מה היה הסוף המקורי והאפל של אשה יפה, למה אנחנו צופים בסרטי אהבה דביקים וצפויים ואיך זה קשור למצב הזוגיות שלנו? מה לא באמת עובד בסיפור של "חתונמי" ולמה בספרות רומנטית ואירוטית אף פעם לא תקראו על בגידות? נוטינג היל, אישה יפה, היומן, בלייד ראנר, הר ברוקבק, חמישים גוונים של אפור, 365 יום, אבא שלי כתב פורנו, לארס והבחורה האמתית, חתונה ממבט ראשון וראיון מלא תשוקה עם המאסטרית של הרומנים הרומנטיים, הסופרת והעורכת שרית חיים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/08/2021.
ד"ר פיינהולץ: שלום מעין רוגל.
מעין: שלום נועם פיינהולץ.
ד"ר פיינהולץ: את מוכנה לפרק הכי יומרני שלנו?
מעין: מה? איזה?
ד"ר פיינהולץ: הנושא הכי גדול בעולם?
מעין: איזה?
ד"ר פיינהולץ: אהבה!
מעין: לא כזה גדול. סטנדרט.
ד"ר פיינהולץ: את צודקת, ולכן הוספנו גם תשוקה. ננסה היום לדבר גם על אהבה, גם על תשוקה, להבין מה זו אהבה? למה, לעזאזל, כל סרטי אהבה מרגישים בדיוק אותו דבר, ובכל זאת אנחנו יושבים מולם ומחייכים כמו טינאייג'רים מטופשים.
יאללה, מתחילים.
[מוזיקת פתיחה - מתוך הסרט "הטוב, הרע והמכוער"]
קריין: "עושים מזה סיפור", עם מעין רוגל ונועם פיינהולץ.
ד"ר פיינהולץ: טוב, אז סרטי אהבה.
מעין: סרטי אהבה.
ד"ר פיינהולץ: בגדול זה נוסחה די פשוטה, לא?
מעין: בטח. בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה, בחור פוגש בחורה שוב, זהו.
ד"ר פיינהולץ: אז תני את זה עכשיו רגע בסרטים, [צוחקים] כדי שזה ירגיש אמיתי.
מעין: בוא ניקח את "נוטינג היל". "נוטינג היל" של רוג'ר מישל.
[ברקע מתחיל להתנגן השיר "She", בביצוע קוסטלו, מתוך הסרט "נוטינג היל"]
זה מבחינתי אחד הסרטים, סרטי אהבה הטובים, קומדיה רומנטית, סופר קלאסית, הכי נוסחתית, והכי עובדת גם.
[השיר מתנגן ברקע]
“She may be the face I can't forget
A trace of pleasure or regret
May be my treasure or the price I have to pay…”
בחור פשוט בלונדון, שמנהל חנות ספרים, פוגש את… את כוכבת הקולנוע הכי גדולה של התקופה, מתאהב בה לחלוטין, לא מזהה שזאת היא. יש להם לילה נפלא ביחד, הכל מושלם עד ש… הבועה הזאת מתנפצת. היא מבינה שהיא לא יכולה להיות איתו, הפפראצי מגיע, הכל נהרס, ומהנקודה הזאת והלאה הוא בעצם מנסה להשיג אותה, שוב, למשוך אותה חזרה אל תוך החיים שלו. נראה שזה לא הולך לקרות, נראה שהוא דופק את הכל. הוא באמת דופק את הכל, ואז מצליח.
[המשך השיר]
“She may be the beauty or the beast,
May be the famine or the feast,
May turn each day into a heaven or a hell…”
[השיר ממשיך להתנגן ברקע]
מעין: זהו, והם ביחד.
ד"ר פיינהולץ: אבל רגע, לפני שהוא מצליח, יש את הסצנה הכי יפה, שהיא מגיעה אליו, ג'וליה רוברטס, בעיניי, בשיאה בסרט הזה, מגיעה אליו שברירית אל חנות הספרים, ומבקשת: "בוא נהיה ביחד", והוא אומר לה: "לא". ואז יוצא המשפט המקסים שלה : "אני רק… כל התהילה הזו זה סתם".
[הקלטה - מתוך הסרט "נוטינג היל", ברקע המשך הנעימה של "She"]
Anna : “I’m also just a girl, standing in front of a boy, asking him to love her.”
[השיר ממשיך ברקע]
מעין: כן…
ד"ר פיינהולץ: יש את הצ'יזיות הדביקה הזו, ובסוף זה מצליח. עכשיו לכולנו ברור שהם יהיו ביחד בסוף, נכון?
מעין: כן. ב… בקלאסיים, כן. תראה, יש את סרטי האהבה שמנסים לשבור את זה, שמנסים לייצר שם איזשהו משהו חדש, לשבור את התבנית, אבל התבנית יושבת בצורה נורא-נורא ברורה. אנחנו חייבים בעצם ש…
[סוף השיר]
“She…”
…זוג, זה לא חייב להיות מן הסתם גבר ואישה. אנחנו חייבים שזוג יתחברו, שמשהו יקרה שם ותהיה אהבה, ואז אנחנו חייבים שזה יתפרק, כדי שהם יוכלו להשיג את זה שוב.
ד"ר פיינהולץ: כי אחרת אין סרט.
מעין: לא, כי אז זה בחור פוגש בחורה, וכיף להם וזהו.
ד"ר פיינהולץ: וההתפרקות זה או כי הנסיבות לא מאפשרות, נכון? אז כאן היא חיה את חיי התהילה, והוא אדם פשוט שלא רוצה להיחשף. וזה תמיד איזשהו מאבק גם מול כוחות פנימיים, אבל גם מול כוחות חיצוניים.
מעין: בדיוק. וכדי, בעצם, להצליח להיות ביחד, שזו המטרה הגדולה, הם צריכים לעבור איזושהי טרנספורמציה, שני הצדדים. זאת אומרת, גם הוא וגם היא צריכים להשתנות, כדי לאפשר את הדבר הזה. וזו הנוסחה, והנוסחה הזאת עובדת.
עכשיו, כשאנחנו רוצים לפרק סיפור אהבה, אנחנו נפרק אותו בסוף. זאת אומרת, זה יהיה בחור פוגש בחורה, מאבד אותה, פוגש אותה שוב, ומאבד אותה שוב. כדי שאנחנו נוכל לחוות את כל המהלך. הבסיס חייב להישמר שם, כדי שזה יעבוד עלינו.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי, אז בואי נבדוק הנחות. אוקיי?
מעין: יאללה.
ד"ר פיינהולץ: הפכים נמשכים.
מעין: הפכים נמשכים.
ד"ר פיינהולץ: כאילו, אומרים שגם בחיים זה ככה. לא, לא בטוח כמה זה מוכיח את עצמו, אבל גם בסרטים, נכון? אני מנסה לחשוב רגע על סיפורים כאלה. אז נניח "נוטינג היל" הזכרת. יש את יו גרנט, שהוא עם הפרצוף המעצבן של יו גרנט, אבל הוא כאילו באמת האיש הפשוט, הנחמד, המתוק, התמים, וג'וליה רוברטס - הכוכבת הגדולה. אז יש שם באמת הפכים שנמשכים.
יש סרטים ש… "הארי פגש את סאלי", אוקיי? אז יש את הארי, שהוא גם שלוך כזה בלגניסט, והיא קונטרול פריק שרוצה את המנה שלה בדיוק כמו שהיא מדמיינת אותה, והם שניהם לא בדיוק סגורים על מה הם מאמינים, על הקשר בין סקס ואהבה וחברות. יש סרטים שבהם זה לא עובד ככה?
מעין: אה! התקלת אותי כאן. אני חושבת שהמבנה בכלל לא יושב על הפכים. זאת אומרת, אני… אני חושבת שהמבנה יושב על שני אנשים, שרואים אחד את השני. זאת אומרת, זה בעצם הרגע הראשון הזה שאנחנו תמיד מחפשים בסיפורים, הרגע של המבט הראשון, הרגע של המפגש. יש שם שני אנשים, שרואים אחד את השני עם האמת. שהם פוגשים את האמת של השני.
יש את הרגע הזה ב"אישה יפה", שהוא נכנס למלון והוא רואה אותה באמבטיה עם האוזניות…
[הקלטה מתוך הסרט "אשה יפה" - ג'וליה רוברטס שרה באמבטיה]
ויש שם אמת. זה לא הפייק של קודם, זה לא איזה זהות שהיא לבשה. הוא רואה אותה כפי שהיא. ושם קורית ההתאהבות. זאת אומרת, הרגע הזה של המבט הנקי, המדויק, שהוא גם בעצם מה שהדמויות תמיד שואפות אליו.
[הקלטה - מתוך הסרט "אישה יפה"]
Vivian: “Don't you just love Prince?”
Edward: “More than life itself”
מעין: וכשהאמת הזאת היא הדדית, זאת אומרת ששני הצדדים רואים אחד את השני, יש את הקליק הזה, יש את הקסם, ואז יש מה לאבד, ואז יש מה לחפש שוב. זאת אומרת זה בכלל לא נוגע להפכים, זה רק נוגע למבט.
ד"ר פיינהולץ: נורא יפה מה שאמרת על המבט, אני נזכר עכשיו בפתיחה של "הר ברוקבק"…
[מוזיקת רקע מתוך הסרט "הר ברוקבק"]
"הר ברוקבק" בוא נזכיר, סרט זוכה אוסקרים, סיפור אהבה בין שני גברים, אי שם בסיקסטיז, בארצות הברית. ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר, זכרו לברכה, שני קאובויים כאלה, שיוצאים לשמור על איזה עדר כבשים באיזה הר, ושם על ההר הם מתאהבים אחד בשני. יש להם לילות שלמים להעביר ביחד, ומשהו שם נוצר. זה באמת סרט שמלווה את סיפור האהבה שלהם עוד שנים.
אבל הסרט מתחיל, באמת ברגע, ששניהם באים לחפש עבודה, ועומדים שם שני הגברים האלה, בסצנה כאילו משעממת. הם עומדים מחוץ לפתח של קבלן עבודות כזה, זה שאמור לשלוח אותם להר, אחד נשען על הטנדר שלו, השני נשען על הטנדר שלו, ופשוט ככה בוחנים אחד את השני במבט. וזה סצנה שלא קורה בה כלום, אבל הכל קורה בה.
כי הם באמת מפענחים שאולי, אולי הוא האחד שיתמסר לאהבה ש… שככל שהם מגלים את זה על עצמם לראשונה. [מעין מהמהמת] עושה רושם שהית' לדג'ר בכלל לא… לא מודע לזה, שזה… שזו הזהות שלו. הוא כל הסרט באיזשהו מאבק. ויש את הרגע הזה באמת של המבט… זה סרט עם מעט מאוד דיבורים. את הרגע הזה של המבט, שלפחות אנחנו מבינים כצופים, וכנראה גם הם מבינים, שיש פה משהו.
מעין: הדוגמה שנשלפת לי גם, על הרגע הזה, שאני חושבת שאתה יודע הוא… הוא הפענוח. כשאנחנו מדברים על סיפורי אהבה, זה הפענוח. הלמה. למה שתי דמויות מתאהבות אחת בשנייה, ואנחנו מתאהבים באהבה שלהם. זה לא שאנחנו מתאהבים בכל אחד מהם בנפרד, אנחנו מתאהבים בהם ביחד. אנחנו רק רוצים שהם יהיו ביחד, זה נהיה הרצון שלנו כקהל.
אז אני חושבת על "בלייד ראנר", ש"בלייד ראנר" של רידלי סקוט הוא… הוא לא סרט אהבה, הוא לא סיפור אהבה.
ד"ר פיינהולץ: הוא כאילו סרט מדע בדיוני על אנדרואידים כאלה, ועל מלחמה, נכון?
מעין: ועל אנושיות. הוא אחד מסרטי הקאלט הגדולים. ובתוך הסרט הזה יש סיפור אהבה. ועל פניו זה הפכים. על פניו יש שם סיפור אהבה של בלש, שהוא בן אדם, שמתאהב באנדרואידית, ברייצ'ל.
ד"ר פיינהולץ: הריסון פורד, נכון?
מעין: כן.
ד"ר פיינהולץ: שהוא על פניו אמור לחסל את האנדרואידים האלה ולצוד אותם, "בלייד ראנר" הוא צייד האנדרואידים. והוא פוגש אותה, שהיא אנדרואידית שלא מודעת לאנדרואידיותה, [מעין צוחקת] איך שלא אומרים את זה.
מעין: והוא מתאהב.
ד"ר פיינהולץ: היא חושבת שהיא אנושית.
מעין: נכון.
[הקלטה - מתוך הסרט "בלייד ראנר"]
Deckard: “She’s a replicant, isn’t she?”
Tyrell: “I’m impressed. How many questions does it usually take to spot?”
Deckard: “20, 30 cross referenced.”
Tyrell: “It took more than 100 for Rachel, didn’t it?”
Deckard: “She doesn’t know”.
Tyrell: “She is beginning to suspect I think.”
Deckard: “Suspect? How can it not know what it is?”
מעין: עכשיו, בעצם ב… במאחורה, בקווים העדינים של הסיפור, גם הוא לא אנושי. זאת אומרת, הדבר הזה יושב שם נורא, נורא, נורא בעדינות, וככל שהתפתחו הגרסאות של הסרט הזה… כי הרי רידלי סקוט לא הוציא את הסרט בהתחלה כמו שהוא רוצה, אתה יודע את זה.
ד"ר פיינהולץ: יש… צריך להגיד את זה. יש אלף גרסאות במאי לדבר הזה, [מעין צוחקת] וזה אחד ממקרי המבחן הכי יפים למאבק בין מפיקים לבין במאי. כל הקטע הזה של גרסת הבמאי, אז התמונה במילון של זה - זה רידלי סקוט.
מעין: רידלי סקוט לחלוטין. ובעצם הוא הלך וזיקק את מה שהוא רצה לספר, ומה שהוא רוצה לספר זה שמדובר באנדרואיד, שלא מודע לזה שהוא אנדרואיד, בדיוק כמוה. כלומר, הם לא הפכים, הם אותו הדבר. והאהבה שם קורית במקום נורא עדין. יש איזשהו מבחן שעושים לאנדרואידים, כדי לזהות אם הם אנושיים או לא. ו… מסתכלים עמוק לתוך העיניים שלהם, ושואלים אותם שאלות. ובעצם יש שם איזשהו רגע מאוד-מאוד פגיע שלה, שהוא רואה אותה, והיא לא יודעת. זאת אומרת, הוא הראשון שרואה אותה, במלואה. ושם הוא מתאהב בה, ומשם הדבר הזה יכול להתחיל להתפתח.
ד"ר פיינהולץ: מעניין. את כתבת בספר שלך שמדבר על המכניקה של הרגש, ועל איך ספרים וסרטים עובדים, דיברת על זה שגם באהבה צריך איזשהו סדק, איזושהי פגיעות, נכון? שאנחנו יכולים לאהוב מישהו רק שיש לו איזושהי שבריריות כזו?
מעין: יש את "כתום זה השחור החדש" של…
ד"ר פיינהולץ: סדרת בית הכלא המגניבה.
מעין: המגניבה טילים, של ג'נג'י כהן, שיש שם סיפור אהבה של שתי נשים. שזה בעצם סיבוב שני שלהם גם. בתחילת העונה הראשונה, אלכס ווס, שהיא מושא האהבה של הגיבורה, של פייפר, היא נורא מפחידה, היא נורא מסוכנת. היא מסומנת כרֶשַׁע האולטימטיבי. היא שם כדי להרוס אותה.
ד"ר פיינהולץ: ככזו שלא שווה להתקרב אליה.
מעין: מסוכן ואסור להתקרב אליה. אבל אז אלכס ווס מסתבכת עם אסירה אחרת, ושוברים לה את המשקפיים. והיא מסתובבת, במשך איזה פרק וחצי, עם משקפיים מודבקים בפלסטר כזה, לבן.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי.
מעין: וזה הכי סמל, כי זה הכי פגיעות. כי פתאום היא לא שלמה, והיא לא סופר חזקה, והיא לא superhuman, היא אנושית. ואז סיפור האהבה מתחיל שוב.
ד"ר פיינהולץ: זה נשמע לי כמו טיפ מוזר לרווקים והרווקות שמאזינים לנו. כאילו, תלכו עם חולצה עם כתם, [מעין צוחקת] נכון? עם משקפיים טיפה שבורים, זייפו צליעה, כאילו משהו שמראה על פגיעות. אוקיי. אני רוצה להגיד רגע ש… אז דיברנו על ההפכים שנמשכים, על זה שהם בעצם אותו דבר, ועל הפגיעות. אני לצורך הפרק הזה, אמרתי: "בוא נעשה שיעורי בית".
מעין: איזה רציני אתה.
ד"ר פיינהולץ: כי אני לא… אני לא כל כך איש… אני אוהב סרטי אהבה. אבל אם תשאלי אותי: "איזה סרט בא לך לראות?", זה תמיד משהו שייגמר בגופה, [מעין צוחקת] ולא במיטה. אוקיי? זה כאילו… האינסטינקט שלי הולך למקומות האלה.
מעין: שזה מבאס בסיפורי אהבה.
ד"ר פיינהולץ: אגב, יש גם כאלה. אבל עליהם לא נדבר בפרק הזה. ואז הלכתי לרשימות, כאילו, לראות אם יש לי איזה חוסרים.
[מוזיקת רקע מתוך הסרט "היומן"]
מה סרטי האהבה הגדולים? כל מיני רשימות כאלה באינטרנט. ובכל הרשימות הופיע הסרט "היומן". עכשיו, "היומן" זה כזה צ'יק פליק עם ראיין גוסלינג ורייצ'ל מקאדמס, שהם כאילו צעירים, זה אהבת נעורים. והכרחתי את אשתי לצפות בזה, ישבנו ביחד וצפינו. וזה היה מדהים, כי תוך כדי צפייה, [מגחך] זה היה בין הנאה לבין שנאה עצמית. היה כאילו… בזתי לעצמי על מה שקורה. שנינו יושבים, צופים בנטפליקס, רואים את "היומן". וזה סיפור על באמת אהבת נעורים. הוא בן עניים, היא בת עשירים. האמא שלה מנסה להפריד. רגע לפני שהם שוכבים בפעם הראשונה, האמא עולה על זה, ואז הם בורחים מהעיירה, והוא לא מוצא אותה שנים, אבל הם חוזרים ומתאהבים. אבל בעצם שנים אחר כך, הם קשישים, והיא דמנטית, והוא מספר לה את סיפור אהבתם.
לא הרסתי פה, כי זה סרט שכל העולם ראה אלף פעם. [מעין צוחקת] מסתבר שהוא סרט פולחן כזה של אהבה. ואנחנו צופים בדבר הזה. וכאילו מחייכים חיוכים דביליים. כל פעם שהם מתנשקים: "וואי, הם מתנשקים. הם כאלה חמודים, איזו אהבת נעורים". אבל בסוף בא לנו קצת להקיא על עצמנו. אתה אומר… כלומר, כאילו, למה ראינו את הדבר הזה? זה צ'יזי, זה דביק, זה קלישאי, אין שם כלום.
[מוזיקה מסתיימת בחריקת תקליט]
ואז שאלנו את עצמנו: "למה לעזאזל, צפינו בזה?". עכשיו, אני סתם הייתי בתחושה כזאת של: "למה צפיתי בזה?". אשתי הלכה צעד קדימה, ואשכרה כתבה בגוגל: "למה צפינו ב"היומן"?". [צלילי הקלדה] [מעין צוחקת] היא לא בדיוק שאלה את זה ככה, ואז…
מעין: אין על גוגל.
ד"ר פיינהולץ: אין על גוגל. כאילו, "למה אנשים צופים בסרטים רומנטיים?", ואז התוצאה הראשונה הייתה "היומן", כי מסתבר שאשכרה כתבו על זה מאמרים. למה אנשים מכלים את זמנם על הרפש הזה.
ומסתבר שיש מה שנקרא אוקסיטוצין, הורמון האהבה. עכשיו, זה הורמון שמופרש, נניח כשאישה יולדת, אז מופרש ההורמון הזה מאוד, כדי שתהיה היקשרות ראשונה לתינוקי, שזה עתה נולד. אבל גם כשאנחנו צופים בסרטים רומנטיים, אנחנו חווים את האהבה יחד איתם. ומופרש אצלנו ההורמון הזה.
ובמובן הזה, את יודעת, אנחנו כבר אנשים… לא זקנים, אבל 40 כזה, צופים באהבת הנעורים, שלא תהיה לנו יותר. לא תהיה לנו את הנשיקה הראשונה, ולא יהיה את הקראש הראשון, וכאילו, אנחנו אחרי זה, אוקיי? כאילו, פתאום אתה בתוך זה. ואז הבנו [צוחק] שכשצופים בסרטי אהבה, אז אחד, זה דרך לחוות שוב את כל הרגשות שלא נחווה יותר או להתכונן לאהבה שתהיה לנו. כזו שנהיה 40 שנה ביחד, נניח אני לוקח את הדמנציה עליי, [מעין צוחקת] והיא תקריא לי את סיפור אהבתנו. זה שם.
על האמצע, יש סרטים כמו "סיפור נישואים", שזה סיפור על גירושים מלוכלכים, אוקיי? כאילו, באמצע, אהבה היא דבר שגרתי.
מעין: כי אהבה בסיפורים שהם לא מיועדים להפרשת אוקסיטוצין… וברור שיש כאלה. זאת אומרת, חלק מהתפקיד של סיפורים זה feel good. זאת אומרת, יש סיפורים שנועדו במובהק לעשות לנו טוב, זה בסדר, מותר להם. מותר לנו גם לצרוך את זה, אפילו אם אנחנו קצת מרגישים חרא. זה כמו לאכול…
ד"ר פיינהולץ: עם צ'אנק של גלידה, זה ברור.
מעין: בדיוק, בדיוק. זה חייב לבוא עם בן אנד ג'ריס cookies and cream, דביק ומתוק ומיותר כזה. ולא מאוד איכותי. אבל אהבה, כ… כאלמנט בתוך סיפור, היא כלי אדיר. כי הכלי הזה מאפשר לנו, כיוצרים, להוביל את הקהל שלנו לחוויית אובדן. כי אם לא יצרנו אהבה, אין לגיבורים שלנו מה לאבד.
ד"ר פיינהולץ: שזו שאלה יפה, כי כאילו את אומרת: "מה, בסוף אנחנו נאבד?". אבל סרטי אהבה נגמרים צ'יזי. נגמרים בחתונה של ג'וליה רוברטס ויו גרנט, והמצלמה מתרחקת, וה… זו פנטזיה.
מעין: נכון. ואז אתה יושב ואומר: "אוקיי, זה היה דביק וקליל, זה היה לי נורא כיף, קיבלתי אוקסיטוצין, ונלך הביתה".
אבל יש את הסרטים שבעצם משאירים בך משקעים. ובסרטים האלה, זה בדיוק מה שאתה אומר, זה הסרטים על האמצע. זה הסרטים על איפה שזה משתבש. זה סרטים על הסכנה שבאהבה. זה סרטים בעצם שלוקחים את האהבה, ובמקום לסיים אותה בהפי-אנד והפרפרים, לוקחים אותה עוד צעד, ואז שוברים את הלב. כי, כי גם שברון לב זה רגש וזו חוויה שהקהל שלנו מבקש ומחפש, כי זה מה שסיפורים יודעים לעשות.
עכשיו, שברון לב בחיים האמיתיים זה חרא. זאת אומרת, [צוחקת] זה… זה מאוד-מאוד מפריע להתנהלות היומיומית. אבל כשאנחנו חווים את זה בסיפורים, יש לזה ערך. זה… זה סימולציה של כאב שלא פוגעת בנו.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי. אז בואו נעשה ניסוי, בסדר?
מעין: יאללה!
ד"ר פיינהולץ: של איך מסיימים סיפור אהבה. אפרופו, שני סרטים שכבר דיברנו עליהם.
מעין: אוקיי.
ד"ר פיינהולץ: "היומן" [מעין צוחקת] ו"אישה יפה", שזה באמת אחלה סרט, אוקיי? בשני הסרטים האלה יש סיפור על הסוף.
"היומן" - ספוילר, ספוילר, ספוילר, אל תראו את הסרט! - בסוף, קשישים, והוא מקריא לה את סיפור אהבתם, ואז הסרט מסתיים בזה שהוא… הם בבית אבות. הוא לא צריך להיות בבית אבות, כי הוא סבבה, אבל הוא מבלה איתה שם כדי להיות איתה, כי הוא אוהב אותה נורא. [מחקה קול דומע] ואז הם נכנסים יחד למיטה, הוא נשכב לידה. והצוות הרפואי מגלה אותם בבוקר, שניהם מתו ביחד במיטה. ואז רואים שחפים, [צוחקים] בסדר? [קריאות שחפים] מעל האגם שם.
מעין: חייבים שחפים.
ד"ר פיינהולץ: חייבים שחפים, ציפור רומנטית, וככה הסרט נגמר. זאת אומרת, הם גם מתו יחד. שזה באמת אין דבר… אין לי אפילו שם תואר - מוזר יותר, נחמד יותר, נעים יותר. את יודעת, תמיד בני זוג רבים מי ימות קודם. אתה תמיד רוצה להיות זה שימות קודם וידפוק את השני. אז הנה, הם מתו ביחד, [מעין צוחקת] וזה היה בסדר. אז הסיפורים מדברים על מיליוני אנשים בעולם עם קופסאות טישו, מתייפחים ברגע הזה: "אני לא מאמין, הם מתו ביחד". ואז "היומן" עלה בנטפליקס באנגליה.
מעין: אוקיי.
ד"ר פיינהולץ: והייתה להם תקלה, או לא תקלה, לא יודע, יש היום קונספירציה. עלתה גרסה אחרת של הסרט, שמסתיימת בזה שהוא נכנס למיטה בלילה, ואז שחפים. [קריאות שחפים]
מעין: אוי.
ד"ר פיינהולץ: לא… לא מוצאים אותם מתים. עכשיו, על פניו יותר טוב. נכון?
מעין: יותר נעים.
ד"ר פיינהולץ: יותר נעים. התקוממות, מטורפת…
מעין: גדול.
ד"ר פיינהולץ: …של צופים באנגליה. של: "תחזירו לנו את הגופות, [מעין צוחקת] תחזירו לי את המוות. מה זה סרט אהבה של לא נגמר בזה שהם מתים יחד?" כאילו, היה פה…
מעין: זה כמו לגמור את ה"טיטאניק" בלי שהוא מת וטובע. מה עשינו בזה?
ד"ר פיינהולץ: נכון. שעדיין עד היום יש ויכוח על האם היה לו מקום על הקרש. אז כאילו, אנשים רצו את הסוף ה… עוד קווץ' קטן בבטן, אוקיי?
מעין: את הכאב!
ד"ר פיינהולץ: את הכאב.
מעין נכון.
ד"ר פיינהולץ: מה שמוביל אותנו ל"אישה יפה".
מעין: אוקיי.
ד"ר פיינהולץ: שזה סיפור שגיליתי לא מזמן. "אישה יפה", איך הוא מסתיים? את זוכרת? ריצ'רד גיר, מגיע למרפסת שלה, נכון? ומציע לה: "בואי…", כאילו, בקיצור, הם ביחד, נו.
מעין: כן.
ד"ר פיינהולץ: מסתבר שבתסריט המקורי הם לא ביחד.
מעין: אוקיי.
ד"ר פיינהולץ: לסרט במקור קראו "שלושת אלפים".
מעין: אוקיי.
ד"ר פיינהולץ: כי זה המחיר שהשבוע איתה עלה.
מעין: כן.
ד"ר פיינהולץ: כבר כשאתה קורא לסרט "שלושת אלפים", זה כבר צובע אחרת לגמרי את הסיפור. זה סרט על יחסי כוחות.
מעין: It's all about the money.
ד"ר פיינהולץ: It's all about the money. זה העסקה שעשינו, הצעה מגונה. אבל כל הסרט דומה. הסרט במקור היה הרבה יותר אפל, אוקיי? אבל בתסריט המקורי, אחרי שבוע, שבו אותו איש עסקים ואותה נערת ליווי מבלים ביחד, ועוברים טרנספורמציה ושינוי, וזה קצת "גבירתי הנאווה", אבל גם הוא מתאהב בה כאילו, זה הכל נורא-נורא יפה. הוא מחזיר אותה לרחוב.
מעין: די!
ד"ר פיינהולץ: לאותו מקום שממנו הוא אסף אותה. הוא נותן לה 3,000 דולר, והוא נוסע. והוא הולך, ואז היא לוקחת את 3,000 הדולר האלה…
מעין: קשוח.
ד"ר פיינהולץ: ועם חברתה, שגם עוסקת בזנות, הן עולות יחד לאוטובוס ונוסעות לדיסנילנד. ככה נגמר הסרט במקור. הן נוסעות לפנטזיה הזו. עכשיו, אני שואל אותך, אם את צריכה לבחור בין שני הסופים, במה את בוחרת?
מעין: האוקסיטוצין בענק. מה זאת אומרת? איזה דיכאון. אני אגיד לך, אבל גם למה. הסוף על הכסף הוא לא על אהבה. הוא מפסיק להיות סיפור אהבה, הוא נהיה סיפור על משהו אחר, כי הוא "שלושת אלפים", הוא סיפור על הכסף. והסוף, כמו שהוא היום, הוא על אהבה. ולכן זה עובד. ואני מעדיפה את זה. כי אם… אם כבר סיפור אהבה, תן לי אותו עד הסוף.
עכשיו, אגב, גם ב"בלייד ראנר", היה הסיפור כזה עם הסוף. בגרסה המקורית, הם בורחים בסופו של דבר, הגיבור ו… ואהובתו. הוא מקבל איזשהו רמז, בעצם, מאחד מלוכדי האנדרואידים שיתפסו אותה, ומהדהד כזה משפט ברקע:
[מתוך הסרט "בלייד ראנר"]
Gaff: “It’s too bad she won’t live, but then again who does?”
מעין: וברור שהם לא… שהם יהיו תמיד במרדף. והמפיקים לא אהבו את הדבר הזה. והכריחו אותו בגרסה הראשונה שיצאה, זאת שמוטטה אותו וגרמה לו עוד פעם ועוד פעם לעשות את הסרט, הסצנה האחרונה זה רואים אותו ואותה…
ד"ר פיינהולץ: נוסעים במכונית.
מעין: כן. עם… והכל כחול ויפה. אחרי שכל הסרט אפל ומדכדך, פתאום הכל כחול ובהיר ויפה ואופטימי, וזה היה נורא.
ד"ר פיינהולץ: אני לא בטוח שזה היה נורא, אני אוהב את הסוף המקורי.
מעין: באמת?!
ד"ר פיינהולץ: עם כל הכבוד לרידלי סקוט. כן, בסדר, אין בעיה. בוא נדבר על סופים, דיברנו על סופים. אז הנה סיפור אהבה שמתחיל מהסוף - "חתונה ממבט ראשון".
מעין: אווו!
ד"ר פיינהולץ: את רואה "חתונמי"?
מעין: לא את העונה הזאת.
ד"ר פיינהולץ: אני אגיד, כאילו עשו שם משהו נורא-נורא מתוחכם. נכון? הרי הפכו את הסיפור. זה מתחיל בסוף. אבל מה שמעניין שבעצם שום דבר לא השתנה.
מעין: שום דבר לא השתנה, זה עדיין מבט ראשון.
ד"ר פיינהולץ: זה עדיין חיזור, וזה עדיין מבט ראשון, זה כאילו בסוף זה אותו סיפור, רק כאילו הפכו לנו אותו. אבל הרבה לא משתנה שם, נכון?
מעין: לגמרי, זה אותו הדבר.
ד"ר פיינהולץ: ומה שקרה בעונה הזו, זה שאנשים הבינו את זה. כאילו הם כבר… כל-כך הרבה זוגות שם אומרים אחד לשני: "טוב, זה לא באמת שהתחתנו עכשיו". בסדר, שמו טבעות והיה די-ג'יי, זה היה נחמד, אבל אומרת אחת המשתתפות למשתתף שלצידה, ל'בעלה': "מבחינתי לא התחתנו עכשיו. בסדר, נותנים לנו עכשיו כרטיס טיסה לסיישל, בוא… בוא ניהנה".
אבל הדבר המעניין בעיניי ב"חתונה ממבט ראשון", זה שלנו כצופים, יש איזה קונפליקט עם היעדר הקונפליקט שם. אני אסביר את המשפט המגה פלצני שיצא לי עכשיו. על פניו, תזכירי רגע את הנוסחה של איך עובד סיפור אהבה?
מעין: בחור פוגש בחורה, בחור מאבד בחורה, בחור פוגש בחורה שוב.
ד"ר פיינהולץ: סבבה, צריך להיות קונפליקט. בעוד ש"בחתונה ממבט ראשון", נדמה לי, שאנחנו מעדיפים שזה יעבוד חלק. יש שם איזה משהו, בגלל שזה ריאליטי, בגלל ש… כשיש זוגות לא מתאימים, ולפעמים זה ממש נראה שהם עושים בכוונה. מה לעזאזל עבר לכם בראש? איך הוא והיא? איך זה יסתדר?
ואתה אומר, סיפורית זה עדיף. איזה יופי, יש קונפליקט, והם לא יצליחו, והוא OCD, והיא בלגניסטית, והוא מופנם, והיא כולה מוחצנת, וברור שזה יתפרק. אז אתה אומר, איזה יופי, נתתם חומרים טובים לריאליטי.
אבל אתה יושב בבית ואתה מתעצבן, אתה אומר: "למה חיברתם ביניהם? תנו משהו שעובד חלק". אנחנו כאילו מחפשים… הוא ריאליטי מאוד מיוחד במובן הזה, כי אנחנו רוצים… אנחנו רוצים שזה יצליח. זה כמעט אף פעם לא מצליח, אבל אנחנו רוצים שזה יצליח, אנחנו רוצים שלא יהיה שם קונפליקט. ואני מוצא את עצמי במקום מוזר מול הסד… התוכנית הזו. קודם כל, אני צופה מבלי להתבייש, [צוחק] להבדיל מ"היומן", אבל כאילו בא לי שלא יהיו דרמות.
מעין: כי יש שני אלמנטים סיפוריים שאין שם. אחד, זה הרגע של הפגיעות. הם לא פוגשים אחד את השני ברגע חשוף.
ד"ר פיינהולץ: לא נכון.
מעין: המפגש הראשון שלהם הוא ברגע לא חשוף. הוא ברגע שהוא מלא תלבושות, והוא מלא עניינים, והוא מלא fuss, והוא מלא קהל.
ד"ר פיינהולץ: סבבה, אבל פרק אחרי זה הם יהיו בירח דבש…
מעין: אבל זה פרק אחרי.
ד"ר פיינהולץ: …והוא יהיה בהתקף חרדה, והיא תצטרך להכיל אותו, והוא כולו פגיעות, כאילו.
מעין: אבל לא משם זה התחיל. זה העניין. המבט הראשון, העניין הזה של ההתאהבות ממבט ראשון, זה מבט ראשון פגיע. וכשאין פגיעות, הדבר הזה מתפקשש.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי, מעניין.
מעין: זה אחד. והדבר השני, אין כאן את הבחירה שלהם. זאת אומרת, מישהו אחר החליט שהם צריכים להיות ביחד. אין את הרגע שכמו ב"נוטינג היל", שהוא מסתכל עליה, ונופל לו הסימון שאותה, הוא רוצה אותה. ואז המשחק מתחיל, ואז הסיפור מתחיל.
ד"ר פיינהולץ: כי אין בחירה.
מעין: אין בחירה. ובלי הבחירה ובלי הפגיעות, הנוסחה לא תחזיק. ואז אנחנו לא רוצים את הקונפליקט, כי מה שאתה מקבל זה שני אנשים שהוצמדו ביחד, ונכנסו לרגע לחלוטין לא חשוף, עכשיו צריכים להיות ביחד, ובגדול, אתה רק רוצה שהם לא יסבלו מאוד.
ד"ר פיינהולץ: אבל שיהיה להם טוב, זה לא סיפור טוב.
מעין: נכון.
ד"ר פיינהולץ: והנה הקונפליקט. אוקיי, דיברנו על אהבה, בואי נדבר קצת על תשוקה.
מעין: יאללה.
ד"ר פיינהולץ: על 50 גוונים של תשוקה. סתם, הייתי חייב. הבאנו לאולפן אורחת.
מעין: נכון. הבאנו…
ד"ר פיינהולץ: שהיא מאסטרית בתחום.
מעין: בהחלט, הבאנו את שרית חיים, שהיא סופרת ועורכת. היא סופרת של "עוצרת נשימה", "מחסיר פעימה", ו"כשאעזוב אוֹתְךָ" - שלושתם רומנים רומנטיים, בהוצאת מודן, וכיום בעצם העורכת של הוצאת הבת של מודן - מלודי.
שרית: מלודי.
מעין: שמוקדשת, כולה בעצם, לספרות רומנטית, לספרות ארוטית.
שרית: נכון, כי מלודי זה המנגינה שבלב.
ד"ר פיינהולץ: אווו.
מעין: נהדר.
ד"ר פיינהולץ: זה כבר רומנטי.
שרית: נכון? [צוחקת]
ד"ר פיינהולץ: אני שנייה צריך רגע הבהרה. רומן רומנטי. עד כמה זה מילה מכובסת, לספרים שיש בהם סקס?
שרית: מעולה. בעולם קוראים לזה רומן עכשווי - contemporary romance. בכלל לא רומן רומנטי. אצלנו בארץ קוראים לזה רומן רומנטי-אירוטי, שזה אומר שיש סצנות סקס. אני מעדיפה להגיד רומן רומנטי, כי זה פשוט רומן רומנטי, שנכתב בתקופה של היום, שבה גם כותבים על סקס.
ד"ר פיינהולץ: אבל זה חלק מהותי מהספרים, או שמבחינתך…
שרית: זה חלק… מבחינתי, כל עוד… אם זה לא משרת את העלילה, זה לא צריך להיות בפנים. חד משמעי.
מעין: זאת אומרת, שיש כיום, כאילו, ספרות רומנטית שלא מגיעה לסקס ובכלל לא על סקס.
שרית: נכון.
מעין: זה על אהבה.
שרית: זה על אהבה. זה סיפורי אהבה. ההבדל, אני חושבת, שהסיפורים של הרומנטיקה, זה שזה סיפורי אהבה, שהם המהות של ה… של הסיפור. לא נקרא שם על מה היא עשתה היום בבוקר כעורכת דין, או, אני יודעת… או איך היא בילתה במוזיאון… גוגנהיים.
ד"ר פיינהולץ: זאת אומרת, זה לא שעל הדרך היא מתאהבת.
שרית: היא מתאהבת.
ד"ר פיינהולץ: היא מתאהבת, ויש דרך בצד שלמי אכפת ממנה.
שרית: בדיוק. הסיפור הוא סיפור האהבה. עכשיו, הרומן רומנטי-ארוטי זה משהו שמאוד מקובל בארץ, ואנחנו לאט, לאט משנים קצת את התדמית וקוראים לזה רומן רומנטי. אני הייתי מעדיפה שיקראו לי זה רומן עכשווי. זה בעיניי הרבה יותר נכון.
ד"ר פיינהולץ: כי מה… מה הבעיה עם ארוטיקה?
שרית: סתם זה מ…
ד"ר פיינהולץ: זה מזנה את זה?
שרית: כי "50 גוונים של אפור" השתלט. והוא מעולה, ואני מתה על הספר הזה, קראתי אותו באנגלית ובעברית, ובאנגלית ובעברית.
ד"ר פיינהולץ: ובלטינית. [צוחקים]
שרית: הוא לא… כמעט. ויש בו המון סצינות סקס. אבל מה שקורה בסיפור, שכל פעם שמישהי מדברת על זה שיש לה ספר ב… רומן: "אה, כמו "50 גוונים של אפור", לא, אני לא רוצה לקרוא, זה הכל סקס". זה לא.
מעין: למה בעצם זה, זה כל כך מצליח? זאת אומרת, אנחנו בעצם מדברים על הז'אנר הכי מצליח בעולם כיום.
שרית: נכון. הז'אנר השני הכי מצליח בעולם, יש את המתח לפנינו, חצופים. כי, אני חושבת שמה שזה עושה, זה מחזיר אותנו, את מי שכבר בזוגיות, מי שכבר… נשים וגברים - כי היום אנחנו כבר בעולם של… הספרים הרומנטיים כבר גם מדברים על זוגיות של גברים - זה מחזיר אותנו לתשוקה, או להרגשה שהייתה לנו כשהתאהבנו, ושכחנו אותה. על הדרך שכחנו אותה. ילדים, העבודה, בעיות היומיומיות שלנו. שכחנו אותה, והספרים האלה מחזירים את הניצוץ.
פתאום נזכרים איך התאהבתי בבן הזוג שלי, ומתחשק לי עוד פעם לצאת איתו ולספר לו מה אני אוהבת ומה אני מרגישה. ואנחנו קוראים לזה… יש ספריות בארץ שקוראות לזה "מדף השלום בית". [מעין צוחקת]
ד"ר פיינהולץ: מגניב!
שרית: שאני מתה על הדבר הזה. וחוץ מזה, אם בוא נדבר רגע על… כן על סצינות סקס, זה כן, אני יכולה להגיד, ואני אומרת את זה בכל מקום, זה… לנו, לחלק מאיתנו… אני באופן אישי, זה גרם לי לדבר על זה פעם ראשונה. לא דיברתי על זה אף פעם. לא עם בן זוג שלי, לא עם חברות שלי. לא הרשיתי לעצמי, זה היה נשמע לי כמו משהו שלא מדברים עליו. ופתאום הבנתי שמותר, שזה בסדר לדבר על זה.
ד"ר פיינהולץ: מעניין. אני רוצה רגע, טיפה, על איך כותבים דבר כזה. את גם עורכת וגם כתבת כאמור שלושה ספרים בז'אנר. איך… איך בונים את הדבר הזה, איך מתחילים?
שרית: איך מתחילים לכתוב סיפור? איך מתחילים לכתוב סצנת סקס?
ד"ר פיינהולץ: אני לא יודע מה אני שואל, [מעין ושרית צוחקות] אז תזרמי איתי.
שרית: אוקיי. איך מתחילים לכתוב סיפור? מתחילים לכתוב סיפור זה כמו שמתחילים לכתוב כל סיפור אחר.
ד"ר פיינהולץ: לא, אני מניח. אבל, כאילו, זה מתחיל באיזושהי פנטזיה? כי פנטזיה זו מילה מאוד חזקה שם.
שרית: כן, אני אגיד ככה. אני אגיד שבספר הראשון שלי הייתה לי סצנה שמאוד-מאוד רציתי לכתוב אותה, שהייתה קשורה לסצנת חתונה, שידעתי ששם אני הולכת להתפרע, ברמת כתיבת הסקס.
ד"ר פיינהולץ: את אומרת: "יהיה בופה…" [מעין ושרית צוחקות]
שרית: יהיה… יהיה שם מטורף אחרי. ואני זוכרת שאמרו לי: "את תכתבי את הסצנה הזו, לא תרצי להמשיך לכתוב, כי את כנראה רוצה רק לכתוב אותה". זה לא היה נכון. מאוד נהניתי מהתהליך של הכתיבה של כל הסיפור. הסצנה הזאת נכתבה, עֻדְּנָה מאוד.
אבל אני חושבת שמי שקורא את הז'אנר הזה יודע גם לכתוב אותו. אני לא חושבת שאפשר לכפות את זה. אני שומעת הרבה מאוד, ועוד דיברתי על זה גם פעם עם מעין, קו… סופרות שאומרות: "אני צריכה להתחיל לכתוב סקס, כי זה מה שמוכר". זה לא עובד. אם אתה לא מרגיש את זה, בפנים, שזה מה שאתה אוהב לקרוא - זה פשוט לא עובד בעיניי. וזה מאוד חשוב להבין. כל אלה שכותבות בז'אנר, לפחות בישראל, או… אני לא יודעת להגיד לעולם, אבל בישראל, הם כאלה שקוראות את הז'אנר והתאהבו בו.
מעין: עכשיו תגידי, מבחינת סופרות וסופרים, יש סופרים גברים בתוך הז'אנר?
שרית: יש מעט מאוד. חלקם, לא בטוח שהם גברים, [מעין צוחקת] אנחנו לא יודעים. יש מעט מאוד, לדעתי, מממ… בארץ, אני חושבת שאולי יש שניים.
מעין: את יודעת להגיד לנו אולי למה? השערה?
שרית: כן, אני חושבת שה… סליחה לגברים, אני חושבת שהגברים לא מדמיינים. ואנחנו צריכות לדמיין ולחשוב מה הוא אומר, ומה הוא חושב אחרי, ומה הוא אומר, חושב תוך כדי. אני חושבת שיש בזה משהו מאוד-מאוד נשי, לדמיין, לתאר. אני חושבת שהגברים יותר ב: "הייתי איתה, הכל היה טוב, היה ככה וככה", וזה כאילו לא עובד להם. הם מדברים בשפה הגסה, שזה בסדר, אבל אין את המעטפת של הרגש, ואנחנו מחפשות רגש. כאילו זה לא עוזר לנו שיכתבו רק מה קרה מבחינה פיזית, אנחנו רוצות את הרגש שם.
[קטע מהסדרה "חברים" - אחרי הנשיקה הראשונה בין רוס ורייצ'ל]
Rachel: “Ross kissed me”.
Monica: [happily] “No, Oh my god, oh my god, oh my god!”
Phoebe: “… Let's hear about the kiss. Was it like, was it like a soft brush against your lips? or was it like a, you know, “I gotta have you now” kind of thing?” [Audience laughter]
Rachel: “Well, at first it was really intense, you know, and then, Oh God, and then we just sorta sunk into it”.
Phoebe: “Oh so, ok, was he holding you or were his hands like on your back?”
Rachel: “No, actually first they were… started on my waist, and then they slid up and then they were in my hair”.
Monica and Phoebe: “Oh…”
Ross: “And…, and then I kissed her”.[chewing]
Joey: “Tongue?” [chewing]
Ross: “Yea”.
Joey: “Cool!”
[Audience laughter]
מעין: אני חושבת ש… שאחד הדברים ש… שיושבים מאוד עמוק, בתוך כל העניין הזה של סיפורי אהבה ורומנים, זה בעצם שהסקס הוא לא התשוקה. הסקס הוא הנקודה שהתשוקה מסתיימת, בעצם. [שרית מהמהמת בעניין] כי תשוקה, מבחינת ה… המבנה הסיפורי, תשוקה היא המקום שמשהו חסר. היא רעב, היא צורך, היא פער בין מה שיש ומה שרוצים שיהיה.
שרית: אז באמת מעניין מה שאת אומרת, כי אני חושבת שבספרים התשוקה לא נגמרת. כי כל הזמן יש את הצורך הזה, לאורך כל הספר. אני כל הזמן צוחקת על זה, שאצלנו בספרים בחיים היא לא תעשה כביסה, ולא כואב לה הראש, ולא צריך להביא את הילדים מבית הספר. היא כל הזמן רק רוצה… סקס. סתם, אני מגזימה. אבל היא כל הזמן רוצה את הגבר או את האישה, לא משנה, כדי לחוות את התשוקה הזאת, שאת מדברת עליה. אז כן. אז זאת סצנת סקס, ואז יש עוד פעם תשוקה. זה כאילו כל הזמן… עד הסוף. זה כאילו, זה הסיפור. אם אנחנו…
ד"ר פיינהולץ: עד לספר ההמשך.
שרית: עד לספר ההמשך.
מעין: לגמרי.
שרית: עד foreverly… [כך במקור] כן. Ever after, כזה.
ד"ר פיינהולץ: כן, אבל רגע, אבל אז איפה זה ממשיך להיות מעניין? סליחה.
שרית: נכון. אז, אוקיי.
ד"ר פיינהולץ: כי כאילו, אוקיי, סגרתי. זה כמו…
שרית: מעולה, מעולה, כי זה בדיוק העניין. כי הסצנות סקס הם חלק מהעלילה, ואז איפה זה ממשיך להיות מעניין? שגם אם הם שוכבים, ואחר כך הם רבים, ונפרדים… כי בספר, דרך אגב, בטח בכל הספרים, בכל הז'אנרים, בז'אנר הרומנטי יש הרבה פעמים נוסחה.
כאילו, נפגשו, לא רוצים להיות ביחד, נגיד ב-50% הם פעם ראשונה ביחד, ב-70% הם ייפרדו, וב-90% הם יחזרו. אז הסצנות סקס ש… לאורך כל הסיפור, הם לא הסיפור. הסיפור הוא הקונפליקט. בין הגיבור לגיבורה או בין הגיבור לגיבור.
ד"ר פיינהולץ: ותגידי, בגלל שהמטרה היא שלום בית…
שרית: [צוחקת] אהבת.
ד"ר פיינהולץ: שהרי לשם כך נועדו הספרים. יש דברים, שנניח לא יקרו בספרים כאלה?
שרית: חד משמעית.
ד"ר פיינהולץ: כאילו, קווים אדומים שלא יחצו, אפרופו זוגיות? מה?
שרית: חד משמעית. ככה, יש סיפורים מטורפים על הדבר הזה. בקבוצות הקריאה, אתה תראה פוסטים של מי שאומרת: "אם יש בגידה, אני לא קוראת. אם יש הפלה, אני לא קוראת".
ד"ר פיינהולץ: שנייה, רגע, הפלה אני מבין, כי זה… זה כאילו תדר אחר…
שרית: נכון.
ד"ר פיינהולץ: …לגמרי. וזה כואב, וזה…
שרית: בגידה.
ד"ר פיינהולץ: בגידה?
שרית: כן. כן.
מעין: אתה אומר: "הנה, זה הבסיס לסיפור", זאת אומרת… [צוחקות]
ד"ר פיינהולץ: לא. אני, כאילו… אז איך מתחילים? לא, כאילו…
שרית: יש בזה משהו שהם לא רוצות לחשוב על זה, שיכול להיות שבן הזוג שלהם יבגוד בהם. אז הם לא רוצות אפילו לקרוא על זה.
ד"ר פיינהולץ: אני שנייה רוצה לדבר דווקא על גברים בסיפור הזה, על גברים כותבים. יש פודקאסט מעולה שנקרא "My Dad Wrote A Porno" - אבא שלי כתב פורנו. [שרית מהמהמת בעניין] אוקיי, זה היה בגדול…
שרית: גדול.
ד"ר פיינהולץ: בחור צעיר, יש כבר עונה שישית, זה כאילו מגה להיט, שאבא שלו כתב רומן רומנטי, אוקיי? שנקרא, "Belinda Blinked". [שרית צוחקת] ככה זה נקרא. היא עובדת באיזה כלבו, בחנות של מחבתות וסירים, והיא… זה באמת… זה קומי מהמשפט הראשון, הכל כל-כך רע, וחותר למגע מהר, וכאילו סליזי וזה. ומה שהם עושים בפודקאסט הזה, זה באמת נהדר, הוא פשוט הביא עוד שני חברים, הוא מקריא את הספר של אבא שלו, והם נקרעים מצחוק.
[הקלטה - מתוך הפודקאסט "My Dad Wrote A Porno"]
Jamie: “Belinda’s breasts plunged to freedom and her nipples immediately stood on… stood…”
Alice: “Stood on end?”
Alice & James: [laughing loudly]
Alics: [laughing] “What do you see?”
Jamie: [laughing] “”And her nipples immediately stood to attention”.”
Alice: [laughing] “to attention?”
James: [laughing loudly] “WOW!”
Jamie: “I mean, I dread to think what’s going to happen when she takes her knickers off.”
ד"ר פיינהולץ: וזה הפך לתופעה. אבל אני אומר, כי יש משהו ב… ב"אבא שלי כתב פורנו", שמגחיך את כל התופעה הזו.
שרית: כי זה פורנו, כי זה בדיוק זה. אנחנו לא כותבות פורנו.
ד"ר פיינהולץ: אבל יש איזשהו מתח, את יודעת, כשאנחנו מסתכלים, שוב, נטפליקס, אחד הסרטים הכי נצפים בישראל בשנים האחרונות, ספר שנקרא "365 יום", [שרית מהמהמת] שהוא סרט…
שרית: ספר פולני?
ד"ר פיינהולץ: …סקס פולני, שזה כבר אוקסימורון.
שרית: לגמרי.
ד"ר פיינהולץ: שקשה להכיל. בביקורת שכתבו עליו בוואלה, אני לא אשכח את המשפט הזה, לפני שהסרט יצא, אמרו: "אולי כדאי שהפולנים יתרכזו בסרטי שואה". [מעין ושרית צוחקות] לשם הם הלכו. סיפור כל כך דוחה ודבילי על גבר, שחוטף מישהי לשנה כדי שהוא יתאהב בה. שזה כאילו גרסת השחור של "50 גוונים של אפור" כזה. אבל זה תפס. זה היה אחד הסרטים הכי מצליחים. אבל, כאילו, מבלבלים בין הז'אנרים האלה.
שרית: נכון. נכון, ממש מבלבלים. כאילו, לא, זה… קודם כל, זה ספר שכן נחשב בז'אנר, חד משמעי, הוא ספר שתורגם גם לעברית, אהה… ואני חושבת… ואם אני זוכרת נכון, אז הסופרת היא זאת שעשתה את הסרט בכלל, הוא לא…
מעין: אוקיי.
שרית: הוא הצליח בגלל הסרט, כי היא הפכה את זה לסרט. אם אני זוכרת נכון, לא בטוחה ב-100% שאני צודקת, כמעט בטוחה.
ד"ר פיינהולץ: לא בטוח ששווה להתעמק…
שרית: נכון.
ד"ר פיינהולץ: …כל כך הרבה בסרט הזה.
שרית: נכון, ואני ראיתי את הסרט, ובחצי שעה הראשונה פרשתי.
ד"ר פיינהולץ: כי?
שרית: כי זה בדיוק היה זה. זה רק היו שם סצנות של… של סקס, ובעיניי, העלילה לא הייתה אמינה מספיק. אמרתי: "לא רוצה לקרוא כזה דבר, לא רוצה לראות כזה דבר, זה לא אמין בעיניי". אני מחפשת את הפסיכולוגיה, שמאחורי גבר שמתאהב באישה, להבין למה הוא מתאהב בה או הפוך. מה מפריע להם, איך שני אנשים, שיכולים להיות מנוגדים מאוד בדעות שלהם, ובלא יודעת במה, פתאום מוצאים את הדרך להיות ביחד. זה בעיניי הסיפור. אני קוראת ספרי אופל, זאת האהבה הכי גדולה שלי, זה חטיפות וכאלה.
ד"ר פיינהולץ: מה זה ספרי אופל? החטיפות וכאלה?
שרית: כן.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי.
שרית: שהגיבור הוא גיבור מאוד, מאוד רע, הוא אנטי גיבור. הוא… הוא…
ד"ר פיינהולץ: זה כאילו יותר למחוזות ה-BDSM, וזה?
שרית: לא, BDSM זה אפילו לא זה. BDSM זה עם… בהסכמה.
ד"ר פיינהולץ: הבנתי.
שרית: זה לא בהסכמה, בדיוק כמו שקרה לבחורה הזאת ב-"365", זה לא בהסכמה, המין, הוא לא בהסכמה. אני מתאהבת בסיפור הזה, שהיא מצליחה לשנות אותו, וכשהוא מתאהב בה, הוא מתאהב רק באחת. אין סיכוי שהוא יאהב מישהי אחרת אי פעם בחייו. כי היא זאת ששינתה לו את החיים.
מעין: "היפה והחיה", תכלס.
שרית: כן.
ד"ר פיינהולץ: וואו, לא מאמין שהצלחתם לקחת את זה [מעין ושרית צוחקות] ל"היפה והחיה". די, נו.
מעין: אבל אתה מבין, אני חושבת שזה מה שאותי הכי מ…
ד"ר פיינהולץ: רגע, לא, לא, לא. [מעין ושרית צוחקות]
מעין: רגע…
ד"ר פיינהולץ: אני יוצא חוצץ. אני יוצא חוצץ. "היפה והחיה" זה אדם שיש לו - כמו שאת אוהבת להגיד, מעין - סדק. יש לו איזשהו פצע, הוא לא מכיל את עצמו, הוא לא אוהב את עצמו, ולכן הוא לא ראוי להיות נאהב, [בפאתוס] וכל הלופ הזה.
מעין: אחד לאחד…
שרית: אחד לאחד.
מעין: …מודל של ספרות האופל.
שרית: אחד לאחד.
מעין: זה בדיוק העניין. זה מה שכל-כך מעניין בזה, שה… הפער בין המורכבות של הסיפורים, בסיפורי אהבה, וגם בס… לא משנה לאיזה כיוון הם הולכים, ואיך שאנחנו תופשים אותם. זאת אומרת, כשאנחנו מדברים על, על ספרות רומנטית, ועל סיפורי אהבה, ועל סיפורים של תשוקה, זה ישר נשמע ס… או סליזי, או דביק ומתקתק. כשבעצם מדובר על… על…
ד"ר פיינהולץ: יש שם עומק גדול.
מעין: כן. זאת אומרת, זה סיפורים מאוד-מאוד מורכבים, ואני חושבת שה… ה-labeling הזה, שהולך לספרות הזאת, זה איזשהו משהו שנורא שווה לבדוק ולהסתכל עליו. על למה אנחנו כל כך נרתעים מאהבה ותשוקה, שהם בעצם חלק כל כך מהותי וכל כך עמוק, מלהיות בן אדם.
ד"ר פיינהולץ: נו, אני אגיד רגע על עצמי, ואז אני אשמח, שרית, [מגחך] לתזה שלך פה. יש לנו פה על השולחן את "50 גוונים של אופל", שזה השני.
שרית: נכון.
ד"ר פיינהולץ: עכשיו, זה לא ספר שקניתי, אני הבאתי אותו היום. כי אמרתי: "יש לנו…". זה באמת סיפור… [מעין ושרית צוחקות] אז אמרתי: "אני צריך להבין מה הסיפור". הלכתי לאסוף את הילד מהגן, ויש לנו…
מעין: מתה לראות איך זה הגיע לשם. [צוחקת]
ד"ר פיינהולץ: ליד הגן יש ספרייה כזו של השכונה, שאנשים משאירים ספרים.
מעין: ממ… נכון. כן.
ד"ר פיינהולץ: נו, אני שם ספרים, לוקח ספרים. עברתי, פתאום ראיתי את זה. כולל את הספר השלישי, אותו לא לקחתי. אמרתי: "אוי, זה הזדמנות".
ואז אני מוציא, ואז אני אומר: "אוקיי, עכשיו אני צריך ללכת את כל הדרך מהגן עד הבית, עם הספר העבה הזה, שכולם מזהים". [מעין צוחקת] כי, כאילו, כולם קראו את זה. ולבושתי, הרגשתי קצת נבוך להחזיק את הספר ולפסוע איתו.
שרית: הגיוני.
ד"ר פיינהולץ: אבל בחלום שלך עוד עשר שנים מהיום, זה יהיה מדף סופר לגיטימי לצד עמוס עוז.
שרית: אפילו… אפילו כבר… קודם כל, הלוואי, אבל אני יכולה להגיד, שאני לפני עשר שנים קראתי ספרים באנגלית של הז'אנר, והתביישתי מאוד להגיד שאני קוראת אותם. אני קוראת בקינדל, אז בקינדל אתה לא יכול לדעת מה מישהו קורה. כי קודם כל זה באנגלית, ודבר שני זה כזה, אתה… לא רואים את הכריכות.
ד"ר פיינהולץ: אין כריכה, כן.
שרית: אין כריכה. ומאוד התביישתי לספר שזה מה שאני קוראת. כאילו, בחורה, עם תואר שני, כל מיני כאלה, עובדת בהיי-טק. מה זה הדבר הזה? לאט, לאט הבושה השתחררה, היום אני גאה מאוד להגיד שאני עושה את זה. וכן, המטרה שלי היא באמת הייתה, מלכתחילה, מהיום שהתחלתי לכתוב, זה לשנות את התדמית הזאת של הז'אנר. אין לי בעיה שלא יאהבו אותו, רק שלא יפס… לא יפסלו אותו כי זה דומה ל-"50 גוונים של אפור". ואני שוב אחזור על זה - אני מאוד אוהבת את הספרים האלה. קראתי אותם אינספור פעמים. שלא ישתמע, היא עשתה בשבילנו פריצת דרך מטורפת. אבל אני לא חושבת שאפשר להשוות, כמו שאני לא יכולה להשוות את הרלן קובן לעוד סופר מתח, זה לא אותו דבר.
ד"ר פיינהולץ: ברור, לכל אחד יש את הסגנון שלו.
שרית: כן.
ד"ר פיינהולץ: את התדר שלו, את הסטייל שלו.
שרית: וגם עשר שנים קדימה, אנחנו פחות כותבות סקס, אנחנו כותבות יותר עלילה. זה כבר לא כל עמוד שני.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי. אז דיברנו על אהבה, ודיברנו על תשוקה, שרית, בגלל שהצטרפת אלינו, אני מחזיר אותך רגע למעגל האהבה. או-או, בעצם מה שבא לך. המלצה, אנחנו לא נוטים לסיים ככה. אבל בהקשר הזה, המלצה של סרט אחד, ספר אחד, יצירה אחת, שאנחנו שולחים את המאזינים שלנו לדגום, למען שלום בית, או בכלל.
שרית: וואו. אפשר משהו ישן, ישן, ישן נושן?
ד"ר פיינהולץ: בטח, "קזבלנקה".
שרית: "אישה יפה".
ד"ר פיינהולץ: "אישה יפה".
שרית: חד משמעי.
ד"ר פיינהולץ: אז דיברנו על זה. כן, בעינייך "אישה יפה", הוא עדיין, כאילו…
שרית: זה בדיוק סיפור סינדרלה, בול! אני אוכל לראות אותו עשרות פעמים.
ד"ר פיינהולץ: "אישה יפה".
שרית: "אישה יפה".
ד"ר פיינהולץ: לקחנו. שלך, מעין?
מעין: שלי זה "נוטינג היל", זה, זה…
שרית: וואו.
מעין: ככה צריך להיראות סיפור קומדיה רומנטית מושלם.
ד"ר פיינהולץ: אין מנוס אלא להגיד משהו עם ג'וליה רוברטס? זה מה שקרה עכשיו?
מעין: אין מנוס, אין מנוס.
שרית: לא, אבל תראי איך זה עובד.
ד"ר פיינהולץ: אני אקח את זה למשהו אחר.
מעין: יאללה, נראה אותך.
ד"ר פיינהולץ: לא, פתאום לא נעים לי, כי זה בלי ג'וליה רוברטס.
מעין: מותר, אנחנו נרשה לך רק הפעם.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי, אז אני אגיד רגע, זה… הוא סרט קצת מוזר. והוא משונה, ואני לא בטוח שהוא על אהבה, יכול להיות שהוא בכלל על התבגרות, אבל הוא מעניין.
זה נקרא "לארס והבחורה האמיתית", ראיין גוסלינג בתפקיד נפלא. בחור צעיר, קצת משונה, קצת לא מחובר רגשית, קצת מבודד, שיום אחד מזמין באינטרנט בובת מין מתנפחת, [שרית מהמהמת] ומנהל איתה מערכת יחסים, וזה נשמע הכי סליזי והכי דוחה. זה סרט נוגע ללב ומחמם, ונפלא על אנושיות ועל חמלה ועל אהבה, כי כל השכונה וכל הסביבה וכל המשפחה שאומרים: "מה קרה לבחור, הוא השתגע". אומרים: "טוב, בוא נזרום איתו. אם זה עוזר לו, בוא נזרום איתו". ופתאום כל הקהילה מקבלת את אותה בובה, להיות חלק מהם. היא מתנדבת בבתי חולים, בבתי אבות.
מעין: אוי, זה גדול.
ד"ר פיינהולץ: יושבת שם, מקריאה סיפורים. זה לא סרט מצחיק, הוא סרט מוזר, הוא סרט משונה, אבל אני חושב שבסוף הוא סרט על המנוע הכי גדול של אהבה. זה אפילו לא אהבה רומנטית. זה אהבה למישהו, והיכולת להכיל אותו כמו שהוא, על כל התהליך שעובר בו.
שרית: ובזה הרגע…
ד"ר פיינהולץ: זו ההמלצה שלי.
שרית: ובזה הרגע הגדרת את הז'אנר הרומנטי. בדיוק מה שעשית עכשיו.
ד"ר פיינהולץ: אז אני הולך להחזיר את הספר [מעין ושרית צוחקות] לספרייה הציבורית, ליד גן הילדים, בעודי מנופף בו, בגן השעשועים.
שרית: "אני יודע על מה זה!".
ד"ר פיינהולץ: אוֹמֵר: "תראו מה קראתי, תראו מה קראתי!". נהדר.
[מוזיקת סיום - מתוך הסרט "הטוב, הרע והמכוער"]
שרית חיים, תודה רבה שבאת.
שרית: תודה לכם.
מעין: תודה רבה.
ד"ר פיינהולץ: מעין רוגל, תודה לך.
מעין: נועם פיינהולץ, תודה רבה.
ד"ר פיינהולץ: ונגיד תודה לדן ברומר שעורך אותנו, ומי יתן ואהבה תמלא את חייכם עד יומכם האחרון.
מעין: אמן.
ד"ר פיינהולץ: יצא לי יפה, ראיתם? יאללה, ביי.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios