בפרסים רבים.

‏הנאצים גם פקחו עין על הנעשה מעבר לים, והם איימו על שחקנים גרמנים שאם ישתתפו בסרטים שמבקרים את המשטר הנאצי, הם ומשפחותיהם יפגעו. לא כל היוצרים הגרמנים שיתפו פעולה עם הנאצים. למעלה מ-1,500 מאות שחקנים ובמאים נמלטו מגרמניה. חלקם נמלטו במהירות, לאחר שהתבקשו לביים או לשחק בסרטים של הממשל הנאצי. אחרים, שלא הספיקו לברוח וסרבו לשתף פעולה עם הנאצים, נשלחו למחנות ריכוז. חלקם אף מצאו שם את מותם.

‏[מוזיקת רקע מתגברת]

‏היוצרים הגרמנים שהיגרו לארצות הברית בשנות ה-30, לא הצליחו לשכנע את תעשיית הקולנוע האמריקנית לסייע להם מול המשטר הנאצי. תעשיית הסרטים האמריקנית באותם השנים ראתה עצמה כחלק בלתי נפרד מהממשל האמריקני, שסרב להתערב בנעשה באירופה. האחים וורנר, האולפנים הגדולים ביותר בהוליווד באותה תקופה, תמכו באופן פעיל במדיניות הבדלנית של הממשל האמריקני וסרבו להפיק סרטים התומכים בצד זה או אחר. למרות זאת, היו גם קולות אחרים שסרבו לשתוק מול הזוועות שהתרחשו מעבר לים.

‏הדוגמה הבולטת ביותר הוא אחד הסרטים הפופולריים ביותר של אותה שנה. סרטו של צ'רלי צ'פלין, אזרח בריטי שהתגורר בארצות הברית והפיק סרט עצמאי בשם "הדיקטטור הגדול", שלעג להיטלר ולרודנות באשר היא. כאשר צ'פלין הודיע לראשונה ב-1939 על תוכניותיו להפיק את "הדיקטטור הגדול", ממשלת ארצות הברית ודיפלומטים בריטים לחצו עליו לוותר על הרעיון. אבל צ'פלין מעולם לא הסתיר את עמדותיו הנחרצות נגד משטרים טוטליטריים, ואת התנגדותו לעמדה הבדלנית של ארצות הברית. הוא החליט להפיק בעצמו את הסרט, שהיה סרטו המדבר הראשון, מכספו הפרטי.

‏באוקטובר 1940 הוקרן "הדיקטטור הגדול" לראשונה בפני קהל צופים נלהב בניו יורק. בסוף הסרט נושא צ'פלין נאום מדהים שבו אמר: "אני מצטער, אך אינני רוצה להיות קיסר. זה לא עסקי. אינני רוצה לשלוט או לכבוש אף אחד. הייתי רוצה לעזור לכולם אם זה אפשרי. יהודי, גוי, שחור, לבן. תאוות הבצע הרעילה את נפשותיהם של בני האדם, ביצרה את העולם בשנאה, הצעידה אותנו בצעדי ברווז לאומללות ולשפיחות דמים". הייתה זו נבואה שעמדה להגשים את עצמה.

‏הסרט נאסר להקרנה בחלק מבתי הקולנוע בארצות הברית. צ'פלין הושמץ בעיתונים, קיבל איומים על חייו, ואף הוזהר על ידי סוכניות הביון האמריקניות.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אך הוא לא נכנע לתכתיבים הכלכליים והפוליטיים, לא חשש שהגרמנים ישלחו סוכנים להתנקש בו, ויצר את "הדיקטטור הגדול" בניגוד לעמדתה הרשמית והתרבותית של הוליווד. הוא היה כמעט קול בודד באפלה.

‏גם הסרט "קזבלנקה", שהופק עוד לפני כניסת ארצות הברית למלחמה, יצא נגד מדיניות הבדלנות האמריקנית. הסרט, בכיכובם של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן, מספר את סיפורו של אדם שהופך מאדיש ללוחם כנגד הכיבוש הנאצי. רבים ממבקרי הקולנוע האמריקנים סברו שגיבור הסרט, למעשה, מסמל את הנשיא רוזוולט, כיוון שמשמעות המילה "קזבלנקה" באנגלית היא הבית הלבן, ושיוצרי הסרט העבירו ביקורת על הנשיא האמריקני על כך שנשאר אדיש לנוכח האירועים באירופה.

‏משנכנסה ארצות הברית למלחמה, החל הממשל האמריקני לתקצב סרטי תעמולה רבים ולהפיקם. האולפנים הגדולים קיבלו על עצמם בזה אחר זה להפיק סרטים שמגנים את הנאציזם ומתארים את זוועות החיים תחת משטרו של היטלר.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏גם בבריטניה הופקו סרטים דוקומנטריים בתמיכת הממשל, אך בהיקף קטן יותר משל גרמניה וארצות הברית. מטרת הסרטים הבריטים הייתה לאחד את העם ולגרום לבריטים להרגיש כמו משפחה אחת גדולה, הנלחמת יחד למען מטרה משותפת.

‏מלחמת העולם השנייה לימדה את העולם שהביטוי "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות", הוא לא רלוונטי כשזה מגיע לתעשיית הקולנוע. המוזות בתקופת המלחמה לא סתמו את הפה.

‏[מוזיקת רקע מתגברת]

‏שיירת PQ 17.

‏בסוף חודש יוני 1942, יצאה שיירת אוניות אספקה של בעלות הברית מחופי בריטניה לכיוון ברית המועצות. בשיירה היו 35 אוניות אספקה, והן לוו על ידי אוניות קרב. השיירה נשאה ציוד רב, 300 מטוסים, 550 טנקים חדישים, יותר מ-4,000 משאיות, ועוד 150,000 טון שנועדו לחמש 150,000 איש.

‏השיירה יצאה מאיסלנד דרך אוקיינוס הקרח הצפוני, כיוון שהיה זה המסלול הקצר ביותר להעברת אספקה לברית המועצות. הגרמנים זיהו את השיירה, ובתחילת יולי החלו להפציצה. מפקד השיירה פקד על האוניות להתפזר, ואוניות הקרב פנו מערבה כדי להתרחק מהשיירה. הגרמנים ניצלו את המצב. חיל האוויר וצוללות גרמניות טיבעו 24 ספינות מתוך ה-35. ציוד יקר ערך שברית המועצות הייתה זקוקה לו נואשות טבע במצולות. הסובייטים האשימו את בעלות הברית בחוסר יכולת להעביר להם ציוד, בכמות הספינות שטבעו ובאסטרטגיה גרועה. אדמירל אמריקני טען כי היה זה "דף מביש בהיסטוריה הימית". ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, קרא לאירוע "אחד הפרקים הימיים המלנכולים ביותר בכל כולה של המלחמה".

‏בסוף שנת 1941, ותחילת 1942, נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט וצוותיהם הבכירים בוושינגטון, לדיונים בנושא - כיצד תראה המלחמה? שני הצדדים סיכמו על הקמת גוף בינלאומי שיקרא "האומות המאוחדות" - האו"ם. בנוסף, סיכמו השניים כי בשנת 1942 יעשה מאמץ לכבוש את צפון אפריקה. שתי המדינות סיכמו כי יוקם מטה כללי משותף לשתי המדינות בוושינגטון, ארצות הברית. המטה חילק את המשימות המשותפות והנפרדות לשתי המדינות. האוקיינוס השקט באחריות ארצות הברית, והמזרח התיכון והאוקיינוס ההודי באחריות בריטניה. למרות האחדות, לא תמיד שררה הסכמה בין המטות, ולעיתים, היו השניים שרויים בוויכוחים קשים וארוכים.

‏ב-1 בינואר 1942 חתמו 26 מדינות על מסמך שהיווה את הבסיס להקמת "האומות המאוחדות". המסמך קרא לניצחון מוחלט על האויב למען הגנה על חיי אדם, חירות, עצמאות וחופש דת, וכן שמירה על זכויות אזרח וצדק בכל מדינה. המדינות הסכימו ביניהן כי הן נמצאות במאבק כנגד כוחות אכזריים וברוטליים, שמטרתם שיעבוד העולם. המדינות הכריזו כי לא יסכימו לסיים את המלחמה עד אשר ייכנעו מדינות הציר כניעה מוחלטת. בנוסף, הסכימו המדינות כי לכל עם, באשר הוא, יהיה החופש לעצמאות ולמדינה משל עצמו.

‏ביוני 1942, שבו ונפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט בוושינגטון עם נציגים סובייטיים, סיניים, והמלך היוגוסלבי המודח. בכנס, שוחחו הצדדים השונים, כיצד יוכלו לעזור לברית המועצות, וקיבלו החלטה לפתוח חזית נוספת כנגד הגרמנים. באמצע הדיונים, קיבלו הנוכחים הודעה על התקדמותה של גרמניה בצפון אפריקה, והחשש שמא יכבשו את תעלת סואץ.

‏הנשיא האמריקני החליט להעביר מאות טנקים לזירה, והוחלט כי האמריקנים ינחתו בצפון אפריקה וישתתפו בקרבות כנגד הגרמנים והאיטלקים, אותם ינסו להוציא מהמלחמה.

‏[מוזיקת רקע מתגברת]

‏באוגוסט של אותה שנה, הגיע צ'רצ'יל לברית המועצות כדי לפגוש את סטלין. שניהם היו מדוכדכים למדי, כיוון שספגו מפלות מידי הגרמנים. יתרה מזאת, שניהם לא הצליחו למצוא גנרלים שידעו לנצח בקרבות מול הגרמנים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏סטלין זעם כי הבריטים והאמריקנים עדיין לא פתחו חזית כנגד הנאצים במערב אירופה, וכי כל הכוח והאש הגרמנית היבשתית הופנתה לעבר ברית המועצות. הוא הפנה אצבע מאשימה לכיוונו של צ'רצ'יל, על כך שכוחות הברית הפרו את הבטחתם! [בהתרגשות]

‏צ'רצ'יל ניסה לעודד את סטלין וסיפר לו על המתקפות האוויריות של הבריטים בגרמניה ועל התוכנית לכיבוש צפון אפריקה. הוא תיאר את המבצע כ"מתקפה על הבטן של התנין", ואף צייר לסטלין תנין על פיסת נייר. סטלין לא נרגע. הוא טען כי הבריטים הבטיחו לפתוח חזית נוספת כנגד הגרמנים בצרפת. הוא לא קנה את החיוכים והכריזמה של צ'רצ'יל, ושוב טען כי כוחות הברית הפרו את הבטחתם לפתוח חזית גדולה נוספת כנגד הגרמנים! [בהתרגשות] סטלין ידע כי הלחץ מצד הגרמנים לא ידעך, עד אשר חזית גדולה נוספת תפתח כנגד הנאצים. עתה, לאחר השיחה עם צ'רצ'יל, הוא הבין כי הבריטים והאמריקנים מתכוונים לפתוח חזית קטנה יותר בצפון אפריקה, ולא באירופה.

‏[מוזיקת רקע מתחדשת]

‏סטלין כבר איבד מיליוני חיילים, וכעת, יאלץ לאבד עוד מיליונים, עד אשר בעלות הברית יפתחו במתקפה ישירה על גרמניה. סטלין גם רצה ערובה מצ'רצ'יל, כי ברית המועצות תמשיך להחזיק בשטחים שכבשה ושתכבוש במהלך המלחמה. צ'רצ'יל סירב, ולא היה מוכן לשום עסקה שכזאת.

‏דם רע זרם בין המנהיגים, וצ'רצ'יל חשב אפילו לבטל את השתתפותו באירוע שנערך לכבודו באותו ערב. דיפלומטים בריטים ניסו לפייס את צ'רצ'יל וטענו כי "אל לו להיעלב מאיכר פשוט". הדיפלומטים גם טענו כי אילולי הסובייטים, מיליוני בריטים ואמריקנים יאלצו למות. צ'רצ'יל שוכנע לפגוש את סטלין פעם אחת אחרונה לפני טיסתו הביתה.

‏בפגישתם, החל סטלין שוב להטיח האשמות בצ'רצ'יל על כי הבריטים הפרו את הבטחתם. צ'רצ'יל מנגד, טען שהם לא הבטיחו דבר שכזה, ולכן לא הפרו שום הבטחה. היה נראה שהיחסים בין המדינות היו על סף פיצוץ.

‏לקראת סוף הפגישה ביקש סטלין מצ'רצ'יל כי יתלווה אליו לדירתו לארוחת ערב, לשניהם בלבד. תוך כדי הארוחה החלו השניים לשתות כמויות אדירות של אלכוהול, והאווירה המתוחה התפוגגה. אט-אט הלכו השניים והתפייסו, ואף החלו להתבדח זה עם זה. צ'רצ'יל חזר לבקתתו בשעות הקטנות של הלילה, שיכור ומאושר מאי פעם. הוא טען כי לבריטים יש חבר בברית המועצות.

‏[מוזיקת רקע מתגברת]

‏פרק 13 - מבצעים ופגישות.

‏מחקר, כתיבה ועריכה - רננה מור ויובל מלחי.

‏מפיק ראשי - רני שחר.

‏עריכת לשון - דינה בר-מנחם.

‏עריכת סאונד - "סופה סטודיו".

‏אחראית מטעם "החינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.

‏שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".

‏הפקה - "קטעים בהיסטוריה".

‏נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".

‏ג'ינגל: "חינוכית".

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה