עושים תנ"ך עם יותם שטיינמן - המפץ הגדול: סיפור הבריאה השני (שחר ענבר)

אם נעצור ברחוב אדם ונשאל אותו איך נברא העולם על פי התנ"ך, ככל הנראה הוא ישיב שבראשית היה תוהו ובוהו, ואז האל ברא את עולמנו במשך 7 ימים, ולאחר שאלוהים נח הוא עשה ניתוח לאדם וברא את חווה ומשם ממשיכים לסיפור גן העדן. אז.... לא. בפרק הקודם שוחחנו על סיפור הבריאה בשישה ימים כפי שמופיע בבראשית א'. הפעם נדון בסיפור שמופיע בפרק ב'. לכאורה, שני סיפורים שכולם מכירים. ובכן - רק לכאורה, שכן בפרק זה מוצגת בריאת העולם מחדש, ובצורה שונה לחלוטין! בצורה שסותרת לגמרי את כל מה שנכתב לפניה, ואיכשהו, בזיכרון הקולקטיבי שלנו, איחדנו בין שני סיפורים שאי אפשר לאחד ביניהם. למעשה, התנ"ך מספר שני סיפורי בריאה. שונים. לחלוטין. אז מדוע יש שני סיפורי בריאה? מה ההבדלים העיקריים ביניהם והאם ניתן ליישב אותם? כיצד מתואר אלוהים בכל אחד מהסיפורים? האם יש הבדל באופן פעולתו ובמידת שליטתו בתהליך הבריאה? מדוע? מהו תפקידו של האדם בכל אחד מסיפורי הבריאה? מהו הגן המסתורי הנטוע בעדן אשר מופיע רק בסיפור השני? האם מדובר במטאפורה או שניתן לזהות את מיקומו הגיאוגרפי, פה בעולמנו?בפרק זה בו מתארח חוקר המקרא שחר ענבר נדון בעוד נושאים מרתקים שעולים מסיפור הבריאה השני שבפרק ב: בריאתה של האישה וההשוואה לבריאת האדם שעליה קראנו בפרק א', אילו פתרונות השערת המקורות מציעה לסוגיות בהן דנו וכיצד ביקורת המקרא מסבירה את ההבדלים והסתירות הללו? איך התייחסו לקשיים הפרשנים במהלך הדורות ומה יש לגישות המחקריות העכשוויות להציע כפתרון אפשרי.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/09/2024.

[מוזיקה]

[פרסומת]

קריינות: רשת "עושים היסטוריה".

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "עושים תנ"ך", יותם שטיינמן מארח.

יותם: שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים. מי מכם לא מכיר את סיפור הבריאה שבספר בראשית, סיפורי הבריאה יותר נכון, פרקים א' וב', אנחנו מכירים? אולי לא ממש, אולי לא עד הסוף, ובכל מקרה, בקריאה קצת אחרת. שלום לחוקר המקרא שחר ענבר, ברוך החוזר, מה שלומך?

שחר: שלום יותם.

יותם: אז בפרק הקודם שלנו שוחחנו ארוכות על סיפור הבריאה הראשון שבפרק א' שבספר בראשית, ומטבע הדברים הפרק הזה, הפרק השני, סיפור הבריאה השני שבפרק ב'. בפרק שלנו, פרק ב', שוב מוצגת בריאת העולם מזווית קצת אחרת.

שחר: כן, אבל לא רק מזווית אחרת, הכל כאן שונה. קראנו את פרק א', למדנו את סיפור הבריאה, חשבנו שהבנו אותה, ואז מגיעים לפרק ב', ומסתבר שלא הבנו שום דבר.

יותם: לא הבנת כלום, ג'ון סנואו, אני עוד שם…

שחר: כלום. אנחנו מתורגלים לקרוא את הטקסט כרצף סיפורי שלם, ולכן אנחנו מתורגלים לדלג על בעיות. ובאמת, אנשים לאורך ההיסטוריה הגיעו לבריאת העולם שכתובה בפרק ב', הניחו שמדובר על המשך פרק א', ולכן הם דילגו, לפעמים בכוח, על השינוי הקיצוני הזה שיש במעבר בין בראשית פרק א' לפרק ב'. אם תעצור מישהו ברחוב ותשאל אותו איך נברא העולם לפי התנ"ך? הוא יגיד לך: בהתחלה היה תוהו ובוהו, ואז יש את היום הראשון, השני, השלישי, רביעי חמישי, שישי, ובשבת אלוהים נח, ואז הסיפור של אדם וחווה בגן עדן.

יותם: האמת שזה מעניין. אני שואל את התלמידים, אתה יודע, האדם מהרחוב הממוצע, באמת עושים מיקס משני הדברים האלה.

שחר: נכון, כי זה הסיפור שסיפרו לנו בגן, וזה באמת הסדר שבו כתובים הדברים בטקסט, אבל זה לא עובד ביחד, אי אפשר לקרוא את זה ביחד. אנחנו מקבלים בפרק ב' סיפור בריאה מאוד מאוד שונה.

יותם: אז אני מציע, בוא נקרא קודם כל את הסיפור, ננתח אותו, ואז ננסה להבין מה קורה שם.

שחר: סבבה. בשביל להכניס אותנו להקשר, אנחנו, לפי הטקסט, אחרי שנגמר סיפור הבריאה הראשון, אנחנו נמצאים בעולם שאמור היה להיות מסודר ומושלם, אחרי פרק א'. בפרק א' הכל נברא - שמש, ארץ, שמיים, צמחים, עצים, חיות, בני אדם, כוכבים, מדוזות, קינואה.

יותם: [צוחק] גם קינואה?

שחר: הכל, הכל מושלם בסוף פרק א'. סיפור הבריאה הזה מסתיים באמצע פסוק 4, באמצע פסוק ד' של פרק ב', בחלקו השני של פסוק 4 מתחיל סיפור הבריאה השני. תקריא.

יותם: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה".

שחר: ראינו שסיפור הבריאה הראשון נפתח בתיאור זמן. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". ראינו גם שסיפור הבריאה הבבלי, האנומה אליש, מתחיל בתיאור זמן - "בעת ממעל לא נקראו שמיים". כך נפתחים סיפורי בריאה, בתיאור זמן. וגם פה, "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". בוא תקריא שוב את כל הפסוק.

יותם: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה".

שחר: כבר בפסוק הזה יש פצצה, שמראה לך שאנחנו בעולם אחר מסיפור הבריאה של פרק א'.

יותם: מה? העולם נברא מפיצוצים, שחר? עשינו את הבדיחה הזאת כבר, נכון?

שחר: עשינו, עשינו.

יותם: אז נרוץ. למה? כי בעצם למרות שהצמחים נבראו בפרק הקודם, פה פתאום הם לא נבראו עדיין?

שחר: גם, אבל יש פה עניין יותר עקרוני, שאני בטוח שרוב המאזינות והמאזינים לא שמו לב אליו. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהתנ"ך לא נכתב על הירח, הוא לא ישות תרבותית שנכתבה בבדידות מזהרת בפני עצמה. התנ"ך הוא מסמך היסטורי שנכתב במציאות היסטורית וגיאוגרפית מסוימת, וצריך להבין את המציאות שבה שהוא נכתב, וחשוב לשים לב לתיאורים שלו, והתיאור פה הוא תיאור של מדבר. אין שיחים, אין עשבים, אין עצים, אין צמחייה, העולם נראה כמו מדבר, כי מעולם לא ירד גשם. תראה מה זה. בפרק א' סופר לנו שהבעיה העיקרית היא מים. יש יותר מדי מים, צריך להפריד את המים.

יותם: כן, ראינו שהמוטיב הזה של מלחמה של מים במים או ים במים וכל התהומות האלה, הם מאוד חזקים במיתוסי הבריאה.

שחר: נכון, הוא מופיע בהרבה מאוד מיתוסי בריאה בכל רחבי המזרח הקדום. בפרק א' יש בעיה של מים.

יותם: של עודף מים.

שחר: של עודף מים. התיאור הזה שפותח את הבריאה של פרק ב' הוא בדיוק הפוך. אין צמחים כי אין מים, אלוהים לא הוריד גשם, יש הרגשה של מחנק, של אבק, של יובש.

יותם: של רעב, של בצורת.

שחר: זה המצב האקלימי…

יותם: של מדבר, בוא.

שחר: של מדבר. זה המצב האקלימי שרלוונטי למי שחי בארץ. מקום יבש, שום דבר לא גדל מעצמו, וגם אין אדם שיעבוד את האדמה. עכשיו, בוא נזכר בפרק א', מה קורה שם עם הארץ ביום השלישי?

יותם: אה, שם כתוב שאלוהים אמר לארץ להוציא דשא, והיא מיד הוציאה דשא.

שחר: בדיוק. בפרק א' כולם ממושמעים. אלוהים אומר ודברים מיד קורים, כולם מסתדרים כמו חיילים. אלוהים אומר לאדמה להצמיח, והיא מצמיחה, אומר לה להשריץ חיות, היא משריצה חיות. בבריאה של פרק ב', כבר בהתחלה יש הרגשה שהדברים לא הולכים ללכת בקלות. הארץ צחיחה, כי "כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ".

יותם: כאילו, מאשימים אותו באיזשהו משהו שהוא לא עשה, הדברים לא עובדים, לכן אין צמחייה.

שחר: כן, כבר כאן אתה רואה שאלוהים לא יכול להסתפק בדיבור, הוא חייב לעבוד בעצמו, הוא לא המטיר. כבר מהפסוק הראשון אתה נכנס לעולם שבו צריך לעבוד קשה. זה לא תיאור של עונש, זה פשוט תיאור מצב. העולם פה פחות אידיאלי, ומהבחינה הזאת הבריאה היא הרבה יותר מתאימה לישראל. תדמיין את האזורים בשומרון, מסביב ירושלים, הררי, צחיח.

יותם: שלא לדבר על הנגב, אתה יודע.

שחר: הנגב, הרי יהודה. נכון, צריך להזיע בשביל לגדל גידולים. כבר כאן אתה רואה שמהרבה בחינות, פרק ב' של בראשית פשוט לא יכול להיות ההמשך של פרק א'.

יותם: הוא לא יכול להיות, נקרא לזה, היום השמיני של הבריאה, אם נשתמש במונחים מקראיים.

שחר: נכון, וגם לא שישי של הבריאה, כמו שטוענים חלק מפרשני ימי הביניים. זה לא היום השמיני או השישי של פרק א', זה היום הראשון של עולם חדש לגמרי.

יותם: אוקיי, אני אמשיך. "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

שחר: טוב, אז הארץ מושקת, אבל עדיין צריך לעבוד אותה בשביל שתצמיח דברים.

יותם: לפני שנתקדם, מי זה אד? [צוחק]

שחר: אד זה כנראה סוג של מקור מים שעולה מהאדמה ומשקה את הארץ. זו מילה אכדית.

יותם: רגע, רגע, רגע, גם הסיפור הזה לא מקורי? אני בשוק, שחר.

שחר: זה קצת מורכב…

יותם: כן.

שחר: כמו שאמרתי קודם, התנ"ך לא נכתב בוואקום. יש מאגר, יש pull תרבותי שממנו תרבויות שונות שואבות מוטיבים שונים. יש הרבה מאוד מוטיבים בסיפור, בסיפור הזה, סיפור גן עדן, שמופיעים בטקסטים ממסופוטמיה, טקסטים אכדים, שומרים. אין סיפור אחד מסודר שבו יש את כל המוטיבים ביחד שיכלנו לשאול ממנו, אבל בגילגמש יש כמה מוטיבים שנמצאים בסיפור הזה. בטקסטים שומרים ומסופוטמיים מוזכרים הפרת והחידקל ואל גנן ועץ חיים קסום, או יצירת האדם מהאדמה, או נתינת שמות לבעלי חיים, או אפילו הביטוי "עזר כנגדו". יש שיתוף של כמה מוטיבים שונים בתוך הסיפור שנלמד עכשיו בפרק ב'.

יותם: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

שחר: כמו בפרק א', אלוהים בורא אדם. אבל יש הבדל גדול בין הבריאה של האדם פה לבריאה שלו בפרק הקודם.

יותם: בעיקר, נראה לי, כי שם נבראו שניים. "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", יחד.

שחר: נכון, נפתח את זה אחר כך, אבל נכון. שם נבראו זכר ונקבה בו זמנית, פה רק אדם אחד. מה עוד מיוחד בבריאה הזאת?

יותם: כמו שאמרת קודם, אלוהים עובד בעצמו, הוא עושה דברים. הוא לא עומד מהצד, מדבר, מסתכל איך הדברים קורים. כאן כתוב- "וַיִּיצֶר", "וַיִּפַּח". ממש עבודה, פעלים.

שחר: נכון, וכאן גם יש משחק מילים על המילים "אדם" ו-"אדמה". אגב, אם תשים לב, יש שני יודים במילה "וַיִּיצֶר". ה"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם". אם נקפוץ שנייה לחז"ל, המדרשים של חז"ל מניחים איזומורפיות.

יותם: כלומר?

שחר: כלומר, דמיון מבני בין הנוסח של הטקסט לבין צורת העולם, לבין פעילות העולם. אז המדרש אומר: למה נאמר "וַיִּיצֶר", בשני יודים? כי יש לאדם שני יצרים. ולמה נאמר "וַיִּצֶר" לגבי בעלי החיים ביוד אחת? כי יש לבעלי החיים רק יצר אחד. לפי חז"ל, השפה והעולם תואמים.

יותם: "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר"

שחר: טוב, יש הרבה מה להגיד על הפסוק הזה.

יותם: [צוחק] כן.

שחר: דבר ראשון, "וַיִּטַּע". תראה כמה זה שונה מהפרק הקודם. אין כאן פעולת בריאה, לא כתוב…

יותם: הוא לא אומר.

שחר: ויאמר אלוהים יהי גן.

יותם: כן, נכון.

שחר: "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן". הוא נוטע בעצמו, אלוהים פועל בעולם, כחקלאי, כגנן. דבר שני, מה זה "גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם"? קודם כל עדן. גם המילה עדן היא שאולה.

יותם: כן, לא חשבתי שתוותר על זה.

שחר: מי שזוכר את המילה עד, המילה עד קשורה למילה עדן. בשפות שמיות, אכדית ושומרית, עדן, עדינו, זה מדבר, ערבה, מישור צחיח. כלומר, אלוהים נוטע גן פורח בתוך המדבר, בתוך השממה הזאת.

יותם: ושלח לי קישור לוויז, "גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם", איפה זה מקדם?

שחר: זו שאלה מעניינת, איפה דמיינו שנמצא הגן בעדן?

יותם: אנחנו חושבים היום שמדובר על מקום, ככה, אקסטריטוריאלי, כמו גן עדן במשמעות, של, לא יודע, בעולם הבא, בשמיים, משהו כזה.

שחר: נכון.

יותם: לא?

שחר: נכון, כי בעולם הבתר-מקראי, החליטו שהצדיקים שמתים מגיעים לגן עדן, והוא נמצא בשמיים. אבל בתנ"ך אין גן עדן במשמעות הזאת, וגם אין גיהינום.

יותם: על גן עדן וגיהינום בכלל, ועל העולם הבא, דיברנו בפרק שדיברנו בו על מוות בעולם העתיק, כמה מתאים.

שחר: כן. ונשאלת השאלה, איפה בדיוק הסופר מיקם את הגן? דרך אגב, זה לא גן עדן. יש מקום שנקרא "עדן", שוב, שממה, צחיח, ואלוהים שם בתוכו גן. הוא יצר גן, הוא ברא גן. תחשוב על מדבר, שבתוכו יש איזה נווה מדבר. זה הגן שבעדן. כן, אז איפה זה "מקדם" הזה?

יותם: אוקיי, קדם, מזרח, קֶדְמָה, נכון?

שחר: קֶדְמָה. בימים ההם מזרח היה הכיוון החשוב, כי שם זורחת השמש, לכן הוא נקרא קדם, קדימה. זה… אנחנו עם המצפן שלנו לכיוון צפון, המצפן פעם היה לכיוון מזרח. גם באוגריתית הוא נקרא קדם. הכיוונים במקרא הם ימה וקדמה, צפונה ונגבה. קדם זה מזרח, ימה זה מערב, כי שם הים, זה הצד השני…

יותם: כן.

שחר: הים התיכון. צפון זה צפון, ונגב זה דרום, אבל יש עוד שמות, גם בעברית, וגם בשפות שמיות אחרות לכיוונים. איך נקרא הדרום בעברית? ימין, או תימן.

יותם: אוקיי, אז למה ימין לדרום?

שחר: כי אם אתה עומד עם הפנים מזרחה, צד ימין שלך לכיוון דרום. ולכן הצפון נקרא בערבית…

יותם: אוקיי, שִמַאל.

שחר: שִמַאל, שמאל. האוריינטציה היא של אדם שעומד עם הפנים למזרח. מערב זה ים או אחור. טוב…

יותם: אתה יודע איך בערבית אומרים ימין?

שחר: איך?

יותם: ישר.

שחר: ישר.

יותם: יַסַאר.

שחר: מערב זה ים או אחור. טוב, אז גן בעדם מקדם, כלומר ממזרח. אחר כך מסופר על הנהרות שיוצאים מהגן, שניים מהן זה הפרת והחידקל.

יותם: טוב, זה ממש ממקם אותנו במסופוטמיה. פרת, חידקל, אנחנו יודעים איפה הם.

שחר: כן, ולכן יש כאלה שטוענים שמדובר על הגנים התלויים של בבל. או שמדובר על פרס. יש כאלה שחושבים שגן עדן היה בלבנון. יש כאלה שאומרים שמדובר אפילו על ירושלים. ה… רוב החוקרים טוענים שאין טעם לחפש כי הסיפור מעיד על עצמו שהוא מיתולוגי, עוד מעט אנחנו נראה את זה.

[חסות]

בוא נמשיך.

יותם: "וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". אני רואה שאלוהים עובד קשה, שחר. הוא גנן כמו שאמרת, הוא לא אומר לאדמה להוציא צמחים, הוא מצמיח אותם בזיעת אפיו.

שחר: כן. נכון מאוד.

יותם: אוקיי, אז מה התפקיד של עץ החיים ועץ הדעת? הם ישמשו איקונות כאלה בהמשך?

שחר: כן, עץ החיים נותן חיי נצח, עץ הדעת נותן אה…

יותם: כן… טוב…

שחר: דעת.

יותם: דעת.

שחר: מיניות, מודעות, זה נושא שלם בפני עצמו, אז לא נפתח אותו.

יותם: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת".

שחר: כן, אולי גם מכאן יש הוכחה שהסיפור הוא מיתולוגי ואין סיבה לחפש איפה נמצא הגן.

יותם: מה? בגלל שיש פה את הפרת והחידקל, אבל גם איזה שהוא נהר שסובב את כל ארץ כוש שבכלל באפריקה?

שחר: כן. למרות שבספר שופטים יש איזושהי דמות שנקראת "כושן רשעתיים", מלך ארם נהריים. היה מי שניסה להגיד שבגלל שהכושן הזה חי בארם נהריים, אז הנה הוכחה שהייתה עוד כוש, גם באזור הזה. אבל זה לא כל כך משכנע, כי השם "כושן רשעתיים" לא כל כך נשמע כמו שם של בן אדם אמיתי, וגם מה הקשר בין שם של בן אדם לאזור גיאוגרפי? כנראה שבסיפור גן עדן המחבר מתאר מקום מיתולוגי, קדמוני, ארץ מסתורית ונסתרת, שממנה יצאו הנהרות הגדולים והמוכרים ביותר בעולם המיושב, בזמן שנכתב הטקסט.

יותם: זאת אומרת, הנהרות הוא מכיר, ואומר, "הם יוצאים מהאזור ההוא שהוא גן עדן…"

שחר: זה המקור…

יותם: "שאני לא יודע בדיוק איפה הוא".

שחר: זה המקור שלהם, נכון. אז לנסות לחפש במדויק את הגן זה קצת ללכת נגד הטקסט. כי הגן אמור להיות סודי וקסום, ואצלו הגן צומח בהשגחה אלוהית, בניגוד לכל העולם שמסביב, שמחוץ לגן, שהוא יבש וצחיח וקשה ומדברי. ובסוף הסיפור הגן ננעל, יש לו שומרים, יש לו איזו חרב מתהפכת, אתה לא יכול להגיע אליו, אז כנראה שאין טעם לחפש איפה בדיוק הוא אמור היה להיות ממוקם.

יותם: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". הציווי הידוע.

שחר: כן, עכשיו, שים לב ליופי. רק עץ הדעת מחוץ לתחום. כמעט תמיד בתנ"ך כשיש ציווי ספציפי, בדרך כלל מה שקורה אחר כך זה שמפירים אותו…

יותם: [צוחק] כן.

שחר: ואז קורים דברים מעניינים. וגם כאן מניחים את האקדח במערכה הראשונה, אל תאכל מפרי העץ.

יותם: שחר בוא רגע ניישר קו, פרי עץ הדעת…

שחר: זה היופי. יש פערים בסיפור והם התמלאו בדרך כלל בפרשנויות נוצריות.

יותם: אז זה לא תפוח, נו בוא, נגיד את זה כך.

שחר: כן, דיברנו על זה בפרק שעשינו על יונה.

יותם: גם בפרק הזה וגם בפרק שדיברנו על יצירות אמנות בתנ"ך, בקיצור…

שחר: נכון.

יותם: ידוע כבר שזה לא תפוח.

שחר: בשום מקום בטקסט לא כתוב שהוא תפוח, קוראים לו רק פרי העץ. תפוח זו אקסיומה נוצרית שנכנסה גם אלינו, אבל לא כתוב תפוח.

יותם: אבל זה יפה.

שחר: כן. בגמרא יש כמה דעות מה היה פרי עץ הגן, אף אחת מהן היא לא תפוח. למעשה, הכי הגיוני שמדובר היה בתאנה. מבחינת ההקשר, תאנה הכי מתאים, כי בסוף הסיפור אדם וחווה העירומים מתכסים בחגורות, בגדים, מעלי תאנה.

יותם: אוקיי. "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

שחר: צריך לעצור פה ולומר את המובן מאליו. זה לא מה שקראנו בפרק הקודם.

יותם: כן, אם לא היה ברור.

שחר: כן, יש כאן סתירה מהותית בין שני הפרקים. מה היה סדר הבריאה בפרק א'?

יותם: עצים, חיות, אדם.

שחר: נכון, אבל נחדד בפרק א' - עצים, ואז חיות בשלבים שונים, ציפורים ודגים, ואחר כך שאר החיות, ואחר כך אדם, זכר ונקבה ביחד. והתהליך לקח שישה ימים. כאן אדם, רק זכר, ואז כל החיות בבת אחת, בסוף אישה מהצלע של האדם, אבל כל זה ביום הראשון של הבריאה. הרי ככה נפתח הסיפור. "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" אי אפשר ליישב את שני הסיפורים האלה ביחד.

יותם: עוד משהו, החיות, כאן, הן נבראות בשביל האדם.

שחר: נכון מאוד. דיברנו על זה בפרק שעשינו על המבול. פרק א', החיות נבראו לפני האדם, הם קיבלו ברכה לפרות ולרבות לפני שנברא האדם. למה אלוהים ברא אותם שם?

יותם: כי הוא רוצה למלא את זה, את העולם הזה שהוא יצר, בחיות כאלה.

שחר: נכון. יש להן משמעות משל עצמם, יש להן נוכחות. העולם של פרק א' צריך צמחים, צריך כוכבים, צריך חיות, צריך אנשים. עולם מתוקן צריך שיהיו בו כל הדברים האלה. כאן בפרק ב', למה נבראו החיות?

יותם: כי אלוהים לא רוצה שהאדם יהיה לבדו.

שחר: שאדם לא יהיה לבד, שיהיה לו עזר כנגדו. בלי להיכנס למשמעות של מה זה עזר כנגדו, בוא נאמר, לצורך הסיפור, שיהיה מי שיעזור לו. החיות פה נבראו בשביל האדם, לטובת האדם, לצורך האדם. הם משניים לאדם, אם אין אדם אין צורך בחיות. כשאלוהים ירצה למחות את כל בני האדם בתחילת סיפור המבול, ממילא הוא ירצה למחות גם את החיות, כי הם משניות לאדם ונספחות אליו. בפרק ב' החיות נבראו עבורו, כדי לשמש אותו. אלוהים פשוט יצר מלא מלא חיות בשביל למלא לאדם את הבדידות, את החור שבלב. אבל זה לא הספיק, ועדיין לא נמצא לאדם עזר כנגדו, ואז נבראת האישה.

יותם: "וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם". טוב, קודם כל אני חייב להגיד שוב, להדגיש כמה קשה אלוהים עובד. הנה ספרתי פעלים שחר: ויפל, ויקח, ויסגור, וייבן, ויביאה, עובד קשה.

שחר: כן, הוא לא מתבטל. הוא מאוד רוצה שלאדם יהיה עזר כנגדו. עוד משהו, הוא לקח אחת מצלעותיו, מה זה צלע?

יותם: צלע זה צלע, rib, לא? כאילו…

שחר: לא.

יותם: אוקיי.

שחר: צלע בתנ"ך היא קורה, או צד. צלעי המשכן, צלעי הארון, צלע ההר. יש פירוש דתי נחמד, הרמוניסטי-פרשני, שאומר שלמעשה אין סתירה בין פרק א' בבראשית לפרק ב', כי בבראשית א', הזכר והנקבה נבראו כאיזה יצור מוזר כזה עם שני צדדים, בצד אחד זכר, בצד שני נקבה.

יותם: מן אנדרוגינוס כזה?

שחר: כן, אולי זה בא מהמיתולוגיה היוונית, מ-יאנוס, היו לו שתי פנים, לשני הצדדים, אפשר למצוא לרעיון הזה מקבילה מתהילים, שם כתוב "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה". אז בניתוח אלוהים לקח לאדם צלע, כלומר לקח לו צד, ועכשיו הם מופרדים לשניים.

יותם: אני לא תמיד אוהב קריאות הרמוניסטיות, אבל זה פירוש נחמד.

שחר: נחמד… שלא מסתדר, לא עם הטקסט ולא עם ההיגיון.

יותם: [צוחק] כן.

שחר: כמה מוחות היו ליצור הזה? כמה לבבות? כמה ידיים? כמה רגליים? איך הוא הולך לשירותים?

יותם: אוקיי, פירוש הרמוניסטי.

שחר: זה פירוש הרמוניסטי למי שרוצה לפתור את הסתירה הזאת בין זכר ונקבה שנבראו יחד בפרק א', לזכר ונקבה שנבראו בנפרד בפרק ב'.

יותם: אז למה היה צריך בכל זאת לספר את סיפור הצלע? למה להוציא לו צלע במקום לברוא אישה, כמו שברא את האדם. כאילו, מה העניין?

שחר: כי אמרנו שהאדם הוא במרכז. כל החיות נבראו זכר ונקבה, עבור האדם. איך תיברא אישה? אם זה יהיה באותה צורה שבה נברא האדם הוא כבר לא יהיה המרכז, שניהם יהיו אותו הסטטוס. צריך שהיא תהיה עזר כנגדו, לא שווה לו. אנחנו בעולם פטריארכלי.

יותם: כן.

שחר: אז אלוהים עשה מה שעושים חקלאים היום עם בננות [צוחק] מייחרים אותם.

יותם: נו?

שחר: לוקחים ענף מצמח קיים ושותלים אותו באדמה.

יותם: עולם הדימויים שלך… טוב, לא רק עם בננות. חוץ מזה שבמקרה של ייחור, שני הצמחים זהים גנטית, בניגוד למה שמסופר פה.

שחר: כן, אבל הסופר לא התעסק בגנטיקה. אז על אותו העיקרון, אלוהים לקח צלע, בהשאלה מעולם הדימוי, הוא לקח ענף מהאדם, לא חשוב איזה, כי הנקודה העיקרית היא שהאישה נבראה מהאדם, היא חלק ממנו, וזה מה שאומר האדם בפסוק הבא.

יותם: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

שחר: זה משפט יפה, רומנטי, והיו לבשר אחד, ודבק באשתו, אבל אתה יודע מה אין בו?

יותם: רעש וצלצולים?

שחר: אין בו ילדים.

יותם: אוקיי, רעש וצלצולים, נו.

שחר: רעש וצלצולים. הוא מדבר על חיבור של בני זוג, אבל אין כאן שום זכר להולדה. מה הדבר הראשון שאלוהים אמר לאדם בפרק א'?

יותם: אה, נו, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ".

שחר: פרו ורבו. כאן הדבר היחיד שנאמר, ואפילו לא על ידי אלוהים, אלא על ידי האדם, זה - איזה יופי, מעכשיו יהיו זוגות בעולם. מאוד רומנטי, אין רמז לילדים. ופה מסתיימת הבריאה, ומתחיל הסיפור עם הנחש.

יותם: רגע, עכשיו זה זמן טוב מאוד לחדד קצת את ההבדלים בין פרק א' לפרק ב'.

שחר: אוקיי, אמרנו שמדובר על טקסטים שלא יכולים להיקרא ברצף אחד. שהם מספרים סיפורים שונים מדי.

יותם: למשל, סדר הבריאה שונה, בפרק א' צמחים, חיות ואז איש ואישה, בפרק ב' איש, צמחים חיות ואישה.

שחר: נכון, סדר הבריאה שונה לגמרי, ובעיקר בפרק א' הבריאה של הזכר והנקבה היא באופן סימולטני, ובפרק ב' בין הבריאות שלהם יש הפרש זמן משמעותי. הלאה, מבחינת לוח הזמנים, מה ההבדל?

יותם: בפרק א' הבריאה לקחה שישה ימים, בפרק ב' אין ימים בכלל, הכל קורה באותו יום.

שחר: נכון, הלאה. מה אומרים הסיפורים על התהליך של בריאת העולם?

יותם: בפרק א' יש תהליך הדרגתי, מחושב מראש. בהתחלה נברא האור ואז מפנים מקום, מזיזים את המים, נותנים לארץ להוציא דשא, ועצים ופירות, ואז כשבאות החיות יש להן מה לאכול, הגיוני כי זה נברא קודם, ובסוף באים בני האדם והכל מוכן עבורם. בפרק ב', קודם כל אלוהים יוצר אדם, ואז הוא שם לב שאין לאדם עזר כנגדו. כפתרון, נבראות החיות, זה לא מספיק, נבראת האישה.

שחר: בדיוק, בפרק א' יש תהליך חשיבה מסודר, צעד צעד. יש שם תפיסת עולם כמעט מדעית. יש עולם שבנוי לפי כללים מסודרים, לפי מיון מסודר, לפי תכנון קפדני. בפרק ב' אין תהליך מסודר, אלא אירוע מתגלגל של בעיות וחיפוש פתרונות, ניסוי וטעייה. זו בריאה מאוד מפא"יניקית.

יותם: [צוחק] כן…

שחר: הלאה, מה עוד?

יותם: אוקיי, בפרק א' יש כאוס, ויש בעיה של עודף מים, בפרק ב' נדמה שהעולם צחיח, כאילו מחוץ לגן עדן, העולם יבש, מאובק.

שחר: נכון. בוא נדבר על האדם, מה תפקידו של האדם בעולם? בשביל מה הוא נברא? בפרק א' אלוהים אומר לבני אדם "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".

יותם: תמלאו את הארץ.

שחר: תמלאו, תכבשו, תגיעו לכל מקום, תהיו אחראים על הבריאה. האדם הוא נזר הבריאה, הוא נברא האחרון, הכל מתוכנן עבורו. בניגוד קיצוני לכל זה, בפרק ב' הכוונה המקורית של אלוהים הייתה לברוא אדם, לקחת אותו, לתקוע אותו בגן, וזהו. לעבוד את האדמה, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". התפקיד שלו היה להיות בהאי…

יותם: [צוחק] כן. כזה ש…

שחר: לטפל בגן. בלי למלא את העולם, בלי לדאוג לחיות.

יותם: שעדיין לא היו קיימות, בואו נזכיר.

שחר: שעדיין לא היו קיימות. אז גם לא היה לו קומפוסט.

יותם: כן.

[שניהם מגחכים]

שחר: בהמשך, רק בגלל החטא שלו, הוא מגורש מהגן וצריך להתחיל לדאוג לעבוד את האדמה, להוציא ממנה לחם, אבל זה כבר בהמשך. מלכתחילה, האדם היה אמור להיות גנן.

יותם: גנן פרטי, בוא נגיד את זה ככה.

שחר: וזהו, פרטי וזהו, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". יש פה ניגוד אדיר בין האדם של פרק ב' לאדם של פרק א'. האדם של פרק א' הוא מלך, האדם של פרק ב' הוא פועל. הוא גם נברא לבד, ואמור היה להישאר לבד. הוא גם לא היה יכול למלא את העולם בכל מקרה.

יותם: כן, זה לא עובד ככה. זאת אומרת, כבר מהסיפור ניכר שהמטרה הראשונית הייתה לייצר אדם אחד שידאג לגן, וזהו, פחות או יותר.

שחר: נכון. בפרק א' לאדם אמור היה להיות ראש גדול, לכבוש את העולם, לרדות בחיות. בפרק ב' ראש קטן, אתה מטפל בגן. טוב, סיימנו עם העולם, סיימנו עם האדם, נעבור לאלוהים. איך מצטיירת הדמות של אלוהים בשני הסיפורים?

יותם: טוב, גם על זה דיברנו בכמה ובכמה פרקים. בפרק א' אלוהים מדבר ודברים קורים. הוא אל חזק מאוד, הוא מסתכל על הבריאה מבחוץ, הוא אומר וזה קורה. בפרק ב' הוא מתעסק בעצמו ובבריאה. הוא עושה דברים, הוא אל שפועל, הוא מאלתר, הוא… יש לו תוכנית אבל היא לא עובדת והוא עושה אותה בפועל.

שחר: נכון מאוד. בפרק א', אלוהים בעיקר מדבר ודברים קורים לפניו, וגם שפה ושם הוא עושה דברים, קשה לדמיין איך בדיוק הוא עושה אותם. מה זה "וַיִּבְרָא"? קשה לי לדמיין את זה. יש…

יותם: כן, אנחנו לא יודעים אם הוא אומר את זה או שזה חושב את זה, או…

שחר: לא, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים", אתה יכול לדמיין איך זה קרה?

יותם: כן.

שחר: איך זה נוצר? איך הייתה הבריאה? גם יש מעט מאוד פעלים בפרק א'. יש ויאמר, וירא, ויעש, ויברך. זהו. בפרק ב' יש הרבה מאוד פעלים, הרבה עבודה. אבל מעבר לפעולות, בסיפור הראשון של הבריאה הדרגתית, אלוהים הוא הרבה יותר אוניברסלי. הוא כל יכול, הוא מרוחק, הוא חזק, הוא בלתי מוגבל, הוא מזכיר את התפיסה של אלוהים בימינו. גם וירא אלוהים כי טוב, הזה שחוזר שוב ושוב, מה זה "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב"?

יותם: סוג של בדק בית שיצא לו טוב?

שחר: כן, זה בקרת איכות.

יותם: [מגחך] כן.

שחר: כל יום יש תכנון, יש ביצוע, "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". רואה שהכל בסדר, אפשר להמשיך הלאה. בסוף הוא בדק, והנה, אה… טוב מאוד.

יותם: אוקיי, ציון.

שחר: כן. לעומת זאת, בסיפור השני, בסיפור גן עדן, אלוהים הוא חצי אנושי כזה, הוא מאוד מעורב. כל הפעילות שלו מתרכזת בגן אחד, שם הוא עושה את הפעולות שלו, והוא טועה ומתקן, טועה ומתקן. הוא מזכיר את האלים של התרבויות במזרח הקדום. האלים הכנענים, והמסופוטמים, והמצרים, והבבלים. הם מוגבלים ולא יודעים הכל, וגם הוא מוגבל ולא יודע הכל.

יותם: והוא אומר, למשל, לא חושב על זה שלאדם לא יהיה עזר שנגדו. כאילו מפתיע אותו, כן? ואז כשזה קורה, הוא נתקע ובורא חיות, והוא אומר, "הנה, זה מספיק טוב". אבל אחר כך הוא מבין, "די, זה לא מספיק טוב", אז צריך לברוא אישה. או למשל, הוא לא חשב מראש על זה שאדם עלול לאכול מעץ הדעת. ואז כשזה קורה, הוא מגרש אותו מהגן כדי שהוא לא יאכל מעץ החיים. זאת אומרת, הוא טועה ומגיב.

שחר: כן, הוא כל הזמן טועה בהערכה שלו.

יותם: ועל הפערים האלה בדמותו של אלוהים, עמדנו לא מעט ובהרחבה, בפרק שעשינו על קריעת ים סוף.

שחר: כן, אנחנו מרחיבים בפרק שם על איך התפיסות המנוגדות האלה נמצאות בטקסט של שמות י"ד, בסיפור הנס על ים סוף. ומעבר לזה, גם סגנון הכתיבה של פרק א' הוא מאוד מוקפד, רשימתי כזה, מסוגנן, מקביל. שלושת הימים הראשונים מול האחרונים, הרבה חזרות, הוא מהודק. לעומת זאת, הסגנון של פרק ב' נראה כמו ז'אנר אחר, הרבה יותר סיפורי, פחות תיאור שנראה כמו סיכום אקדמי, כמו פרק א', ויותר ספרות פופולרית.

עכשיו, אחרי שראינו שיש הבדלים משמעותיים בין שני הסיפורים האלה, אפשר סוף סוף לשאול את השאלה שרבים מהמאזינות והמאזינים מכירים את התשובה. איך אנחנו מסבירים את ההבדלים האלה בין שני הפרקים? או, אם לדייק, איך אנחנו מסבירים את הסתירות החזיתיות האלה בין שני הסיפורים? בין עולם מלא מים, שבו אל כל יכול בורא באופן מתוכנן ומדורג, לאורך שישה ימים חיות, ואז בני אדם, סימולטנית, שימלאו את כל העולם, ויפרו וירבו, לבין עולם מדברי וצחיח, שבו אל, לא כל כך מתוכנן, שלא חושב מראש על הכל, בורא רק גן קסום, ויוצר אדם אחד, בשביל שיחיה לנצח ויטפל בגן, ואז לפי הצורך, בורא לו חיות, ואחר כך אישה, והוא לא רוצה שימלאו את העולם, אלא שישארו תקועים בגן.

שני הסיפורים האלה לא יכולים להשתלב יחד ברצף. אז יש מפרשני ימי הביניים, וגם אנשים בימינו, שאומרים שיש כאן כמה שלבים. שסיפור גן עדן הוא הרחבה של יום השישי, או שפרק א' הוא התגלמות האידיאלית והפילוסופית של הבריאה, ופרק ב' הוא איך שהיא קרתה בפועל. אבל זה לקרוא נגד הטקסט. התנ"ך נותן לנו שני סיפורים שונים של בריאת העולם.

יותם: וכאן אני מניח, חוקר המקרא שחר ענבר, אתה הולך להכניס את תורת התעודות.

שחר: כאן נכנסת השערת המקורות. בעצם הפתרון הכי סביר, שפותר למעשה את כל הסתירות, הוא לקבל את ההנחה שהפרקים האלה לא חוברו על ידי אותו מחבר, כי הם מספרים סיפורים שונים מדי, במידה רבה הפוכים. דתיים שמכירים את המתודולוגיה הזאת קוראים לזה "שיטת הבחינות". יש שתי בחינות שונות של המציאות בפרקים האלה, שתי גישות סותרות שהתנ"ך מציב מולנו כבר בהתחלה. אבל אם לא מקבלים כאקסיומה שהטקסט הוא אחיד ונכתב על ידי גוף אחד בזמן אחד, הרבה יותר פשוט להסביר שיש כאן שני כותבים שונים, שחיו בזמנים שונים, שההסתכלות שלהם והפרספקטיבה שלהם שונה. ואני רוצה לציין שזה מאוד יפה בעיניי שהבעיות האלה קיימות כבר בתחילת התנ"ך, כבר בשני הפרקים הראשונים של התורה. כי מהרגע הראשון מציגים לך שהתורה מורכבת מחיבורים שונים, של מחברים שונים, עם רעיונות שונים ומסורות שונות ואידיאולוגיה שונה. וזה לא רק בסדר, זה חיוני עבור ההבנה של מהו ספר בראשית, ומה היא התורה, ומהו התנ"ך. זה לא נעצר בבראשית, וזה לא נעצר בתורה.

יותם: גם אין סיבה, אתה יודע.

שחר: נכון. החיבורים האלה, הם נמצאים בכל ספרות המקרא, רק שאנחנו רגילים לשלב חיבורים שונים יחד כדי לשמור על הרצף, גם כשדברים לא משתלבים ביחד.

יותם: אתה יודע, ששואלים בדרך כלל אנשים, אוקיי, ספר לי את סיפור הבריאה, מה בדרך כלל אנשים אומרים? תעשו איזה ניסוי עם החברים שלכם, שלא מכירים כמוכם את "עושים תנ"ך", כן? יגידו לכם - ביום הראשון, ביום השני, ביום השלישי, ואז ברא את האדם והוא היה לבד וברא לו אישה מהצלע. כן? אנחנו פשוט עושים חיבור הרמוני בין שני סיפורים… אחלה סיפורים, טובים פשוט.

שחר: נכון. ואני אגיד אפילו יותר מזה - אפילו אתם, מאזינות ומאזינים, ואפילו אתה יותם, שאתם כולכם מבינים בשכל שיש כאן שני סיפורים שונים, שלא קשורים בשום צורה אחד לשני, קשה לנו להשתחרר…

יותם: נכון.

שחר: ממה שלימדו אותנו פעם, שמדובר על סיפור אחד מתגלגל ורצוף. זה מה שלמדנו בגן, זה מה שלמדנו בכיתה א', זה תקוע אצלנו. בראש, אנחנו מבינים שאלו שני סיפורים, בבטן, מבחינתנו עדיין מדובר בסיפור אחד.

יותם: אתה יודע, קוראים לזה פרק א', פרק ב', למה שזה לא יהיה אותו סיפור, כן? אבל בוא נדבר על עוד דוגמאות.

שחר: בוא נעשה תרגיל קצר, ואני מבקש שתחשוב לפני שאתה עונה. וגם המאזינות והמאזינים, תעצרו ותהרהרו בלבכם לפני שאתם עונים.

יותם: יאללה, סיקרנת, תשאל.

שחר: אני אצטט את בריאת האדם בפרק א' - "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים", וכולי וכולי. כמה בני אדם נבראו פה?

יותם: נראה לי שניים, די ברור, לא? אבל אני מכיר אותך, יש פה איזה מוקש, זכר ונקבה.

שחר: יפה, למה שניים?

יותם: זה נראה לי הכי נכון. זכר ונקבה, שני אנשים, מה אתה רוצה? לא הבנתי.

שחר: זה באמת נראה הכי נכון, אבל למה?

יותם: אוקיי, למה אפלטון?

שחר: למה שנחשוב שאלוהים ברא רק שני פריטים, גבר אחד ואישה אחת? אתה יודע מה? אני אשאל אותך אחרת. כשאתה מדמיין איך אלוהים ברא את החיות, אתה מדמיין שהוא ברא יונה אחת ותור אחד? הוא ברא יתוש אחד ויתושה אחת? נמל אחד ונמלה אחת?

יותם: נמל? אוקיי…

שחר: הוא ברא רק שני דגי בורי? שני פילים? שתי ג'ירפות?

יותם: תראה… שמע, האמת שלא חשבתי על זה אף פעם, אבל לדעתי הטקסט אומר שהוא ברא הרבה מאוד חיות, וכל מין, הוא ברא הרבה פריטים משני המינים, הם מילאו את הארץ.

שחר: כן, גם אני חושב ככה, הוא ברא את כל החיות למינן, את כל המין שלהן. בדמיון שלנו, הוא ברא הרבה מאוד פריטים של כל החיות, הוא ברא את כל המין, לא רק שני צפרדעים ושני קיפודים, כי מה יקרה אם חיה אחת תמות?

יותם: כן.

שחר: כל המין יכחד. הוא הרי תכנן למלא את כל העולם, אלוהים. אז למה כשהוא בורא את האדם, לא את האינדיבידואל, אלא "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ… זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". למה אנחנו מניחים שזה רק שניים?

יותם: את האדם, את ההומוספיאנס אתה אומר, נגיד?

שחר: נכון. אז זה המשך של אותו הטקסט של בריאת החיות ממקודם. אם אתה קורא את הטקסט כפי שהסופר התכוון, אז בפרק א' נראה שאלוהים ברא את כל בני האדם, את כל המין, שימלאו את כל העולם, וברך אותם שיפרו וירבו. אז למה אנחנו חושבים שנבראו רק שני אנשים?

יותם: לא, לא, הבנתי, מעניין. בגלל שאנחנו חושבים על פרק ב', על הבריאה השנייה. אנחנו קוראים את בראשית א', בראש שלנו, איפשהו מאחורה, תקועים אדם וחווה בגן עדן.

שחר: בדיוק. למרות שבבראשית ב', הוא בכלל לא ברא שניים, זכר ונקבה, הוא ברא רק את הזכר, ובסוף גם את הנקבה, אנחנו מניחים שפרק א' מספר על בריאתם של אדם וחווה, כפי שיפורט להלן בפרק ב'. אבל זו טעות להניח את זה. הסיפורים האלה נמצאים אחד אחרי השני, אבל זה כל מה שהם, אחד אחרי השני. אין ביניהם שום קשר.

יותם: כן, זה מאוד חזק, מאוד קשה לנתק את זה.

שחר: אנחנו, בגלל שאנחנו רגילים לערבב אותם, ובגלל שתורגלנו לעשות את זה מילדות, אז אנחנו מערבבים אותם ביחד, אבל התנ"ך לא מערבב אותם ביחד. הוא נותן לנו סיפור אחד על הבריאה, ואחר כך הוא נותן לנו סיפור שני על הבריאה.

יותם: תן לי עוד דוגמה מחשבתית כזאתי.

שחר: עוד דוגמה. אתה זוכר את שני העצים שבגן?

יותם: עץ הדעת שנותן דעת, ועץ החיים שנותן חיים.

שחר: כן, אלה שני העצים המרכזיים, אבל רק מעץ הדעת אסור לאכול. מה זה אומר?

יותם: שמעץ החיים אפשר לאכול.

שחר: ומה קורה אם אוכלים ממנו?

יותם: חיים לנצח.

שחר: חיים לנצח. אין מניעה לאכול ממנו. אז למעשה כשחושבים על זה, המטרה של אלוהים הייתה שיהיה גן, ובתוכו יהיה אדם, והוא יהיה הגנן, והוא יחיה לנצח, לבד בתוך הגן. הוא לא אמור היה להוליד ילדים.

יותם: כי ראינו שבסוף הוא דיבר על בני הזוג ולא על ילדים, או פרייה ורבייה, אם תרצה. מלכתחילה, גם לא הייתה לו אישה, אגב.

שחר: גם לא הייתה לו אישה, וגם הוא יכל לאכול מעץ החיים ולחיות לנצח. אז למעשה, זה די מסוכן עבור האדם להוליד ילדים, ושגם הם יחיו לנצח. זה יביא לפיצוץ אוכלוסין. הנרטיב הזה עומד בסתירה לפרק א'.

יותם: כי בפרק א', אלוהים בירך את האדם שיפרה וירבה.

שחר: בדיוק. התפיסה העקרונית של פרק א' היא שבני אדם אמורים לפרות ולרבות, ולמלא את הארץ. זו ברכה, ציווי. לעומתה, התפיסה העקרונית של פרק ב' היא שלא צריך הרבה אנשים, מספיק בן אדם אחד.

יותם: מה זה לא צריך? אין הרבה אנשים. [צוחק]

שחר: מספיק רק בן אדם אחד. הוא קצת השתעמם, כי לא היה אז יוטיוב, אז היה צריך למצוא לו פתרון, ואז הגיעה האישה, ואז כשאלוהים אמר לאישה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", אנשים תופסים את זה כאילו זה העונש שלה. זה לא עונש. כשאלוהים העניש את האדם, הוא אמר "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ". כשהוא העניש את הנחש, הוא אמר לו "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה". לאישה הוא לא אומר שהיא ארורה, הוא לא מקלל אותה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לסיפור גן עדן והנחש, אבל תשים לב שתיאורטית, עד שאלוהים אמר לאישה שהיא תלד בעצב בנים, מבחינת הסופר יש את עץ החיים ויש את אדם וחווה, והם לא אמורים להוליד ילדים, אלא לחיות לנצח. רק שאז הם אוכלים מעץ הדעת, מקבלים דעת, מבינים שהם ערומים, שיש לזה משמעות, אלוהים אומר לחווה שהיא תלד בעצב בנים, הם מגורשים מהגן, כתוב במפורש, הגירוש לא היה עונש. הגירוש מגן עדן היה כדי למנוע מהם לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם, ורק אחר כך אדם יודע את חווה והיא מולידה את קין והבל והסיפור מתניע משם. כי עקרונית, עץ החיים אמור היה להספיק לאדם וחווה. אני אגיד את זה שוב, הגירוש מגן עדן לא היה עונש אלא אמצעי זהירות. שאדם וחווה, שעכשיו יש להם דעת והם יכולים להתרבות, לא יאכלו מעץ החיים ויגרמו לפיצוץ אוכלוסין. זו הסיבה היחידה שהם גורשו. הסיפור בגן עדן היה אמור להיות על אדם אחד, מקסימום שניים, שחיים בתוך גן, לא שממלאים את העולם. בניגוד לפרק א' שהדרישה של אלוהים שם מבני אדם היא למלא את העולם. אלו שני אספקטים שונים מאוד על משמעות האדם בעולם.

יותם: אוקיי, שחר, אז אחרי שדיברנו על ההבדלים ועל הדמיון בין שני הסיפורים האלה, אני אנסה עכשיו להיות הקול של הרבה מאזינים ששואלים את השאלה הבאה: למה שני הסיפורים בכלל נכללים בקאנון? למה לא ויתרו על אחד מהם? הרי יותר הגיוני להשאיר סיפור, אחד מהם, בחוץ, ולהתייחס רק לסיפור השני.

שחר: זו שאלה מצוינת, ובעצם השאלה שעומדת מאחורי השאלה הזאת היא איך אנחנו תופסים את התורה? האם אנחנו רואים אותה כאיזה ספר אחד, שכשחיברו אותו הכוונה הייתה שיהיה אחיד, עם מסר אחיד, עם סיפור אחיד, שאמור להיות דומה לספרות מודרנית? כי אם ככה, למה באמת שיהיו שני סיפורי בריאה שונים, ושני סיפורי מבול שונים, ושני סיפורים על ים סוף שונים, ושני סיפורי שליחת מרגלים שונים, ושני סיפורי הכאה בסלע שונים, ועוד הרבה מאוד סיפורים כפולים, או סותרים. אבל אם כבר, משני הפרקים הראשונים של התנ"ך אנחנו לומדים שלא מדובר על חיבור אחיד, זה כנראה אומר שהתורה לא אמורה להיות נרטיב אחד רצוף, לוגי וקוהרנטי, שמייצג אמת אחת. שני הפרקים האלה מכינים אותנו להבנה שמדובר על קולקציה, על איסוף של מסורות וטקסטים, ורעיונות, וסיפורים, ושירות, ונקודת מבט תיאולוגית שונה. אנחנו יכולים להניח ששני סיפורי הבריאה, וכמובן ההמשך של התעודות שממשיכות את הסיפורים האלה, הטקסטים האלה נחשבו אוטוריטטיביים, חשובים, מרכזיים, בשלב מסוים, במקום שבו הם נכתבו. איך שאנחנו תופסים את התורה, זה לא איך שבישראל הקדום, או ביהודה, תפסו את התורה, או אפילו איך שהעורכים של התורה תפסו אותה. אנחנו חושבים שהתורה מייצגת משהו ספציפי, כי ככה התרגלנו, אבל זה לא מה שבישראל הקדום חשבו. הם לא היו נוצרים, והם לא היו יהודים אורתודוקסים עם משנה וגמרא ושולחן ערוך ורבנים ראשיים, הם היו חלק מקהילה מזרח תיכונית קדומה, והיו להם מסורות מכוננות שונות, ובשלב מסוים נוצר צורך לאחד את הטקסטים והמסורות האלה לחיבור אחד. הנוצרים עשו את אותו דבר בשלב מסוים, הם לקחו את ארבעת ספרי הבשורות ושילבו אותם זה בזה בחיבור שנקרא דיאטסרון, משנת 160 לספירה. הפרקטיקה הזאת הייתה קיימת אז באותם שנים. גם ספר התורה השומרוני מכיל שילובים ותפירות כאלה ממקורות שונים, וגם במגילות ים המלח יש חיבורים שהם קולקציה של טקסטים שונים שנגזרו והודבקו ברצף, וגם עורכי התנ"ך עבדו ככה. איפה שאפשר לשלב סיפורים בצורה יחסית חלקה שילבו, איפה שהם סותרים מדי, כמו כאן, העמידו אחד לפני השני, וזה מה שיצא. וזה היופי שבתנ"ך, וזה היופי שבתורה, וזה היופי בתיאורים השונים של בריאות העולם.

יותם: אני חושב שבמילים הנוקבות האלה, בדיוק הזמן לסיים את הפרק הזה, שהוא השני בסדרת הפרקים הזאתי על סיפור הבריאה הראשון והשני, בראשית א', בראשית ב'. חוקר המקרא, שחר ענבר, תודה לך על הדברים המרתקים הללו.

שחר: תודה לך.

[מוזיקה]

יותם: והיום, בפינת הפתגם שלנו…

לירון: שלום, אני שוב פה, לירון כהן, אל תתעלם ממני.

יותם: אוקיי… לירון, אני מניח שאת רוצה לשאול על עוד פתגם, אחרת למה באת?

לירון: מדויק. רציתי לדעת מה זה "הון תועפות"?

יותם: אוקיי, בואי נפרק את זה. הון, את יודעת מה זה?

לירון: כן, כסף, לא?

יותם: כמעט, לא מדויק. הון זה מכלול הנכסים שיש לאדם או ליישות כלשהי, כן? סוג של כסף, אבל לא רק.

לירון: אוקיי, ותועפות, לאן עפים?

יותם: זהו, שלא עפים. זה מגיע מאיוב כב' 25 "וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ". תועפות הן קרניים של חיה, כמה שזה נשמע מוזר. למשל, במדבר כד' 8 "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ". בתקופת המקרא, מתייחס השם "ראם" לשור הבר החזק ואדיר הקרניים, כן? "בכור שור", כן? אפשר להזכיר את הביטוי הזה. גם פסגות הרים מחודדות, למשל, נקראים בתהילים "תועפות", על שם הדמיון שלהן לקרניים גדולות, שבכלל בעולם העתיק היו סמל לכוח ולעוצמה. וזהו מקור הביטוי "הון תועפות", ממון רב, עוצמה, כוח, של הבעלים שלו.

לירון: מ-עו-לה. למדתי הרבה.

[מוזיקה]

יותם: זהו, עד כאן הפרק הזה של "עושים תנ"ך". תודה לצוות "רשת עושים היסטוריה", להילה שמש עורכת התוכנית, לדני טימור המנהל העסקי, שלי נוי מנהלת ההפקה, אביב שם טוב סמנכ"ל התפעול ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה, והכי חשוב לחוזה, כי אתה שם. אני יותם שטיינמן, עורך ומגיש.

תוכלו למצוא אותנו ב"חדשות העולם העתיק" בפייסבוק, מי שעוד לא מכיר, שם גם תוכלו לתקשר איתי, עם צוות התוכנית שלנו, להציע רעיונות לפרקים חדשים, להיות חלק מהקהילה הגדולה של "עושים תנ"ך". אתם מוזמנים לעקוב ולהאזין לנו בכל אפליקציות הפודקאסטים, בסמארטפון שלכם, ברכב או איפה שלא תהיו. ועד הפרק הבא, להתראות.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה