המוות הוא חלק מהחיים. וגם ההיפך. לאורך ההיסטוריה, בני אדם נולדו, חיו, אך גם מטבע הדברים – מתו. אילו טקסים ומנהגים ליווי את האדם בדרכו האחרונה בעולם העתיק? מה עשו עם הגופה? מהי "קבורה" ומדוע נכתב שאבותינו "נאספו אל אבותיהם"? על כל מצבה אנו רגילים לקרוא את האותיות ת.נ.צ.ב.ה – תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. במילים אחרות – החיים שלאחר המוות. אחת מעיקרי האמונה על פי הרמב"ם היא האמונה בתחיית המתים. כולנו גם מכירים את התיאורים על משיח בן דוד שיגיע באחרית הימים, אבל…מה בין תפיסות אילו לבין הטקסט המקראי? איך הטקסט עצמו מתייחס לעולם הבא והחיים שאחרי המוות, אם בכלל? מה בין גן עדן לגהינום? איתנו באולפן חוקר המקרא שחר ענבר בשיחה מורבידית בעליל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/02/2020.
קריינים: רשת "עושים היסטוריה".
[חסות]
[אות מוזיקלי]
"עושים תנ"ך", יותם שטיינמן מארח.
יותם: שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים.
משפט יפה שמיוחס ללאונרדו דה וינצ'י אומר: "כפי שהשינה מתוקה לאחר יום עבודה, המוות נעים אחרי חיים טובים". ביהדות של היום, התפיסה המקובלת היא שהמוות גם יפה לצדיקים שיזכו לחסדי העולם הבא, חיי נצח, גן עדן. על כל מצבה, כמו שכולנו לצערנו מכירים, יש כתובת, ראשי תיבות, ת. נ. צ. ב. ה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, החיים שלאחר המוות. אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם, היא האמונה בתחיית המתים. כולם מכירים את התיאורים על משיח בן דוד שיבוא באחרית הימים, ולכן חלקת קבר על הר הזיתים בירושלים עולה הון עתק. אבל, מה בין תפיסות תיאולוגיות אלה, לבין היהדות כפי שנשקפת מהמקרא עצמו? אנשים חיו ומתו לכל אורך ההיסטוריה, איך אומרים, המוות הוא חלק מהחיים. אבל, איך מתו פעם? אילו טקסים ומנהגים היו סביב מותו של אדם, ומה עשו עם גופה בימי קדם? אז כדי לנסות ולענות על השאלות המורבידיות האלה, שצצו לי באמצע החיים, נמצא איתנו חוקר המקרא, שחר ענבר, מה שלומך?
שחר: טוב מאוד, תודה שהזמנת אותי.
יותם: טוב מאוד, חי, חי.
שחר: חי וקיים.
יותם: אוקיי, אז, שחר, האם לפי היהדות והתנ"ך, נתחיל בשאלה הזאת, יש חיים אחרי המוות בכלל?
שחר: בשביל לענות על זה, צריך להגדיר קודם כל כמה מושגים שהם, אמנם בסיסיים ביהדות, אבל למעשה הם מורכבים נורא, והם תוצאה של התפתחות של הרבה מאוד שנים, והם גם יכולים להיות סותרים. אז בוא נגדיר מושגים כגון עולם הבא, תחיית המתים, גלגול נשמות.
יותם: עולם הבא, פשוט. האמונה שיש חיים אחרי המוות. האדם אחרי מותו עולה לשמיים, שם הוא הולך לגן עדן או גיהנום.
שחר: באופן הכי כללי, כן. בעולם הבא, כביכול, נערך משפט, למת, שבו נקבע אם מגיע לו שכר או עונש, מי שמגיע לו שכר הולך לגן עדן, מי שמגיע לו עונש הולך לגיהנום. תחיית המתים זו האמונה שבעתיד המתים יקומו לתחייה. גלגול נשמות זה האמונה שהנשמה של האדם תחזור לאחר מותו, ותתגשם בגוף חדש. אלה הגדרות הכלליות והבסיסיות, ועוד מעט ניכנס אליהם לעומק.
יותם: אוקיי, אז בוא נתחיל בצורה מסודרת. היהדות היום מכירה בכלל בעולם הבא? בגן עדן, בגיהנום, בגלגול נשמות, בתחיית המתים?
שחר: זהו, ביהדות היום אתה תמצא הכרה בכל האמונות האלה, למרות שאם אתה חושב על זה לעומק, חלקם סותרות אחת את השנייה. איך עולם הבא של גן עדן וגיהנום מסתדר עם תחיית המתים? המתים יפסיקו להישרף רגע בגיהנום, יחזרו לקום לתחייה בארץ, ואז יחזרו שוב? איך גלגול נשמות יכול לבוא ביחד עם תחיית המתים? מי מהגופים שבהם התגלגלה הנשמה, יקום לתחייה? כי הנשמה היא…
יותם: ברור.
שחר: חד חד ערכית, אינדיבידואלית, היא לא יכולה להתפצל לכמה גופים. יש הרבה שאלות סביב העניין הזה, כי היהדות אימצה הרבה מאוד תפיסות ואמונות במרוצת הדורות, והאמונות האלה לא תמיד חופפות.
יותם: והיהדות ה… בוא נגיד, מקורית בתנ"ך, במה הם האמינו? בוא נתחיל מההתחלה. בן אדם מת, קרה.
שחר: כשאדם מת צריך לקבור אותו.
יותם: אוקיי, זה הגיוני. איך קברו אז? באדמה כמו היום? אני זוכר שלמדתי פעם על משהו שנקרא מערות קבורה.
שחר: בתקופת המקרא הייתה חובה לקבור את המת בצורה מסודרת, והצורה המקובלת לאורך כל ימי המקרא, כל תקופת התנ"ך, הייתה קבורה במערות קבורה משפחתיות, שבהם נקברו בני המשפחה במשך דורות. ביזוי המת הנורא ביותר היה למנוע את המת לקבורה, וזה מה שעשו לירבעם, שהיה מלך ישראל החוטא, במלכים א', י"ד נכתב: "הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי יְהוָה דִּבֵּר".
יותם: זאת אומרת, ביזוי הגופה, זה העונש לירבעם, כי הוא היה חוטא.
שחר: כן.
יותם: אוקיי, איך התבצעה, תכל'ס, קבורה במערות האלה?
שחר: המערה הייתה חצובה בסלע, והיו בה בדרך כלל חדרים, ובהם סוג של מדפים או דרגשים, שהגופה של הנפטר הייתה מונחת עליהם באופן זמני. לאחר שהתכלה הבשר, היו מפנים את העצמות. בדרך כלל מתחת היה חלל, לערימת העצמות של בני המשפחה, שמתו קודם לכן, וכל בני המשפחה, עצמות של כל המשפחה, היו קבורות ביחד באותה מערה.
יותם: זה מה שבעצם כתוב בתנ"ך: "שכבו עם אבותיהם", פיזית, שכבו עם אבותיהם.
שחר: נכון, זה המקור לביטוי המקראי, "נאסף אל אבותיו", "שכב עם אבותיו". בחפירות ארכיאולוגיות, בכמה מקומות בארץ, נתגלו קברים מתקופת בתי המקדש, והקברים תמיד נמצאו מחוץ לתחומי היישוב, כי הקבר נחשב למקום טמא, וככה יודעים היום לסמל בעצם מהי הגבול היישוב המקורי.
יותם: אה, מעניין. היו קוברים אותם עם חפצים?
שחר: לפעמים. הארכיאולוגים מצאו בנוסף לעצמות, גם חפצים שהמת נקבר איתם, פכים קטנים שהכילו בשמים, תכשיטים, עגילים, צמידים, קמעות.
יותם: כמו המקובל בעולם העתיק.
שחר: כן, לפעמים גם כלי נשק, קערות אוכל קטנות, נרות שמן. בתיאור על קבורת המלכים, בתנ"ך פה ושם, יש ראיות שאת המלכים אחרי הקבורה היו שורפים באש.
יותם: שורפים?
שחר: שורפים, כן. יהורם, מלך יהודה, שהיה חוטא, נכתב שלא עשו לו טקס שריפה, כפי שהיה מקובל.
יותם: הממ, בוא נקרא את הפסוק.
שחר: "וַיְהִי לְיָמִים מִיָּמִים וּכְעֵת צֵאת הַקֵּץ לְיָמִים שְׁנַיִם יָצְאוּ מֵעָיו עִם חָלְיוֹ", המלך, כן, יהורם, "וַיָּמָת בְּתַחֲלֻאִים רָעִים וְלֹא עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו".
יותם: הממ, זה משהו מקובל, לא עשו את זה, כלומר, אם הוא לא היה חוטא, כן היו שורפים אותו.
שחר: נכון, זה היה העונש שלו, שלא שרפו אותו. גם את הגופה של המלך אסא שרפו באש, בדברי הימים ב', ט"ז, י"ד: "וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד". בירמיהו, פרק ל"ד, ירמיהו מנבא לצדקיהו המלך שהוא ימות בכבוד, במילים האלה: "כֹּה אָמַר יְהוָה עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב, בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ". [יותם מהמהם] גם את הגופה של שאול המלך ויונתן הבן שלו, שרפו אנשי יבש גלעד, לאחר מותם. אלה היו המלכים, וזה יוצא דופן. באופן כללי, היו קוברים במערות קבורה משפחתיות.
יותם: אוקיי, אז שחר, איזה עוד סוג של טיפולים בגופה היה חוץ מקבורה רגילה במערה ושריפה למלכים?
שחר: מצאנו שני מקומות בתנ"ך שבהם סופר על חניטה.
יותם: מעניין, חניטה כמו במצרים?
שחר: כן, אבל לא רק במצרים העתיקה, גם שושלת האינקה בדרום אמריקה, ושושלת האן בסין, נהגו לשמר מומיות. באזור המזרח התיכון, המנהג היה רווח בעיקר במצרים, ובתנ"ך כתוב שיעקב אבינו, הוא נחנט על פי בקשת יוסף הבן שלו, בבראשית נ', ג': "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל". וכמובן, יוסף בעצמו זכה להיחנט בבראשית נ', כ"ו: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם".
יותם: וואלה, תאר לך איזה ארכיאולוג מוצא את גופת יוסף שכתוב עליה, אני יוסף העברי. אוהה.
שחר: בטוח, כן.
יותם: כן, אוקיי, לפי היהדות מותר בכלל לחנוט?
שחר: זהו, שקשה לדעת, המקרא מתייחס לחניטה של יעקב ויוסף באופן ניטרלי, הוא לא כותב אם זה טוב או רע. ובקרב התנאים, הייתה מחלוקת האם יוסף פעל כשורה, כשביקש לחנוט את אבא שלו. באופן כללי, נראה שלא הייתה בעיה הלכתית עקרונית בחניטה, אם היא לא הייתה מלווה באיזשהו אקט מאגי. ויש אפילו מקור שמציין שיהודי מצרים נהגו לחנוט את מתיהם. כך שזה יותר עניין תרבותי, היום זה כבר לא מקובל, בימינו קוברים באדמה, מעפר באת ולעפר תשוב, ונגמר הסיפור.
יותם: דיברנו על הגוף, עכשיו בואו נלך לנשמה, מה קורה בתנ"ך לאחר המוות?
שחר: כלום.
יותם: מה זאת אומרת?
שחר: בתנ"ך אין אמונה בהישארות הנפש, לאחר המוות, אין חיים לאחר המוות.
יותם: מה זאת אומרת אין חיים לאחר המוות? אין עולם הבא, אין תחיית המתים?
שחר: אין כלום.
יותם: מה, זה יסודות היהדות?
שחר: אין כלום. יש חריגה אחת בספר אחד, דיברנו על זה בפרק שעשינו על ספר דניאל, [יותם מהמהם] תכף ניגע בה, אבל לאורך כל התנ"ך, בלי יוצא מן הכלל, אין שום דבר אחרי המוות.
יותם: אוקיי, אז מה קורה כשמתים? לפי התנ"ך.
שחר: לפי התנ"ך, כשהמת יורד לקבר, הוא נכנס לתחום שמשותף לכל המתים, לשאול.
יותם: שאול זה כמו גיהנום, לא?
שחר: השאול המקראי הוא בשום פנים ואופן לא כמו הגיהנום…
יותם: מה?
שחר: וזו תפיסה שגויה שהשתרשה בגלל ההתייחסויות הסותרות שיש במקרא ובחז"ל לנושא הזה. השאול זה מין עולם צללים תת-קרקעי שאליו מגיעות הנשמות, הוא נקרא גם ארץ תחתית, תחתיות ארץ, בור תחתית, כינויים כאלה, תשים לב למילה המנחה, תחתית.
יותם: כן.
שחר: כי השאול נמצא בתחתית הארץ. לפני שנרחיב, בוא נדבר קצת על הנשמה. מה זה? ההנחה של הקדמונים הייתה שהאדם מורכב משני חלקים, גוף ונשמה.
יותם: גוף, גשמי, הבשר, העור, האיברים. הנשמה, הרוח, הרוח שנותנת בגוף חיות, המחשבה, הידיעה, השכל.
שחר: נכון מאוד, כי הקדמונים הסתכלו על תינוק, ואז הסתכלו על כיסא ואמרו, איך זה ששני העצמים האלה מורכבים שניהם מחומרים פיזיים, אבל תינוק יכול לזוז ולדבר ולבכות, וכיסא לא?
יותם: גם שעון לא.
שחר: גם שעון, נכון, נכון. בהכרח יש לתינוק תכונה נוספת שאין בכיסא או בשעון. את התכונה הזאת הם שייכו לנשמה. היא מה שנותנת חיות ותודעה.
יותם: כלומר, תיאורטית, גם התינוק וגם הכיסא או השעון או חפץ אחר, היו אמורים להיות דוממים. אבל מכיוון שהתינוק חי, מדבר, מרגיש, הוא בוכה כשהוא רעב וכשכואב לו משהו, משהו מניע אותו. והמשהו הזה זה הדבר הלא ברור הזה שקוראים לו נשמה.
שחר: כן, התורה מזכירה בדיוק את ההבחנה הזאת. כשאלוהים ברא את האדם, הוא ברא אותו כביכול מאותם חומרים שמהם נבראו כל העצמים הדוממים בעולם.
יותם: חומר.
שחר: חומר. הדבר הנוסף שמתניע אותו וגורם לאדם לחיות זו הנשמה. זה מופיע בבראשית ב'…
יותם: על ההתחלה.
שחר: פסוק ז': "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".
יותם: עד שאלוהים לא נפח באפו נשמת חיים, הוא היה בעצם פסל, עשוי חימר, עפר, אדמה. ואחרי שאלוהים הכניס לאדם את הנשמה באפו, הוא הפך לנפש חיה, לגוף חי.
שחר: נכון, וזה עקבי עם האמונות של העמים הקדומים שהבינו שהנשמה היא הכוח שפועל בגוף האדם.
יותם: טוב, היא גם רוחנית, היא לא מוחשית, היא קצת מאגית, היא מפחידה.
שחר: נכון, נכון.
יותם: אבל גם בעלי חיים, הם חיים.
שחר: חיים.
יותם: כן, אתה יודע, אוכלים, מתרבים, גם להם יש נשמה?
שחר: לפי התנ"ך, אלוהים נתן נשמה לאדם, לא לחיות. לאדם יש כאילו תכונה נוספת, המודעות, היכולת לעבוד את אלוהיו, המוסריות, מה שאין, לפי התנ"ך, לבעלי החיים.
יותם: אוקיי, אז נסכם שהנשמה היא התכונה הנוספת, האקסטרה הזאת שיש לאדם, והיא בעלת מודעות, ומתיישבת בגוף הדומם.
שחר: נכון. עכשיו, במוות, גם לפי היהדות וגם לפי הדתות העתיקות האחרות, הנשמה עוזבת את הגוף במוות. הקונצנזוס בעולם העתיק, כמעט בכל התרבויות הקדומות, כולל של היהודים מתקופת התנ"ך, הייתה שהנשמות של המתים היו עוזבות את הגוף לאחר המוות, ומגיעות למקום שהתנ"ך קורא לו השאול. המבנה הכללי של העולם על פי הקדמונים היהודים, הוא מבנה שלמעלה יש שמיים, מתחת יש את הארץ, מתחת לארץ יש גוף שמכונה תהום, בדרך כלל הוא עשוי מים, ומתחת לתהום יש את השאול. נשמות האנשים שמתו הגיעו לשם, לשאול הזה.
יותם: זה, אגב, מזכיר לי מאוד את הציור של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, הציור נקרא "יום הדין"…
שחר: כן.
יותם: ובתחתית הציור יש תיאור של המתים שמגיעים לנהר והם צריכים לעבור אותו בסוג של סירה.
שחר: נכון, כל האמונות האלה היו חופפות במהות, לאן מגיעות הנשמות, והן משתנות בפרטים. השאול המקראי שלנו דומה מאוד להאדס היווני ולעולם המתים המספוטמי. הוא חופף גם למקום שנקרא "בית החופשית" לפי כתבי אוגרית, האמונה הכנענית. זה קיים בהרבה מאוד תרבויות.
יותם: אוקיי, בואו רגע נדבר על זה, קצת נרחיב על זה. אם אני זוכר נכון את הסדרות והסרטים שראיתי על הגלדיאטורים והחיילים הרומאים, היו שמים להם, למתים, מטבעות על העיניים.
שחר: נכון, תראה, אני הולך להשתמש עכשיו הרבה במילה שאול, למרות שרק ביהדות קוראים לזה ככה…
יותם: כן.
אבל זה פשוט יותר נוח לי מלהשתמש במושג "ממלכת המתים", או "עולם המתים".
יותם: אוקיי.
שחר: הכוונה היא בדרך כלל לאותו מקום בכל התרבויות האלה. האל של עולם המתים, כלומר אל השאול במיתולוגיה היוונית, נקרא האדס. עם הזמן זה הפך להיות השם של ממלכת המתים היוונית. אחד מהנהרות שיש בשאול לפי המיתולוגיה היוונית, העתיקה, נקרא אכרון. עוד נהר שהקיף את השאול נקרא סטיקס. לפי האמונה היוונית, העתיקה, המתים הפליגו שם בנהרות האלה אחרי שהם מתו, הם שטו במין מעבורת, ולנהרות האלה היה שומר, השומר נקרא כארון, והוא העביר את הנשמות מהגדה של העולם שלנו, לגדה של השאול, של העולם שמעבר לעולם שלנו, דרך הנהרות האלה.
יותם: אה, עכשיו זה גם מתחבר וגם הגיוני באיזושהי צורה, כן? צריכים לשלם, לשומר הזה, עם אותם מטבעות.
שחר: בטח, הוא לא עובד בחינם. כארון היה מעביר את המתים את הנהר רק אם היה להם את המטבע שצריך לשלם עבור הנסיעה. לכן היוונים הקדמונים נהגו לקבור את מתיהם כשמטבע מתחת ללשון שלהם. זו הייתה האמונה ביוון העתיקה וגם ברומא.
יותם: רגע, אבל לא אמרת שהשאול הוא בבטן האדמה?
שחר: אמרתי שהאמונות האלה חופפות במהות ומשתנות בפרטים. לפי התנ"ך, השאול הוא במעמקים, בתחתית. במיתוסים אחרים הוא בכיוונים אחרים, במיתוס המצרי, עולם המתים נמצא בשמיים המערבים. אצל היוונים הוא מעבר לאוקיינוסים. כדי לעבור את הנהרות האלה היה צריך לשלם לשומר, ולכן שרפו, קברו את הנפטר עם מטבע תחת הלשון כדי שלא ינדוד לאורך גדות הנהר.
יותם: רגע, שני דברים. אחד, אני זוכר, מהסרטים לפחות, ששמים את המטבעות על העיניים, האם זה משהו הוליוודי או שזה אמיתי? ומה זאת אומרת לנדוד לאורך גדות הנהר?
שחר: אתה צודק. לאחר המוות, מונח המטבע הזה שנקרא אוֹבּוֹל, מתחת ללשון של הנפטר או על העיניים שלו, מתים שנקברו ללא אובול, היו צריכים לבצע מעקף שלקח מאה שנים מסביב לנהר כדי להגיע לצד השני שלו. זה היה האדס, עולם המתים היווני והרומאי. גם במספוטמיה הייתה אמונה בשאול, כחלק מהאמונות שלהם, הם האמינו גם בעולם המתים המספוטמי, אליו ירד כל שנה האל תמוז, בחודש תמוז.
יותם: הממ… שלנו, שלהם.
שחר: ויצא משם באביב, הוא כאילו הביא את הקיץ, וזו המחזוריות של הטבע, לפי האמונה המספוטמית הקדומה. גם בכתבי אוגרית, הכנענים, האל בעל ירד לשאול, בקיץ, אחותו ענת הוציאה אותו משם בסתיו, ואז הוא הוריד גשם.
יותם: גם על זה דיברנו בפרק שעשינו בסוכות, האל בעל הוא האל האחראי על הגשם, הסערה, ובקיץ הוא כביכול יורד לשאול, נמצא שם, ויוצא משם בסתיו, וכך הוא יכול להוריד את הגשם.
שחר: נכון, ממלכת המתים הכנענים, שנחשבה כעולם שמעבר לחיים, הייתה, באמונה הכנענית, מקום של שחרור. לכן היא נקראה באוגרית "בית החופשית", האמונה הייתה שנשמות של המתים מבלות את הזמן שם באוכל ושתייה, ועל פי האמונה הכנענית יש אל בשם מוֹת.
יותם: הממ… מות.
שחר: מוֹת, מזכיר את המילה מוות. כן, לא סתם, והאל מות בולע את המתים וככה הם מגיעים לשאול. המוטיב של ממלכת המתים הזאת מופיע בעוד הרבה תרבויות קדומות. בגילגמש, בעלילת גילגמש, מתוארים המתים בעולם חשוך ועצוב ורוב הזמן הם בוכים בחושך, אוכלים עפר, מלאים תולעים. הבבלים והיוונים אכלסו את השאול שלהם בשדים ומפלצות וספינקסים, ודרקונים עם כמה ראשים, והידרות וקנטאורים ומה לא. בשאול שלנו, המקראי בתנ"ך, אין שליחי חבלה ואין מפלצות.
יותם: אוקיי, אז מה קורה בשאול שלנו? מה קורה שם?
שחר: יש שתי התייחסויות בתנ"ך. או שנשמות המתים יושבות שם ונחות ולא עושות כלום, סוג של לימבו אינסופי כזה…
יותם: סך הכל סביר.
שחר: כן.
יותם: יחסית לכל המפלצות של העמים.
שחר: יצאנו… יצאנו בזול, או שהן פשוט קפואות וחסרות מודעות כי הם סיימו את תפקידם. כך או כך, אין יציאה משם ואין תקומה לנשמות שמגיעות לשאול, למתים, לפי התנ"ך.
יותם: אוקיי, אתה יודע שאני אוהב דוגמאות, אז יאללה, שוט.
שחר: בישעיהו ל"ח, י"ח, המלך חזקיהו, החולה, מתפלל לאלוהים כדי לשכנע אותו, שאלוהים לא יהרוג אותו, ואומר, אני מצטט: "אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי. אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל", אני אדלג, "כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ".
יותם: ובמילים שלנו?
שחר: במילים שלנו חזקיהו אומר לאלוהים, מה הטעם להרוג אותי? בשאול לא מהללים את אלוהים. וכמו שאתה יודע, אלוהים אוהב שמהללים אותו. ותמצא את המוטיב הזה בעוד הרבה מאוד מקומות. למשל, תהילים ו' ו': "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ". תהילים קט"ו, י"ז: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה". דומה זה השאול. היורדים לשם לא יהללו את האל, יש שם דממה. זה אגב הסיבה למה ביהדות המקראית אין זכר לפולחן מתים או להאכלת מתים, למרות שבתעודות אחרות מהמזרח הקדום יש תיאורים של האכלת מתים או הקרבת קורבנות למתים. בקהלת ט', ה': "הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם", או באיוב י"ד, י"ב, כתוב: "וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם".
יותם: רגע, ובשום מקום בתנ"ך אין משהו שמדבר על הישארותה של הנשמה?
שחר: זהו, שזה לא ברור. זו באמת שאלה גדולה, האם יש הישארות של הנשמה לפי התנ"ך, כי אין כמעט בשום מקום ראייה מהפסוקים שהנשמה נשארת בצורה כלשהי לאחר המוות. יש כל מיני פסוקים שאפשר להבין לכאן או לכאן. למשל, בקהלת י"ב ז' כתוב: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".
יותם: אבל אולי זה אומר שהנשמה פשוט חוזרת לסוג של מאגר נשמות כזה, כי היא נגמר תפקידה, היא מילאה פונקציה מסוימת, היא ירדה לארץ לגוף מסוים של אדם מסוים, היא חיה שמה, ועכשיו היא סיימה את תפקידה, היא מאבדת את הקשר לגוף הגשמי הזה.
שחר: בדיוק.
יותם: והיא חוזרת ל-reservoir.
שחר: אולי היא נשארת, אולי היא חוזרת לאלוהים, למאגר הנשמות הזה, אבל בכל מקרה, השורה התחתונה היא זהה, אין המשכיות. יש בספר תהילים עוד כמה אזכורים מעורפלים שאפשר להבין אותם לשני הכיוונים, אבל בעשרות פסוקים משתמע שהשאול זו התחנה האחרונה, ושם זה נגמר, והמתים?
יותם: מתים.
שחר: מתים.
יותם: אוקיי, מי מגיע לשאול? אמרנו שהשאול זה לא גיהנום.
שחר: נכון, שאול זה לא גיהנום, אמנם בתרגום ה-70 השאול מתורגם לגיהנום, וחז"ל הקבילו בין השניים. אבל לפי התנ"ך, כולם מגיעים לשאול.
יותם: מה זאת אומרת, כולם? כולם?
שחר: כולם. כולנו מתים.
יותם: אהה.
שחר: וכל מי שמת יורד לשאול.
יותם: אוקיי, אז אין בעצם משמעות אם אתה כולם צדיק או כולם רשע?
שחר: לא, השאול זה התחנה הסופית, כל מי שמת מגיע לשם, כל הנשמות מגיעות, על פי התנ"ך, לשאול, בלי הבדל צבע, גזע, דת, מין, או רמת צדיקות, כי בתנ"ך אין אזכור לגן עדן או גיהנום, בתור המקום של הצדיקים והרשעים.
יותם: הזכרנו את זה גם בפרק בו דיברנו על דניאל, בעצם אין אזכור לגן עדן השמימי בתנ"ך, מי שלא הקשיב, אני ממליץ לשמוע את הפרק, בואו ככה ניתן חזרה זריזה על מה שאמרנו שם.
שחר: אוקיי, בתחילת ספר בראשית מסופר על מקום גאוגרפי שנקרא עדן, ושהיה בו גן, בבראשית.
יותם: פיזי.
שחר: פיזי, כן, בבראשית ב', ח' כתוב: "וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם", קדם זה במזרח, כלומר, מזרחית לארץ ישראל.
יותם: זה לא איזה רעיון של גן עדן, זה מקום.
שחר: זה מקום גאוגרפי במזרח, במספוטמיה, "וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר", המקרא מציין בדיוק איפה המקום הזה, העדן הזה, במספוטמיה. הוא כותב על הנהרות שיוצאים מעדן להשקות את הגן, "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים", לפי התורה השניים מתוך ארבעת הנהרות הם הפרת והחידקל.
יותם: זאת אומרת ממש מקום פיזי, סביוני עדן, ממש.
שחר: ממש, כן. אפשר להבין את זה גם מהעובדה שהאדם נוצר מהאדמה, הוא נקרא על שמה, אדמה, חול, ארץ, כדור הארץ. בהמשך הסיפור, האדם וחווה מגורשים מהגן הזה, בבראשית ג' כ"ד כתוב: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם", שוב, ממזרח, "לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".
יותם: זאת אומרת שאלוהים מציב שומרים בכניסה לגן עדן, על מנת לשמור על עץ החיים שנמצא בו, מה שאומר שמדובר במקום פיזי, יכולים לחזור אליו, יכולים להיכנס אליו בטעות, או שלא בטעות.
שחר: כן.
יותם: אחרת, למה לשמור עליו.
שחר: נכון, הביטוי "גן עדן" מופיע אחר כך פה ושם בתנ"ך, אבל בתור מקום אוטופי, כגן של אלוהים, כמקום עם צמחייה ופריחה, אבל ממש לא בתור מקום שאליו מגיעים אחרי המוות. זה אולי המקום לציין שסיפור גן עדן די חופף לסיפור מסופוטמי עתיק יותר…
יותם: מפתיע…
שחר: על גן עתיק, שנקרא, חכה לזה, "עדן".
יותם: וואו, אני לא ממש מופתע, אני כבר מכיר אותך. אבל…
שחר: עדן. עֵדין. E, D, I, N. בסיפור גן עדן השומרי מופיע סיפור מאוד דומה. המילה עדן, המשמעות שלה זה ערבה בשפה אכדית, והמילה אד בסיפור גן עדן, בפסוק "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה" פירוש המילה אד זה באכדית זרם מים, ובשני הסיפורים עובר מין מקור מים כזה שמשקה את הגן, גם בסיפור שלנו וגם בסיפור המספוטמי האדם נוצר מהאדמה ועבד בגן בציווי האל, בשניהם הייתה לגן יכולת להפוך את האדם לבן אלמוות, בשני הסיפורים יש התייחסות לצלע בתור איבר שנותן חיים, בשניהם יש דמות שמופיעה כעזר כנגדו של הגיבור, במילים האלה "עזר כנגדו".
יותם: דומה מדי הייתי אומר.
שחר: בשני המיתוסים אדם קורא בשמות לבעלי החיים, ויש עוד המון הקבלות. לענייננו, בתנ"ך זה כל מה שכתוב על גן עדן, לגיהנום אין שום התייחסות בכלל, יש התייחסות למקום בירושלים בשם גיא בן הינום, שזה מקום מזעזע שהיו מקריבים שם תינוקות למולך ועם התגלגלות המסורת לאורך השנים, יש השערה במחקר, וגם אזכור בגמרא, שיש קשר בין גיא בן הינום לגיהנום. אבל כקונספט במקרא עצמו, אין דבר כזה גן עדן ואין דבר כזה גיהנום.
יותם: ובגלל שאין גן עדן ואין גיהנום בתנ"ך, כולם מגיעים לשם, גם הצדיקים גם הרשעים, זה העניין?
שחר: כולם מגיעים, כולם מגיעים לשאול. זו התחנה הסופית. בספר בראשית פרק מ"ב פסוק ל"ח, יעקב אבינו לא רוצה שהבנים שלו יקחו את בנימין למצרים והוא אומר, "כִּי אָחִיו מֵת", הוא מדבר על יוסף, "וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה".
יותם: אה, הביטוי מאוד מוכר, זאת אומרת יעקב פוחד לרדת לשאול בצער.
שחר: כן. בספר שמואל מסופר על בחור בשם שמעי בן גרא שקילל את דוד, ודוד נשבע לו שלא יהרוג אותו. לפני מותו דוד אומר לשלמה בנו, במלכים א' ב', ט' "וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל". יש גם מקום בתנ"ך שבו מופיע תיאור על ירידה לשאול בפועל, בספר במדבר, העונש של קורח ועדתו, בפרק ט"ז פסוק ל"ג כתוב: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ".
יותם: האם יש תיאור פיזי של השאול הזה בתנ"ך?
שחר: בכמה מקומות התיאור של השאול המקראי מזכיר את השאול הכנעני, ואת האל מות שבולע את האנשים לתוכו. בישעיהו ה', י"ד כתוב: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ".
יותם: השאול פה מזכיר סוג של מפלצת כזאת שמורידה אל האנשים, בולעת אותם חיים.
שחר: כן, גם במשלי א', י"ב הרשעים מתוארים במשלי כמי שאומרים: "נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים", כלומר, יש לשאול תיאבון. בהמשך מתואר השאול כאיזו חיה שלא שבעה לעולם. במשלי ל' ט"ז: "שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן". בספר יונה, יונה מגיע לבטן של הדג ומתאר את השאול כמו הבטן של הדג, מקום שבו נאכלים יצורים ונתקעים שם. ביונה ב', ג': "וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל". אבל התיאורים האלה הם מטפוריים, כן? לא הם לא מילוליים.
יותם: כן.
שחר: חוץ מזה אין ממש תיאור פיזי של המקום, רק מופיע שהשאול נמצא בבטן האדמה. בדברים ל"ב, כ"ב: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית", או בעמוס ט', ב' כתוב: "אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם וְאִם יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אוֹרִידֵם". בישעיהו זה מופיע בכמה מקומות למשל בפרק י"ד פסוק ט"ו: "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר", השאול כאילו נמצא בפנים, בפנים האדמה.
יותם: איזשהו בור עמוק כזה.
שחר: בדיוק.
יותם: באר עמוקה שלא רואים את התחתית שלה…
שחר: כן.
יותם: ולשמה נופלים האנשים שמתים.
שחר: הנשמות שלהם, כן. לכן, אין שם ערים, אין שם נהרות, או ימים, או שבילים, או בתים, או גני שעשועים, או שום דבר. לעומת מיתוסים אחרים, שמדברים על ארץ מתים, שנמצאת במקומות אחרים. לפי המיתוס המצרי, למשל, בארץ המתים, השמימית, יש נילוס, כמו במצרים התחתית. יש שם עמקים, ואפשר לעסוק בחקלאות, אפשר לדוג. לפי המיתוס היווני, יש בהאדס חופים ויערות, ובמיתוס הבבלי, יש מתים נבחרים, ששוכבים על ספות, ויש שם גם סופרים שכותבים ספרים. הדבר היחיד שהמקרא מקפיד לכתוב על השאול זה שהוא במעמקים ושאין בו קיום בכלל.
יותם: זאת אומרת, שלפי מיתוסים אחרים יש נשמות שסך הכל לא רע להן בשאול, אבל אצלנו הנשמות מסיימות את תפקידם וסתם תקועות שם, גם הצדיקים הגמורים, אני מבין נכון?
שחר: כן, כולם מגיעים לשם והמקרא לא מכיר באפשרות של שכר ועונש אחרי המוות. אין, לפי התנ"ך, משפט לנשמות, אני מצטט שוב מקוהלת: "הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם". זה המצב. ואם אין משפט ואין גמול, אין מדורים שונים למתים, כולם תקועים ביחד, גם צדיקים, גם רשעים. איוב מתאר את זה יפה, הוא כותב: "כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי. עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ", אני מדלג, "שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ. יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ. קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו".
יותם: אגב, גם בסיפורי האבות, שבוא רגע נתייחס לזה שהם קרו קודם לסיפורים אחרים, עזוב רגע את המחקר, אפילו לפי התפיסה של מי שכתב ואסף את הסיפורים האלה, הבן אדם מת, נאסף אל אבותיו, קברו אותו וזהו, לא כתוב למשל, ש… לא יודע, יעקב הצדיק זכה לחיי נצח או העולם הבא או דברים כאלה.
שחר: בתנ"ך לא כתוב.
יותם: אוקיי, אם הנשמות מסיימות את תפקידם וסתם תקועות שם, איפה הצדק, שחר? איפה השכר? איפה העונש? למה שאני אהיה צדיק בעולם הזה?
שחר: זו באמת השאלה הגדולה, זו שאלה מעולה כי, אין, על פי המקרא, שכר ועונש לאחר המוות, הקדמונים היהודים האמינו בשכר ועונש בחיים עצמם, בפרק כ"ח בספר דברים למשל, יש פירוט על השכר שאלוהים ייתן לאלה ששומרים את מצוותיו ואת העונשים שיקבלו החוטאים, הכל בחיים האלה, כל תפיסת הגמול המקראית היא מצטמצמת לעולם הזה, כשהתנ"ך בא וכותב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", הוא כותב את השכר: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ".
יותם: שתאריך ימים.
שחר: כן.
יותם: גמול מיידי.
שחר: שתהיה… כן, עד גיל מבוגר, לפי התנ"ך השכר האולטימטיבי שמקבל הצדיק הוא למות בשיבה טובה, ולהעמיד צאצאים.
יותם: פשוט.
שחר: והעונש האולטימטיבי בעיני התנ"ך הוא הכרתת הצאצאים והשם והזכר. לכן התנ"ך מקפיד לציין שהגיבורים המועדפים עליו מתו בשיבה טובה, לאחר שזכו לראות את צאצאיהם.
יותם: כן, כל גיבורי התנ"ך מתו בני מאה ועשרים… פלוס.
שחר: נכון, כן. אתה גם יכול למצוא הד לחוסר הגמול העתידי הזה בכמה מקומות בתנ"ך, למשל בירמיהו בתחילת פרק י"ב הוא שואל: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" גם מתואר שירמיהו מבקש לראות במהלך חייו של אדם, מהלידה שלו ועד המוות, את הצדק של אלוהים, כי ביהדות עדיין לא היה קיים מושג של עולם הבא, אז ירמיהו הסתכל בעולם הזה, רואה שהרשעים מצליחים, רואה שהצדיקים סובלים, שואל את אלוהים איך זה ייתכן? הרי הגמול צריך להיות בעולם שלנו.
יותם: זאת אומרת, אם ירמיהו היה שולח וואטסאפ של "ברוך דיין אמת", אז זה לא שמישהו חס וחלילה מת, אלא זה שהוא שמח על הדיין, האל שעושה איתו חסד.
שחר: נכון.
יותם: אז מה התשובה לעניין הזה? איך זה קורה?
שחר: מחברי התנ"ך ניסו לתת כמה תשובות, בהינתן, שוב, שהעולם הזה הוא התכלית ואין קיום אחריו, השאלה, למה צדיקים סובלים ורשעים שמחים, העסיקה את אבותינו עד כדי כך.
יותם: שזה די מבאס, בוא נודה על האמת.
שחר: כן, גם החוסר הצדק הזה, רואים אותו בעיניים. אז הם יצרו את ספר איוב, שהוא ספר מיוחד שעוסק אך ורק בבעיה הזאת של למה צדיקים סובלים, ולמה רשעים נהנים. או, יותר נכון, אם אלוהים שופט את העולם בצדק, למה זה לא נראה לנו, על פניו, ככה?
יותם: כן, זה ספר ששואל בעצם - איפה הצדק?
שחר: כן, בספר איוב מועלות תיאוריות שונות על הגמול האלוהי. בתחילת הספר מסופר שאיוב הוא איש צדיק, ועשיר, ויש לו משפחה, ובגלל סתם התערבות של אלוהים עם השטן, נפלו עליו אסונות גדולים, שלא באשמתו, לא כעונש, אלא סתם ככה, והוא איבד את כל מה שיש לו.
יותם: שמע, האמת שזה רעיון גאוני, כל בן אדם שקורים לו אסונות, שואל את עצמו, למה? הרי אני לא אדם רשע, רוב האנשים הם טובים. בטח ובטח בתקופה ההיא שהייתה אמונה חזקה, שאלוהים משגיח, והצדיקים יקבלו שכר בעולם הזה, מה קורה אחר כך בספר? באיוב?
שחר: אז לאורך הספר יש ניסיונות לפתור את הסתירה הזאת בין היותו של איוב, איש צדיק, ובין האסונות שקרו לו. למשל הוא מדבר עם חבר בשם אליפז, שאומר לו, אם נענשת, בטוח חטאת, כי אחרת אלוהים לא היה פוגע בך, איוב מתעקש, שזה לא יכול להיות. והחברים שלו אומרים, אין אדם שיכול להיות צדיק לגמרי, בטוח אתה חטאת במשהו, וכל אחד הוא חוטא שראוי לעונש, איוב לא מקבל את הטענות האלה כי הוא לא מוכן לקבל את האפשרות שצדיק כמוהו יקבל עונש כזה חמור.
יותם: מה המסקנה הכללית של הספר?
שחר: אז זהו, זו השורה התחתונה באמת, וזה באמת הפתרון שאמור להיות ליהודים בתקופת התנ"ך, המסקנה של מחבר הספר מגיעה בסוף, שם פונה אלוהים לאיוב, ואומר לו: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה", כלומר, נסתרות דרכי השם, בני אדם לא יכולים להבין את השיקולים של אלוהים.
יותם: תשובה, בוא נגיד, ב-understatement, קצת מתחמקת, כן?
שחר: כן, אבל היא אמורה להספיק, זה כמו שאומרים, המפקד לעולם לא טועה, בצבא, זה תשובה שאומרים גם היום, אנחנו אין לנו את היכולת להבין את ה…
יותם: כל ויכוח תיאולוגי, אתאיסטי, בין דתות, שמגיע למבוי סתום, אומרים, "נסתרות דרכי האל", אנחנו לא יודעים.
שחר: נכון.
יותם: אוקיי, בואו נתקדם.
שחר: אוקיי, אז אם נסכם, לפי השקפת העולם המקראית, חיי האדם הם חד פעמיים, סופיים, לא ניתן לחזור אחורה אל העולם החיים, ואין כל קיום לנשמה לאחר המוות. יש חריגה בתנ"ך, אחת, היא מופיעה בספר שמואל א', בפרק כ"ח, שאול המלך עומד לצאת למלחמה והוא חושש, אז הוא הולך לגברת שהמקצוע שלה זה לעלות נשמות, בעלת אוב.
יותם: כלומר, ליצור קשר עם המתים.
שחר: נכון, הוא רוצה שהיא תעלה את נשמתו של שמואל הנביא, שמת לא מזמן, כדי להתייעץ איתו לגבי המלחמה בפלישתים, כי מסופר שאלוהים לא עונה לשאוּל. לפי הסיפור, היא מעלה את רוחו של שמואל הנביא המת, שמנבא לשאול שיפסיד בקרב. ועל פניו זו הוכחה לנצחיות הנשמה, שיש חיים אחרי המוות, שנשמות כן יכולות לצאת מהשאול.
יותם: נו, נכון, כי היא מעלה אותם.
שחר: נכון, אבל פה האירוניה, כי יש ציווי אלוהי לא לפנות לאנשים כאלה, בתורה יש שלילה של עצם המקצוע, ולעג להם. [יותם מהמהם] זה מעלה תהייה מה פתאום התנ"ך החליט פתאום להכיר במקצוע הזה ובפרקטיקה הזאת. מכיוון שכך, חז"ל עשו עבורנו את העבודה והרבה מאוד פרשנים הראו בכל מיני צורות שלמעשה בעלת האוב עבדה על שאול, היא רימתה אותו. הם הוכיחו את זה מפשט הכתובים, לא כל מיני פרשנויות מתפלפלות. באמת, אם אתה קורא באופן ביקורתי את הטקסט, אתה מוצא שבעלת האוב הייתה ערמומית, שלמעשה שאול לא ראה שום דבר, והיא סיפרה לו מה היא רואה.
יותם: מליסנדרה תנ"כית כזאת.
שחר: כן, היא עבדה עליו לאורך כל הדרך, כמובן שאפשר להבין גם שהיא באמת העלתה את רוחו של שמואל והכל כמו שכתוב, אבל שוב, יש פה סיפור שאפשר לקרוא לכאן או לכאן וקשה להוכיח מפה שהנשמה נשארת אחרי המוות.
יותם: ובכל מקרה זה מקרה בודד כמו שאמרנו, חוץ מהמקרה הזה, לאורך כל התנ"ך, מת הוא מת.
שחר: מת הוא מת.
יותם: אוקיי, תחיית המתים, איפה זה נכנס? זה לא נמצא בתנ"ך אתה אומר.
שחר: יש בתנ"ך התייחסות לאלוהים כמחייה מתים, בשירת "האזינו" אלוהים אומר: "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" או בשירת דבורה: "יְהוָה מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל", או בתהילים ל"ג, י"ט: "לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב". אבל בכל המקומות האלה מתכוונים להצלה של אלה שחשובים כמתים, לא כאלה שמתים בפועל. וגם ההתייחסויות זה בדרך שירה, כל הדברים האלה זה משלים, כנ"ל חזון העצמות היבשות של יחזקאל, זה כל הדברים האלה זה משל.
יותם: אולי, כמו שהיהודי הדתי האשכנזי היה אומר: "המחייה", זאת אומרת המחייה מתים, אבל לא כמישהו שהקים מתים, אלא כ-שתיתי כוס מים אחרי יום עבודה קשה.
שחר: יש בכוחו של אלוהים להקים מתים.
יותם: בדיוק. אני רואה שמדובר בסוגיה ספרותית של שירה, לא בסיפורים היסטוריים, שירת האזינו, שירת חנה, תהילים.
שחר: זה מוטיב, בז'אנר הזה שמראה שלאלוהים יש כוחות, אבל אם קוראים את הפסוקים האלה בהקשר הכולל של הפרק, לאחר המוות אין תחייה, גם לא לפי הכתובים האלה.
יותם: רגע, שחר, אבל אני זוכר שיש כמה מקומות בתנ"ך שבהם מסופר על אנשים שכן קמו לתחייה. איך זה מסתדר עם מה שאמרת, הרגע?
שחר: כמה? יש שלושה מקרים…
יותם: אהה.
שחר: …בתנ"ך שמתוארת תחייה של מת. אליהו, הנביא, מחייה בן של אישה צרפתית, שנתנה לו לישון אצלה, במלכים א', י"ז, למרות שלא כל כך ברור מהטקסט אם הילד מת, או שהוא רק היה חולה.
יותם: אל תהיה סקפטי, נו, תן לו את זה.
שחר: אוקיי, נניח. יש את הסיפור של אלישע שמחייה את בנה המת של השונמית, במלכים ב', פרק ד', ואיש מת שנזרק בחיפזון לקבר של אלישע והוקם על הרגליים, במלכים ב', י"ג. אבל מדובר בסיפורי ניסים, שבאו מאותו מקור, ונכתבו באותה תקופה, ובאו להאדיר את הנביא אלישע ואותו ספציפית.
יותם: אלו כל הסיפורים על תחיית המתים בתנ"ך?
שחר: כן.
יותם: טוב, אז מהם ברור כי אין פה כוונה שטבע האדם לקום לתחייה, קצת מבאס, אבל זה מה יש, אלא זה חלק ממחזור סיפורי הנביא אלישע.
שחר: כן, ובשני המקרים או בשלושת המקרים האלה זה מישהו שעכשיו מת, הגופה שלו הייתה טרייה מאוד, [יותם מהמהם] זה לא תחיית המתים…
יותם: במובן הקלאסי.
שחר: במובן הקלאסי, כן. וגם בסיפורים האלה, מחבר הסיפור הניח שבסופו של דבר, האנשים האלה, שקמו לתחייה, הם ימותו כמו כל בני אדם.
יותם: זאת אומרת, הם לא יהיו עם חיי נצח.
שחר: כן, המוות שלהם היה זמני. ו…
יותם: הוא החיה אותם ואז הם בסוף ימותו שוב.
שחר: כן, בוא פשוט נסגור את הנושא בשני פסוקים שהם נחרצים מאוד, כי הנושא הזה די נחרץ. הוא חוזר על עצמו, אמרתי, עשרות פסוקים בתנ"ך, וניקח שני דוגמאות מייצגות, ישעיהו כ"ו, י"ד "מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ".
יותם: פשוט, ברור, פשט.
שחר: פשט, ובאיוב ז, כ"ב "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה". כמו שהענן הולך ונעלם ומתפוגג, כך מי שמת ויורד לשאול, לא עולה ממנו.
יותם: מאוד נחרץ.
שחר: כן. ושוב, אני בכוונה מביא הרבה פסוקים, ויש עוד עשרות פסוקים דומים, כדי לראות לך עד כמה האמונה הזאת הייתה דומיננטית.
יותם: שמת הוא מת, הוא מת.
שחר: מת הוא מת, וזהו זה. עכשיו יש התפתחות. לקראת סוף ימי בית שני, התחילה להתקבע אמונה חדשה, אמונה בהישארות הנפש. יש שני פסוקים בכל התנ"ך, שבהם יש אמונה בהישארות הנפש, שניהם נמצאים בפרק שנכתב אחרון, בספר שנכתב אחרון, בתנ"ך, אחד הפסוקים הוא מעורפל, השני מדבר באופן יותר ישיר, על הישארות מסוימת, של חלק מהנפשות.
יותם: ואני אראה לך שאני מקשיב, קשב רב ל"עושים תנ"ך", אתה בוודאי מדבר על ספר דניאל, שהוא גם שם יפה, כמו שאמרנו, וגם אנחנו דנים בו הרבה לאחרונה, ככה יצא, נכון?
שחר: נכון. האמונה הזאת ממש הצליחה להיכנס, בדקה התשעים, בדלת האחורית, ברגע האחרון לתנ"ך. שוב, הם נמצאים בפרק האחרון, של ספר דניאל, שהוא הספר שחותם את התנ"ך, ונכתב בשנת 165 לפני הספירה. הוא סוגר את התנ"ך. בפסוק אחד כתוב במפורש, פסוק אחד זה נרמז, בדניאל י"ב, יש שיחה של הנביא דניאל, עם מיכאל המלאך, ומיכאל אומר לו, שבעתיד, "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם".
יותם: זו אמונה בתחיית המתים, בעצם.
שחר: נכון. עשרה פסוקים אחר כך מסתיים הספר, מסתיים התנ"ך, בנבואה עתידית על מתי תגיע הגאולה השלמה, קץ הימים, והספר מסתיים במילים של המלאך לדניאל: "אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה. וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין".
יותם: שזה אגב, מעניין, זה דבר שאומרים בתפילת האשכבה, ציינו את זה גם בפרק שדיברנו על ספר דניאל, אל מלא רחמים, "אל מלא רחמים… תעמוד לגורלך לקץ הימים".
שחר: נכון.
[אות מוזיקלי]
[פרסומת]
[אות מוזיקלי]
יותם: אז בדניאל יש כבר אמונה שמתים יקומו לתחייה, אגב, לא כתוב שכולם יקומו לתחייה, שתהיה תחיית המתים כללית, כתוב "רבים יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לדראון עולם".
שחר: נכון.
יותם: אוקיי, דיברנו בספר דניאל על האמונה הזאת, זה זמן טוב לפתוח את הדברים האלה ולראות מבחינה היסטורית למה דווקא פה משתנה האמונה בשאול ובשנת נצח, באמונה על תחיית המתים.
שחר: תחילת אמצע ימי בית שני, הזרם המרכזי של היהדות, היה הצדוקים, זו הייתה כת שהייתה מרוכזת סביב המקדש בירושלים והם ראו את עצמם נצר לצדוק הכהן, שהיה הכהן הגדול, כשנבנה בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך, כביכול. הזרם הזה היה סוג של שריד ליהדות המקורית, ולכן הוא דחה לחלוטין את האמונה בחיים לאחר המוות, כי ראינו שבכל התנ"ך אין אמונה כזאת, ויוספוס פלביוס כתב עליהם, "הם כופרים גם בנצח, בהישארות, בנצח הנשמה, וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול".
יותם: דיברנו עליהם לא פעם בעושים תנ"ך, בזמן מסוים עלו כתות נוספות בעם ישראל, בין השאר כת בשם הפורשים או פרושים שפרשה מחדש את התורה, ושמה דגש על תפילות ולימוד התורה ופחות על עבודת הקורבנות, עבודת המקדש, חז"ל הם צאצאי הפרושים, עם חורבן בית המקדש הצדוקים נעלמו מהנוף, והיום היהודים הדתיים, האורתודוקסיה היהודית, היא בעצם סוג של המשך דרכם של הפרושים.
שחר: מעולה, תשובה מלאה. אז בסוף תקופת בית שני האמונה בחיים שלאחר המוות, או היעדרה, פלגו ממש את היהודים, הכיתות נלחמו אחת בשנייה על הרבה נושאים, בין השאר על המחלוקת האם יש תקומה לאחר המוות. בברית החדשה בספר מעשי השליחים כ"ג, ח', מתוארת המחלוקת במילים האלה: "כי אלה הפרושים האמינו בתחיית המתים ובקיומם של מלאכים ורוחות, ואילו הצדוקים כפרו בכל אלה". לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה איבדו הצדוקים את בסיס הכוח שלהם ונעלמו, בדיוק כמו שאמרת, והאמונה בהישארות הנפש הייתה האמונה הדומיננטית, כי הפרושים הם אלה שנשארו וזה… כל זה התחיל אצל דניאל.
יותם: רגע, האם זה קשור לכיבושים שהיו אז ביהודה? הרי אמרנו שדניאל חי בזמן גזירות השמד של אנטיוכוס, ואז התחיל הראשונה לחלחל המוטיב הזה של מוות על קידוש השם.
שחר: נכון, נכון, הרי דיברנו בפרק שעשינו על דניאל, דיברנו על המרטירולוגיה, המוות על קידוש השם. סיפרנו את זה בפרק על חנוכה, מוות יהודי על קידוש השם הופיע לראשונה בימי גזירות השמד שקדמו למרד החשמונאים, השימוש המקורי במונח הזה התייחס ליהודי שבוחר למות ובלבד שלא להמיר את דתו, כי בזמן גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפנס הוטלו גזירות דתיות על היהודים, כמו האיסור על שמירת שבת וחגים, וחיוב על אכילת מאכלים לא כשרים. מי שלא קיים את החוקים האלה נענש והומת. ובאותה תקופה התחילו לצוץ לראשונה סיפורים ומדרשים על האמונה בחיים שלאחר המוות, והשכר של מי שמוכן למות ולא לעבור על דתו.
יותם: ואמרנו שמכיוון שספר דניאל נכתב, פחות או יותר, באותה תקופה, יש בו אזכור של תחיית המתים וחיים לאחר המוות. אם המוות הוא הסוף והגמול על מצוות הוא רק בעולם הזה, אז בשביל מה למות בעצם? משתמע שאין סיבה לקיים מצוות בזמן גזרות, כי, בואנה, חבל לאבד את החיים.
שחר: נכון.
יותם: אבל כשיש אמונה בחיים שלאחרי המוות, יש סיבה טובה למות על קידוש השם, להתעקש לבצע את אותם מצוות גם אם תמות בסוף, כי היי, אלוהים מתגמל את אלה שמתים על קידושו בעולם הבא.
שחר: נכון, לדוגמא בספר מקבים ב', שנכתב בסמוך לגזרות אנטיוכוס ומפרט אותם ואת הקושי של היהודים לעמוד בהם, בפרק ז' מופיע סיפור על אישה ושבעת בניה, היום הסיפור הזה מוכר בתור חנה ושבעת בניה.
יותם: עוד מיתוס מחנוכה.
שחר: נכון, לפי הסיפור, המלך ציווה עליהם לאכול חזיר, אחרת הוא ימית אותם, והם העדיפו למות אחד אחרי השני.
יותם: בעינויים, לא סתם.
שחר: בעינויים, כן, די מזוויעים. בסיפור הם מעודדים אחד את השני לפני המוות שלהם, שהם יגיעו לעולם הבא. עדיין אין גן עדן או גיהנום. יש רק עולם שאחרי העולם הזה. עוד לא התפתח הרעיון הזה מעבר לכך. ככל הנראה, הם התכוונו לתחייה של המתים שמוכנים למסור את נפשם. לדוגמה, בפסוק ט', כשהורגים את הבן השני, אני מצטט מה הוא אומר. "ויהי בצאת נפשו, ויאמר אל המלך: איש הדמים, הנה נפשנו בידך לקחתה, אולם אלוהינו שבשמים יעיר את רוחו עלינו, והחיינו לחיי עולמים, עקב אשר מתנו בעבור תורתו הקדושה". הבן הרביעי, אני אצטט גם אותו, הוא אומר "עוד נשמתו באפו ויאמר: טוב לחסות בה' מבטוח באדם, כי איקץ לחיי עולם ואתה לא תיקץ", כך אומר למלך.
יותם: כן, ממש אמונה במוות על קידוש השם.
שחר: כן, כן. ומיד אחרי הסיפור הזה, מסופר על יהודה המקבי ועל המרד הגדול שהיה להם.
יותם: שחר, יכול להיות שהושפענו גם מעמים סביבנו? כלומר, אוקיי, ברור שהושפענו.
שחר: ברור.
יותם: אבל האם לא המצאנו את זה והם לקחו מאיתנו אולי?
שחר: לא, לא. באותה תקופה יהודה הייתה תחת שלטון הלניסטי, שהחליף שלטון פרסי לפניו. הפרסים הם אלה שהביאו לעם ישראל את השינוי העיקרי מההפיכה שלנו מדת פוליתאיסטית, פגאנית, לדת מונותאיסטית. עם אל אוניברסלי ומופשט. הפרסים שלטו פה מאתיים שנים, הדברים האלה מחלחלים. מוטיבים בדת הפרסית, הזרואסטרית, שלא מופיעים בטקסטים הקדומים יותר, נכנסו אז לתנ"ך שלנו. טקסטים שמדברים על דיני טהרה, למשל, אבל גם דברים אחרים, כמו כיסוי ראש או מונותאיזם, האוניברסליות של האל, וגם האמונה בתחיית מתים ויום הדין העתידי. האמונות האלה חלחלו לאט לאט בתהליך ארוך והדרגתי.
יותם: גם בפרק שעשינו על חנוכה ראינו שלמרות שהמרד שהיה ביוונים, בסלואקים, בכל זאת היו מוטיבים הליניסטים שחלחלו ליהדות וזה הגיוני כי הם היו פה. אתה יודע, זה כמו להגיד, "אני לא רוצה שהתרבות האמריקאית תשפיע עליי". אי אפשר, זה לא עובד ככה.
שחר: נכון, הייתה השפעה חזקה מאוד על היהדות. הנה, סנהדרין, מושג מאוד חשוב ביהדות החז"לית, מילה ביוונית. כל מה שקשור לתפילין, שיטת עיבוד הקלף באופן שמתאים לתפילין, זה התפתח רק בתקופה ההליניסטית. ושיטת ייצור הקלף והכתיבה על הקלף הגיעה מההליניסטים. ולכן יש מעל עשרים מילים שקשורות לעור ולכתיבה, שמופיעות במשנה ובגמרא והם יווניות.
יותם: הגיוני.
שחר: דפטרה, קולמוס, סקרה, כמו שכל מה שקשור היום במחשב, זה באנגלית.
יותם: היגיון.
שחר: בייט, רם, מגה בייט, ריסט. כי המחשב…
יותם: אתה יודע, אתה יכול להמשיך, טלוויזיה, אינטרנט, הכל.
שחר: נכון, הטכנולוגיות האלה הומצאו על ידי דוברי אנגלית. ולכן היתה השפעה הליניסטית חזקה מאוד, בין השאר גם באמונה על הישארות של הנפש. מעבר לחיים שלנו. באמונה המצרית, אתה מוצא את אוסיריס שקם לתחייה. אצל המספוטמים אנחנו מוצאים את תמוז. דיברנו עליו, הבעל, הכנעני, קם לתחייה. בסופו של דבר זה חילחל גם אלינו.
יותם: אוקיי, מה השלב הבא של החלחול הזה או ספיגת התרבות הזאת מהעולם שמסביב?
שחר: השלב הבא עירב גם את גן עדן.
יותם: הפיזי.
שחר: הפיזי. עכשיו גן עדן עשה טלפורטציה לשמיים, הוא כבר לא פיזי. הוא כבר בשמיים. בין הספרים החיצוניים יש ספר חנוך.
יותם: הזכרנו אותו בכמה פרקים קודמים של "עושים תנ"ך".
שחר: נכון, דיברנו עליו, אני חושב, בעיקר בפרק שעשינו על משה רבנו, על מותו של משה. חנוך המקורי היה, נזכיר, מצאצאי האדם הראשון, אלוהים לקח אותו אליו, הוא נעלם. לפי האמונה המקראית, אלוהים נמצא בשמיים. אם אתה עושה אחד ועוד אחד, חנוך עלה לשמיים. בתנ"ך נכתב שהוא איננו, כי לקח אותו אלוהים. נגמר הסיפור, זה כל מה שכתוב בתנ"ך. במגילות ים המלח נמצא ספר פסאודו אפיגרפי.
יותם: שזה בעצם פסאודו - שקרי אפיגרפי.
שחר: שמייחס את עצמו, כביכול, לחנוך, אבל החלקים הכי מוקדמים של הספר הזה נכתבו במאה השלישית לפני הספירה. ושם יש כביכול הרחבה על תולדות חייו ורעיונות, שעד אז הם היו זרים ליהדות.
יותם: אז למה הם נכנסו דרך ספר שמיוחס לחנוך?
שחר: כי היה צריך לתווך את הרעיונות האלה לעם, אז יחסו אותו לחנוך המיתולוגי, ככה יותר קל להעביר רעיונות חדשים.
יותם: זה לא אנחנו, זה סיפור ששמענו על מישהו ש…
שחר: נכון, אתם מכירים את חנוך? הוא נעלם? בואו נספר לכם מה קרה לו. ספרי חנוך לא נכנסו בסופו של דבר לתנ"ך, כפי שאתה בטח יודע.
יותם: כן.
שחר: אבל הרעיונות שבהם חלחלו, גם חלחלו. לפי הספר, חנוך נרדם, אלוהים מתגלה אליו, הוא לוקח אותו למסע בשמיים. הוא עולה ועולה, הוא עובר כל מיני תחנות, עובר את שבעת הרקיעים, ממשיך לעלות עוד ועוד, עד שהוא מגיע לתחנה הסופית, נחש לאן הוא מגיע?
יותם: תחנת החלל הבינלאומית, לא, לגן עדן.
שחר: לגן עדן. עכשיו, גן עדן נמצא בשמיים. שם יושבות כל נשמות המתים הצדיקים וטוב להם, הם מבסוטים. בגן כמובן יש גם את עץ החוכמה, שהוא בטח עץ הדעת טוב ורע המיתולוגי, יש בספר תיאורים מאוד מפורטים ומגוונים של גן עדן, למרות שהצירוף של המילים גן עדן לא מוזכר, מוזכר "פרדס קושטה" [יותם מהמהם], אבל זה המקום לציין שספר חנוך נכתב בארמית, ואז הוא תורגם ליוונית, ומשם לאתיופית קלאסית, גֶז, וככה הוא הגיע אלינו.
יותם: זאת אומרת, תרגום של תרגום של תרגום של תרגום, אני מיד מתקשר לפרופסור נועם מזרחי, שיסביר לנו את כל הגלגולים השונים.
שחר: בדיוק, אז בכל מקרה יש נוסחים של הספר שבו חנוך נכנס ממש לגן, ויש נוסחים מאוחרים יותר, בהם גן עדן נועד לצדיקים, אז חנוך עצמו רק יושב בגן לאחר שהוא מת, ובטיול הזה שהוא עשה הוא רק עבר ליד הגן ולא נכנס ממש. אז יש לנו את חנוך מצד אחד. מצד שני, בין הספרים החיצונים יש גם ספר מפורסם אחר שנקרא "ספר היובְלים", שם כתוב שגן עדן קיים והוא מקודש, אבל נמצא בעולם שלנו. אפשר לומר שהתזה על איפה גן עדן לא הייתה סגורה עד הסוף, ואתה יכול לראות אבל את ההתקדמות האיטית, זו הדינמיקה של האמונה בעצם.
יותם: תשמע, זה גם הגיוני, אם יש עולם הבא, טבעי שיהיה בו מקום שהצדיקים יקבלו בו שכר, וטבעי שזה יהיה המקום המושלם ביותר שאנשים מכירים, שהוא הסיפור המיתולוגי על גן העדן שסולקנו משם, שהוא היה המקום הכי הכי הכי טוב.
שחר: נכון, גן עדן הפך למקום המושלם הקלאסי עוד בימי התנ"ך, אתה מוצא בכמה נבואות התייחסות לאותו גן שהיה קיים בראשית ההיסטוריה, לפני שהאדם חטא וגורש ממנו. כמובן שהנבואות האלה לא מתייחסות למקום שמיימי שאליו יגיעו נשמות הצדיקים לאחר המוות, אלא יותר במובן שלנו, כשטוב לנו אנחנו נשאלים איך אנחנו מרגישים אנחנו אומרים: "גן עדן".
יותם: הממ… זאת אומרת קונספט, פחות מקום פיזי.
שחר: בדיוק, בשלב הזה, בנוסף לאמונה בחיים אחר המוות, נוסף גן עדן, ואם יש גן עדן לצדיקים…
יותם: ברור.
שחר: …צריך שיהיה משהו גם לרשעים, לא? צדק צריך להיות.
יותם: צריך, צריך, גיהנום.
שחר: זה הגיהנום. עכשיו שוב, המילה גיהנום לא מוזכרת בתורה, יש מקום בירושלים, שבתנ"ך נכתב שהיו שורפים שם ילדים לעבודה זרה, שנקרא מולך, המקום הזה נקרא גיא בן-הינום. ההשערה היא שהמילה גיא בן-הינום התגלגלה למילה גיהנום בתור המקום שבו ישרפו הרשעים לאחר מותם. מכיוון שיש גן עדן לצדיקים, צריך שיהיה מקום לרשעים, וזה הגיהנום. בסוף תקופת בית שני, היהודים התפלגו סביב כמה רעיונות מרכזיים.
יותם: אלה אותן כיתות שסיפרנו, הצדוקים מול הפרושים.
שחר: כן, בנוסף היו עוד קבוצות, ביניהן כת בשם איסיים, גם הם האמינו בתורת גמול נצחית, ועוד כת אזוטרית התחילה לצמוח שם, עוד פלג חדש ביהדות, הנוצרים. הנוצרים היו בכאסח גם עם הצדוקים וגם עם הפרושים, אבל בהתאם להלך הרוח הנפוץ באותה תקופה, הם גם האמינו בעולם הבא, בגן עדן, בגיהנום, והנוצרים זה יהדות פשוט עם חבילת הרחבה, אז הם פשוט בנו עולם שלם סביב הגיהנום והמדורים שיש בו ומה הולך שם, והם העתיקו המון גם מהמיתוסים היהודים וגם היוונים ומהרומאים, ואצלהם באמת יש סדר מאוד מאוד גדול במה קורה בגיהנום. אבל אם נחזור לענייננו, לאחר חורבן בית המקדש, הצדוקים איבדו את השליטה ונעלמו, הפרושים השתלטו והאמונה שלהם ניצחה, בערך באותה תקופה נכתבה המשנה, ושם התיאולוגיה היהודית כבר ישרה קו עם האמונה בעולם הבא, מעכשיו יש עולם הבא, זהו, יש גן עדן, יש גיהנום, יש תחיית מתים. במסכת סנהדרין י' נכתב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמיים ואפיקורוס".
יותם: הממ… בעצם האמונה הזו כבר הפכה להיות ממש חלק מרכזי בהשקפת העולם היהודית, אגב, כמו שקורה במקביל אצל הנוצרים החדשים, אני קורא לזה, כן?
שחר: כן, אבל זה קטע ענק. אנחנו עם האינדוקטרינציה שלנו לא שמים לב לאיך הם הכניסו בדלת האחורית את האמונה הזאת כאמונה קיימת. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, זה אומר אין תחיית מתים מן התורה", למרות שבתורה יש פסוק אחד על תחיית מתים, אבל לא כתוב שום דבר על העולם הבא. אצל חז"ל ברור שיש עולם הבא, ואוי ואבוי למי שאומר שאין תחיית המתים, ואלו רעיונות חדשים, זה רעיונות מ-200 השנה האחרונות רק.
יותם: אתה יודע, מי שיש לו את הכוח לכתוב ספרים, ויש לו את הכוח והוא שולט על המדיה…
שחר: כן, אבל זה…
יותם: אז כנראה יכול להכניס איזה רעיונות שבא לו.
שחר: משפט כזה מפחיד אנשים, כי הם אומרים "רגע, אולי אין עולם הבא, אולי יש, אבל אני לא רוצה להסתבך ולהפסיד אותו".
יותם: כן.
שחר: כמו שאם יבוא אליך…
יותם: כמו שאמר יונתן גפן פעם, אתה יודע.
שחר: אם יבוא אליך בודהיסט ויגיד לך, "אם לא תאמין בבודהה אני אבעט בהילה שלך", אתה תגיד…
יותם: "אתה יודע מה?"
שחר: "עד היום לא ידעתי שיש הילה אבל…"
יותם: "יאללה".
שחר: יאללה, כן.
יותם: טוב שחר, אני כידוע לך רוצה תכל'ס, מה קורה בגן עדן ובגיהנום לפי המשנה והגמרא? האם יש סיפורים סביב העונשים שמקבלים הרשעים בגיהנום ואיזה כיף עושים הצדיקים בגן עדן? אמרנו שהנוצרים פיתחו עולם שלם סביב העניין הזה.
שחר: זהו, שהמשנה והגמרא כמעט ולא נכנסות לעומק בנושאים האלה. פה ושם נכתב שבעולם הבא אין הנאות גופניות, הצדיקים נהנים מהקרבה לאל ומזיו השכינה ולא צריכות יותר מזה. לא מוצאים התייחסות ישירה ופירוט מסודר. מוצאים איזכורים אגב נושאים אחרים, למשל מסכת זרעים כתוב: "רבי יוסי אומר, אש גיהנום שנבראת ביום השני אינה כבתה לעולם".
יותם: וזה הרמז הראשון שיש לאש בגיהנום?
שחר: כן, כאילו הרעיונות הכלליים מוכרים אז אין צורך לפרט אותם. מדי פעם יש דיבור על הגודל של הגיהנום, ספוילר, הוא מאוד מאוד גדול.
יותם: והוא מתחת לאדמה אני מניח.
שחר: נכון, הגן עדן הוא בשמיים, גיהנום מתחת לאדמה, יש מקומות בגמרא שכתוב איפה יש לו פתחים, היו שעשו הקבלה בין השאול המקראי לגיהנום, בגלל זה הבלבול שלנו היום, משם הטעות שהשאול הוא הגיהנום, במסכת ערובין דף י"ט כתוב: "שבעה שמות נקראו לגיהנום, שאול, אבדון, גיהנום, באר שחת" וכולי וכולי, משם ההקבלה. או במסכת סוכה דף ל"ב כתוב: "שתי תמרות", שני דקלים, "יש במקום ששמו גיא בן הינום הסמוך לירושלים ועולה עשן מביניהם, וזוהי פיתחה של גיהנום".
יותם: הכניסה לגיהנום?
שחר: כן, זו הכניסה.
יותם: שמע, האמת שאתה חושב על זה, זה הגיוני. בגיא בן הינום שרפו ילדים באש למולך. זה היה מקום איום, נורא, מלא באש. טבעי שאם רוצים לתאר את הפתח של הגיהנום, יגידו, שמע, איפה ששורפים ילדים קטנים ורכים לאל כלשהו, שמה, זה הפתח של הגיהנום.
שחר: זה מקום טוב, כן, כי יש לו קונוטציות מזעזעות כאלה, נכון.
יותם: בעצם, אם נסכם, זו התפתחות של תורת הגמול המקראית. בהתחלה, ההסבר לקיום המצוות וההימנעות מעבירות היה שצדיקים יקבלו את שכרם בעולם הזה. אחר כך, בספר איוב, הסבירו שכשלא רואים את השכר לצדיקים ואת העונש לרשעים, זה מכיוון שאנחנו לא יכולים להבין את השיקול הנשגב של אלוהים. בהמשך, העבירו את הגמול לעולם הבא, וכך אפשר להיפטר מהבעיה הזאת. מי שצדיק יקבל שכר וילך לגן עדן. לאחר מותו, יהיה לו טוב. ומי שרשע, יקבל את עונשו בגיהנום. זאת אומרת, גם אם אני סובל בעולם הזה, ולמרות שאני בסדר, אל תדאג. יש עולם הבא.
שחר: נכון. בוא נקפוץ קדימה. אנחנו במאה ה-13.
יותם: ימי הביניים.
שחר: כן. אנחנו בזמנו של הרמב"ם. הוא קבע 13 עיקרים שהם עיקרי הדת היהודית היום. הם היסודות, כביכול, עליהם מושתתת הדת. העיקר האחרון קובע: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים, בעת שיעלה רצון, מאת הבורא, יתברך שמו". שים לב, תחיית המתים עכשיו היא יסוד מעיקרי היהדות, למרות שכשהרמב"ם מסביר למה, הוא מודה שהוא מסתמך אך ורק על הפסוק הבודד מספר דניאל שכותב על תחיית המתים, תחיית המתים חלקית, פסוק אחד, וזה אחד מעיקרי היהדות הפך להיות.
יותם: וזה עוד הוכחה, אם היה צריך עוד הוכחות, שיהדות של היום שונה מאוד מאוד מהיהדות של תקופת התנ"ך. הפרושים לקחו את היהדות המקראית ושינו אותה לחלוטין. בין השאר לקחו את האמונה שאין חיים לאחר המוות, כולם מגיעים לשאול וזהו, ושינו אותה למשהו שמדבר על תחיית המתים לכולם, עולם הבא, גן עדן וגיהנום. זו היהדות שלנו, של ימינו.
שחר: ראינו שבתנ"ך אין זכר לעולם הבא בכלל. חלק מהמפעל של חז"ל היה להתאים את התנ"ך להשקפת עולם החדשה הזאת שמכירה בעולם הבא. לצורך זה הם פירשו המון פרשנויות שמראות שיש עולם הבא גם בתנ"ך. הכל דרך מדרשים או עיוותי פסוקים. למשל, בהגדה של פסח מופיע מדרש מפורסם, שמקורו במשנה במסכת ברכות, אתה בטח מכיר אותו. קוראים אותו כל שנה בהגדה של פסח. "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה. הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך, הימים. כל ימי חייך, הלילות. וחכמים אומרים, ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח".
יותם: הרי יכלו להסתפק ב"תזכור את יציאת מצרים בימי חייך". הוסיפו את המילה "כל". זאת אומרת, "זכור את יציאת מצרים כל ימי חייך". וזה אמור להוסיף גם את העולם הבא, כל ימי חייך בעולם הזה ובעולם הבא.
שחר: כן, זו פרשנות, זה פרשנות די מפותלת. הנה, בחולין דף קמ"ב, כתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. למען יאריכון ימיך, עולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך, לעולם שכולו טוב".
יותם: מדרשים.
שחר: כן, למרות שהם מתעלמים מסוף הפסוק: "על האדמה אשר אדוני אלוהיך נותן לך", או לדוגמה, הם אומרים: "הינך שוכב עם אבותיך וקם". מכאן שתהיה יש תחיית המתים. למרות שהפסוק המלא זה: "הינך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה". אבל באמת, חלק מהמפעל שלהם היה, להתאים את התנ"ך לאמונה בעולם הבא.
יותם: אוקיי, יש לנו עוד איזשהו שלב באבולוציה הזאת של האמונה?
שחר: כן, לקראת אמצע ימי הביניים, החל טפטוף זר להשתרבב גם לאמונה היהודית הזאת, ובו היה מידע גולמי וראשוני על העתק. כלומר, על מעבר של נשמות מגוף שמת לגוף חדש.
יותם: אנחנו מדברים על גלגול נשמות.
שחר: כן.
יותם: אה, רק בימי הביניים התחילה האמונה הזאת?
שחר: כן.
יותם: בטוח? סליחה שאני שואל שוב, זה נשמע לי משהו מאוד קדום. עד ימי הביניים לא האמינו ביהדות בגלגול נשמות?
שחר: לא. בתנ"ך ראינו שאין זכר לגלגול נשמות. במשנה אין, בגמרא אין. בכל הספרות התורנית עד ימי הביניים לא הייתה אמונה בגלגול נשמות. היהודי הראשון שידוע בכך שהאמין בזה, היה אדם בשם ענן בן דוד, הוא חי במאה השמינית, והוא היה מייסד הדת הקראית.
יותם: שהיא ממש לא מיינסטרים.
שחר: ממש לא. למעשה האמונה בגלגול נשמות הייתה זרה, וכל מי שנדרש לעניין הזה התנגד בתוקף, כי זה נתפס כמו מיסטיקה זרה ואלילית. כל גדולי ישראל והפוסקים שכתבו, או שהתעלמו באלגנטיות, או שתקפו במילים מאוד קשות את הגלגול נשמות הזה.
יותם: אוקיי, דוגמאות.
שחר: רבי סעדיה גאון, שנחשב אז בין גדולי הדור, הוא כתב ככה: "אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים אומרים בהשנות, וקוראים אותו ההעתקה, ועניינו אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחר כן ביהודה… ודברים רבים מזה השגעון והערבוב. וזה ירחמך האלוהים מורה על רוב שכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מהעצמותה". הוא נתן להם עוד מחמאות מהסוג הזה, כמוהו היו הרבה אחרים.
יותם: אוקיי, ומתי זה משתנה?
שחר: זהו, במאה ה-13 התחילה תנועת הקבלה, הספר הראשון של המקובלים נקרא "הספר הבהיר", הוא חובר בפרובאנס, וזו הפעם הראשונה שבאמת יש אמונה בגלגול נשמות ביהדות כמשהו חיובי. כמה שנים אחר כך יוצא ספר "הזוהר".
יותם: הידוע.
שחר: הידוע. ואז הקבלה תפסה תאוצה, משם הסכר נפרץ, התחילו כל מיני שכלולים ופרשנויות על גלגול נשמות, העולם הבא והאופן שבו הם משתלבים. השיטה הכי מפורסמת הייתה של אדם בשם האר"י הקדוש, אבל ממשיכי דרכו פיתחו עוד ועוד מגמות עד שהיתה אינפלציה של דעות. האם הנשמות יכולות להתגלגל למגדר אחר? ואם כן, אז האם אפשר לגוי? ואם אפשר לגוי, אז לאיזה סוג של גוי? ואם אפשר לשם, אז האם היא יכולה להתגלגל לבעל חיים? לאיזה בעל חיים? האם היא יכולה, הנשמה להתגלגל גם לדומם? מה שלא תרצה, היה סלט, היה שוק של הכל מהכל, המון המון דעות של לאן יכולה הנשמה להתגלגל.
יותם: אוקיי אבל מה כל זה קשור לקבלה?
שחר: האמונות של מחברי הזוהר והקבלה היו מקבילות לאמונות שרווחו במזרח הרחוק, על ידי פילוסופים קדמוניים. הקבלה מלאה ברעיונות תיאולוגיים מיסטיים ואסכולות אפלטוניות, פרסיות, גנוסטיות, זהורווסטריות, בודהיסטיות, מניכאיות, האמונות האלה האמינו בגלגולי נשמות והקבלה ייבאה את האמונות האלה גם אלינו, ליהדות.
יותם: שמע, זה יוצר בלבול מאוד גדול עם האמונה הקודמת בתחיית המתים. אני אסביר. אם יש גלגול נשמות, נשאלת השאלה, מי מהגופים שמתגלגלים יקום לתחייה? אם אני מת, והנשמה שלי עוברת למשה, וגם הוא מת, בתחיית המתים, מי משנינו יקום לתחייה? איך זה מסתדר? הרי נשמה זה אחד לאחד. איך זה עובד עם תחיית המתים?
שחר: זה באמת לא מסתדר. אז המקובלים עבדו קשה כדי לדחוף בכוח את הגלגול נשמות ליהדות ולתרץ שאלות מהסוג ששאלת. כי כשאתה חושב על זה, גם תחיית המתים לא מסתדרת עם גן עדן וגיהנום ועולם הבא.
יותם: נכון. מה, באחרית הימים הנשמה של הרשע תפסיק לרגע לסבול בגיהנום ותרד לקום לתחייה? או הנשמה של הצדיק שאמרנו שיש לה איזושהי הנאה רוחנית אינסופית בגן עדן. למה היא צריכה לרדת לעולם הזה בתחיית המתים? סבבה לה שמה.
שחר: נכון, זה קושי. הרמב"ם לדוגמה הבין את זה מיד, את הקושי הזה, לכן הוא מיעט לכתוב על תחיית המתים. כשלא הייתה לו ברירה, הוא כתב שבשלב כלשהו תהיה תחיית מתים זמנית וקצרה ואחריה הקמים לתחייה יזדקנו וימותו, ויחזרו להנות בעולם הבא, להסתופף בצל השכל האלוקי. [יותם מהמהם] המקובלים הרחיבו הרבה בנושא הזה, בעולם הבא, גן עדן, גיהנום, הם נתנו מקרא מסודר. בקבלה יש שבע ארצות שיושבות זו על זו, זו שלמעלה, העליונה, היא זו שאנחנו חיים בה, ומתחתיה יש שש ארצות נוספות, אחת מהן נקראת גיא, וזה מבחינתם הגיהנום.
יותם: היום דתיים, אולי חרדים מאמינים בזה?
שחר: היום חסידים, בדרך כלל הם באים בגישה חיובית לזוהר ולתכנים של הקבלה, ולכן באופן כללי כן, מאמינים בדברים האלה. בקרב דתיים, לאומיים או חרדים שרואים עצמם משכילים שהולכים לפי הרמב"ם, פחות, אבל כמו שאמרתי בתחילת הפרק, יש שוק של דעות, היהדות ספגה עם השנים הרבה מאוד אמונות, ואפילו לא התחלתי לדבר על המשיח והגאולה וגוג ומגוג, על כל פנים יש הרבה מאוד אמונות שהיום היהדות, פשוט כל האמונות האלה נמצאות בסל שלה.
יותם: אז ראינו בעצם איך התגלגלנו ממת זה מת וזהו, לגן עדן וגיהנום, ועד לגלגול נשמות, אולי גלגול או התפתחות של אמונה.
שחר: נכון.
יותם: אז עד שנגיע לקץ הימים, מתישהו, למשיח, כן או לא, אני רוצה להודות לך, שחר ענבר חוקר המקרא, מה נאחל? בריאות, נכון? כדי ש…
שחר: בריאות, אריכות ימים.
יותם: אריכות ימים.
שחר: לנו ולמאזינות ולמאזינים.
יותם: נכון. אז זהו, עד כאן הפרק הזה של "עושים תנ"ך", תודה רבה לכם על ההאזנה, תוכלו למצוא אותנו בפייסבוק, תנו לנו לייק שם, עושים היסטוריה, גם ב"חדשות העולם העתיק" בפייסבוק, קבוצה שהיא כבר עמוד הבית שלנו, אני מזכיר לכם, בעמוד הבית שלנו, ranlevi.com, יש באנר, עליו תוכלו ללחוץ ולקנות כרטיסים לאירוע מאזינים שלנו. תודה לצוות התוכנית, לרן לוי העורך הראשי, לדני טימור המנהל העסקי, לאיתמר סוויסה העורך והמפיק המופלא שלנו ולחוזה כי אתה שם.
שחר ענבר חוקר המקרא, שוב תודה.
שחר: תודה לך.
יותם: יאללה ביי.
[אות מוזיקלי]
קריין: לפודקאסטים נוספים ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התכנית, בקרו באתר הבית של רשת "עושים הסטוריה" בכתובת ranlevi.com או הורידו את אפליקציית רשת "עושים היסטוריה" שבחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários