אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד. אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה, אבל התחלנו את השיחה דווקא בספר ״הצגה יומית״, שמשחזר את שנות הילדות שלה בחיפה, ובין היתר מרחפת בו האמירה כי בכל בית היה אז אובדן, אלא שאיש לא העלה על דעתו לדבר עליו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/03/2024.
קריינית: "על החיים ועל המוות". עורכת ומגישה, דפנה לוי.
[מוזיקת ג'ז רכה]
דפנה: אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ובאהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים, כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד. וגם השבעה על מות אמה יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד.
אדיבה הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה, אבל התחלנו את השיחה דווקא בספר "הצגה יומית", ספר שמשחזר את שנות הילדות שלה בחיפה, ובין היתר מרחפת בו האמירה, כי בכל בית היה אז אובדן, אלא שאיש לא העלה על דעתו לדבר עליו.
אדיבה: זה ריחף, כאילו, בבית, את מבינה?
דפנה: כן.
אדיבה: הדבר הזה. היא לא דיברה על זה, אבל זה היה קיים. לא יודעת איך להגיד לך למה זה היה קיים בבית, ולמה ידעתי מזה בכלל. כי אני, כאילו, ילדה שלישית שלה, אחי לפניי. אבל איכשהו זה היה בבית.
דפנה: אה, זה לא התרחש בילדות שלך, זה התרחש לפני שנולדת.
אדיבה: לפני שנולדתי. ולמה ידעתי מזה? אני לא יודעת למה היא טרחה לספר לי, או למה טרחה שאני אדע, כי זה כאילו די אה… די קשה. וכשאת מעלה את זה, אני נזכרת בסיפור הזה, ולי עצמי הייתה הפלה, לפני הילדים, והפלה שנייה לפני הילדים, שתיים רק, [צוחקת] ותמיד זה ריחף לי מעל הראש, אולי יש שם איזה משהו, מוטיב כזה חוזר במשפחה.
דפנה: אבל איך ידעת שזה נוכח ב…
אדיבה: אני לא…
דפנה: בבתים של אחרים גם?
אדיבה: משום שהיה לנו איזשהו ערב, שישבנו בארצות הברית עם חברים, ואני לא יודעת איך שזה התגלגל, היו שישה איש. אחד הגיע מלוס אנג'לס, אחד הגיע… ניו יורק, אחד הגיע מבוסטון, אחד… כל אחד עם… אחת מוצא אירי, אחד מוצא יהודי, כל מיני אנשים מכל מיני באמת, תערובת של העולם, ולכל אחד היה סיפור עם אח בכור שמת בלידה, או מת בגיל חודש, או מת בסוף ההריון. זה נורא מוזר היה לי. כאילו, אני חושבת, תמותת ילדים בגילאים… אני כבר אשה לא כל כך צעירה, מצד שני תמותת תינוקות, לפני 80 ו-90 שנה, הייתה כנראה עניין די שכיח.
דפנה: כן.
אדיבה: גם תמותת ילדים קטנים, מכיוון שאנחנו, אין לנו עדיין את האנטיביוטיקה. והסולפה, היא לא דבר כל כך טוב היה. למשל אהרל'ה כדוגמא, לפניו נולדה ילדה שנפטרה בגיל כמה חודשים מדלקת ריאות. זו הייתה מחלה ממיתה.
דפנה: ואתם עברתם עוד גם את הפוליו אחר כך.
אדיבה: הפוליו זה באמת היה, אני מוכרחה לומר לך, זה גם כן היה, זאת אומרת, לחשוב שאני חייתי שתי מגפות, זה לא, זה מטורף. עכשיו, בפוליו פחדו על הילדים. בקורונה פחדו על המבוגרים [צוחקת]. תשמרו על סבא וסבתא, את זוכרת את הקריאה?
דפנה: את, כל פעם יוצא לך להיות בקבוצה המופלית לרעה.
אדיבה: עכשיו, יש גם לאשכנזים מגפות, יש עניינים סביבנו. אבל זה היה ברחוב, וראית ילדים חולים. עכשיו, כל טיפת חום עוררה פעמוני אזעקה. אני זוכרת יום אחד את הרופא מגיע אלינו הביתה, דוקטור זמל, השמן עם הלב החלש. ואמא שלי אומרת, דוקטור זמל, למה? הוא אומר, הילדה היה לה חום אתמול, ואני רוצה לראות שזה לא פוליו, כי זה היה, זה היה שם. זה היה. רק אני מניחה שהיה יותר קשה להוריי מאשר לי, כי ילדים, את יודעת, ילדים זה סתגלנים. וחיינו עם זה איכשהו. איכשהו אתה מבין שזה העניין. אבל להורים זה היה מאוד קשה.
דפנה: כן.
אדיבה: זה הסיפור של ה… של ילדות.
דפנה: אבל כשאמרת שיאללה, בואי נתראיין לפודקאסט, על מה חשבת? על מי חשבת שנדבר?
אדיבה: אני חשבתי על הוריי, על אבא שלי ואמא שלי…
דפנה: אהמ…
אדיבה: שנפטרו בהפרש של חמש שנים. הייתי אישה מאוד צעירה, הייתי בת 35 סך הכל, נפטרו בגיל צעיר, לא מבחינתי יותר מבחינתם. אבל, תוך כדי כך שחשבתי עלייך, נזכרתי, וזה לא כל כך שייך, אבל אולי זה כן שייך, כי את… דווקא משום שאת העלית את זה, הסיפור של המוות שנוכח בבית. המוות של התינוק, שאני לא יודעת אפילו איך היא סיפרה לי ומתי, ולמה ידעתי מזה, ולמה הייתי צריכה לדעת מזה בכלל, וכמה זה מפחיד אותך. לאבי היה אח. אח גדול יותר ממנו. אבי עלה לארץ בגיל תשע, כילד יתום שלקחו אותו…
דפנה: מאיפה?
אדיבה: מפולניה, מגלי… לא, מאוקראינה. פולניה, אוקראינה, מגליציה בעצם. הביאו אותו לארץ, ושמו אותו, בהתחלה, סיפור ארוך אבל לא משנה, שמו אותו בכפר ילדים, שם הוא גדל. ובעקבותיו עלה אחיו הגדול יותר, ופתח מספרה בחיפה, והתחתן עם אישה, ויום אחד הוא בא הביתה, ומצא את אשתו עם איזה חייל בריטי, לא היסס, קפץ מהקומה השנייה, ומת. זה היה ביום שאני נולדתי. יכול להיות שהאגדה היא קצת שונה, ואולי מת יום קודם. אולי מת חצי יום קודם. אבל זה, זה העניין.
דפנה: טוב, אי אפשר לקלקל סיפור טוב. מה זה חצי יום קודם?
אדיבה: זה היה ביחד.
דפנה: כן.
אדיבה: זה היה ביחד. עכשיו, אבי היה איש מאוד, בעוד אמי מפטפטת, הוא היה איש מאוד סגור, זה לא מדברים. לא מדברים, כי זה, אני חושבת שהאח הגדול שלו היה בשבילו אבא ואמא ואח ואחות, משום שזה מה שהיה לו בארץ.
דפנה: כן, הם הגיעו, הם איבדו את ההורים באירופה, במלחמה.
אדיבה: לא היה כלום, רק האח. רק האח היה. והאח היה בשבילו הכל והוא אהב אותו נורא. ואמא שלי שהכירה אותו אמרה שהוא היה מדהים. שהאיש מדהים. אבי כבר גר בחיפה, כבר היו אנשים מבוגרים, כבר, והוא התאבד, וזה כנראה היה איזשהו פצע, שאבי מעולם לא דיבר עליו. אמא שלי קשקשה לי את זה קצת. ואפילו בדמיוני, כל פעם ראיתי את ה… איפה הם גרו, ואת המרפסת.
דפנה: איפה הם גרו?
אדיבה: ברחוב הפועל, בחיפה. אני חושבת. לא בטוח שאני זוכרת נכון. וזה מה שאני יודעת. אז זאת אומרת אז הדבר הזה של המוות שנוכח...
דפנה: אז לא הייתה שום שיחה על למה צעד כל כך דרמטי כש…
אדיבה: לא מדברים.
דפנה: כי הרי בגידות בנישואים יש מסביב.
אדיבה: דפנה, מתי מדברים? מה קרה לך? לא מדברים. לא מדברים כי אצל אבי זה היה פצע שצריך לסגור אותו. ולא חשוב שנשארת מוגלה בפנים, צריך לסגור. כי אני חושבת שזה בודד אותו נורא. הוא היה בס… היה איש מוקף חברים, והולכים לשחק רמי, את יודעת, ומלא חברים, מלא חברים נוסעים יחד לים. אבל בסופו של דבר היה איש מאוד בודד. אני חושבת שזה מאוד סגר שם גם משהו אצלו. ולא דיבר אף פעם.
דפנה: מה הוא עשה בחייו?
אדיבה: אבא שלי, אה… אחרי שהוא היה בכפר ילדים, הוא עבר לחיפה, הוא למד בטכניון, ואז הוא עבד במנדט הבריטי בטלפוניה. שזה היה תפקיד נורא חשוב אז, כי "ההגנה" שלחה את החבר'ה לעבודות האלה. היה מאוד חשוב ל"הגנה" שכשהבריטים ייצאו, וידעו שהם ייצאו, יוכלו מיד להחזיק את השירותים האלה בידיים.
דפנה: את התשתית.
אדיבה: בדיוק. החשמל וטלפוניה זה תשתיות. אז הוא עבד שם, וכשהבריטים יצאו, התמנה להיות מנהל מחלקת הטלפוניה של חיפה והצפון, וזה הוא עשה כל חייו. כי את יודעת, בחיפה לא מחליפים עבודות. לא כתובות ולא עבודות [דפנה צוחקת]. לא, זה עיר כזאת, באמת.
דפנה: איפה גרתם באמת?
אדיבה: ברחוב השילוח, שזה הרחוב שמופיע בספר שלי. זאת לא המשפחה שלי שם, בכלל לא, ממש לא. אבל זה הרחוב ממש. זה הרחוב, על הטיפוסים שמסתובבים שם, על הטרגדיות שמסתובבות שם, על הרכילות, ועל הטוב לב, ועל הלחצים. זה הרחוב ממש.
דפנה: תראי, את יכולת לכתוב המון סיפורים על הילדות שלך, כי המון מהילדות התרחש בחוץ אז.
אדיבה: בדיוק. נכון, ואתה גם ראית אותם. ההיא שדופקת על המקל, וה… זה מהקרח שאתה גונב לו חתיכות קרח, כן.
דפנה: בשביל מה גנבתם קרח?
אדיבה: זה היה אז תחליף לארטיק. אכלת קרח כמו שאתה אוכל ארטיק, זה היה שיגעון. נדבר אולי על המוות של אבא שלי, בקי… אותו קיץ 1970 ו...
דפנה: רגע, לפני שאת מגיעה כבר למותו, הסיפור הזה, אמנם היה סגור והוא לא דיבר עליו, אבל זה יצר משהו בבית, נכון? זאת אומרת, עובדה שאת ידעת על זה, עובדה שאיך, איך נודע לך הסיפור הזה?
אדיבה: אני חושבת שאמא שלי דיברה, אמא שהיא הייתה מדברת איתי הרבה, מקשקשת לי, הייתי כזאת חצי חברה שלה, הייתה מספרת איזה סרטים היא ראתה, איזה זה, וגם סיפרה לי איכשהו את זה. עכשיו, גם נשאר שם ילד מהזוגיות הזאת. הייתה המון שנאה כלפי האישה, והיה רחמנות כלפי הילד שהעבירו אותו לצפת, הוא גדל עם סבתא. זאת אומרת היה באמת סיפור קשה, ואני רק מכירה את הסיפור מזה שמידי פעם אמא שלי, הייתה כן הולכת לבקר את האישה הזאת ולשאול מה שלומה, אצל אבי זה לא היה ב… אוי ואבוי אם אבי היה יודע. מעניין שהיא לא אמרה לי אף פעם, אל תספרי לאבא, והיה לי ברור שלא מספרים לאבא את זה. היא עבדה בחנות נעליים והיינו הולכים לראות מה שלומה. מידי פעם אולי אפילו היא נתנה לה כסף, אמא שלי. הילד גדל בצפת, ומידי פעם הוא היה בא אלינו. ילד עצוב נורא, הוא כבר נפטר, אבל ילד נורא עצוב, פנים עצובות כאלה...
דפנה: שהיה בן דודך.
אדיבה: הוא היה בן דודי היחיד, דני, היחיד, ממש היחיד [אומרת בקול שקט ועצוב]. אבל אני זוכרת שכשהוא היה בא, אמא שלי נורא נורא נורא טיפלה בזה, אני חושבת שלאבי היה קשה, היה קשה, זה סיפור קשה.
דפנה: מה קרה לחייל הבריטי?
אדיבה: [מושכת באף] עד כדי כך? [צוחקת].
דפנה: לא, כי היו סיפורים שבהם נשים מפה פשוט התחתנו עם החיילים הבריטים וחזרו איתם לאנגליה.
אדיבה: אני לא חושבת שזה הסיפור בכלל. אני חושבת שזה סיפור של איזשהו, לא יודעת, סטוץ כזה קטן, שהוא פשוט עלה על זה, ופשוט אה… התאבד. ואם נלך הלאה, אם את רוצה דרמות, אז, כמובן, אמא שלי, שהשאירה את משפחתה בפולניה, זה נורא מצחיק שאנחנו מדברות על זה פתאום, אבל הגיע מ… מאירופה בן דוד שלה, בן דוד דור שני או דור… את יודעת, כבר לא ספרו, בן דוד. שמוליק, איש נהדר, מקסים, בן אחד היה להם, זאב, אני חושבת שאשתו לא הייתה יהודיה, אני לא בטוחה. את יודעת, היו הרבה הנישואים האלה שאישה שעזרה לאיזשהו יהודי, והיה מתחתן איתה. הוא הגיע עם אישה וילד אחד, זאב, ונורא היינו, המשפחות היו נורא ביחסים טובים, נורא נורא היינו קשורים זה ל… הם גרו ברמת גן, על יד הבריכה איפה שהיא הייתה פעם המיתולוגית, איפה שהיום כל הבורסה. הייתה שם "בריכת גלי גיל". הייתי הולכת פשוט ברגל לבריכה, והמון ביליתי בביתם ובביתנו, ובאמת הייתה, זו הייתה המשפחה.
דפנה: סליחה, לפי הכתובת שלך בחיפה, את לא גרת רחוק מ, אה…
אדיבה: "הפועל"?
דפנה: מ"בריכת הפועל".
אדיבה: אבל לא הלכנו ל"פועל", הלכנו ל"בת גלים". "הפועל" לא הייתה סטייל. הלכו ל"בת גלים", הבריכה הייתה מלוחה, אפשר לשחות, הבריכה הייתה חצי אולימפית. אה, "הפועל" לא תפסה, לכן היא נסגרה גם.
דפנה: אהמ…
אדיבה: אנחנו גדלנו כולנו, ובאמת היינו משפחה, והוא התחתן.
דפנה: זאב.
אדיבה: זאב. הוא התחתן עם בחורה מאוד מאוד יפה, כל כך יפה, שכשאמא שלי ראתה אותה היא אמרה, מה היפיפייה הזאת עושה עם הבחור הגלותי הזה? הוא היה בחור גבוה, אבל לא יפה בקנה מידה, בצורה שישראלים חיפשו אז. ו… הם התחתנו. והוא היה נורא מוכשר, הוא היה עתודאי, ו… יום אחד הוא חזר מהתעלה, הוא שירת בתעלה, ומצא את אשתו עם בחור אחר, לקח את האוטובוס חזר לתעלה, תקע ת'כדור בראש ומת. סיפור אמיתי.
דפנה: מה זה הדבר הזה?
אדיבה: כן. שניים. והדבר הזה השפיע רע מאוד על כל המשפחה שלו, אמא שלו מתה מהר מאוד מהתקף לב או משהו כזה. אבא ירד מהארץ. עכשיו, אבא היה איש עסקים כזה, והיו לו עסקים, כל מיני, ויום אחד אנחנו היינו אה… בארצות הברית, והחלטתי ללכת לבקר אותו, לקחתי את הכתובת מאמא שלי, וצלצלתי אליו, הוא אמר, טוב, תבואו. והיה יום, חזרנו מה-Niagara Falls, או משהו כזה, והיה חם נורא, ועצרנו בביתו, אני לא אשכח את זה בחיים. פתח את הדלת איש, צל של בן אדם, צל של דוד שמואל, שהיה איש מלא חיים, ושמח, וממתקים, והכיר את כולם, ובתי קפה, את יודעת, מהאלה. ועמדנו בפתח. לא נכ… אני חושבת שאפילו לא נ… אולי לא נכנסנו אפילו, אולי כן נכנסנו. וישבנו אולי שעה ככה על הקצה, או שעה אפילו, ובדיוק אבא שלי אז נפטר, הוא לא כל כך שאל, לא כל כך עניין אותו, אמרתי לו, אתה יודע, אבא נפטר, ו… הלאה. אמרנו, תודה רבה, והלכנו, ובחיים לא ראיתי אותו יותר. פשוט, המשפחה נגמרה בבת אחת עם המוות הזה של זאביניו, שתקע לעצמו כדור בראש, בתעלה. לא, לא עמד בזה. בן יחיד.
דפנה: כן.
אדיבה: בן יחיד, למד בטכניון כבר. הוא גר אז בביתנו כשהוא למד בטכניון, כך שהייתי מאוד קרובה אליו.
דפנה: כן.
אדיבה: זה היה…
דפנה: וגם על זה לא דיברו אחר כך?
אדיבה: לא מדברים. זה לא היה נושא לשיחה. זה היה קיים, זה היה מצער, זה היה כואב. הכאב גם היה שהוא ירד תכף מהארץ, דוד שמואל, היא תכף מתה, רבקה קראו לה נדמה לי, ודוד שמואל ירד מהארץ, ופתאום המשפחה לא הייתה. לא הייתה בשבילנו הדירה, ברמת גן, לא נסעתי אליהם, הם לא באו אלינו, פתאום זה לא היה. פתאום זה, את מבינה, זה דברים שנעלמים פתאום. למשל, את אח של אבא שלי לא הכרתי. כי אמרתי לך הוא נולד יום, או חצי יום, או, או רבע יום לפניי.
דפנה: מת, לפני שנולדת, כן?
אדיבה: ביום שנולדתי, לפי אמא שלי. עכשיו אני לא יודעת עד כמה אפשר לסמוך עליה, אבל גם, יש לה נטייה לדרמה, אבל אני מניחה שזה היה שם. זהו ו…
דפנה: ממישהו את ירשת את היכולת לספר סיפורים.
אדיבה: אבל [צוחקת] אני מקווה שאולי ממנה. לא יודעת אם סיפרה סיפורים טוב, אבל, אני יותר כותבת טוב את הסיפורים, מאשר מדברת אותם. יותר נוח לי לכתוב מאשר לדבר, כן. אני מרגישה שבכתיבה זה הולך לי יותר טוב.
דפנה: כן?
אדיבה: והמון מוות פתאום אני מביאה לך, נכון?
דפנה: נכון. תראי, האנשים האלה באו מרקע של הרבה מוות, כולם באו מהשואה…
אדיבה: תראי, השואה בבית שלי, למשל, שוב, לא נכחה בכלל. בכלל לא. אבא שלי בכלל לא דיבר על המשפחה שלו. הכל היה שם סגור. רק יש קצת תמונות. הוא התייתם מאביו בגיל מאוד צעיר, והבית כנראה היה עני, והיה קשה לה לגדל את הילדים, לקחו את הילד, העבירו אותו לארץ. אז כך הוא הגיע בגיל תשע, אז כך שהוא היה מאוד לבד פה, עד שהגיע האח הזה. ואמא שלי, השואה נכחה אצלנו, רק על ה… על הרדיו עמדו תמונות, שתי תמונות. אחת של… לא, שלוש. אחת אמא שלה, אחת אבא שלה, ואחת שני האחים שלה. זהו, שני גברים צעירים יפים, שלובי זרוע, מרימים רגל ביחד, לתמונת… כזאת, את יודעת, פוזה. זה הייתה השואה. ונר ביום הזה. לא דיברו.
דפנה: ואת אומרת על הרדיו, כי זה מה שעמד באמצע הסלון.
אדיבה: זה מרכז ה…
דפנה: כמו שהיום עומדת טלוויזיה.
אדיבה: זה מרכז הבית. זה מרכז הבית היה. ושם עמדו, וביום השואה, הייתה מדליקה נר וקצת בוכה. או אחר כך, חברות שהתחילו להגיע. למשל, אחד ה… הספר השני שכתבתי, שתורגם, הספר הזה בנוי על סיפור של אמא של ח… של החברה של אמא שלי, שבאה וישבה וסיפרה את הסיפור שלה, התחתנה עם גוי, וכל הסיפור, וכל מה שעבר עליה בשואה. זה היה הסיפור.
היא באה, היא באה פתאום והתחילה לשבת בבית, חנ'קה קראו לה, וישבה, ישבה, ישבה, ישבה, ישבה, לדעתי, שבועיים היא גרה אצלנו. וכל פעם שנכנסתי לחדר היו משתתקים, כי יכולתי… לא, לא, לא נתנו למפלצת לגעת בילדים. חשבו שככה מגינים עלינו. לכן גם ההתפרצות של הזיכרון לשואה היא כל כך חזקה בארץ. כי הגנו עלינו, ממה? אני לא יודעת. הגנו שאם לא נדע את הזוועות ואת מה שקרה, אנחנו נגדל, את יודעת, באיזה חממה נחמדה, מתוקה, שהכל יפה, והציפורים מצייצות. ולא מדברים. ואחרי שנכנסתי לחדר, ישבו שתי אלה, דיברו, דיברו, דיברו, הם דיברו שבועיים. אני נכנסת לחדר, הם משתתקות. לא, למרות שלא הייתי מבינה, הם דיברו פולנית ביניהן.
דפנה: את מבינה פולנית?
אדיבה: אפילו לא מילה. זה לא משנה. זה לא יהיה שם בחדר, המפלצת.
דפנה: אני חושבת שהן איחלו לכם אמ… חיים בלי כל הזוועות. הם לא דמיינו שאנחנו נחווה את הדברים שאנחנו חווות כאן, כל השנים.
אדיבה: אה… זה חממות, זה חממות, כן, לגדל… לא… אמ… אני יודעת מה זה, שאת לא תדעי מה זה. אני שומרת עליכם. אנחנו נשמור על הילדים שלא יידעו. "שן בני, שן במנוחה, על ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע". זה הנקודה. "שומרת מכל רע". "כל רע" זה שלא תדעו, לא תחשפו. אז אול… לא יודעת, אולי… מה הפסיכולוגים יגידו על זה, אם צריך לפתוח או לא צריך לפתוח. בסוף אתה קורא את "כיפה אדומה" ואומר, אמא'לה! איזה זוועה. [צוחקות] אני שוב התעסקתי עם "כיפה אדומה" משום מה. אני אומרת, אלוהים, על מה גידלו ילדים? על איזה זוועה? על סבתא שבולעים אותה ו…? טוב.
דפנה: כן.
אדיבה: כי המוו… המוות מככב בספרי ילדים.
דפנה: המוות מככב בכל מקום, אי אפשר להתכחש לו, זה עובדת חיים, זה, למרות שזה נשמע פרדוקסלי.
אדיבה: אבל בספרי ילדים, תחשבי כמה מוות יש. כולן יתומות, מאב ומאם [צוחקת]. כן…
דפנה: הן יתומות מאב ומאם, אבל הן מתגברות על זה.
אדיבה: אה, זהו.
דפנה: הילדים הכי מוצלחים, זה הילדים האלה שמגדלים אותם בתנאים איומים בארון מתחת למדרגות, כמו הארי פוטר.
אדיבה: הארי פוטר, כן.
דפנה: טוב, אז עכשיו אנחנו יכולים להגיע לאבא שלך.
אדיבה: אבא שלי. אבא שלי באותו חורף, היה חולה. הוא היה הרבה בבית חולים, ודיברו על כליות. אבנים בכליות היו לו תמיד, ודיברו על כליות, כליות כליות, ואבא שלי חולה. ואני עומדת ליסוע בראשון לאוגוסט, לשבתון, לארצות הברית. כל המשפחה עומדת לנסוע.
דפנה: באיזה שנה זאת?
אדיבה: 1979.
דפנה: ואת בת?
אדיבה: שלושים ו… שלושים ושש בדיוק. ואני אומרת ליגאל, בעלי הראשון, אני אומרת ליגאל, יגאל תשמע, אני אומרת לך, אנחנו ניסע לארצות הברית, ונקבל טלפון מיד לחזור, כי אבא שלי עומד למות. והוא אומר, איך את יודעת? אני ידעתי. את יודעת, זה נורא מצחיק מה שאני הולכת להגיד לך, אני באתי אליהם הביתה יום אחד…
דפנה: להורים,
אדיבה: לבקר אותם, האוטו שלו עמד מלוכלך בחוץ, הוא ישב בבית, לא לבוש. אבא שלי לא היה איזה גבר, את יודעת, גנדרן, אבל לא ראית אותו אף פעם, לא עם חולצה מסודרת, לא עם נעלי בית כמו שצריך, והאוטו שלו תמיד הבריק, כי הוא נורא אהב את האוטו שלו. היה לו אוטו, היה גאה, לא לכולם היה אז אוטו בתקופות האלה.
דפנה: איזה אוטו היה לו?
אדיבה: היה לו אז אה… "פרינסס" קראו לזה?
דפנה: היה "פרינס"
אדיבה: פרינס, כן, אוטו 'צורפתי' נדמה לי, כי אני אפילו הייתי גונבת לו מדי פעם אותו. לא, לא, פורד אה… פורד, היה פורד נורא באופנה אז, פורד אה… איך קראו לפורד הזה? היה איזה פורד שכולם קנו אותו, גם לי היה כז… הוא קנה אז אוטו חדש, היה לו אוטו חדש, והיה לו כיסוי בד, הוא היה מכסה אותו כמובן, והיה ממרק אותו, ואני באה לחיפה, האוטו עומד ברחוב, מטונף [אומרת לאט ובהדגשה]. הציפורים, היונים, האבק, החולות, הלכלוך, ואני אומרת לעצמי, הכיצד? עולה הביתה ואבא שלי יושב מרושל בבית. ואני אומרת, יגאל, אני אומרת לך, האיש הזה הולך למות. זה היה לי איזה סימן, ואני, ומאיפה לקחתי את זה? אני לא יודעת. לא ראיתי בדיקות, לא ראיתי רנטגנים, לא ראיתי שום דבר, הייתה לי הרגשה לא טובה. חודש לפני שיצאנו, בראשון ליולי או שני ליולי, אני מקבלת טלפון, אמא, אדיבה בואי, אבא קיבל התקף לב, הוא בבית חולים, הוא מת. 30 יום קודם, ואני אומרת, יגאל, תראה את אבא שלי, שכל חייו, אהב אותי והתחשב, היה איש נורא מתחשב, אמרתי לך, איש צנוע וסגור, נתן לי את ה-30 יום ליסוע בחזרה. אני לא הייתי צריכה להחליף את הכרטיסים בכלל, כי היה לנו כבר כרטיסים, את יודעת, כל המשפחה, חמישה איש. בראשון ביולי הוא נפטר, בראשון באוגוסט טסתי לארצות הברית. נתן לי את ה-30 יום האלה. זה היה לי נורא מוזר. הייתה לי איזה הרגשה כזאת, שהוא [מושכת ומשהה את המילה שהוא] דואג לי.
ו… היא צלצלה לבאר שבע, אמא שלי, ואמרתי, אוקיי אני באה, נסענו יחד לתל אביב, מתל אביב לקחתי מונית, ונסעתי לחיפה לבד. הגעתי לחיפה, ומצאתי את אמא שלי, מצב של היסטריה. אבל היסטריה נורא מוזרה. וזה נורא, וברגע הזה ואילך כל האבל, וכל הדבר נצבע באיזה צבע, לא יודעת אם זה אירוניה, או מצחיק, או… או אחר. היא הייתה מתקשרת, עכשיו היא מצליחה להתקשר לכל החברים, אלפי החברים, ולהגיד שמשה נפטר.
דפנה: בן כמה היה אביך?
אדיבה: הוא היה מאוד צעיר. אבא שלי אז יצא לפנסיה, אז הוא היה 68. איש צעיר. עבד, עבד, עבד, עבד, עבד, יצא שנה לפנסיה, עוד קיבל הארכת תפקיד כי הוא היה כזה מבוקש, ושנה אחר כך הוא נפטר. אם הוא היה ממשיך לעבוד, הוא היה חי עוד שנתיים, שלוש, ארבע, חמש. בטוח.
דפנה: כן, אומרים שפרישה לגימלאות…
אדיבה: העבודה היתה חייו.
דפנה: הרבה פעמים…
אדיבה: בעיקר אם אתה לא מכין לך משהו אחר. אם הוא היה מכין לעצמו פודקאסט, למשל, אולי הוא היה חי עוד עשר שנים [דפנה צוחקת]. לא, אני רצינית. אני רצינית.
דפנה: אני לא יודעת אם בדור ההוא לאנשים… היו לאנשים אז תחביבים?
אדיבה: לא, אנשים רצו לשרוד, הם חיו כדי לחיות כזה, שיהיה בסדר, שיהיה אוכל, ש… לא יודעת, חיים אחרים. כן. כן. לכן כל אחד אומר לי, מה, את עובדת ב"גנזים" בחינם? כי אני עובדת יום יום, לילה לילה. הם לא מבינים שזאת מתנה שאני קיבלתי. זה בעצם, זה בעצם נותן לי יותר מה שאני נותנת. אני ככה מאמינה. שמכון "גנזים" זה… לפעמים אני אומרת להם, כשהמעלית מתקלקלת, ומתחילים לרוץ במדרגות, 60 מדרגות, אני אומרת, חברים, אנחנו נפתח קורס איך לרזות ב"גנזים", עולים ויורדים את המדרגות שמונה פעמים ביום [אומרת וצוחקת]. אני חושבת שזה בהחלט אה… נקודה חשובה לחשוב עליה.
דפנה: זה לא סיפור כל כך נדיר, שאנשים יוצאים לפנסיה ופתאום קופצת עליהם הזקנה.
אדיבה: כן, המחלה קופצת עליהם, כי מחלות יש בהם הרבה צד גם פסיכוסומטי. כאילו איזה ויתור כזה. אתה לא נאבק. אני ככה הרגשתי. אני אומרת לך, אני הרגשתי באותה שנה, מאוד הרגשתי אותו. מאוד הרגשתי, שהוא קצת מוותר. האוטו היה בשבילי ויתור, את מבינה? נורא מוזר שהאוטו המאובק עם היונים על החלונות, היה לי איזה סמל שמשהו לא טוב קורה לאבא שלי. מעבר למחלה. מעבר לבדיקות.
דפנה: אבל שאלת אותו? נכנסת מהרחוב כשראית את האוטו ושאלת מה זה צריך להיות?
אדיבה: "אוי, עזבי אדיבה, מה את רוצה?"
דפנה: כן.
אדיבה: "הכל בסדר. הכל בסדר". בסוף הוא קם בבוקר, ועכשיו יש את הסיפור של אמא שלי, הוא כזה…
"בתיה שלום, זאת יונה" -"כן, יונה, מה נשמע?" -"משה איננו". עכשיו, אני אומרת: "אמא, זה אנשים בני 60, 70, מה את עושה להם?"
"משה איננו" [צועקת] -"מה איננו?" -"הלך" -"לאן הלך? ברח?" לא, אולי ברח עם הפדיקוריסטית [אדיבה צוחקת] -"משה איננו" -"איך איננו? מה איננו?" -"קם בבוקר", זה סיפור אמיתי, "קם בבוקר, עשיתי לו מיץ תפוזים, טבעי. סחטתי לו מיץ, למיץ. הבאתי לו, שתה את המיץ, נפל ומת". עכשיו, זה סיפור שהיא סיפרה בערך לחמישים מהחברים והחברות שלה.
"שושנה, את איתי? משה איננו" [אדיבה צוחקת] -"אמא, האנשים ימותו, תפסיקי עם זה".
עכשיו, היא הייתה באיזה היפר, אני לא יודעת להסביר לך, איזה היפר כזה לספר את הסיפור עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
דפנה: כולל המיץ תפוזים?
אדיבה: כולל המיץ תפוזים. המיץ תפוזים כיכב, מיץ תפוזים טבעי שהיא לבד סחטה לו, זה לא סתם מיץ תפוזים, זה לא "קנינו". [אדיבה צוחקת] מיץ תפוזים סחטתי. שתה את המיץ, נפל ומת. עכשיו, יש גם המשך לסיפור. מה היה לו? "אבא שלך, המסכן, כל השנה היה לא בריא ולא זה, סוף סוף הרגיש יותר טוב. הלכנו לשחק קלפים, הפסיד. קם בבוקר, שתה מיץ תפוזים…"
"הפסיד בקלפים" נוסף לסיפור של המיץ. עכשיו, מהקטע הזה ואילך אחי ואני היינו מתפוצצים מצחוק. פשוט ישבנו והתפוצצנו מצחוק. עכשיו, אם זה לא מספיק… לכן, כשראיתי את הפודקאסט שלך אמרתי, אני רוצה לספר לך סיפור טיפה מצחיק. זה נורא היה מצחיק. הסיפור איך היא דיווחה לכולם על מותו של אבי, ואנחנו, אחי ואני, מקשיבים.
דפנה: האיש שהוא הפסיד לו בקלפים, לא נמלא יסורי מצפון נוראיים?
אדיבה: היא, אבל תמיד ניצחה בקלפים. שתביני, הניצחון זה ארבעה, ארבע פרוטות, אולי. זה, משחקים על גפרורים, משחקים על מילים [Mills], אבל הוא הפסיד, והיא ניצחה, היא תמיד ניצחה בקלפים. היא הייתה ממזרה. היא ניצחה, הוא תמיד הפסיד. והייתי אומרת לה "אמא, את עשית קופה, חצי ממה שאת מרוויחה שימי, אני אקנה דירה בסוף". היא היתה מרוויחה תמיד, כל יום שישי היא היתה חוזרת עם איזה שקל או שניים, זה מה שהרוויחו, והוא הפסיד. הפסיד ברמי, אה… רמי. "אבא, רגע, סליחה, סוף סוף הוא יצא, הרגיש טוב, הלך לשחק קלפים, הפסיד, אני הרווחתי, קם בבוקר, מיץ טבעי, טבעי סחטתי לו…"
עכשיו מגיעה הלוויה, עכשיו כמובן, אז היו עושים… שמים אוטובוס, זה סטטוס. מכינים הודעה בבית דפוס, מדביקים בכל הרחוב, לא במחשב, לא הנכדים עושים במחשב. ומעמידים אוטובוס. מעמידים אוטובוס, זה סטטוס.
דפנה: לכל האבלים שיבואו ללוויה.
אדיבה: כל האבלים, זאת אומרת, לא באים במכוניות פרטיות, אלא האבלים ביחד. כל האבלים הגיעו לבית הוריי, עלו למעלה, ישבו בבית, ודיברו על משה וזה, וראו תמונות, את יודעת, מה שעושים תמיד בשבעה, ואז אמרו, האוטובוס הגיע, ואוטובוס זה כזה חשוב, ואנחנו… וכולם יורדים לאוטובוס, והיתומים, אחי ואני, יחד עם אמי, האלמנה הטרייה, הולכים לאוטו של אחי ליסוע. הבית של הוריי...
דפנה: לכפר יהושע, או איפה הוא קבור? למטה ב…?
אדיבה: לא, מה פתאום, למטה בהדר. ב… תכף אני אספר לך גם על זה סיפור מצחיק. והיה אה… הבית של הוריי היה בית עורפי. החצר פנתה דווקא… המרפסת פנתה לחצר, מאחורה, ומקדימה היה חלון של חדר האמבטיה, שממנו ראית את הנמל, ואת חיפה, ואת כל מה שרואים. אבל כדי לראות את הנמל צריך לעלות על הא… האמבטיה ולהציץ, משהו כזה, זה סידור כזה של קבלן שדחף בית. ואנחנו, אחי ואני, למטה, הולכים לכיוון של האוטו, ופתאום אנחנו שומעים, "יונה, יונה, יונה…" [מחקה צעקה חלושה]. מסתובבים, אחי ואני, מי צועק יונה? [צוחקת] אני אומרת לאח שלי, אולי זה אבא? אבא צועק לי, לא, לא, מה קרה? "יונה, יונה". אנחנו נעצרים, חוזרים בחזרה הביתה, בחלון עומדת בתיה קצב, אחת החברות של אמא שלי, שנכלאה בשירותים. כולם נסעו, יצאה מהשירותים, הבית ריק, הבית נעול, הבית ריק, והיא לבד. היה לה שכל לעלות על האמבטיה, ולהתחיל לצעוק "יונה, יונה". עכשיו, מהרגע הזה ואילך, הלוויה הייתה היסטריה של צחוק. אנחנו הולכים שלושת האבלים…
דפנה: רגע, מה עשיתם עם בתיה? עליתם חזרה לשחרר אותה מהדירה?
אדיבה: עלינו, שיחררנו אותה, שמנו אותה באוטובוס, נסענו, ומהרגע הזה ואילך אנחנו הולכים שלושתנו אחרי הארון של אבא, והארון של אבא זה חוויה נוראית. זאת הייתה החוויה הראשונה שלי לראות… ראיתי את הרגל שלו פתאום. הדבר שלא, קוברים בארונות.
דפנה: אמרת שהלכתם אחרי הארון, לא היה ארון.
אדיבה: לא היה ארון. הלכנו…
דפנה: את מתכוונת לעגלה הזאת עם התכריכים…
אדיבה: נכון. במובן המטאפורי של המילה. אבל הדבר הזה, שפתאום ראיתי את החתיכת רגל שלו, את יודעת איזה דבר זה? למה עושים את זה לאנשים? נורא! אוי, אני רואה אותו, ממש את כל חיתוך הגוף שלו, אני רואה, זה נורא עצוב. בגלל שאתה ראשון, אתה כאילו, יש לך פריבילגיה, אתה בשורה ראשונה. כן? אתה החשוב בלוויה. ואנחנו הולכים, והאח שלי, "יונה, יונה…" [צוחקת] ואנחנו בהיסטריה, שלושתנו, שאני לא… מי ראה אותנו, שאנחנו [משמיעה קול של צחוק כבוש] ככה, אמרו, טוב, מסכנים, אלה היתומים, לא יכולים להתגבר על המוות של אבא שלהם. והיתומים… הילדה בת 37, אז זה כבר לא תינוקת. "יונה, יונה…" [צוחקות] זה היה היסטרי. זאת אומרת, זה צבע את כל השבעה של אבא שלי באיזה מן צחוקים היסטריים כאלה, ובאיזושהי יכולת, באמת, כי הצטערנו נורא, כאבנו נורא את המוות שלו, זה היה מוקדם מדי, מצער מדי, אני הייתי צעירה מדי, אחי, כולנו, את יודעת, זה היה לא במקום. אבל זה פתאום צבע את כל האבל, כל השבעה, לאיזשהו קשר אחר בין שלושתנו, כי היינו צוחקים ביחד, כשכולם הלכו, חיכינו שילכו כדי לצחוק עוד פעם ביחד. ואז הת… עברתי לבשל אוכל סיני, שבחיים לא אכלו, אמא שלי ודאי לא אכלה אוכל… כל היום בישלתי להם אוכל סיני שהיו מבסוטים. פתאום השבעה הפך להיות איזה, נורא לא נעים לי להגיד את זה, מסע, מסע של, אמ… לא המילה שמחה, מסע של יחד, יחד טוב, יחד טוב של שלושתנו. וכל מי שבא, ברוך הבא, ואנשים באו ודיברו, באו, הבית היה מלא מאות אנשים, ורק חיכינו שיילכו בשתיים, שנוכל… [צוחקת] לצחוק עוד פעם, ולהשתעשע, ולתת עוד פעם לאמא שלי עם המיץ תפוזים שלה, והקלפים שהוא הפסיד.
דפנה: רגע, הסיפור הזה הלך וגדל?
אדיבה: לא, זה היה… זה הסיפור, הוא לא גדל, זה הסיפור. ככ… הרגי… היה חולה כל החורף, ביום שישי הלך לשחק קלפים, הפסיד, אני ניצחתי, בבוקר מיץ תפ… זה חזר הסיפור.
דפנה: אז זאת בעצם הייתה הזדמנות נורא נורא נורא להתקרב.
אדיבה: מאוד. מאוד להתקרב. זאת אומרת, הקרבה הייתה באמת ביני ובין אחי, שהיה לנו, אנחנו גדלנו, הוא חמש שנים מבוגר ממני. תמיד הייתי האחות הקטנה, השחורה שם שגדלה, ובעצם לא צריך כל כך אותה. בעצם למה? אה… בסדר.
דפנה: רגע, והוא היה האח הנערץ? כמו בסיפורים?
אדיבה: ברור! האח, הבן שלה, תמיד הוא היה יעקב'לה, תמיד עם נעליים לבנות, תמיד עם חליפת מלחים יפה, יעקב'לה, יעקב'לה. ידע לקרוא פולנית בגיל שלוש, את יודעת, מהילדים האלה, ושם אני נולדתי איכשהו גדלתי, אולי זה מזלי, אולי זה מזלי הגדול [צוחקת]. שם נולדה, איזה ילדה שם גדלה. והוא… איך אני אומרת תמיד, אני, ה… ה… ההעצמה הנשית שלי, אני לא זקוקה לה, כי אני גדלתי עם אח שהיה מכה אותי מכות רצח, ובכל זאת נשארתי בחיים, אז הנה אני.
ובאמת השבעה הזאת מאוד קרבה אותנו. קודם כל הצחוק הזה. נורא צחקנו יחד פתאום. יחד על אותו דבר, על אמא שלי, ואמא שלי איתנו. ו… היינו שלושתנו. יגאל נשאר עם הילדים בבאר שבע, הוא בא פעם או פעמיים, כבר היחסים בינינו היו לא טובים, זה היה כזה כבר, קצת קשה, אה… וזה בסדר, הוא נשאר עם הילדים, בכל זאת שלושה ילדים. אחי, אה… שהוא חיפאי דווקא, אשתו גם כן באה, פה באו, אבל אנחנו רוב הזמן היינו שלושתנו לבד. רוב הזמן. ובעיקר בשעות שלפני שבאים ה… האב… המנחמים, שעות הצהריים, ובלילה לפני, אחרי שכולם הולכים, כי בחיפה הולכים בשמונה.
אז היו לנו המון שעות ביחד, ושעות ממש, אפילו כתבתי סיפור על זה. שאני לא יודעת איפה הוא. ויש לי איזה חברה שטוענת שזה אצלה, והיא יום אחד תביא לי אותו. כתבתי סיפור על ה… על השבוע הזה, ששלושתנו יושבים ביחד, עם הסיפורים של אמא שלי, והצחוקים. ועכשיו, אתה גם אומר לעצמך מותר לצחוק בשבעה? רגע, מה קרה שאני צוחקת כל הזמן? עכשיו, זה גם היסטריה קצת.
דפנה: ברור.
אדיבה: וזה גם נורא מנחם. זה נורא מנחם. למצוא דווקא את הקטעים ה… למשל, אני אתן לך דוגמה. אמא שלי, אנחנו הולכים יחד, אחי ואני בבוקר, לחברה קדישא, לרשום את ה… למצוא לו מקום ללוויה, וזה. אמא שלי אומרת לי ככה, "תקשיבי טוב, אבא שלך היה ותיק בחיפה. הוא צריך להיקבר בבית הקברות הישן של חיפה". זה כמו "טרומפלדור" בערך. אותו דבר, התשובה החיפאית. שם אין מקום לכלום. שמרו אולי קצת מקומות לראשי ערים בבוא הזמן, אינני יודעת. אין מקום. אבל היא רצתה שהוא יהיה קבור שם. "אבא שלך היה מיקירי חיפה, אבא שלך היה מהאנשים שבנו את חיפה, הוא השתתף בקרבות על חיפה, הוא היה ב"הגנה", מגיע לו להיות בבית קברות".
ככה אנחנו הולכים בחברת קדישא, והם צוחקים, אין אפילו, את יודעת, אולי לבן גוריון יהיה מקום שם. בקיצור, אנחנו חוזרים ואני אומרת, "תקשיבי אמא, מצאנו לאבא מקום שלא תאמיני. מול אה… רואים את הים משם, רואים את ההר משם, יש רוח טובה כל הזמן, מקום נהדר". ומיד לקחנו שני מקומות, כמובן, בשבילה, והיא הייתה מרוצה. באנו ללוויה, היא הסתכלה ואמרה, אני מרוצה מאוד מהמקום.
דפנה: איזה שני ילדים תככנים.
אדיבה: מה לעשות? אבל האמת היא, זה היה נורא מצחיק להגיד: "אבא שלך…" תגידי, זה חשוב?
דפנה: בעיניי לא.
אדיבה: אני בבוא הזמן, אדאג שישרפו אותי. מה פתאום, אני לא מאמינה בכל השטויות האלה.
דפנה: את הולכת לבקר שם, אבל, בקבר?
אדיבה: תראי…
דפנה: כי הנוף והרוח וכולי, זה לטובת המבקרים הרי.
אדיבה: נכון. והייתי הולכת כל שנה, היינו עולים לקבר כל שנה. אחר כך, ביום אחד, שינו את כל בית הקברות. היא… סללו דרכים, והתחלתי לאבד את זה. ויום אחד, הנכדים שלי אמרו לי, "סבתא, אנחנו נורא רוצים לראות איפה סבא וסבתא קבורים". זאת אומרת, לא סבא וסבתא, ההורים שלי. זה היה חודש אוגוסט, הלכתי עם שני ילדים בני חמש. אמרתי, יאללה, בואו נעצור, נעלה לבית הקברות. נסעתי לחיפה, טיילתי איתם באיזשהו מקום. עצרנו בבית הקברות, ואני, איפה הכניסה? איפה השביל? איפה… את יודעת, איך אני נכנסת? אני מוצאת איזושהי כניסה, אני מתחילה לרדת איתם, עכשיו, זה חם וזה, ואני לא מוצאת את הקברים, לא מוצאת אותם. לא זוכרת, הכל התבלבל לי כי הם שינו. הם שינו את הכל.
פתאום אני רואה בצד שני קברים יפים, תחת עץ. אני אומרת, "בואו ילדים, הנה פה קבורים סבא וסבתא". [צוחקות] עמדנו ליד הקבר, סיפרתי להם על הוריי, סיפרתי [צוחקת] להם קצת סיפורים, התרגשנו נורא, הנחנו אבן על הקבר, שידעו שהיינו, והמשכנו. זה בערך מה שאני חושבת על אמ...
דפנה: זה למזלך כשהנכדים עוד לא ידעו לקרוא.
אדיבה: יפה. יפה. נכון. נכון, סבתא מרמה קצת, אבל לא נורא. היה צל, הייתה רוח, לא מצאתי, אני אומרת לך, הם שינו שם את כל הס… אז נכון אפשר ללכת ל… את יודעת, לבוטקה שם, לבקש את הרשימה, גם עוד לא היה כל כך אינטרנט. אבל…
דפנה: היום הכל אפשר באפליקציות.
אדיבה: אני יודעת, הכל, אבל לא הייתה. והז… והבוטקה הייתה סגורה, כי זה הייתה שבת. ובשבת לא עובדים, כרגיל. אז אה, מצאנו [מתפקעת מצחוק] קבר חלופי. איך אני צריכה לקבל את זה, תשמעי? כל המצבות אבן האלה, עזבי, אני לא יודעת, מתרגשים מזה.
דפנה: ההורים שלי גם לא הנהיגו איזה מן דבר כזה, שעולים לקברים של ההורים שלהם, או משהו כזה, וכתוצאה מזה אני גם לא עולה לקברים שלהם בכלל. אבל אני זוכרת שכל פעם שהיינו מגיעים לחיפה, לבקר את הקרובים שעוד כן היו בחיים, אז היינו נכנסים לראות מה שלום המצבה, מה שלום הזה, ואבא שלי היה קורא לבית הקברות בחיפה "פארק היורה", כי קבורים שם כל הדינוזאורים של המשפחה.
אדיבה: [צוחקת] טוב! הנה, הנה דרך לקחת את זה נכון.
דפנה: כן,
אדיבה: לקחת את זה נכון. להגיד להם, ילדים פה, זה סבא וסבתא, יש עץ, יש מים, יש שם ברז על יד זה. אבל נכון, יש נוף יפה מבית הקב… את מכירה את בית הקברות החדש של חיפה? שהוא באמת בצלע של ההר.
דפנה: כן.
אדיבה: ויש נוף נהדר, ויש רוח, ורואים את הים. מה צריך יותר מזה לאדם שזה עתה נפטר? [צוחקות] זה חשוב כל...
דפנה: ואחרי שבעה כזאת, שהיא באמת ברוח טובה, ועם הרבה קרבה וחום משפחתיים כאלה, לא, האבל לא מביא את הפטיש עשרה קילו שלו ומפיל אותו על הראש?
אדיבה: לא כל כך, כי את יודעת, קודם כל אני חושבת על זה שהוא… אני חושבת עכשיו, ממרומי גילי, שהוא היה בן 67, וכמה זה חבל, אבל אז זה לא נראה, זה לא נראתה טרגדיה. את מבינה? גיל לא נראה טרגדיה, כי אנשים מתו בגיל 45 ו-50 גם. והיו להם הרבה חברים סביבם שנפטרו לפניהם, אז זה לא הייתה טרג… לא הרגשת שזו טרגדיה, הרגשת שזה נורא חבל, שהוא רק יצא לפנסיה. לא, זה לא, זה לא היה פטיש, לא היה פטיש שם, לא. ממש לא. קיבלתי את זה כמו שמקבלים אה… את זה שהשמש זורחת. כך קיבלתי את העובדה שאבא שלי נפטר, ולא עשינו מזה טרגדיה. צריך לדעת ללכת הלאה.
דפנה: כן. ואמא שלך, אני מבינה, שנפטרה לא הרבה זמן אחר כך.
אדיבה: חמש שנים אחר, אחר כך. אמא שלי הייתה מעשנת כבדה, ו… הסיפור של אמא שלי הוא גם סיפור. אמא שלי הייתה מעשנת מאוד מאוד כבדה, לא ראית אותה בלי סיגריה, לא, לא ראית אותה. אולי כשהיא ישנה, אולי, לא בטוח שהיא לא הייתה עושה את התנועות מתוך שינה. [אדיבה משתעלת]
דפנה: זה היה שיעול סימבולי עכשיו בגלל שחשבת על העישון שלה?
אדיבה: חשבתי על הבקרים שהיא הייתה מתחילה להשתעל ואני הייתי משתגעת מזה. זה היה מטריף אותי השיעולים האלה, ואני בסוף, בסוף עישנתי, בעצמי. באותה תקופה אני עברתי לתל אביב, והתחלתי תהליכי גירושים. התקופה נורא נורא נורא מסובכת, נורא מבחינה אישית מאוד מאוד קשה, ממש קשה. יש ילדים ויש זה ויש זה. היה מאוד מאוד קשה, והנה אני חולה. היה לי איזה התפרצות, לא ניכנס לפרטים, אני במחלקה גינקולוגית, מצבי מאוד מאוד קשה, ואני עם האינפוזיה ועם הכיסא גלגלים מגיעה לטלפון הציבורי, כן? 1984, או חמש? ארבע.
דפנה: זה בשביל להוכיח את מה שאת אמרת קודם על הקשר בין הגוף והנפש.
אדיבה: אני חושבת. ואני מטלפנת לאמא שלי, ואומרת לה "תשמעי אמא, אני בבית חולים, אני באיכילוב. אני לא יכולה לזוז. אני מוכ… אני מוכרחה לקחת את חיפ… אוטובוס ליסוע לבאר שבע לטפל בילדים". כי יגאל יצא אז מהבית כבר. היא אומרת לי, "אני לא יכולה, אני לא מרגישה טוב. אני ב… אין לי כוחות". ואני לא יודעת מה לעשות. אני מתקשרת ליגאל בלית ברירה, ויגאל מאוד שמח, שהוא יכול לחזור הביתה. גם הוא חזר ולא יצא אחר כך.
היא באה לבקר אותי יחד עם אחי, אחי לקח אותה, ואני רואה על הפנים שלה, דבר, שוב, נורא מוזר, היא נורא רצתה להראות טוב בשבילי, כי היא נראתה לא טוב, והיא מרחה ליפסטיק, קראו לזה ליפסטיק, לאדום הנורא הזה ששמו על הפנים. אדום, אדום, אדום, אדום, אדום, כזה. את יודעת, הצבע הזה ה… אולי כדי להראות טוב.
דפנה: ליפסטיק זה שפתון.
אדיבה: ליפסטיק זה שפתון, אבל היא גם לא מרחה אותו טוב. והליפסטיק היה כאילו, לא יודעת, זה היה נורא. זה היה משהו, אני ממש רואה את זה. היא באה, והיא הייתה פתאום, היא גם הפסיקה לעשן פתאום. "אני הפסקתי לעשן, אני לא מעשנת". עבר שבוע, מאז שהיא חלתה, היא הרגישה לא טוב. והיא הייתה רזה יותר פתאום. ממש פתאום. ואת… לא ראיתי אותה, לא ראיתי אותה כל שבוע, כי גרתי בבאר שבע. היא הייתה באה פעם בשלושה שבועות, ארבעה שבועות. הייתה הרבה באה לבאר שבע אחרי שהיא התאלמנה.
דפנה: באוטובוס?
אדיבה: באוטובוסים. כן.
דפנה: כי זה חתיכת מסע היה פעם חיפה-באר שבע.
אדיבה: כן, אז היא כבר באה, הייתה באה לשבוע. היא לא קפצה, היא באה לשבוע. היא הייתה עומדת בתחנה המרכזית בבאר שבע, אם את מכירה אותה, גם מקום… [צוחקת] הייתי מגיעה עם האוטו לקחת אותה והיא היתה עומדת ואומרת, "עליי לא תפסידי", היא הביאה עוף, והיא הביאה פירורי לחם. "עליי לא תפסידי". כן, הייתה מגיעה לבאר שבע, מתחילה לבשל, אמא, כמו אמא.
דפנה: היא הייתה עקרת בית?
אדיבה: היא הייתה עקרת בית טובה מאוד. כי זה מה שהם עשו. אמא שלי, כשעברה מפתח תקווה, שם היא טוענת שהיא סללה כבישים ואני לא מאמינה לה.
דפנה: [צוחקת] למה את לא מאמינה לה?
אדיבה: אני לא רואה את אמא סוללת כבישים. היא כזאת… אבל אני כן מאמינה לה, שהיא הגיעה לחיפה והתחילה לעבוד במטבח הפועלים המיתולוגי. ושם לדבריה התקדמה בדרגה, והיא הייתה אחרא… אחמ"שית, איך זה נקרא? היא הייתה אחמ"שית. והיא הגישה אוכל לשרתוק. ושם פגשה גם את אבא שלי. זאת אומרת, היה לה איזה גאווה. ואחרי שהיא התחתנה, הוא אמר, "אשתי לא תעבוד. מה פתאום? אשתי לא תעבוד. מה זה אומר עליי אם אשתי עובדת?"
אז זה הייתה אמא שלי, אז עקרת בית מתוסכלת, שאמרה לי, "את תעבדי, את תעבדי. את שומעת, את צרי… אישה צריכה מקצוע. אישה לא יכולה להיות תלוייה בבעל שלה". זה אני. הפוך ממנה. כאילו הגשמתי איזה חלום שלה. אבל… אה, אז בקיצר היא מגיעה עם הליפסטיק, ואני אומרת לעצמי, לא מצא חן בעיני הליפסטיק הזה. אבל אני בעצמי שקועה בצרות שלי. ו… ואני יצאתי מבית חולים, והתחלתי להשתקם. הייתי איזה 40 קילו שהייתי בבית חולים. ואז טילפן אחי ואומר, "תשמעי אמא בבית חולים". עוד פעם, גילו לה סרטן ריאות. שזה היה מאוד קטלני אז. מאוד מאוד. אישה מעשנת כמו מטורפת.
דפנה: היום זה לא קטלני?
אדיבה: יש, אני לא יודעת אם מצאו עוד סוג. קודם כל אפשר להאריך חיים של חולי סרטן ריאות. יש גם שני סוגים, ויודעים איכשהו לטפל בזה. לא מתים תוך שבועיים כמו שהיא מתה. ואני בקושי חיה, בקושי הולכת על הרגליים. אני צריכה להגיע לבית… את יודעת איזה נסיעה זאת, מחיפה לבאר ש… מבאר שבע לחיפה? והיא עוד על כרמל, בית חולים הכרמל. זאת אומרת, זה חתיכת סיפור. זה מסע של 4-5 שעות. אז אני הייתי נוסעת לתל אביב, ואהר'לה כבר היה איתי בתמונה, הוא היה מסיע אותי מתל אביב לחיפה, מחכה את השעה, שעתיים, שלוש, ארבע, כמה שהיה צריך. הוא היה גם עובד שם קצת, והייתה לו שם איזה סוג של עבודה שהוא היה מסדר לעצמו פגישות, והיה מחזיר אותי, ואז הייתי לוקחת את האוטו שלי ונוהגת. זה חתיכת סיפור היה.
אני מגיעה לבית חולים היא מתחילה לצעוק [צועקת]: "מה את עושה פה? יש לך ילדים בבית, לכי הביתה, מה את פה? מה פתאום את באה הנה? מי צ…" אני אומרת "אמא, באתי לראות…" -[צועקת] "אני רוצה שתלכי הביתה, הילדים שלך לבד. עם מי, מי עם הילדים?" -אני אומרת "החברות שלי. דבי איתם, יוכי איתם, כל החברות שם שומרות עליהם" -"לכי הבי…". ככה זה היה.
דפנה: הם היו קטנים, הילדים?
אדיבה: הילדים היו, הגדול היה בן אה… הגדול היה בן… הגדול היה בן 14.
דפנה: זאת אומרת, בהחלט עוד נזקקו להשגחה, כן.
אדיבה: הם הסתדרו והכל, אבל היה שם לפחות ילד קטן, ושלושה ילדים, והיה צריך לתת אוכל, והיה צריך לדאוג שהכל יהיה לבית ספר, אם צריך משהו, והחברות שלי אז מאוד עזרו לי, מאוד עזרו לי. גם יגאל היה בתמונה, כן, אבל לא תמיד, היה מן ח…
דפנה: שהוא אבא שלהם.
אדיבה: כן, בהחלט, אבא ואבא מצוין, אין לי טענות, והחברות מאוד עזרו לי, מאוד שם… הייתי מתקשרת, דבי, אני לא יכולה לחזור, לכי תשני עם הילדים, הייתה נשארת עם הילדים, באמת, אנשים יודעים לעזור ברגעים האלה. לי יש ניסיון טוב עם אנשים.
דפנה: עם חברות?
אדיבה: עם אנשים בכלל.
דפנה: כן?
אדיבה: גם חברות, כן. יש לי ניסיון טוב. בעיקר אם אתה יודע לבקש נכון, אז אתה… אני גם חושבת שאני יודעת לתת. אבל אני חושבת שכאתה אומר, "דבי תשמעי, אני לא… ואמא שלי, וזה…" -"אין בעיה", הולכות שתיהן, זאת אומרת, "הכל בסדר, החתולה המליטה, כולנו שמחים, אל תדאגי". ואני ככה מגיעה אליה, ואני אומרת לעצמי, איך זה יכול ששתינו חולות באותה תקופה? מה זה, אני חולה, והיא חולה, איך זה יכול להיות, שחלינו ממש באותה תקופה? היה לי נורא מוזר הדבר הזה. ו… ביום האחרון לחייה, לא, קודם כל אמר, קרא לי הרופא, הלכתי לרופא, הרופא אמר, "תשמעי, יש לה סרטן ריאות. את צריכה להגיד לה, משום שהיא אישה מאוד רציונלית, אין מה להסתיר ממנה". נכנסתי, אמרתי...
דפנה: הרופא עצמו לא אמר לה.
אדיבה: לא, הוא ביקש שאני אגיד לה. והחלטתי שאני יכולה להגיד לה את זה. לא יודעת למה. למה הייתי צריכה להגיד לה את זה? אמרתי, "אמא, תשמעי, וזה… דיברתי עם הרופא, והוא אמר לי, שיש לך סרטן ריאות". והתחלתי לבכות. היא אמרה, "תפסיקי לבכות, אני לא דואגת, אני אוכלת מזון מלכות. את תביאי לי מזון מלכות, וזה", היא האמינה בזה. "זה מרפא נגד הכל". הדבר הזה שמכרו שם באלפי אלפ… לקחתי משכנתא בשביל הדבר הזה, ממש, הון תועפות, היא אמרה, תביא לי את זה.
דפנה: מאיפה היא למדה על זה, אבל?
אדיבה: אין לי מושג. אל תשכחי שהרבה הייתי… היא הייתה לבד, עם כל מיני חברות שלה, ואני מבאר שבע, לא הייתי צמודה אליה בכלל. גם לא הייתי קשורה אליה. לא הייתי קשורה אליה כל כך. ממש לא הייתי קשורה אליה, אבל אה… היא היתה אמא שלי, מה זאת אומרת? היא בכל זאת היתה אמא שלי.
דפנה: היו טלפונים בשני הקצוות האלה, בבאר שבע ובחיפה? כי זה הרי…
אדיבה: טלפונים היו, אבל היא בבית חולים. בבית חולים אין טלפון.
דפנה: לא, אבל במשך החמש שנים האלה, שהיא הייתה לבד...
אדיבה: בטח היו טלפונים.
דפנה: כי זה היו שנים שאנשים גם חיכו עשר שנים לטלפון, הרי.
אדיבה: אל תשכחי את מה שאבא שלי עשה בחיפה, היה מנהל מחלקת טלפונים. לנו היה טלפון, מאז לדעתי, ב-1945 היה טלפון. 3377 זה הטלפון שלהם. זה היה מספר טל… ארבע ספרות עוד היה להם. תחשבי מתי זה.
דפנה: את אמרת שלא הייתם מאוד קשורות, אבל שמרתם על קשר רציף כזה טלפוני.
אדיבה: לא היה ברוגז או משהו כזה שמרנו…
דפנה: כן.
אדיבה: אבל אני די אה… די אה… הייתי עצמאית מאוד, והלכתי לבד, והכל היה לבד כזה, והיא לא… אין לי טענות אליה משום שהיא הייתה לפי דרכה. לפי דרכה היא היתה אמא טובה. לפי דרכה. לא לפי דרכי.
דפנה: במה הדרכים שלכם היו שונות?
אדיבה: היא, למשל, לא הבינה למה אני צריכה קריירה. למרות שהיא דחפה אותי תמיד ללכת ללמוד, שיהיה מקצוע, אבל למה אישה עם שלושה ילדים, צריכה להיות מנהלת בית ספר? את לא יכולה להיות איזה מורה סתם, מה את צריכה מנהלת בית ספר? למשל. ואני ראיתי בזה - "תהיי גאה בי, אמא, תהיי גאה".
הבית שלי היה מלא אנשים תמיד. מתי שבאת אליי הביתה, זה גם באר שבע, את יודעת, לאנשים אין משפחות, גרנו בשכונה כזאת שכולם, שכונה של וילות כאלה, לא וילות, של פטיואים כאלה, כמו שגרים בבאר שבע. ותמיד היה בבית אלף אנשים ואלף ילדים, ו… "למה ילדים וילדים? את אישה עובדת, למה כולם מבלים אצלך? למה את לא הולכת…" אורח החיים שלי לא היה בדיוק, הוא לא בדיוק התאים לה. נורא מוזר.
דפנה: הייתה לה ביקורת עליך גם על זה שאת מתגרשת?
אדיבה: זה דווקא היא קיבלה איכשהו. זה היא קיבלה איכשהו. בהתחלה היא נלחמה בי, ואחר כך היא, היא דווקא הייתה איתי. קצת. דווקא אני זוכרת לה את זה.
דפנה: לטובה.
אדיבה: כשאמרתי לה, "תשמעי אמא, אני צריכה לדבר איתך". לטובה מאוד, "אני צריכה לדבר איתך. אני החלטתי ש… אין לי ברירה. אני לא חושבת שיש לי דרך אחרת. אני צריכה לעזוב את הבית. הוא לא ייתן לי ללכת". וחשבתי שהיא תגיד, מה, את הולכת וזה…? מה פתאום? יש שם ילדים, איך זה? ואיך זה? ואני נתתי לך את השטיח… ואני קניתי... היא אמרה לי, זה היה מאוד, זה כנראה משום שהיה בסוף חייה. ואיזה תבונה נפלה עליה, והיא אמרה לי, "את רוצה ללכת? תלכי קדימה. אל תסתכלי אחורה. לא, אל תריבי איתו על קומקום, ואל תריבי איתו על שטיח. לכי קדימה, והכל ילך אחרייך". דברי אלוהים חיים. כנראה צריכים לעשות את כל הסיבוב של החיים, בשביל להגיע לתובנות כאלה. כי יש אנשים שנתקעים בגלל זה בחיים ולא זזים.
דפנה: כן, כן. רבים על החוט מאריך, כמו במערכון של הגשש.
אדיבה: לגמרי. ממש. וחיים ביחד באותו בית, שונאים אחד את השני, ונלחמים אחד ב... והיא אמרה לי בדיוק הפוך. לכי קדימה. לכי קדימה, זה פרשת… כן, אה, אשת לוט. לא מסתכלים אחורה אף פעם. כי להסתכל אחורה זה להיתקע. היא לא אמרה את זה במילים האלה, אבל היא אמרה "לכי קדימה, אל תלחמי איתו על כלום". וככה נתתי לו הכל, והלכתי. החתול בא איתי, והילדים. [צוחקות] לאט לאט.
דפנה: רגע, חתול או חתולה? לפני דקה בסיפור היא המליטה.
אדיבה: את יודעת כמה חתולים יש לי? היו לי בבאר שבע איזה ארבעה. פה היו ארבעה, ממש. בבאר שבע גם היה לי, היו לי שני כלבים. אבל כשעברתי, הייתי צריכה להחליט, אם אני מחזיקה, בתל אביב גרנו אז בקומה רביעית, בתל אביב, 76 מדרגות. הדירה הראשונה שלנו. הייתי אחרי ניתוח, לא יכולתי להחזיק את הכלב. אז אנחנו מצאנו להם בית טוב, אי אפשר היה ל… ל… ל… אבל לקחתי את החתולים, כמובן. בסדר, זה כבר, זה סיפור לפודקאסט אחר.
דפנה: כן. אבל בואי נחזור רגע לאמא שלך.
אדיבה: טוב.
דפנה: אז עזבנו אותכם ב… בבית החולים כשאת צריכה להגיד לה.
אדיבה: כן. ואז היא אומרת לי, מזון מלכות, יהיה בסדר, אל תדאגי. עכשיו, הדבר שאני זוכרת ממנה, ממש יומיים ככה לפני מותה, אמרתי לך שהתחלתי אז קשר עם אהרל'ה.
דפנה: בעלך השני.
אדיבה: הבעל השני שלי, אנחנו נישאנו לפני שנה.
דפנה: אה, מזל טוב!
אדיבה: אחרי 40 שנה ביחד נישאנו [אדיבה אומרת וצוחקת]. אחרי 40 שנה.
דפנה: עכשיו אתם יכולים לצאת בציבור.
אדיבה: כן, כמובן לא הבנתי למה. "למה אתה לא מציע על ברכיך?" -"כי אם אני אהיה על ברכיי, אני לא אוכל לקום, אני מכיר את זה, אני… מי ירים אותי?" [צוחקת]. לא חשוב. ואז התחלנו את הרומן בינינו רק, והוא נורא מצא חן בעיניה. ודבר שהדהים אותי היה, שהוא הביא אותי, היא הייתה אומרת לי, "מתי הוא בא לקחת אותך?" הייתי אומרת לה "בארבע". משלוש וחצי היא כבר הייתה חסרת שקט. "נו, איפה הוא?" -"הוא יגיע". משהו ב… משהו באישה שלה התעורר, אני לא… זה נורא מעניין היה. אז היא אומרת, "מה השעה עכשיו?" אומרת לה "רבע לארבע" - "נו ואיפה הוא?" -"אמא, הוא יגיע". ארבע וחמישה, "למה הוא…?" -"אמא, הוא יגיע". ביקשה שאני אסדר אותה, ופעם ראשונה בחיים שלי מרחתי לאמא שלי ליפסטיק. שפתון, מה שנקרא. וקצת סידרתי לה את השיער, היא ביקשה כי כשהוא יבוא, שהיא תיראה טוב. זה נורא הדהים אותי. זה נורא היה חשוב לה פתאום. זה נורא יפה. זאת אומרת, מגיע גבר, צעיר, שהיא לא מכירה, ונראה לה טוב, והיא מחבבת אותו. רוצה למצוא חן בעיניו. אז היא… הייתי, את יכולה את השיער קצת לסדר לי? אני סידרתי לה קצת את השיער, שמתי לה זה, שמתי לה קצת בושם. הוא בא, והיא הייתה קצת במבוכה, אפילו שהוא היה בא. זה היה נורא נחמד לראות, שהוא מצא חן בעינייה, מעבר ל-החבר של הבת שלה. ביום האחרון לחייה, אני באתי שוב, והייתה שבת, והיא שוב צעקה עליי נורא, "לכי הביתה. תהיי עם הילדים".
דפנה: היא הייתה מאושפזת הרבה זמן?
אדיבה: היא הייתה מאושפזת שבועיים. היא יצאה ונכנסה, הכניסו אותה, הוציאו אותה. היא עמדה לעבור ביום ראשון להוספיס, בחיפה, לבית החולים האיטלקי, מה שנקרא, שזה גזר דין מוות.
דפנה: ודיברתם על זה? ידעתם?
אדיבה: ידענו, כן. היא עמדה כבר לעבור להוספיס, וגם היא ידעה, וזה הייתה שבת לפני.
דפנה: היא אמרה על זה משהו?
אדיבה: לא, היא אה… התייחסה כאילו זה לא יקרה. ואנחנו ב… אני באתי, ו… ושוב היא התחילה לצעוק "לכי הביתה, תהיי עם הילדים שלך, למה את באה? את לא צריכה לבוא". אז אני אמרתי, "אבל אני פה, ותפסיקי, ואני רוצה, ואני רוצה להיות…", ואמא... והיה לי שכל, להגיד לה אולי בפעם הראשונה בחיי, "אמא אני פה, כי אני אוהבת אותך, כי את חשובה לי, וחשוב לי להיות כאן איתך". אז היא השתתקה. באמת, אני, אני כל כך שמחה שאמרתי לה את זה, כי לפעמים אתה לא מספיק להגיד את המשפטים האלה, והיה לי את ה… אולי איזה תחושה שזה משהו ל… ל… לקרות, אולי זה שהיא עמדה לעבור לבית חולים האיטלקי, אולי, אני לא יודעת מה, אולי אני, במצב שלי שהרגשתי גם באיזה מצב לא טוב, אמרתי, ואז היא השתתקה. היינו ביחסים טובים אבל לא אינטימיים כאלה, לא התחבקנו, לא התנשקנו, לא, היא לא אמרה לי אף פעם "אני אוהבת אותך", או "את יפה בעיניי", להפך, אם מישהו רצה להגיד מילה טובה, היא היתה אומרת, "שששש… לא להגיד כלום", את יודעת, מכירה את זה בטח.
דפנה: נגד עין הרע.
אדיבה: כן, שלא, שלא תחשוב את עצמה.
דפנה: ועם אבא שלך כן, דרך אגב? הייתה אינטימיות?
אדיבה: לא, אבל רגע, השעה הייתה, אני חושבת כבר שמונה וחצי או משהו כזה, הבאתי אותה למיטה שלה, קודם ישבנו במקום אחר, שמתי אותה במיטה שלה, והיא התחברה לחמצן, ואני נישקתי אותה, ואמרתי לה, "אמא אל תדאגי, אל תפחדי, אני אבוא עוד יומיים, זה חופש פורים", בדיוק היה ערב פורים, "זה חופש פורים, יש לי יומיים, אני אבוא…" -"אל תביאי את הילדים, אני לא רוצה שהם יראו אותי ככה, אני אצא מבית חולים, אז תביאי אותם". אמרתי לה "בסדר", ונפרדנו, ונסעתי.
דפנה: הביתה?
אדיבה: הביתה, נסעתי לתל אביב, מתל אביב… הגעתי בארבע בבוקר הביתה, ארבע בבוקר. מי שבא לבקר אותה אחר כך, החברים שלה, היא שכבה במיטה, והיא עשתה לכולם עם היד, תנועה, לכו מכאן. היא לא רצתה לראות אחר כך אף אחד. אני הייתי האחרונה שראיתי ונישקתי, ונפרדתי, ואמרתי לה, "אל תדאגי, אני ביום שני או שלישי באה הנה עוד פעם, אני לא אעזוב…" הספקתי להגיד לה "אני לא אעזוב אותך, ואל תפחדי". היא אמרה, "אני לא מפחדת, אני יודעת, תבואי, יהיה בסדר". היא הייתה… כאילו נתנה, אני לא יודעת מה היה, אבל היא נתנה הרגשה, אבל היא לא רצתה לראות יותר אף אחד. כל מי שבא היא עש… באו איזה שני זוגות חברים שלה, היא עשתה להם ככה, עם היד לכו, והם הלכו.
דפנה: זה, מן הסתם, הם סיפרו לך אחר כך?
אדיבה: זה, מן הסתם סיפרו לאחי, כן. ובאתי לבאר שבע, זה היה ארבע בבוקר, התחפשתי, זה היה פורים, ואני ניהלתי בית ספר אז, ולמה התחפשתי? לקחתי מאילן חרוזי את התלבושת שלו, והייתי רופא. נורא מצחיק. הייתי רופא. תחפושת בלתי מחמיאה בעליל, ואני, מחופשת לרופא עם המסכה, עם המכשירים האלה, אני רופא. ואני באה לבית ספר, ובית ספר אה… "שושנת יעקב", כולם רצים ושרים וזה… והטלפון מצלצל, והמזכירה שלי קוראת לי ואומרת, בואי בואי בואי, ויעקב אומר לי, אמא נפטרה הלילה.
זה היה ממש ככה, אבל עכשיו, זה תמונה שאני לא אשכח בחיים, אני בתלבושת רופא של אילן חרוזי, רופא מיתולוגי, תפתחי תראי, היה רופא מיתולוגי בירושלים, חתיך כזה, גדול, והוא באר שבעי, חבר מאוד טוב שלי עד היום, ולקחתי את התלבושת ממנו, וזה מעניין, התחפשתי לרופא. למה לא קאובוי? למה לא סיני? אני יודעת, מה רופא? ואני מחזיקה את הטלפון, והחלון של החדר שלי נשקף לחצר, ואני רואה את הילדים רוקדים בתהלוכה, ושרים, וכל המורות קופצות איתם, ואני מחזיקה את הטלפון, ואח שלי אומר לי "אמא נפטרה הלילה".
ואני אומרת למזכירה שלי, "חנה תביאי לי סיגריה", אני הפסקתי לעשן, היא אומרת לי, "לא!" אמרתי "חנה תביא לי סיגריה". היא אומרת, "לא, אדיבה, את הפסקת ל…" -"חנה", אמרתי, "אני לא יכולה לעבור את זה בלי סיגריה. אני מוכרחה". אני, כל הגירושים היו אז קשים, הכל היה נורא קשה. והסיגריה הייתה כאילו החבר הכי טוב שלי. הסיגריה שהרגה את אמא שלי. והיא רצה ומביאה לי סיגריה, ואני זוכרת היא הביאה… אני ממש זוכרת את הסיגריה, היא הביאה לי איזה סיגריה איומה, זה נקרא ברודווי 200 או 1000, סיגריות באורך של מטר כאלה, סיגריות איומות.
היא מביאה לי את הסיגריה, ואני מעשנת, ואני אומרת, יעקב בסדר, אני הולכת להב… אני מחכה שהילדים יבואו מבית ספר, אני צריכה לספר להם, ואז אני אה… אבוא, לחיפה. ובאתי הביתה וחיכיתי לילדים שיבואו, פורים, באו עם הקאובוי והאינדיאנים שלהם… ואני צריכה להגיד להם, הם מאוד אהבו אותה, את אמא שלי. בעיקר בני הבכור, אסף, היה מאוד קשור אליה, מאוד מאוד אהב אותה. והוא נורא כעס עליי, אני חושבת שנה הוא כעס עליי, איך זה אני לא הבאתי אותו להיפרד ממנה. ואמרתי לו, "אסף, היא לא רצתה שתראה אותה. היא קיוותה להתאושש, היא קיוותה להרגיש יותר טוב, והיא לא נראתה כבר טוב, והיא לא רצתה".
דפנה: איתם הייתה לה את האינטימיות שלא הייתה לה איתך?
אדיבה: כן.
דפנה: חיבוקים…
אדיבה: הילדים שלי… בעיקר הבן הב… מאוד. היא העריצה אותו. הוא מאוד אהב אותה, עד כדי כך, שהילד ה… שכלתני כתב לה שיר [צוחקת]. בשיר הוא כתב, "כמו יונה הייתה יפה", היא… יפה היא לא היתה, האמא שלי, כתב לה שיר! הבן שלי כתב שיר ל… זאת אומרת, זה לא נתפס, הוא הגיש לי שיר ובלוויה הקראתי אותו. [צוחקת] אמרתי לה, הנה הנכד כתב… ובחיים הוא לא כתב עוד שיר והוא לא יכתוב. זה… אני אומרת לך, זה היה כזאת עוצמה הפרידה ממנה, והוא כעס עליי שאני… ואת יודעת מה, בדיעבד, אני לא יודעת אם צדקתי. אני לא בטוחה. אבל היא לא רצתה בשום אופן, שאני אביא את היל… היא אמרה, "חכי, אני אהיה בסדר, נצא, אני אצא מבית חולים, אז תביאי אותם", זה גם, את יודעת, זה גם נורא רחוק! זה ארבע שעות נסיעה.
דפנה: ובאמת חשבת שיש עוד זמן בטח?
אדיבה: חשב… ידעתי ולא ידעתי, את מבינה? אתה יודע ולא יודע. כאילו כשראיתי אותה עם ה… אה… חמצן, את יודעת, עם הפלסטיק הזה על האף, פתאום משהו זז אצלי. וגם עובדה שאמרתי לה, "אמא, אני נורא אוהבת אותך, אל תדאגי, אני לא אעזוב אותך". כאילו ידעתי משהו, או אולי לא ידעתי. זה היה פורים, ואז אמרתי לעצמי, אולי בפורים אני אקח את הילדים. אולי בפורים אני אקח את הילדים, ניסע, נהיה איתה. זה, זה חופשה, נעשה יום כיף כזה, ואת השאר נקפוץ אליה, וזה לא קרה. והיא נפטרה.
כאילו היא נפטרה ב… ברגע מאוד מאוד קשה של החיים שלי, מצד אחד. מצד שני, וזה נורא אה… אה… אני אז עזבתי את הבית, והתחלתי מאפס, אבל ממש. ופתאום הייתה לי מכונת כביסה כי אמא שלי מתה, והייתה לי מכונת כביסה. פתאום היה לי תנור אפייה כי אמא שלי מתה והיה לי תנור אפייה. את שומעת מה אני אומרת לך? ואחי היה נורא נחמד, ואנחנו לא רבנו על שום דבר, ולא היתה… איך אמרתי, שמתים ואין הרבה אז גם לא רבים. התחלקנו בהכל, באהבה, בנתינה, במסירות. פתאום היה לי מקרר, כי לא היה לי מקרר ואמא שלי מתה, ואת מבינה את הדבר הזה? פתאום אמרתי, במותה ציוותה לי את הרווחה.
דפנה: ובשבעה עליה, יכולתם גם לצחוק?
אדיבה: השבעה עליה הייתה… היינו אחי ואני, והיינו שוב נורא לבד, כי כבר הייתי נורא לבד, אהרל'ה היה אז יותר. זה היה שבעה שונה, כי אהרל'ה היה, ואחי מאוד אהב את אהרל'ה, ואהרל'ה מאוד אהב אותו, אז כאילו היינו כבר שלושה, ביחד. אחי גם התגרש אז [צוחקת], זה היה סיפור שלם, אבל היה, היה משהו בינינו טוב, ביתומים, מה שנקרא.
הדבר שאני הכי זוכרת, והיה לנו נחמד בשבעה, אמא שלי גרה בבית של שלוש קומות. שלוש קומות, שלוש דירות. זה היתה, זה היה הבית. בקומה הראשונה, יום אחד רצו לעשות גן ילדים, גן ילדים דתי אפילו. דתי כיפות סרוגות. וכל השכונה הייתה… התקוממה נגד זה, את מכירה את זה? כולם לא רצו את זה. האישה היחידה שלא התנגדה, ואמרה להפך, הייתה אמא שלי. "מה יש לכם? צחוק של ילדים יהיה לנו ברחוב. איזה יופי, זה רחוב מזדקן, חיפאי. יהיה נורא נחמד". ואני לא יודעת אם הגננת ידעה מזה, פתחו שם גן ילדים דתי, גן מקסים. והם אימצו את אמא שלי, הילדים. וכל יום שישי הם היו עולים עם חלה, ונותנים לה. והיא הייתה תמיד יורדת, ואומרת שלום, ומתעסקת עם הילדים קצת.
דפנה: אבל היא הייתה חילונית לגמרי, נכון?
אדיבה: לגמרי, ודאי. אבל, אבל, איך היא אמרה? "נורא טוב לי. אני קמה בבוקר, ושומעת ילדים צוחקים. ואני הולכת, והם עושים לי שלום, מנופפים לי. איזה כיף לי". היא ראתה את החיים, ולא את הצד הזה שלהם. זה נורא אהבתי את זה אצלה. באמת אהבתי. באמת, עם כל מיני מהמורות שהיו לי איתה, ומתחים, אבל הקטעים האלה, אני נורא זוכרת לה את זה. ובשבעה, כל יום היו עולות שתי הגננות מלמטה, עם מכתבים מהילדים, עם ציורים של הילדים, עם אלבומים של הילדים, להיפרד באמת מהשכנה שכל כך אהבה אותם. זה היה, זה היה נורא נעים. זה עשה את העסק נורא נעים.
עכשיו תראי, זה שוב לא, לא הרגשנו טרגדיה. היא הייתה בת 74 כבר, או 73, משהו כזה. חשבתי, היום אני חושבת שזה נורא חבל, היא הייתה צעירה נורא, ולא ראתה אותי ב"הבימה", ולא ראתה ספרים שלי. אבל לפחות ראתה את הילדים שלי שהיא כל כך אהבה אותם. ונורא ציער אותי, שהיא לא ראתה אותי ב"הבימה", כי היא אהבה תיאטרון, והייתה משתגעת מאושר לדעת שהיא יכולה לבוא, ערב ערב לתיאטרון, ולשבת במקום הכי טוב, וליהנות מההצגות. שהיא לא ראתה את הספרים, והיא הייתה אישה קוראת, היא הייתה נורא שמחה. אז זה מצער אותי שהיא איננה. אבל, לא הרגשתי אז שזו טרגדיה. גם לא הרגשתי שהתייתמתי. כי הייתי על הרגליים, והייתי אישה עצמאית, אמא לשלושה ילדים, עם כל הקשר וכל הצער, הייתי על הרגליים. זה לא היה… זה לא היה טרגי, זה היה עצוב נורא. זה היה חבל נורא. זה היה געגועים כאלה, והרבה געגועים. התפלאתי כמה התגעגעתי אליה. התפלאתי על עצמי, כמה התגעגעתי אליה, וכמה אני, עוד מדברת, ומוכרת סיפורים שלה, מצחיקים. ואיך פעם, מישהו אמר משהו, ואמרתי "מריו, חכה רגע, זה אמא שלי אמרה, מה אתה גונב מאמא שלי את הסיפורים כבר?" ואני זוכרת אותה, עם… צחוק, את מבינה? ואני זוכרת נורא את היום האחרון, ואני נורא שמחה שככה הוא היה. שיכולתי להגיד לה, "אמא, אני אוהבת אותך, אני לא אעזוב אותך אף פעם, ואל תפחדי, אני אהיה פה". זה חסד שאני קיבלתי. זה חסד גדול שלי. היא כבר איננה, אבל אני חושבת שהיה לי מזל להגיד לה את זה. כי אנחנו לא אומרים את זה להורים שלנו.
דפנה: אני אמרתי.
אדיבה: היום, היום יותר.
דפנה: אני אמרתי לעתים קרובות.
אדיבה: אז היום יותר. אצלי בבית לא דיברו ככה. אני… לא זוכרת שהיא אמרה לי אי פעם "אני אוהבת אותך". אני לא זוכרת שהיא אמרה לי את זה. אני לא, לא אומרת את זה כרגע בטינה. לא אמרה. אמרתי לך, לעומת המכות מהאח שלי, זה כלום. שומחים [כך במקור] גם עם זה. [צוחקת] לבטהובן היה יותר קשה בחיים.
דפנה: למי?
אדיבה: לבטהובן. [צוחקות] שהאבא שלו קשר אותו שם לפסנתר [צוחקת]. זהו. אני יודעת, זה הסיפורים שלי. אני לא יודעת אם זה מעניין. אני חשבתי, רק משום שחשבתי שזה לא בטרגיות אצלי הסיפורים. ו… אה, אני מנסה להביט על זה, אם אפשר, אם אפשר, בהומור.
דפנה: כן. אז תודה.
אדיבה: אני רוצה להגיד לך [אומרת בהדגשה] תודה. א', כי בעקבות הפגישה, או לקראת הפגישה, חזרתי קצת לסיפורים, שכמו שאמרתי לך, אני לא, לא עם דמעות אלא עם חיוך. וזה טוב לזכור אותם ככה. זה נורא נכון לזכור את האנשים האלה ככה. עם חיוך, עם קצת הומור, קצת משפטים שלהם. ועם הרבה אהבה. ואני נורא נורא שמחה על השיחה הזאת. היה לי פשוט תענוג לפטפט, ולספר, ויש לי מאזינה נהדרת, מה אני צריכה יותר מזה? [דפנה צוחקת] את מאזינה נהדרת.
דפנה: היה, העונג היה שלי. באמת היה לי עונג.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments