חטפתם פעם טריפ מאכילת לחם? הטסתם פעם מטוס כשאתם שיכורים? מה עם מלחמה? ניהלתם פעם מלחמה מסטולים? הנה כמה מסיפורי הטריפים המוזרים בהיסטוריה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/10/2024.
[חסות]
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
רגע לפני שאנחנו מתחילים, אם אתם נוהגים להאזין לפודקאסט הזה עם ילדים, אז אל. כאילו, ברור, תמשיכו להאזין לו עם הילדים, אבל רק בפרק הזה אני ממליץ לכם להאזין לו בלעדיהם. אתם תודו לי. יאללה, מתחילים.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1874 יוּצר במעבדת מחקר בבית חולים בלונדון איזה חומר נרקוטי לצרכים רפואיים. החומר הוזרק לכלבים ולארנבים ונמצא יעיל בהרגעה, אבל שום מחקר ופיתוח לא המשיכו את התהליך. רק 23 שנים מאוחר יותר בא איזה דוקטור הופמן אחד מחברה גרמנית וסינתז את החומר בפעם השלישית בהיסטוריה. הפעם הראשונה הייתה אי שם במסופוטמיה, אבל מי זוכר? החומר שהוא הפיק היה חזק עד פי שניים מזה של האנגלי והוא נתן לו שם שהיה שילוב של המילה היוונית לגיבור, Hero, ותוספת של הסיומת לחומרים כימיים, Heroin .In, הרואין.
ככה, עד 1910, נמכר ההרואין כתחליף בלתי ממכר למשכך הכאבים מורפיום וכתרופה נגד… אה… שיעול. החברה הגרמנית, היום היא מוכרת כ"באייר", שיווקה את ההרואין כתחליף למכורים למורפיום, והמוצר היה טריידמארק שלה עד מלחמת העולם הראשונה. עד שגילתה שמה שקורה זה שבצריכה, החומר הזה הופך להיות מורפיום בעצמו, מה שעורר סערה אדירה והפך לכתם על החברה. אבל היי, הם גם המציאו את האספירין, התכשיר הרפואי הנמכר המוצלח ביותר בעולם, מעניין מה יגלו עליו…
[מוזיקת פתיחה]
היי, אני ערן מינהר ואתם על "עושים מינהר". מדי פרק אנחנו חוזרים אחורה לעבר, אל מקרה שקרה ועשה היסטוריה. על האנשים המעורבים, על האנשים שלא מעורבים, על האירועים שהובילו לרגע המכריע, והכל מזווית שעוד לא הכרתם. הפעם אנחנו עומדים להכיר כמה מהסיפורים ההזויים של ההיסטוריה, שסובבים סביב ונולדו בעקבות שימוש בסמים ובאלכוהול. ותאמינו לי, הזויים זה אנדרסטייטמנט.
[מוזיקה איטלקית]
אם גם אתם מכירים את הסיפור על איך גילו את ה-L.S.D בעקבות טריפ המוני של אנשים שאכלו לחם שיפון עם פטרייה, אז אתם צריכים להקשיב, כי מתברר שהסיפור ההיסטורי הרבה יותר מורכב והרבה יותר הזוי.
ברוכים הבאים לאליקודי, האי המבודד והקטנטן של סיציליה. יש לה הרבה איים, לסיציליה, כולם חלק מהארכיפלג הגעשי, אבל אליקודי מיוחד במינו. ראשית, רובו לא מיושב. בחלק בו חיים אנשים, הדרכים נסללו ממש לאחרונה, ועד לא מזמן לא היו בו כבישים או אפילו מכוניות. הוא היה אי מבודד במשך רוב ימיו. כמובן שעכשיו אפשר להגיע אליו במעבורת, אבל בימים הרחוקים ההם, לפני שהיו אמצעי תחבורה מהימנים יחסית וזמינים יחסית, תושבי האי חיו עליו מנותקים משאר האזור. גן עדן מבודד ומקסים, שבלילות הופך למקום מיסטי.
מה שמוביל אותנו ישירות אל הסיבה השנייה שבגללה האי הזה מיוחד - טחנת הקמח שלו. בתחילת המאה ה-20, הייתה הטחנה הזאת המקור לקמח על האי, ובכל בוקר, במשך שנים, נאפו בה לחמים לכל התושבים על האי. וזה לא היה סתם לחם, זה היה לחם שיפון. ולא סתם לחם שיפון, אלא לחם שיפון שגרם לכל אחד ואחת מתושבי האי להיכנס לטריפ של הזיות. וכמובן שלא סתם הזיות, אלא חוויות יוצאות דופן של העל-טבעי.
החל משנת 1902 כל האי כולו הפך להזיית סמים שנמשכה כמה שנים. יש מי שטוען שרק שלוש, יש הטוענים עשרות שנים. במהלך כל השנים האלה, התושבים היו עדים לחזיונות המוניים, כמו תחת השפעה היפנוטית. רואים אל מול עיניהם מכשפות וקוסמים מעופפים, רוחות רפאים, אנשים שהופכים לחמורים, ועוד אין ספור אירועים חריגים במיוחד.
הסיבה לאירוע ההיסטורי החריג הזה, הייתה נעוצה בלחם. יותר מדויק, בקמח. אפילו עוד יותר מדויק, בדגן עצמו, בשיפון. עכשיו, זה לא ששיפון גורם להזיות, כן? ככל הנראה, בתוך הלחם הסתתר יצור בשם Claviceps purpurea, פטרייה שידועה יותר בשם ארגוט. לפני שאתם קופצים, אז כן, הפטרייה הזאת היא המקור של החומר L.S.D לפני שהוא סונתז לראשונה, בשנת 1938. ממש עוד שנייה אני מגיע לזה.
[נגינת גיטרה נעימה]
בינתיים, דמיינו את זה - בכל בוקר, היו נפגשות בתחנה כל נשות הכפר באי. הן היו לשות ומכינות את הבצק מקמח השיפון, ומיד לאחר האפייה, אכלו את הלחם כל המשפחות על האי. בוקר, צהריים וערב, לא היה אחד שלא חווה טריפ פסיכדלי במשך כל שעות היממה.
כתוצאה מהיגיינה לקויה, מהבידוד ומהעוני שחוו תושבי האי, המזון היה מועט. כדי לא להגיע לחרפת רעב, התושבים פשוט אכלו כל מה שהיה, כולל דגן נגוע בפטרייה.
מה שמוזר עוד יותר, הוא שעד היום תושבי אליקודי לא רק נמנעים מלדבר על אירוע השיפון ההזוי, אלא שרבים מהם מכחישים בתוקף שהאירוע הזה קרה בכלל. וזה בדיוק העניין.
מחקר שערכה האנתרופולוגית וחוקרת התרבות הימית של האיים סביב סיציליה, Marilena Maffei, מצביע על סיבה אחרת לאירועים. על פי מאפיי, סיפור לחם השיפון הומצא כדי להסביר את הנרטיבים הפנטסטיים שהסתובבו בארכיפלג כולו.
למשל, סיפור אחד שחוזר על עצמו, מגולל את קורותיהן של נשים שחיו חיים כפולים כמכשפות, מבלי שאפילו משפחותיהן ידעו. בכל לילה הן היו מושחות את גופיהן העירומים במשחת קסם ועפות מעל פני הים לפלרמו הסמוכה או לנאפולי. גרסאות דומות של הסיפור הזה נפוצות באיים אחרים. חוץ מזה, אכילה של ארגוט, הפטרייה המדוברת, גורמת להרעלה, שבתורה מובילה להזיות וחזיונות, אבל גם לפגיעות פיזיות חמורות, כמו עוויתות, אפילפסיה, נמקים ואפילו מוות. ואין זכר לדברים האלה בהיסטוריה של האי.
אנחנו מכירים את Claviceps purpurea הרבה זמן. למעשה, זו הפטרייה הראשונה שתועדה בהיסטוריה כגורמת להרעלה על ידי עובש, על ידי האשורים שהנציחו את הפגיעה בדגן שלהם בשנת 600 לפני הספירה. בימי הביניים, באירופה, הרעלת בני אדם מאכילת לחם שיפון הייתה דבר נפוץ למדי. גרמניה, צרפת ומדינות סקנדינביה, כולן חוו התפרצויות כאלה שהותירו עשרות אלפי מתים.
בשנת 1938, הכימאי השוויצרי אלברט הופמן היה טרוד במחקר גדול ורחב על הפטרייה. הוא חיפש את החומרים הכימיים שבה שניתן לעשות בהם שימושים רפואיים. במעבדה שלו הוא מיצה, בודד וזיהה עשרות חומרים במיץ העובש הזה, ובאמצע נובמבר של אותה השנה, הוא הפיק בפעם הראשונה חומר בשם חומצה ליסרגית דיאתילאמידית. אם השם הזה נשמע לכם קשה, נסו להגיד אותו בגרמנית, השפה של הופמן, Lysergsäurediethylamid.
כדי שיהיה קל לכולם, הוא נתן לו שם בראשי תיבות - L.S.D. חמש שנים לאחר מכן הוא בלע בטעות כמות לא ברורה של החומר הזה, והכל נהיה ברור. התכונות הפסיכדליות של ה-L.S.D התגלו. עוד באותה השנה הוא כבר בלע באופן מכוון ומנוטר מנה של 250 מיקרוגרם, שזה 0.00025 גרם של L.S.D. ההזיה הייתה הרבה יותר חזקה ממה שהוא ציפה. תוך 4 שנים, L.S.D הפך לתרופה פסיכיאטרית שהובטח כי היא מסוגלת לרפא הכל, מסכיזופרניה ועד להתנהגות פלילית, סטיות מיניות ואפילו אלכוהוליזם.
[פרסומת]
[מוזיקה קלאסית]
תמונתו האחרונה של הסופר אדגר אלן פו צולמה בספטמבר 1849, ממש כמה שבועות לפני שמת. ואדגר אלן פו, כפי שאתם ודאי זוכרים ויודעים, לא סתם מת. הוא מת כאילו הוא עצמו כתב את זה.
ב-27 בספטמבר של אותה השנה, כשהוא כמה ימים לפני החתונה שלו, נעלם פו. הוא יצא מהבית בריצ'מונד, וירג'יניה, והתכוון להגיע לפילדלפיה במסגרת עבודה. וזהו. הוא לא הגיע לפילדלפיה, ובמשך ימים ארוכים אף אחד לא ידע מה קורה איתו. איפה הוא? לאן הוא הגיע?
רק ב-3 באוקטובר, שבוע לאחר מכן, מצא אותו ג'וזף ווקר, עובד במערכת ה"בולטימור סאן", ברחובות בולטימור, מרילנד, כשהוא בהכרה מעורפלת, מבולבל, מטושטש, אולי סובל מהזיות. לאף אחד לא היה מושג איך הוא הגיע לבולטימור. גם לא לו. הבגדים שלבש לא היו שלו, והוא עשה על עצמו את הצרכים שלו. הוא לא ידע שום דבר חוץ מלהגות את שמו של חברו, העורך ג'וזף סנודגראס, שבמקרה גם ידע דבר או שניים ברפואה, לפחות בעזרה ראשונה.
ווקר שלח לו הודעה. [ברקע הדיבור נשמעת הקלטה של ההודעה הקולית] 'יש פה מישהו במצב לא משהו, ונקרא אדגר פו, ונראה שהוא במצוקה. הוא אומר שהוא מכיר אותך, ואני יכול להבטיח לך שהוא זקוק לסיוע מיידי'. נו, אחרי כזאת פנייה סונדגראס [כך במקור] הגיע תוך שעות ספורות יחד עם דוד של פו, וגם הם היו חסרי אונים נוכח מצבו. הם לקחו אותו לבית חולים, שם הוא אושפז עם חום גבוה. במשך ארבעת הימים הבאים פו סבל מהזיות של חום. הוא צעק את שמו של בחור בשם ריינולדס, אף אחד לא הכיר אותו, והזכיר את אשתו שהלכה לעולמה לפני למעלה משנה. אשתו השנייה הייתה רק הארוסה שלו.
ב-7 באוקטובר הוא מת. בהתחלה אמרו שזה היה בשל נפיחות במוח, אבל היום אי אפשר כבר לדעת, כי כל הרשומות נעלמו באופן מסתורי. האם הוא שתה את עצמו למוות? האם הוא סומם? אולי הוא נפל קורבן להונאה של כנופיית פושעים או נוכלים? אולי הוא בכלל נרצח? לא ידוע. גופתו נבדקה אינספור פעמים לאורך השנים, ורוב המחלות נשללו. בשנים האחרונות, אגב, עלתה טענה שהיה מדובר בסרטן המוח, אבל גם זה לא סופי.
[מוזיקת רקע קצבית]
טוב, בואו נגוון עם קצת אלכוהוליזם. תומאס פיצפטריק, שזה שם שכיף מאוד להגיד, אתם תנסו, תומאס פיצפטריק, היה ידוע לחבריו כתומי פיץ. הוא נולד וגדל במנהטן, ניו יורק, ולמרות שהוא עבר לניו ג'רזי, עדיין המשיך לבלות עם חבריו מהשכונה. הם היו הרפתקנים, כל יום היו יוצאים לבר אחר באזור. אתם מכירים את הסוג.
בשעות הבוקר המוקדמות של 30 בספטמבר בשנת 1956, בסיומו של בילוי לילי, התערבו תומי ואחד החברים שהוא יכול לחזור מניו ג'רזי אל הבר ברבע שעה בלבד. סביר להניח שאתם לא מבינים לאן זה הולך, נכון? כי ברור שאי אפשר לעשות את הדרך הזאת במהירות הזאת ברכב. מהבר המשיך תומי ישירות אל בית הספר לטיסה "טטרבורו" שבניו ג'רזי, שם הוא גנב מטוס קל. ב-3 לפנות בוקר הוא המריא ללא אורות ותכנן לנחות במגרש של תיכון "ג'ורג' וושינגטון" כמה רחובות מהבר.
אך כיוון שהוא היה בלי אורות ושיכור, תומי הנחית את המטוס היישר מול הפאב, ברחוב סנט ניקולס. הוא לא פגע בעמודי תאורה ולא במכוניות. נקי. מן הסתם, מישהו שם לב שיש מטוס באמצע מנהטן. המשטרה הגיעה, אבל הבחורצ'יק מעולם לא הורשע. למה? כי בעל המטוס היה מאוד משועשע מהסיפור ולא הגיש תלונה. אבל כיוון שחוקי העיר אוסרים על הנחתת מטוס באמצע הרחוב, הוא קיבל קנס של 100 דולר. היום זה משהו כמו 800. גם רישיון הטיס שלו נשלל לחצי שנה.
אבל הסיפור מסתבך. שנתיים לאחר מכן, יצא שוב תומי שיכור מבר וחזר על המעשה. הפעם הוא התרברב בסיפור על המטוס הקודם. אחד החברים לא האמין לו וכינה אותו שקרן. וואי וואי. בערך באחת בלילה, הגיע שוב הפיץ לאותו בית ספר לטיסה, ושוב שאל את אחד המטוסים. וגם הפעם הוא נחת במרכז מנהטן. הפעם הוא ברח מהזירה. אלא שהשוטרים שהוזעקו למקום, זכרו את האירוע הקודם והחליטו לשאול את מר פיצפטריק אם הוא קשור לעניין. בהתחלה הוא הכחיש, אבל עדי ראייה דחפו אותו להודות. הוא טען כי משקה גרוע הוביל אותו להחלטה האומללה הזאת. הפעם לא היו רחמים. תומי היה בן 28, ונשלח ל-6 חודשי מאסר בפועל. הסעיף - העברת רכוש גנוב. אבל אל תראו אותו ככה. תומאס פיצפטריק היה חייל מארינס בקוריאה וזכה לעיטור הלב הסגול. הוא מת בן 79, בשנת 2009.
[פרסומת]
[מוזיקת רקע]
ההיסטוריה יודעת לספר לנו שחיילים נאצים היו צורכים קריסטל מת' על מנת להישאר ערים במשך ימים כדי לרצוח אנשים אחרים. אבל מעט מאוד יודעים שאדולף היטלר עצמו היה מסטול במשך רוב המלחמה. למה? בגלל פלוצים. באמת!
בימי מלחמת העולם השנייה היו לצורר ציפיות גבוהות במיוחד מחייליו. כדי לעמוד בדרישות המטורפות, החיילים הנאצים נאלצו להשתמש בקריסטל מת' תחת השם פרוויטין. מדובר בגלולה שיוצרה על ידי מדענים גרמניים ושווקה כגלולת פלא המשפרת ערנות, בדיוק כמו קפה. אין פלא שהרבה חיילים הפכו מכורים לפרוויטין. היטלר עצמו התמודד עם התמכרות אחרת לגמרי.
האיש סבל מבעיות בריאות רבות, כולל פריחות, התכווצויות מעיים, שלשולים וגזים בעוצמות וכמויות שהיו גורמות לו לעזוב את שולחן האוכל רק כדי לשחרר אותם. בשנת 1931 עבר הפיהרר לתזונה צמחונית לחלוטין, ירקות רכים והרבה מרק אפונה. וב-1936 הכיר את דוקטור תיאודור מורל, שבחן את האוכל שאכל ואת התגובה הפיזיולוגית שלאחר מכן. הוא ציין כי התופעות להן היה עד היו ברמה שלא נתקל בה בעבר. הוא רשם לבוס שלו גלולה נגד גזים, אותה לקח היטלר 16 פעמים ביום. הוא לא ידע שהגלולה מכילה סטריכנין, חומר חזק שמשמש מרכיב ברעל עכברים.
מפה לשם, התרופות שקיבל הרגיעו את כאבי הבטן שלו והיטלר הזמין את הרופא האליל לחוג המצומצם שלו. הוא הפך לרופא האישי שלו. רוב האנשים הקרובים להיטלר שנאו את מורל. הוא הסריח, ההיגיינה שלו הייתה לקויה ורופאים אחרים טענו שהוא פשוט אופורטוניסט מתחזה. אבל היטלר התעלם. נוסף על התקפי הגזים הכואבים, האיש סבל משיכרון בוקר, מחוסר אנרגיה וחוסר מיקוד. כדי לטפל בזה, רקח הרופא זריקה סודית תחת השם ויטמולטין. רופא האס-אס החשדן בדק את התרופה ומצא כי היא מכילה את הסם הפסיכואקטיבי אמפטמין.
[נגינת כלי נשיפה]
להיטלר לא היה אכפת מה יש בחומר, העיקר שיעבוד. חיש מהר הפך מכור לתרופות של מורל וסמך על הדוקטור בכל ההכרעות הרפואיות שלו. כשהורה ופיקד על הפלישה לרוסיה, היטלר היה מסומם לחלוטין מתרופותיו של מורל. באותם הימים הוא לקח על בסיס יומי טסטוסטרון, משככי כאבים, סמי הרגעה, מורפין, חומרים משלשלים, פרוביוטיקה וזריקות של… זרע של שור לטיפול בחיי המין שלו. אבל הסם לו היה מכור היטלר יותר מכל היה קוקאין.
בגרמניה של שנות ה-30 ניתן היה לקבל מרשם לקוקאין, אך במנות קטנות בלבד. בהתחלה, רשם דוקטור מורל את הקוקאין בטיפות עיניים, במינון של פי 10 מהרגיל. במקביל, הוא רשם לו אבקת קוקאין לניקוי הסינוסים. זו הייתה הסיבה להתנהגות הפסיכוטית של היטלר ולהתפרצויות שלו לקראת סוף המלחמה. אז החלה בריאותו ממש להידרדר. הופיעו אצלו סימנים ראשונים של פרקינסון, הידיים שלו היו מחוררות מרוב זריקות. מהחורף של 1944, היטלר לא ידע עוד ימים של צלילות.
מורל נשאר נאמן למטופל שלו גם בבונקר בברלין, עד ששוחרר על ידו כמה ימים לפני הסוף. הוא נתפס לאחר נפילתה של גרמניה הנאצית, נחקר במשך שנתיים. אחד החוקרים, אגב, תיאר שהוא פשוט נגעל מההיגיינה והריח שלו, אבל הוא מעולם לא נשפט. הוא מת במאי של שנת 1948, שבועיים לאחר שהוכרזה עצמאות ישראל.
[מוזיקת רקע]
במהלך העבודות על הפקת הסרט "בחזרה לעתיד", חיפשו רכב לעבוד איתו. ה"דלוריאן" הייתה בחירה לא שגרתית, בטח אם לוקחים בחשבון את העובדה שמייסד החברה, ג'ון דלוריאן, עמד למשפט בגין החזקת קוקאין ושהחברה שלו פשטה רגל. אבל בהפקה התאהבו ברכב המוזר, DMC-12, היחיד שנבנה על ידי חברת "דלוריאן". מפעלי החברה ישבו באירלנד, ויצרו 9,000 רכבים עבור השוק האמריקני. רק 6,000 שרדו עד היום.
"בחזרה לעתיד" עשתה את ה"דלוריאן" למה שהיא היום. אך בתסריט המקורי, מרטי מקפליי נוסע בזמן במקרר. בשתי הטיוטות הראשונות מכונת הזמן הייתה מתקן נייח במעבדה של דוק בראון, שהיה מציב אותה על הטנדר שלו ונוסע איתה. כשהחלו הצילומים, תהה רוברט זמקיס, הבמאי, איך אפשר לצלם דבר כזה, וה"דלוריאן" הייתה פשוט רעיון שצץ במוחו.
ג'ון דלוריאן, שמת בשנת 2005, היה מהנדס ב"ג'נרל מוטורס", שעיצב אייקונים כמו דגמים של פונטיאק. בשנת 1973, פרש והקים את החברה שלו, "Delorean Motors Company", הידועה כ-DMC. עלות ההקמה 200 מיליון דולר. בין המשקיעים היה גם ג'וני קרסון, כשהמשקיעה הגדולה ביותר הייתה הממשלה הבריטית, ששיוועה למקומות עבודה. היא שמה 120 מיליון דולר. ההשקעה מעולם לא החזירה את עצמה. המכירות היו עלובות, הרכבים היו יקרים מדי, והכלכלה האמריקנית הייתה במיתון.
נוסף על כך, נתפס דלוריאן עם מזוודה מלאה בקוקאין, הועמד לדין, ועמד בפני קנס של 24 מיליון דולר. זה שהוא זוכה מאשמה לא מנע את הנזק התדמיתי. לחברה נגמר הכסף ואחרי שנה היא קרסה. שנה וחצי לאחר מכן יצא הסרט, שיכול היה להציל את החברה.
[מוזיקת סיום]
ועד כאן "עושים מינהר" להפעם. "עושים מינהר" וכל הפרקים זמינים להאזנה בכל אפליקציות הפודקאסטים. תעשו לעצמכם טובה, ותוסיפו אותנו לרשימות ההאזנה שלכם. ככה תקבלו התראה בכל פעם שיוצא פרק חדש. ואם כבר, אתם מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות, בכל הרשתות. יש שם עוד הרבה סיפורים שלא כולם הופכים פה לפרקים.
תודה לצוות רשת "עושים היסטוריה", לשלי נוי מנהלת ההפקה, לדני טימור המנהל העסקי, לאביב שם טוב סמנכ"ל התפעול ומנהל המכירות, ולעמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה והילה שמש.
אני ערן מינהר, נשוב ונפגש בפרק הבא.
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני בקרו ב-osimhistoria.com או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" בחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments