מלחמת העולם השנייה - פרק 12 - מלחמת החורף של 1942 והמצור על לנינגרד
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Apr 5
- 16 min read
מתקפת החורף הרוסית, המצור על לנינגרד, אביב 1942, "מבצע כחול", התעשייה הסובייטית והיהודים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/11/2017.
[פתיח מוזיקלי]
קריין: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה", של ה"חינוכית". אני יובל מלחי.
פרק מספר 12 - מלחמת החורף של 1942 והמצור על לנינגרד.
[מוזיקת רקע]
בסוף נובמבר 1941 נעצרו הגרמנים קילומטרים ספורים ממוסקבה. לאחר ויכוח ארוך וממושך, הסכים היטלר לפנות את הכוחות לקו הגנה חורפי, כ-200 קילומטרים מערבית לעיר. הפיקוד הגרמני האמין כי הסובייטים היו תשושים וממוטטים, כפי שהיו גם הם, ולמעשה, אזלו כוחות הצבא שלה. [כך במקור] מיליונים נהרגו, מיליונים נפצעו, ומיליונים נלקחו בשבי, בחצי השנה האחרונה. כמה חיילים סובייטים כבר יש? הסביר לעצמו הפיקוד הגרמני. הסובייטים לעומתם המשיכו לשלוח כוחות נוספים לחזית. הקרבות העצומים בין הסובייטים לגרמנים עמדו להימשך, והם יהיו בלתי נתפשים.
מתקפת החורף הרוסית.
בתחילת דצמבר, דיווחו מטוסי ביון גרמנים כי כוח סובייטי גדול החל להתקבץ באזור מוסקבה. הפיקוד הגרמני היה בטוח כי מדובר בשטויות. היה זה אמצע החורף, הכל היה קפוא, אי אפשר היה לזוז מרוב קור. הגרמנים לא האמינו כי הסובייטים יבצעו מהלכים התקפיים במזג האוויר הנוראי. הסובייטים לעומתם, משהבינו כי יפן אינה מתכוונת לתקוף את ברית המועצות, החלו להעביר כוחות רבים ממזרח המדינה למערבה. הכוחות הללו היו חמושים ומצוידים היטב לחורף.
בתחילת חודש דצמבר 1941, קרוב ל-720,000 חיילים רעננים, 8,000 תותחים ומרגמות, ויותר מ-700 טנקים, רבים מהם מסוג T-34 הזריז והיעיל, התאספו בחזית מוסקבה. נוסף על כך, היו לסובייטים גם פרשים וסוסים רבים, ואף כוחות שעשו שימוש במזחלות. כל אלו עמדו לצאת למתקפה כנגד הכוח הגרמני, המותש והקפוא.
הרמטכ"ל הרוסי ז'וּקוֹב התנגד בתחילה למתקפה שכזאת, אך סטלין התעקש ולז'וקוב לא נותרה ברירה. התוכנית הסובייטית הייתה פשוטה למדי. התותחים הסובייטים יפציצו בלי רחם את הכוחות הגרמנים שחיכו מצפון העיר ומדרומה, ואיימו לכתר אותה. לאחר מכן, ינועו הכוחות ויהדפו את הגרמנים אחורה ככל שניתן.
בחמישה בדצמבר 1941 פתחו הסובייטים במתקפה כנגד הגרמנים המופתעים. היטלר פקד על הכוחות שלא לנוע ולו צעד אחד אחורנית. אך הסובייטים הגיעו מכיוונים שונים, דחקו את הגרמנים לאחור מאות קילומטרים, וגרמו לאבדות רבות וקשות בקרב הגרמנים. נסיגת הגרמנים התבצעה במזג אוויר גרוע, מזג האוויר הגרוע ביותר באותו חורף. השלג היה כה כבד עד כי הוא הגיע לבטנם של הסוסים. למרות זאת, הגרמנים נסוגו בצורה מסודרת ובשום שלב לא הפכה הנסיגה למנוסה בלתי מאורגנת.
באמצע חודש דצמבר שוב השתגע מזג האוויר, והטמפרטורות החלו לעלות והשלגים החלו נמסים. הדבר גרם להיווצרות בוץ טובעני שנדבק לכל דבר, וההתקדמות הסובייטית נעצרה במקצת ואפשרה לגרמנים שוב להתמקם בעמדות הגנה שהוכנו במהירות. למרות שהסובייטים הצליחו מפעם לפעם להקיף כוחות גדולים של הצבא הגרמני, הם לא הצליחו להתקרב אליהם בשל אש הטנקים שנורתה עליהם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
חיל האוויר הגרמני, לעומתם, נאלץ לעבוד שעות נוספות כדי להצניח אספקה לכוחותיו שעשו מאמצים לפרוץ את הטבעת הסובייטית. חיל האוויר הגרמני נאלץ לטוס מעל לכוחות הסובייטים שירו עליו אש נ"מ, ובעקבות כך הופלו מטוסים גרמנים רבים.
[מוזיקת רקע]
המפקדים הגרמנים, שניסו לשמור על הכוחות ונעו לאחור כדי להתבצר בעמדות הגנה, הפרו את פקודתו של היטלר שלא לנוע לאחור, והוא החל לפטר קצינים בכירים רבים, כמו למשל היינץ גודריאן, קצין השריון המוכשר, וגרד פון רונדשטט, מפקד הארמיה הדרומית. פון רונדשטט היה טקטיקן מעולה, ולכד מאות אלפי חיילים סובייטיים, כאשר כבש את קייב באחד הקרבות המזהירים בהיסטוריה הצבאית הגרמנית. אך כל זה לא הפריע להיטלר לפטרו, ולהחליפו בעושה דברו. רונדשטט קיבל מהיטלר צ'ק של רבע מיליון מרקים כפיצוי. הוא פדה את הכסף, והעביר אותו במלואו לכלתו. עד יום מותו, סרב לגעת בכסף הזה. במהלך המלחמה, דירבן רונדשטט את יחידות ה-SS, ולעיתים גם את יחידות הצבא הרגילות, להשמיד יהודים רבים ככל שניתן, ואף הורה שלא לצלם את המעשים. רונדשטט גם תמך בתוכנית ההרעבה, שגבתה את חייהם של מיליוני אזרחים ושבויים סובייטים.
באמצע חודש דצמבר, כאשר דיוויזיות סובייטיות שלמות החלו פורצות את הקווים הגרמניים, ביקש הרמטכ"ל הגרמני פון בראוכיטש לסגת לעמדות הגנתיות טובות יותר. פון בראוכיטש עבד ללא לאות במשך חודשים רבים, ובחודש נובמבר סבל מהתקף לב חמור.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
בשל בריאותו הרופפת, ומשנודע להיטלר כי כוחות גרמנים החלו לסגת לאחור, בניגוד להוראותיו, הוא פיטר את רמטכ"ל צבא גרמניה והעביר אותו לבקתה בהרי צ'כוסלובקיה. כמחליפו מינה - את עצמו.
[מוזיקת רקע]
באמצע חודש דצמבר נפגשו ראשי הממשל הנאצי, הימלר וגבלס ביניהם, בלשכתו של אדולף היטלר בברלין. הפגישה התקיימה בחדר פרטי, ולכן לא נשמרו רישומים ממנה, אבל גבלס כתב ביומנו באותו יום: "לגבי השאלה היהודית, הפיהרר נחוש לנקות את השולחן. הוא הזהיר את היהודים שאם הם יגרמו למלחמת עולם, הדבר יביא להשמדתם. אלה לא היו מילים ריקות. כעת מלחמת העולם הגיעה. השמדת היהודים היא תוצאה הכרחית". בפגישה החליט היטלר למעשה על השמדת העם היהודי באירופה, ואם ניתן - אז גם בשאר העולם.
בתחילת מבצע ברברוסה הקים סטלין את ועדת ההגנה הלאומית, שתפקידה היה לנהל את המהלכים הפוליטיים והכלכליים של המלחמה. הוא גם הורה להקים פיקוד צבאי עליון שנקרא הסטאבקה. בין חבריו היו הרמטכ"ל ז'וקוב, סמיון טימושנקו - השר או קומיסר לענייני צבא, שפיקד על הכוחות הסובייטים במלחמת ברית המועצות-פינלנד, מולוטוב שר החוץ, סמיון בודיוני - מפקד פרשים רוסי שהצטיין במלחמות עברו, קלימנט ורשילוב [כך במקור] - מפקד צבאי ותיק, וניקולאי קוזנצוב - שר הצי הסובייטי. סטלין, כמובן, עמד בראש הוועדה.
בחודש אוגוסט 1941, מינה עצמו סטלין למפקד הצבא הסובייטי. עתה היו שני הרמטכ"לים הטירונים, היטלר וסטלין, במלחמה. הם נעלו קרניים עם זה עם זה, וקיוו כי יצליחו להרוג יותר חיילים מצבא היריב, מאשר יהרגו להם.
לנינגרד.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
עם כניסת ארצות הברית למלחמה, בדצמבר 1941, נוספה לסטלין בת ברית בעלת משאבים עצומים. חודש לאחר מכן קיבל סטלין עשרות אלפי מכשירי קשר שהותקנו בטנקים הסובייטיים, והעניקו לסובייטים יכולת לשנות מטרות ופעילות באמצע הקרב. סטלין היה מעודד מכך גם שיפן הייתה עסוקה במלחמות ובכיבושים בדרום מזרח אסיה, ולמעשה האיום היפני הוסר כמעט לחלוטין ממזרח ברית המועצות. בינואר 1942 הוא הורה שוב על מתקפה עצומה בגודלה כנגד הגרמנים.
הסובייטים החלו תוקפים את הגרמנים בחזית מוסקבה, בחזית הדרומית, וסביב לנינגרד בחזית הצפונית. לנינגרד כותרה והושמה תחת מצור גרמני כבר בספטמבר 1941. הגרמנים הפציצו את העיר ללא הפסקה, וכבר בימים הראשונים נהרגו אלפי אזרחים. עבור היטלר, לנינגרד הייתה עיר סמלית, ערש המהפכה הקומוניסטית. לנינגרד נקראה בעבר, בדומה לימינו, סנט פטרבורג, והייתה במשך יותר מ-200 שנים בירת האימפריה הרוסית.
הצאר פיוטר הראשון, זה שהפך אותה לבירת האימפריה, ציווה להשקיע בעיר סכומי כסף אדירים, והפך אותה למרכז ארכיטקטוני מרהיב ולמרכז התרבות הרוסית. לא פלא אם כך, שבסנט פטרבורג החלה המהפכה הקומוניסטית. היטלר שנא את הקומוניסטים הבולשביקים, והעיר הייתה כמו סדין אדום שהוא היה חייב להרוס.
היטלר ציווה להשמיד את העיר עד היסוד, מבלי לחשוש לחיי האוכלוסייה האזרחית. "לאחר נפילת האימפריה הרוסית, אין שום סיבה להניח למרכז האורבני הזה להוסיף ולהתקיים. בקשות של רוסיה לכניעה יסורבו. העתקת האוכלוסייה, הדאגה לשלומם של האזרחים, למציאת מקום חלופי עבורם ולמזונם, אינם הדאגה שלנו, ולא עלינו לפתור זאת".
כיוון שחלק מהכוחות הגרמנים נשלחו דרומה, לאזור קייב, לא רצו הגרמנים להיכנס ללחימה אורבנית בעיר, מפני שחשבו כי אין ברשותם מספיק חיילים, והם העדיפו לצור על העיר עד אשר ייכנעו הסובייטים הרעבים, החולים והתשושים. מקומות היסטוריים שנכבשו בפאתי העיר - נבזזו, ותכולתם הועברה בשלמותה לגרמניה.
[מוזיקת רקע]
בתחילת אוקטובר, היה ברור כי הגרמנים אינם מתכוונים לפרוץ לעיר, ואילו הסובייטים אינם מתכוונים להיכנע. אוכלוסיית לנינגרד מנתה כ-3 מיליון וחצי נפשות, ביניהם תושבי העיר, חיילים ופליטים שהגיעו לעיר בטרם כותרה. הסובייטים הספיקו לאגור בעיר מזון שהיה אמור להספיק לחודש אחד בלבד. חלק ממחסני המזון העצומים של העיר נהרסו בהפצצות הגרמניות, ואט-אט הורגש החוסר.
תחילה נאלצו שלטונות העיר ותושביה לנצל כל מקור להכנת מזון ותחליפי מזון. בטחנות הקמח גירדו שרידי קמח מהקירות ומתחת לקרשי הרצפה. הצבא תרם שיבולת שועל שנועדה להאכלת סוסים. צוללנים העלו מטעני חיטה מדוברות טבועות. נמצאו זרעי כותנה דחוסים ששימשו להסקת דודי ספינות והם הפכו למזון, ואפילו תאית, מנסורת של אורנים. כל אלה ועוד שימשו להכנת משהו שקראו לו לחם או תחליף ללחם. הממשל בעיר חילק תלושים להקצבות מזון, אך משהלך ואזל המזון בעיר התבצעו מקרי שוד רבים בהם נחטפו התלושים. מקורבים לשלטון קיבלו מנות מוגדלות. עובדים חיוניים, כגון עובדי בתי חרושת ותעשייה וחיילים, קיבלו את מלוא הקצבה, ואילו נשים שלא עבדו ונוער קיבלו קצבה קטנה יותר.
ברוב המקרים הצליחו רוב תושבי העיר להכניס לפיהם כ-300 קלוריות ביום. את פנקסי הקיצוב כינו תושבי העיר "פנקסי מוות". עד סוף אוקטובר כבר סבלו תושבי העיר ופרבריה מרעב נורא. הקצבות המזון הלכו ופחתו. כמעט שלא היה עוד חשמל, המפעלים נסגרו, ועתודות הפחם והנפט, גם הם הלכו ואזלו.
בנובמבר 1941 הסתובבו תושבי לנינגרד רעבים, וניסו לחפש כל דבר אכיל. הגפרורים החלו אוזלים גם הם, ומחיר כל גפרור היה רובל אחד. בימים שבהם זרחה השמש, היו התושבים מדליקים אש בעזרת קרניה וזכוכית מגדלת. אט-אט הלכו התנאים בלנינגרד והורעו. אנשים היו רעבים כל כך, אבל שום מזון לא היה בנמצא. הם החלו להוריד את הטפטים בביתם, להרתיח אותם ולקלף מהם את הדבק שהיה עשוי מקמח ומים, וממנו עשו מעדנים. אם צמחו עשבים במקום כלשהו, הם הפכו מיד לקציצות עשבים, שנמכרו גם בשוק המקומי.
באותו חודש צנחו הטמפרטורות. ימת לדוגה, שממזרח לעיר, קפאה, והצבא החל להעביר שיירות מזון בדרך שנסללה על האגם הקפוא. בתחילה עשו זאת בעזרת סוסים ומזחלות, ולאחר מכן נסללה דרך בקרח על ידי 30,000 פועלים, בקור מקפיא עצמות.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
בשיאה, הייתה הדרך בעלת שישה נתיבים, ובתוך מספר שבועות נעו אלפי משאיות בתוך נתיבי הקרח. הדרך הייתה מסוכנת מאוד, ובשבוע הראשון נפלו דרך הקרח יותר מ-40 משאיות, שצללו לתחתית האגם הקפוא והעמוק. לאורכה של הדרך נבנו איגלואים, שבהם התגוררו חיילים סובייטים, ולצידם נבנו עמדות נ"מ. מטוסים סובייטים, גם הם חגו באוויר ואבטחו את השיירות. בצורה זאת הצליחו החיילים להעביר מזון, גם אם לא רב, לעיר, ולפנות בעיקר ילדים ועשרות אלפי חיילים פצועים, וכן מפעלים שלמים ויצירות אומנות.
[מוזיקת רקע]
לעתים הצליחו הגרמנים להפציץ את השיירות הללו, ורבים לא שרדו. הדרך נודעה בשם "דרך החיים", וגם "דרך המוות".
יצחק זלוטבר פיקד על משאיות שנסעו בדרך החיים, והוא סיפר כי המשאיות נסעו ללא אורות. חיילות עמדו בצדי הדרך וכיוונו את הנהגים בעזרת פנסים קטנים. זלוטבר סיפר כי הילדים שהוצאו החוצה מלנינגרד היו במצב נורא, וכוסו בשמיכות כדי לחמם אותם, אך למרות זאת היו ילדים שלא שרדו את הדרך. הדרך הייתה כה מסוכנת, הוא סיפר, עד כי נהגים היו מחזיקים את ההגה ביד אחת, רגל אחת על הדוושה, וכל הגוף מחוץ למשאית, כך שאם המשאית החלה ליפול בין סדקי הקרח, הם היו קופצים ומצילים את עצמם.
מאות טונות האספקה שהגיעו אל העיר בדרך החיים, הגיעו לחברי המפלגה הקומוניסטית, למפעלים היצרנים ולאליטה שבעיר. חלק קטן מהאספקה בלבד מצא את דרכו אל ביתם ופיהם של האזרחים הפשוטים. תושבי העיר המשיכו לסבול מרעב כבד ובלתי נסבל. בעיר נותר פסל פרש הברונזה של הצאר פיוטר הגדול, והוא כוסה בשקי חול. המסורת בעיר סיפרה כי שום צבא זר לא יצליח לכבוש את העיר כל זמן שהפסל עומד על כנו.
החורף של 1941 ו-1942 היה קשה במיוחד, והטמפרטורות בלנינגרד ובסביבותיה צנחו ל-30- ואפילו ל-40- מעלות. כן, 40 מעלות מתחת לאפס. בתחילת 1942 מתו מדי יום בלנינגרד כ-5,000 איש, מרעב, ממחלות ומקור. גופות החלו להיערם ברחובות, בחדרי מדרגות ובמקומות ציבוריים. אנשים דרכו עליהם מבלי לשים לב. מצבם הנפשי הלך והתדרדר.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
באותו חורף אנשי לנינגרד הפכו לרוחות רפאים מהלכות. הם האטו את קצב החיים ונכנסו לתרדמת חורף של בני אדם. הם השתדלו להוציא כמה שפחות אנרגיה, כיוון שלא היה ממה להחזירה אל גופם. בימים קרים במיוחד נשארו במיטותיהם. הם התהלכו באיטיות, לא שוחחו עם איש, ראשם תקוע באדמה, בטנם נפוחה מרעב. רבים יצאו מבתיהם ולא שבו. הרעב הפך להיות קשה מיום ליום והעביר אנשים על דעתם. אמנם, הממשל הסובייטי דרש כי בעיר ימשיכו להעלות הצגות תיאטרון, כפי שעשו בלונדון בימי ההפצצות, אך אפילו שחקנים מתו תוך כדי הצגה. הרעב הלך וכרסם בתושבים, ואנשים מורעבים החלו לאכול קרטונים, עורות של מעילים, ולאחר מכן גם נעליים. הם הכינו מזון מדבק נגרים, שמן מכונות, שמן טנקים, וכל מה שהיה אפשר להכניס לפה ולהשקיט את הרעב שלא נתן מנוח.
בזמן שמיליונים גוועו ברעב, אנשי המפלגה הקומוניסטית חיו בתנאים נוחים ואכלו היטב. לצד עשירי העיר, הם המשיכו לצרוך סוכר, לחם, קציצות בשר ואף זכו לראות סרטים בבית קולנוע מחומם. כשהעז אחד התושבים להפיץ כרוז שבו נכתב כי המשטר נותן לאזרחים למות מרעב בעוד הם צוברים מזון, נתפס אדם בשנות ה-50 לחייו, הואשם בפרסום הכְּרוֹז והוא נשלח לעמוד אל מול כיתת יורים.
גורלן של משפחות רבות נחרץ לאחר שלא נותר להן איש שהיה לו מספיק כוח לעמוד בתורים למזון. אימהות רבות העדיפו לתת את מזונם הדל לילדיהן, והדבר עלה בחייהן. מספר היתומים בעיר היה עצום. נערה שהתגוררה בעיר, סיפרה: "אכלנו את החתול שלנו. מעולם לא תיארתי לי שחתול יכול להיות כל כך טעים. אני אשמח אם נוכל למצוא חתול אחר".
[מוזיקת רקע קודרת]
אנשים רבים אכלו את חיות המחמד שלהם, ולאחר מכן, עכברים, חולדות, או כל מה שניתן היה להכניס לפה. בשלב מסוים, התקבלו עדויות בעיר על מעשי קניבליזם. חלקי גופות נגנבו מבתי החולים, מתים הוצאו מקברים. הסובייטים שפטו אלפי אנשים על אכילת גוויות או אכילת בני אדם חיים, והוציאו להורג מאות מהם. חייל ששהה מחוץ לעיר סיפר: "למפקד הכיתה שלנו, אנדרונוב, הייתה משפחה בעיר. עצרו אותו בדרך, ומצאו במשאית שלו שימורי בשר ודגנים, שחסכנו מהמנות הדלות שלנו בשביל לשלוח למשפחות. דנו אותו למוות. אשתו וילדו הקטן היו בלנינגרד, ושמעתי שהשכנים אכלו את הילד, ואשתו יצאה מדעתה".
עד לאביב 1942 הצליחו הסובייטים לפנות כחצי מיליון איש מלנינגרד, בעוד למעלה מ-600 אלף מתו, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה. הילדה, טניה סביצ'בה בת ה-11, שכונתה "אנה פרנק הרוסייה", השאירה אחרי לכתה יומן, שבו כתבה: "ז'נייה מת ב-28 לדצמבר 1941 בחצות. סבתא מתה ב-21 בינואר 1942 ב-2 לפנות בוקר. לייקה מת ב-17 במרץ ב-5 בבוקר, דוד ואסיה ב-13 באפריל, דוד ליישה ב-10 במאי, אמא ב-13 במאי". הסביצ'בים מתו. כולם מתו, רק טניה נשארה.
באוגוסט 1942 חולצה טניה מלנינגרד, אך היא הייתה חולה ומורעבת. היא לא הצליחה להתאושש מהתקופה האיומה שבה שהתה בלנינגרד, והלכה לעולמה שנתיים לאחר מכן. באביב של אותה השנה נשתלו ירקות בכל פינה בעיר, ובקיץ גדלו בעיר ירקות רבים שהקלו במקצת על הרעב הכבד.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
לאחר שהחל אגם לדוגה להפשיר, פונו אזרחים ופצועים רבים דרך ספינות צבאיות, ובתחתית האגם הונח צינור דלק.
באוגוסט נאספו נגנים בבית התזמורת של לנינגרד, [מוזיקת רקע] וניגנו את הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ', אומנה המפורסם ביותר של העיר, שחולץ ממנה במטוס. הקונצרט שודר בכל ברית המועצות, ולאחר מכן בכל רחבי העולם, ושוסטקוביץ' והסימפוניה השביעית סימלו את עמידתה הגאה של העיר הנצורה. אחת מנגניות האבוב בתזמורת, Edith Katya, סיפרה כי: "היינו מתים למחצה, אך היה זה הלילה המאושר בחיי".
בקיץ 1942 רצה היטלר לסיים את סיפור לנינגרד, כדי לפנות מאות אלפי חיילים להשתתף בקרבות שתכנן בדרום המדינה. ארמיה שלמה נשלחה אל לנינגרד כדי להוציא לפועל מבצע בשם "הזוהר הצפוני", שבו היו אמורים לחבור אל הפינים ולהביא לכיבוש העיר.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
הסובייטים תכננו מבצע משלהם שמטרתו לפרוץ את המצור, והוציאו אותו לפועל ארבעה ימים לפני המבצע הגרמני.
[מוזיקת רקע]
על אף שהסובייטים לא הצליחו לפרוץ את המצור, הם גרמו לאבדות רבות בצד הגרמני, ומבצע נורדליכט, "הזוהר הצפוני", בוטל בחודש אוקטובר. בסתיו 1942 הייתה לנינגרד עדיין נצורה. חיילים גרמנים ששהו מחוץ לעיר ידעו כי הם גורמים למותם של ילדים, נשים וזקנים. אחד מהם כתב כי: "זה הדבר הנורא ביותר שיכול להיות". ובכל זאת, חורף נוסף עמד לרדת על לנינגרד.
באביב 1942 היו עדיין הכוחות הגרמניים תשושים, אבל עם סופו של החורף הם החלו להתאושש. החיילים הגרמנים, שנלחמו ושרדו את החורף הרוסי, עוטרו באות לוחמת החורף. הם כינו אותו "אות מסדר הבשר הקפוא". באותה העת החלו הגרמנים לחזק את כוחותיהם בדרום ברית המועצות, ולשם כך נשלח לאזור מפקד הארמיה המרכזית, הגנרל בק. במאי תקפו הגרמנים את הסובייטים והצליחו להקיף יחידות סובייטיות עצומות, ולקחת בשבי למעלה מרבע מיליון שבויים. בין הסובייטים לגרמנים התחוללו קרבות עקובים מדם, [מוזיקת רקע מסתיימת] וקצין סובייטי תיאר את שדות הקרב הללו כסדרה של תמונות מוות קפואות, חזיון ביעותים, מרחב ענקי שמשתרע עד אופק, מלא בטנקים סובייטים וגרמניים, ביניהם אלפי רוסים וגרמנים שקפאו למוות בישיבה, בעמידה או בזחילה. נשענים זה על זה ומחבקים זה את זה. רבים כרותי רגליים. את זה עשו אנשי החי"ר, שקיצצו אותן כדי שיוכלו לחלוץ את הנעליים.
[מוזיקת רקע]
עם בוא האביב והפשרת השלגים, החלו להגיע מגרמניה שיירות אספקה, תחמושת ושריון. העובדה הזו הפיחה רוח בקרב החיילים הגרמנים, והיטלר החליט על מבצע חדש בשם "בלאו", או כחול, בתרגום לעברית. מטרת המבצע הייתה לכבוש את העיר סטלינגרד בדרום רוסיה, ומשם להמשיך להרי הקווקז, שטח שמפריד בין אירופה לאסיה, ולכבוש את שדות הנפט הרבים שלחופי הים הכספי. הצבא הגרמני היה זקוק לנפט נואשות, והיטלר אמר לא פעם כי הגנרלים בצבא אינם מבינים את המונח "כלכלת מלחמה". עוד בתחילת מבצע ברברוסה טען היטלר כי הגרמנים זקוקים לחיטה האוקראינית, משימה שבה עמדו בהצלחה, ולנפט שלמרגלות הרי הקווקז. למפקדי הוורמאכט אמר: "לאחר כישלון ברברוסה, עליכם להוכיח עצמכם במבצע בלאו. או שאני מקבל את הנפט או שאהיה חייב לסיים את המלחמה הזאת".
הבריטים פיענחו שדרים גרמנים רבים, והעבירו לסטלין ידיעות אודות המתקפה הקרבה בדרום המדינה, אך סטלין העדיף להתעלם מהסימנים. ייתכן והוא לא האמין לבריטים, ייתכן והוא חשב שקווי אספקה ארוכים, כפי שהיה על הגרמנים לייצר, היו נקודה תורפה. ביוני הפילו הסובייטים מטוס ריגול ובו קצין מבצעים של השריון הגרמני. ברשותו נמצאו מפות שתיארו את המבצע הגרמני הצפוי. המפות הועברו לסטאבקה, הפיקוד הצבאי הסובייטי, אך סטלין בחר שלא להעביר כוחות דרומה.
ב-28 ביוני 1942 פתחו הגרמנים במבצע רחב היקף עם כוחות מדינות הציר: רומניה, איטליה, הונגריה, קרואטיה וסלובקיה. הגרמנים היוו כמיליון חיילים, נוסף על 300 אלף חיילי בעלות בריתם. לרשותם עמדו כ-2,000 טנקים וכ-1,600 מטוסים. לרשות הסובייטים עמדה אותה כמות מטוסים, אך קרוב לפי שניים טנקים וכוח אדם.
הטנקים הגרמנים שעטו קדימה במבנה מרובע, מוכנים למתקפה מכל צד אפשרי. לאחר שהגרמנים התקדמו, במה שהזכיר את המתקפה שנה קודם לכן, הם החלו להאט כדי לשמור על האגפים, מפחד שהסובייטים יהלמו בהם דווקא במקומות הפגיעים ביותר. בתגובה להאטה, החליף היטלר את מפקד האזור הדרומי, בק, בגנרל אחר.
סטלין שוכנע על ידי יועציו, כי על מנת שהצבא הסובייטי יבלום את הגרמנים, יש צורך לנוע לאחור. סטלין הסכים, כיוון שהייתה זו תנועה זמנית בלבד. הגרמנים כבשו אזורים רבים שלא הצליחו לכבוש שנה קודם לכן. עתה, הם פנו בשני ראשי חץ - לכבוש את סטלינגרד ודרומית לה, את שדות הנפט שבאזור הקווקז.
באוגוסט הגיעו הגרמנים אל שדות הנפט לא הרחק מהגבול עם גיאורגיה, מזרחית לים השחור. טרם בוא הגרמנים השמידו הסובייטים ציוד אסטרטגי ואת הגישה לבארות הנפט. על הגרמנים היה לשנע ציוד חדש מגרמניה, והיה צורך ביותר משנה שלמה כדי לתקן את הנזק שעשו הסובייטים.
עתה היו הגרמנים פרוסים לאורך חזית של אלפי קילומטרים. בארות הנפט היו במרחק של יותר מ-2,500 קילומטרים מברלין. קווי האספקה הפכו ארוכים ומסובכים. חיל האוויר הגרמני עבד שעות נוספות, והטיס מאתיים טונות של דלק ביום כדי להתגבר על המחסור. לא הרחק משם, בחצי האי קרים, הטילו הגרמנים מצור ממושך על עיר הנמל סבסטופול, בדרום חצי האי. העיר הייתה מבוצרת היטב, והסובייטים דאגו למלאי מזון ותחמושת, שהספיקו כמעט לשנה שלמה. הגרמנים צרו על העיר מספטמבר 1941, והקצו לכך כוחות ומשאבים עצומים, שכעת לא היו פנויים להשתתף בזירות אחרות. לבסוף, ביולי 1942, כמעט שנה לאחר תחילת המצור, כבשו הגרמנים את העיר, וכ-200 אלף שבויים סובייטים נפלו בידיהם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
בשנת 1942 הייתה מלחמת העולם השנייה בעיצומה, בזירות רבות מסביב לעולם. בסוף חודש ינואר, בצפון אפריקה, שועל המדבר רומל, וקורפוס אפריקה, קורפוס השריון הגרמני, הפתיעו את הבריטים במסעם לעבר תעלת סואץ וארץ ישראל. הבריטים הופתעו ונסוגו, ורומל הגיע ממש עד לשערי מצרים. באסיה נסוגו הבריטים מרוב המושבות שעליהן שלטו, לאור מתקפות יפניות, והאמריקנים איבדו ספינות סוחר וספינות מלחמה רבות, ואף נאלצו לפנות את הפיליפינים. מצב בעלות הברית היה בכי רע.
בחודשים פברואר ומרץ 1942, דחק סטלין במפקדי הצבא לתקוף ולתקוף לפני בוא האביב והעונה הבוצית, שבה לא ניתן היה לזוז כמעט. החיילים הסובייטים היו ברובם מגויסים חדשים, ללא ניסיון בשדה הקרב, ומדצמבר ועד סוף חודש מרץ 1942, נהרגו קרוב לחצי מיליון חיילים סובייטים נוספים.
[מוזיקת רקע]
החיילים משני הצדדים היו מותשים, ובתחילת אפריל נעצרה המתקפה הסובייטית. הצד הגרמני ספג אבדות קשות גם כן. מתחילת המתקפה בחודש דצמבר, נהרגו כרבע מיליון חיילים גרמנים, ועוד כ-350 אלף חלו או שסבלו מכוויות קור קשות. חיילים שנפצעו קשה פונו על ידי רכבות אמבולנס גרמניות, קפואות, ולעיתים, משהגיעו הרכבות ליעדן, נמצאו בתוכן רק גוויות של חיילים גרמנים שמתו בדרך. הגרמנים גם איבדו במתקפה קרוב ל-2,000 טנקים, עשרות אלפי כלי רכב וכ-200 אלף סוסים.
בעוד המצור על לנינגרד המשיך, והלחימה בחזית מוסקבה נחלשה, החלה לחימה עזה בדרום ברית המועצות, בעיקר סביב העיר קרקוב, אך היא לא הביאה להישגים מרחיקי לכת למי משני הצדדים. הסובייטים איבדו בקרבות מאות אלפי לוחמים, הרוגים ושבויים, ומפקדי המערכה, חרושצ'וב וטימושנקו, היו בטוחים שיוצאו להורג. סטלין הסתפק במחוות השפלה. הוא רוקן את מקטרתו על ראשו של חרושצ'וב, ואמר: "זה מנהג רומי. כמפקד שנוצח, אתה צריך למשוח אפר על ראשך ולבקש מחילה".
באותו החודש, פרסם סטלין את פקודתו המפורסמת "Ни шагу назад!" - "אף לא צעד אחד אחורנית". בהוראה, ציווה סטלין להקים מערכות ענישה לחיילים שברחו מהחזית. מאות אלפי חיילים הואשמו בבריחה מהחזית, ונשלחו למקומות המסוכנים ביותר בחזית. דינם של אלפים אחרים היה מוות. חייל סובייטי סיפר כי: "הדבר היחיד המשותף לכולנו, היה הפחד שהמפקדים שלנו ירו בנו אם ננסה לברוח".
התעשייה הצבאית הסובייטית והיהודים.
התעשיייה הסובייטית הלכה והתייעלה לאחר ההלם הראשוני של מתקפת ברברוסה. עד לסוף שנת 1941 סיפקה התעשייה הצבאית כ-5,000 טנקים וכ-10,000 מטוסים לצבא הסובייטי.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אך האבדות היו עצומות, והמפעלים לא הצליחו לספק טנקים ומטוסים בכמויות שבהם הושמדו. במהלך שנת 1942 ייצרו הסובייטים כ-25,000 טנקים ומספר דומה של מטוסים. מספרים גדולים בהרבה מאלו של התעשייה הגרמנית ומהאבדות בשטח.
[מוזיקת רקע]
הישגי התעשייה הביטחונית הרוסית היו מרשימים, מדהימים, והתבצעו בתנאים קשים, כפי שלא חוותה כמעט אף מדינה אחרת במהלך המלחמה. הסובייטים יצרו במלחמה כ-80,000 טנקים, בערך פי שלושה מאשר הגרמנים. המנהלים, המהנדסים והפועלים שהשתתפו בייצור ההמוני של כלי הנשק הללו, היו מקרב כל העמים שחיו בברית המועצות, ביניהם רוסים, אוקראינים, בלארוסים ויהודים - שהיו חלק בולט מאוד בתעשייה, הרבה מעבר לאחוז היחסי שלהם מקרב האוכלוסייה בברית המועצות. עשרות יהודים שלפני המהפכה הבולשביקית נחשבו לאויבי המדינה, התמנו למנהלי מפעלים, סגני שרים ובכירים בתעשייה הביטחונית הסובייטית, והיה להם גורם מכריע ביצירת כלי המלחמה של הצבא האדום.
אחד האנשים שהיו אחראים לייצור התעשייתי המוצלח, היה יהודי בשם יצחק זלצמן, שכונה בברית המועצות "מלך הטנקים". עוד לפני המלחמה, ניהל זלצמן בית חרושת לייצור טנקים ופלדה בלנינגרד. המפעל ייצר טנקים רבים שנשלחו לחזיתות השונות, ואל המפעל הובאו גם כלים שנפגעו, והיה צורך לתקנם ולהחזירם במהירות לשדה הקרב. סטלין חיבב את זלצמן והוא מינה אותו לסגן שר, שהיה אחראי על ייצור הטנקים של מספר מפעלים גדולים. זלצמן ארגן את המפעלים בשיטת הסרט הנע, והביא לכך שעשרות אלפי טנקי T-34, שעלו על רוב הטנקים הגרמניים, יצאו מפסי הייצור ונשלחו לחזית. זלצמן גם שינה מפעלים רבים שייצרו טרקטורים או מנועים, והפך את כולם, בעיקר בעיר צ'ליאבינסק, שבהרי אורל, למפעלים שייצרו טנקים.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
אל העיר צ'ליאבינסק הועברו מפעלים אחרים ממערב ברית המועצות, והיא כונתה בשם "טנקוגרד". לאורך כל המלחמה לא היה שני לזלצמן בתרומתו לתעשיית הטנקים הסובייטית.
[מוזיקת רקע]
על פועלו זכה זלצמן באות לנין לתעשייה, המקבילה לאות גיבור ברית המועצות בצבא.
יהודים רבים אחרים שירתו כמהנדסים וכמנהלי מפעלים גדולים לייצור מטוסים ותחמושת. יהודים רבים תכננו ובנו את מטוסי הקרב של ברית המועצות. מטוס הקרב ה"יאק" למשל, תוכנן על ידי צוות שבו היו חברים שני יהודים, ומנהל המפעל, ישראל לוין, ניהל את המפעל בצורה שעוררה התפעלות בצמרת הביטחונית הסובייטית. היהודים היו לא רק מהנדסים או רופאים, אלא גם לוחמים.
אחת מהלוחמות הייתה לידיה ליטביאק, שאהבה לטוס מילדות והפכה למדריכת תעופה בגיל צעיר. במהלך המלחמה הפכה לידיה לטייסת קרב במטוס ה"יאק", מטוס קרב חד-מנועי שנבנה מאלומיניום ועץ, והיה מצויד בתותח 20 מילימטר, מקלעים ורקטות. לאחר מספר חודשים, ביחידת חיל אוויר שהייתה על טהרת הנשים, התגלו מספר נשים בעל כישרון טיסה יוצא דופן, והן הועברו ליחידות רגילות שבהן שירתו גברים. בספטמבר 1942, החלה לידיה לפגוש מטוסים גרמניים בשמיים. [מוזיקת רקע מסתיימת] היא הפילה מפציץ גרמני באחת מטיסותיה הראשונות, ואז נקלעה לקרב אוויר מול מטוס ה"מסרשמיט" הגרמני המצוין. טייס ה"מסרשמיט" היה אלוף הפלות גרמני, אייס, ורגע לפני שהפיל מטוס סובייטי, הפתיעה אותו ליטביאק והפילה אותו. ליטביאק אהבה קרבות אוויר, ובתוך מספר חודשים הצליחה להפיל 12 מטוסים גרמניים.
[מוזיקת רקע]
במהלך הקרבות, מטוסה הופל, היא נפצעה פצעים קשים לא פעם ולא פעמיים, אך היא המשיכה לטוס. בקיץ 1943 יצאה ליטביאק לטיסה בשמי אוקראינה, כאשר לפתע הגיח מארב של מטוסי "מסרשמיט" רבים שרדפו אחריה והפילו אותה. בשנת 1979 נמצאה גופתה של ליטביאק והיא הוכרה כגיבורת ברית המועצות. העיטור הגבוה ביותר שהוענק לחיילים סובייטים.
ראשי החץ הגרמניים, שפתחו במבצע כחול, עשו דרכם אל שדות הנפט ולסטלינגרד, שם עמד להתרחש אחד הקרבות האכזריים והקשים ביותר בהיסטוריה. בסתיו 1942 טען היטלר בפני קציניו כי הצבא האדום מחוסל, אבל חלק גדול מקציניו לא הסכים, וטען כי הצבא אומנם חלש מאוד ועל סף אפיסת כוחות, אבל אינו מחוסל לגמרי.
בעלות בריתה של ברית המועצות חששו גם הם כי ברית המועצות לא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, וקיצה יגיע אולי בחורף הקרוב. הם ידעו כי מכונת המלחמה הגרמנית הייתה יעילה, ומהלך מוצלח אחד שלה, יכול היה להכריע את המלחמה בחזית המזרחית של אירופה. הסובייטים ידעו כי אם הם רוצים לנצח את היטלר והצבא הגרמני, הם חייבים להעביר את היוזמה לצד שלהם. הם החלו לתכנן מבצע חשאי שאמור היה להתנהל תחת אפם של הגרמנים. אם יצליח, ישנה המהלך את המלחמה כולה. אם יצליח.
[מוזיקה מתגברת]
פרק מספר 12- מלחמת החורף של 1942 והמצור על לנינגרד.
מחקר, כתיבה ועריכה - דינה פוזניאק ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - Sofa Studio.
אחראית מטעם החינוכית - שרון וינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - פודקאסט ישראל בע"מ.
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא.
אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של ה"חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires