בפרק המיוחד הזה אירחתי את בר הורוביץ (בוגרת התוכנית הלפטינית מינוס 34 ק"ג ומובילת תוכנית הנשים "לפטינית") לשיחה צפופה על הקשר בין רגשות, תהליך האיזון ההורמונלי והאם באמת אפשר להוריד במשקל מבלי לאבד את שמחת החיים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/05/2022.
צביקה: היי, חברים יקרים, ברוכים הבאים לפודקאסט הרשמי של "אבא חטוב", התוכנית שתלמד אתכם איך להוריד את הכרס ולהרגיש בשיא שלכם בכל גיל, מבלי לספור קלוריות, להרעיב את עצמכם, לעקוב בדקדקנות אחרי תפריט דיאטטי, או אפילו מבלי לעשות ספורט.
את אתגר "אבא חטוב" עברו, נכון להיום, מעל 15,000 גברים בישראל ו-1,000 נשים שהצליחו להחזיר לעצמם את הבריאות, האנרגיה והביטחון העצמי שבאמת מגיע להם. המטרה של הפודקאסט הזה הוא להקנות לכם את הכלים, ההבנה, הידע והמוטיבציה כדי באמת לרדת במשקל פעם אחת ולתמיד. אני צביקה עינב, מייסד אתגר "אבא חטוב", 32 קילו פחות והמנחה שלכם, והיום אנחנו הולכים לדבר עם אורחת מיוחדת, בר הורוביץ', שאחראית על תוכנית "לפטינית", תוכנית ההרזיה בשיטה הלפטינית לנשים בלבד. והיום אנחנו הולכים לדבר איתה על התהליך הרגשי שכל אישה חייבת לעבור כדי להצליח לרזות מבלי להיכנס לדיכאון. בואו נתחיל.
טוב, בר, ברוכה הבאה לפודקאסט של "אבא חטוב".
בר: היי, מה העניינים? איזה התרגשות, איזה כיף.
צביקה: לגמרי.
בר: ממש.
צביקה: גם אני מאוד מאוד מתרגש, מהסיבה הפשוטה שבאמת אתגר "אבא חטוב" עד עכשיו היה באמת עבור גברים. והיה לי חלום שזה יהיה גם לנשים, אבל היו לנו המון בעיות בדרך לשם. כשאני אימנתי נשים בתהליך הלפטיני בהתחלה, אז באמת היה נפלא ואחוזי ההצלחה היו טובים והכל היה בסדר, אבל ככה לאט לאט עם הגדילה שלנו והצמיחה, זה הפך להיות מאוד מאוד קשה, וגם הבנו שאנחנו ממש צריכים לבנות תוכנית נשים מותאמת, וזה משהו שבכנות לא היה לי שום אפשרות, גם מבחינת זמן והפוקוס שלי לעשות. ואז הגיעה בר. מי פנה, את או אני?
בר: אני כתבתי לך.
צביקה: נכון. ואז הגיעה בר, שירדה 34 קילו בשיטה. חשוב לציין, תכף תשמעו על הסיפור המדהים שלה, וכתבה לי, "תגיד, מה אתה אומר על לנסות לעשות איזושהי תוכנית נשים?" אז אמרתי לה, בר, בואי נדבר. נפגשנו בארקפה בקיסריה, ואני הכרתי את בר ואני מהחמש דקות הראשונות אמרתי לעצמי שיש פה בינגו, סוף סוף מישהי שמבינה את המהות ואת העומק של התהליך הלפטיני ומסוגלת לקחת את זה למקומות הנשיים יותר. מה שאני, בכנות, לא הצלחתי עדיין לעשות בצורה טובה. והיום, לפטינית למעשה בקול שאגה חזק מאוד הושקה בתחילת מאי 2022, כבר מעל 1,000 נשים נכנסו לתהליך או הולכות להיכנס בחודש הקרוב. ואנחנו גם רגע לפני מה שנקרא השקה אמיתית וגדולה של זה, ולמעשה פתיחת שערינו לכל נשות ישראל להיכנס לתהליך הלפטיני.
אז בר, קודם כול הייתי רוצה שקצת ספרי על עצמך ועל התהליך שלך ואיך בכלל הגעת לזה.
בר: מהמם. אז אני תמיד הייתי אישה מלאה. זה התחיל מזה שהייתי ילדה מאוד מלאה, שקלתי הרבה גם בתקופת הילדות שלי, וזה היה משהו שהלך איתי כל השנים. ניסיתי המון דברים, הייתי בהרבה מקומות, גם לצד של הפרעות האכילה וגם דיקור וגם דיאטיקנית [כך במקור] וגם תוכניות כאלה ואחרות. והייתי מרזה ועולה ומרזה ועולה. בעצם כל הזמן הייתי סביב הדבר הזה של למצוא את הדרך, אפילו לא להיות רזה וחטובה אלא פשוט להרגיש טוב בתוך הגוף שלי.
צביקה: [מהמהם]
בר: ולא הצלחתי למצוא את זה. אחרי הלידה שלי עליתי המון המון המון, דווקא אחרי הלידה, לא בהריון,
צביקה: [מהמהם]
בר: והגעתי למשקל שיא של כמעט 100 קילו. והחלטתי שאני לא רוצה לחיות ככה יותר. אני לוקחת את עצמי בידיים ומוצאת את הדרך להציל את עצמי מעצמי פשוט. ולא ידעתי מה אני אעשה, לא ידעתי לאן אני אלך. אבל לאט לאט התגבשה בי ההחלטה שזה הזמן שלי. ואז פגשתי איזה חברה, ככה עם הילדים, והיא אמרה לי, "שמעת על צביקה?" אמרתי לה, "מי זה צביקה?" אז היא אמרה, "תקשיבי, בעלי אצל צביקה, דברי עם צביקה". והתקשרתי לצביקה, והוא אמר לי, "אין לנו תוכניות לנשים, את יכולה לקבל את האפליקציה עם כל התכנים ורוצי על זה". אמרתי סבבה, אם זה מה שזה, זה מה שזה, ופשוט התחלתי ביום ראשון. נשאבתי לתוך השיטה. הייתי מאוד בשלה להתחיל משהו, שאני גם אבין את הרציונל. בעצם חיפשתי היגיון בדברים, כי באמת ניסיתי המון דברים. ומצאתי כל בוקר שאני קמה, מקשיבה לסרטון ופשוט הוא עושה לי שכל אחד לאחד. גם התחברתי לזה מהמקום הרגשי, אבל גם מתוך השכל. וביחד, הסנכרון הזה של הרגש ושל השכל, בעצם עשו את העבודה אצלי בצורה משותפת, ככה שהכול עבד, פשוט עבד, ופשוט התחלתי להרזות.
צביקה: [מהמהם]
בר: הכול היה ממש כמו… כמו… כמו שאמרו בסרטונים, by the book, כל שבוע בין חצי קילו לקילו. אה… נשאבתי פנימה עוד יותר, חקרתי, שאלתי.
צביקה: היו לך רגעי שבירה או רגעים שבהם היה… נקרא לזה הרהורים של האם זה בכלל מתאים לי או האם זה בכלל יצליח? כי אני בטוח שהמון נשים שמסתכלות עכשיו ושומעות עכשיו, יותר נכון, את הפרק הזה, כבר עברו דיאטה או שתיים או 200 בחיים שלהן. זיהית את הדפוס הזה קורה, של הינה שוב פעם אני נכשלת?
בר: קודם כל, כשהתחלתי ונרשמתי, לא באמת ידעתי שזה מה שהולך להיות. ביקשו שאני אצלם את עצמי באותו יום איך אני נראית. בקושי עשיתי את זה. אמרתי, טוב, הינה עוד משהו שרק בשביל שאני ארגיש טוב שאני עושה משהו ולא מזניחה את עצמי, אבל לא הייתה בי אמונה מלאה. פשוט אמרתי שאני זורמת ועושה מה שאומרים לי. הייתה לי נקודת שבירה מאוד חזקה סביב שבוע… אני חושבת סוף 3, 4.
צביקה: [מהמהם]
בר: הייתי בדאון אמיתי, כאילו, בכיתי. היה לי דאון פנימי, הייתי חלשה, לא היה לי אנרגיות, הרגשתי שאני לא יודעת איך להרים את עצמי, מה הולך. ממש זה היה משהו…
צביקה: וואו, והיום אנחנו גם הולכים לדבר…
בר: מאוד עמוק.
צביקה: על הדבר הזה ולמה זה קורה בדיוק מבחינה הורמונלית, ואיך אנחנו יכולים לנתב את זה ולעבור את הרגע הזה, כדי להיות יותר שמחות ויותר מאושרות בתהליך הזה.
בר: [מהמהמת]
צביקה: אנחנו נדבר על הרגולציה של הדופמין, שלמעשה גורמת למשבר הזה, שהוא כמעט צפוי, ואיך אפשר לעבור אותו בצורה לפטינית, נקרא לזה ככה.
בר: כן. אז זה היה הרגע שלי, שאמרתי, אני עצובה, בא לי רק את מה שאני מכירה כדי להתעודד, אני לא מוצאת. יש לי כל כך הרבה קילואים להוריד, זה בחיים לא יקרה. חישבתי, אם אני אוריד קילו כל חודש, כל שבוע, מתי אני אגיע למשקל היעד שלי? אמרתי עוד שנה, איך אני אחייה ככה שנה? אה… וזה עבר.
צביקה: [מהמהם]
בר: הקשבתי לסרטונים כל בוקר, הם עשו לי שכל, הבנתי שכל מה שאני צריכה זה להתמיד, להמשיך, להמשיך לנוע, וזה עבר. אבל זה היה משבר מאוד גדול. והיה לי עוד משבר גם שנתקעתי, אחרי שירדתי 7 קילו, הייתי איזה שלושה, ארבעה שבועות על אותו משקל, ועשיתי הכל כרגיל והמשקל נתקע.
צביקה: [מהמהם]
בר: וגם פה בעזרת הייעוץ של מאמן החיטוב שלי והסרטונים, הבנתי שזה משהו טבעי והוא יכול לקרות, ו… ופשוט המשכתי.
צביקה: מהמם. אז אני חושב שזה חשוב קודם כל שנדבר על ההבדלים בין גברים לנשים בתהליך הזה, כי אני חושב שיש הבדל, ואנחנו רק עכשיו מתחילים, נקרא לזה, עוד יותר להעמיק בו מהבחינה המקצועית וגם הפיזיולוגית וגם הרגשית. כי גבר מגיע, הוא אומר לעצמו, טוב, אני ממוקד מטרה, אני רוצה לפרוץ את הגבול הזה, להוריד את ה-10, 20, 80 קילו שיש לי, ולסיים עם הדבר הזה, ולא מעניין אותי ואני הולך לעשות את זה. ולפעמים הרמה הרגשית, היא נכנסת אי שם בתחתית סדר העדיפויות שלו, של איך זה יתבצע. הוא לא רוצה להרעיב את עצמו, אבל הוא גם לא עכשיו מסתכל שנייה באמת, באמת פנימה. לא כולם עושים את זה, נקרא לזה ככה. אצל הנשים, בעיניי, יש רגישות הרבה יותר גדולה שצריך להתייחס אליה, על החוויה הרגשית בזמן התוכנית. ועל, נקרא לזה, החלקים השונים של התוכנית, ואיזו חוויה רגשית אפשר לצפות ואיך למעשה אפילו מרפאים, כאילו יוצרים איזה ריפוי רגשי דרך התוכנית הזו ודרך התהליך הלפטיני. אז אני אשמח שתרחיבי בעינייך על ההבדל בין נשים לגברים.
בר: אה… ממה שאני חוויתי בחיים שלי וממה שאני רואה בתוכנית, שאני מלווה עכשיו את הנשים, נשים מגיעות עם מטענים מאוד מאוד מאוד כבדים מהעבר. אנחנו המון זמן בחיים שלנו, המון שעות, המון רגעים, המון דקות מתעסקות במשקל שלנו, באיך אנחנו נראות, איפה אנחנו נראות יותר טוב, איפה אנחנו נראות פחות טוב. וההתעסקות הזאת לוקחת אותנו למקומות רגשיים קשים, כי אנחנו כמעט אף פעם לא מרוצות.
צביקה: אז למעשה את אומרת שכאילו נשים באופן כללי זקוקות לליווי וקהילה הרבה יותר עוצמתיים כדי להצליח בתהליך הזה, זה נהדר. אני רוצה שנייה לדבר על הרמה הפיזיולוגית, על השוני הפיזיולוגי בין גברים לנשים, כי צריך לשים אותו פה על השולחן. לנשים, קולטני הדופמין שלהן הרבה יותר רגישים. מה שאומר שרמות ה-baseline של אותו הורמון דופמין, הורמון התחושה הטובה, אותו טרמוסטט במזגן, אם תרצו, ששולט לנו על עד כמה אנחנו שמחים ומאושרים, רמות ה-baseline יכולים להיות הרבה יותר… יכולות להיות, סליחה, הרבה יותר נמוכות, אוקיי? גם יכולות להיות הרבה יותר גבוהות, אבל גם יכולות להיות הרבה יותר נמוכות. וממה הן בסופו של דבר מתרגלות לרמה הנמוכה הזו? מאותם סוכרים, קמחים, פחמימות פשוטות, סטרס, אובר נקרא לזה תלות בתוצאות מהירות, חוסר שינה.
כל הדברים האלה בסופו של דבר מורידים לנו את רמות ה-baseline הטבעיות שלנו של הדופמין. ואז הדבר היחיד שמגרה אותם מחדש בצורה מספקת הוא אותם מאפים, מתוקים, פסטות, פחמימות פשוטות. ואז למעשה אנחנו מגיעים למצב שזה משהו שאני רואה אצל המון נשים, ואני בטוח שאת תוכלי להתחבר גם ברמה האישית, זה שבשבועות 3, 4 ו-5, בתחילת הניקוי הלפטיני, יש משבר רגשי מאוד מאוד מאוד גדול. אז אחד, קודם כל, מה הדבר הכי חשוב? זה להבין שזה משבר דופמיני, אוקיי? זה לא אומר שכרגע אם אני מרגישה שאין משמעות לחיי חוץ מהסוכר והקמח, וכמו שאני שמעתי המון המון המון, שווה להיות שמנה ומאושרת מאשר רזה ובדיכאון, זה יכול להיות גם וגם, אוקיי? זה לא חייב להיות או או.
והדבר השני שחשוב להבין זה שזה זמני, כי רמות הדופמין, ה-baseline, אם אנחנו מתמידות בניקוי הלפטיני, רמות הדופמין מתחילות לעלות חזרה, ביחד עם רמות סרוטונין יותר גבוהות. סרוטונין, הורמון האופטימיות שגורם לנו להגיד הכל בסדר. ואותי מעניין איפה את רואה את זה, קודם כל התהליך האישי שלך, ועל התהליך של הנשים שאת מלווה. את המקום הזה של הדופמין יורד ואז היא פתאום מגלה את רמות הדופמין האמיתיות שלה.
בר: [מהמהמת]
צביקה: אז איך היא מתמודדת עם זה? ומה קורה ברגע שאנחנו מצליחות להתמיד בזה ורמות הדופמין שלנו עולות, רמות ה-baseline, ואז מה אנחנו חוות בעצם, מנקודת מבט של נשים, התהליך האישי שלך ונשים שאת מלווה?
בר: אה… אז כשאישה אצלי אומרת שהיא מרגישה ממש דאון, חוסר אנרגיות, שיש לה את הפאשן למתוקים, הדבר הראשון שאני מציעה לה זה לחפש משהו אחר שעושה לה את זה, אוקיי? ללכת לחברה, לקשקש, לשבת, לשתות קפה. אני, כשהיה לי דאונים כאלה, בזמן התהליך שלי, הייתי מציבה לעצמי יעדים, מטרות, איך אני מעלה את הדופמין לעצמי בדברים שאני אוהבת. אז אני אמרתי, כל 5 קילו שאני יורדת, אני מפנקת את עצמי במתנה.
צביקה: מדהים.
בר: כל פעם משהו אחר שאני בוחרת עוד לפני שהגעתי ליעד. זה יכול להיות בגד מגניב, זה יכול להיות הופעה, זה יכול להיות עיסוי. ככה כל 5 קילו. ואז הדופמין שלי בעצם היה מגורה מלהגיע למה שהתחייבתי לעצמי.
צביקה: כן. אז זה גם יכול להיות כאילו… זה יכול להישמע מבחוץ כטיפים מאוד מאוד כאלה "צ'יזיים" קצת. בואי תעשי לעצמך מתנה כל 5 קילו שאת יורדת או תמצאי לעצמך חמישה דברים שעושים לך טוב ותעשי את זה במקום האוכל. כל הדברים האלה הם… כשאנחנו לא מבינים את הרציונל ההורמונלי, הם באמת טיפים שמעצבנים. כאילו, אני, כשאני בתהליך הרזיה וקשה לי לפעמים ומאתגר לי, הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע זה "עזוב כרגע את הסוכר והקמח ולך… צא, צאי להליכה במקום או צאי להיפגש עם חברה". זה נחמד, אבל כשמבינים את הרציונל ההורמונלי, של רגע, שנייה, עכשיו אני במשבר דופמיני, אני צריכה לדאוג לגופי. הינה הגיע הזמן סוף סוף, אחת ולתמיד, כי תכף אנחנו נדבר על החיים שאחרי.
בר: [מהמהמת]
צביקה: הגיע הזמן ללמד את הגוף שלי לקבל מספיק דופמין לא מהאוכל. לקבל מספיק דופמין לא מהמשקל ומהתוצאות המהירות שאני צריכה לרדת 5 קילו בשבוע כדי להתמיד. ואני חושב שכשמבינים את הרציונל, של הינה אני ממש מתכנתת את המוח שלי מחדש כאן עכשיו, זה עושה שכל וזה גם נותן מוטיבציה הרבה יותר גדולה מאשר עוד איזה טיפ של צאי להליכה במקום לאכול את הפיצה והכל יהיה בסדר.
בר: כן, גם מה שלי מאוד עזר בנקודות האלה זה לדבר ולראות נשים שעברו את זה, שסיימו את זה, שהינה זה קרה להן. היו דוגמאות חיות, שראיתי מבית הספר שלי, נשים שסיימו את התהליך ו-וואו, הסתכלתי ואמרתי, אם היא יכולה, למה אני לא יכולה? אז אני ממשיכה. אני ממשיכה. קשה, אני לא מוצאת בדיוק את הרציונל כרגע, אני ממשיכה. וכל יום שעבר, עוד סרטון, איזה עוד אינפורמציה נכנסה לי לתוך המוח, הבנתי איך זה עובד, והיה לי הרבה יותר קל להתגבר בפעם הבאה שהיה לי את הנפילה.
צביקה: מגניב. ושוב, זה מתחבר באמת לרמה הרציונלית-הורמונלית. את למעשה פירמטת לעצמך מחדש את רמות הדופמין והסרוטונין, ביחד עם הפירמוט ההורמונלי כמובן של הסרת אפקט החסימה וריבאונד גרליני, תכף אנחנו נדבר גם על כל אלו תכלס בתהליך. אה… אני מאוד אוהב, מתחיל לאהוב, נקרא לזה, את תהליך הנשים, כי יש פה שני, נקרא לזה, קווים מקבילים. אחד, זה התהליך של הפירמוט ההורמונלי ברמה הפיזיולוגית שקשור לאוכל באמת, שוב, אפקט החסימה, ירידה של רמות האינסולין, עלייה של הגוף, נקרא לזה, ברגישות הגוף ללפטין, להורמון שובע, ואז אנחנו מרגישות הרבה יותר שבעות ובלי חשקים. ומהצד השני, יש פה תהליך רגשי שחייבים לעשות אותו כדי שהתהליך הזה יצליח.
ועכשיו אני באמת הייתי רוצה לצלול לתוכו ולהסתכל על שלושה, נקרא לזה, שלבים של התהליך הלפטיני, שזה הניקוי הלפטיני, ההצפה הלפטינית והשחרור הלפטיני, שזה למעשה השלב האחרון, בפריזמה של הרמה ההורמונלית הרגשית, של התהליך הרגשי שנשים צריכות לעבור שם. אז קודם כל, בואי נדבר על ההצפה הלפטינית, השבועיים הראשונים שבהם למעשה אנחנו רק מציפים את הגוף שלנו במה שהוא באמת זקוק לו כדי להיות שבע, ולמעשה אנחנו אומרים לאנשים שלנו, תאכלו כמה שאתם רוצים ומה שאתם רוצים. עכשיו, לגברים זה אחלה כי זה לא… באמת, זה לא יוצר יותר מדי קונפליקטים. אוקיי, הוא כבר נהיה פחות שבע, סביר להניח גם שהוא… הפעם האחרונה שהוא עשה דיאטה היה לפני באמת המון המון זמן והוא לא עושה תוך כדי התוכנית הלפטינית עוד 7,000 דיאטות. אבל אצל נשים זה יוצר איזושהי בעיה, כמו שאת אומרת.
בר: נכון. אצל הנשים…
צביקה: מה את מרגישה שם?
בר: פעם ראשונה בחיים שאומרים להם go for it.
צביקה: באישור רופא, מה שנקרא.
בר: כן, הן לא מאמינות. מה? אי אפשר ל… מה זה לתת לחשקים דרור? הן לא מצליחות אפילו… אנחנו לא יודעות להיות בסיטואציה כזאת שאנחנו אוכלות מה שאנחנו רוצות. רוב הנשים נמצאות כמעט תמיד במסגרת שהן שומרות על המשקל. זה יכול להיות בתוך מסגרת מובנית וזה יכול להיות שאני חושבת מה כן ומה לא, ואני עושה לעצמי את החשבונות שלי. והשלב הזה הוא פשוט חדש לכל אחת שמגיעה אלינו.
צביקה: [מהמהם]
בר: מגיעה אלינו.
צביקה: ואיך זה היה לך?
בר: בתהליך שלי?
צביקה: [מהמהם]
בר: אה… היה לי… תראה, באותה תקופה באמת אכלתי מה שבא לי, אז בשבילי זה באמת היה להמשיך את המקום שהייתי בו. הייתי אחרי לידה, הייתי 90 קילו, אכלתי כל מה שבא לי, לא יכולתי לעצור אפילו לא לרגע את הדופמין. המשכתי בדיוק באותה הדרך.
צביקה: זה היה קצת… קצת יותר טבעי עבורך. אני חושב שלרוב הנשים באמת,
בר: כן.
צביקה: הן מקבלות את זה כשוק, ואז יכול לקרות מצב או של פחד מאוד מאוד גדול לשחרר, או באמת שחרור מוגזם, שמרגיש מוגזם, ואז יש כאבי בטן ויש חוויה מאוד מאוד לא נעימה. וכאן חשוב לי לציין ולהגיד למה זה מאוד מאוד חשוב בשלב ההצפה הלפטינית לשחרר. במיוחד עבור הנשים. אז רוב הנשים למעשה מתחילות את התהליך במצב שבו אנחנו קוראים לו ריבאונד גרליני, מצב של פעולת פיצוי של הורמון הרעב, גרלין, שמגיעה אחרי דיאטת הרעבה או אחרי תקופה שבה הן ניסו לשלוט על כמות הקלוריות או הכמויות בכלל של האוכל שנכנסות להן לפה. ויכול להיות שהן בגירעון של 10 ו-20 ו-30 ק"ג מזון בגוף שלהן.
עכשיו, מי שלא האזינה עדיין לפרק מס' 1 בפודקאסט של "אבא חטוב", אז אני מפציר בכן, לכו תשמעו גם את פרק מס' 1 כדי להבין הרבה יותר לעומק על ריבאונד גרליני. אבל מה שזה אומר בשורה התחתונה, זה שאנחנו חייבות בשבועיים הראשונים להחזיר לגוף שלנו את כל, נקרא לזה, החוסרים של נפח המזון שהוא איבד במהלך החודשים או אפילו השנים של דיאטות הכסאח שניסינו און, אוף, און, אוף. אז זה הדבר הראשון שחשוב להבין את זה. כלומר, אנחנו אפילו יכולים לצפות למצב שבו אני ארגיש כאישה שעליתי במשקל בשבועיים הראשונים, אני ארגיש נפוחה, אני ארגיש לא בסדר עם עצמי, אני ארגיש אשמה, ותכף אנחנו נדבר בדיוק על מה הן… מה התהליך המנטלי הרגשי המאוד מאוד חשוב לעשות בשבועיים הראשונים האלה. ואני ארגיש כאילו התהליך הזה הוא תהליך מוזר מאוד. מסכימה על פי ה…?
בר: כן, מה זה מוזר? הן… הן… הן… הנשים בשוק. מה זאת אומרת? לאן זה ייקח אותי?
צביקה: "לאן זה ייקח אותי."
בר: אני עולה רק בשבועיים האלה 3, 4 קילו אם אני פותחת עכשיו את הפה. אני רגילה לאכול פריכית וחצי עם גבינה צהובה ועדיין אני לא מצליחה לרדת במשקל, אז איך עכשיו אני יכולה לאכול פיצה וצ'יפס בשבוע הזה?
צביקה: אז הדבר הראשון שחשוב להגיד זה שוב, לחנך את עצמנו לאמת. מתוך כל ה-3, 4 קילו שהיא עולה במהלך השבועיים הראשונים, כ-90 אחוז זה נוזלים. אז אנחנו לא דואגים מזה בכלל. אנחנו יודעים. למה אנחנו יודעים שזה נוזלים? כי אנחנו יודעים שכל גרם פחמימה סופח בין 3 ל-17 גרם של נוזלים, אוקיי? כלומר, הכניסה 200 גרם פחמימה, יכול להיות עלייה של כמעט 3 קילו. מטורף.
בר: נכון.
צביקה: איך אפשר להתמודד עם הדבר הזה? אפשר להתמודד עם זה, קודם כל על ידי הבנה רציונלית שהתהליך הזה הוא תהליך כמעט צפוי. והדבר השני, אפשר להתמודד עם זה לדעתי על ידי זריקה של המשקל מהבית לפחות בתשעה שבועות הראשונים של התהליך. זו ההמלצה החמה שלי לכל אישה שרוצה להתחיל את התהליך שלנו. כי יש משהו, במיוחד אצל נשים, שבאמת מחליף את הפחמימות המהירות בתוצאות מהירות, וזה מה שאנחנו רוצים להימנע ממנו. עכשיו, חשוב לי גם לדבר איתך באמת על הרמה הרגשית. כלומר, ההצפה הלפטינית זה לא רק הצפה של לתת לגוף את מה שהוא זקוק לו כדי לשבוע, אותם משביעי-על, ולהתחיל ל… להתחיל, נקרא לזה, לפתור את אפקט החסימה מהשורש. וזה לא רק להציף את הגוף ולמעשה להשלים את כל חוסרי המזון ואת כל חוסרי נפח המזון שהגיע מתוך דיאטות ההרעבה האלה.
זה גם השלב שבו מבחינה פיזיולוגית רגשית, הגוף שלנו, אנחנו, יש לנו הזדמנות פז לראות אילו מחשבות גורמות לנו ללכת לאותם מאכלים. אילו מחשבה [כך במקור], אם אני קמה בבוקר ואני אומרת לעצמי "אני שונאת את העבודה שלי, איך לעזאזל אני מתחילה את היום עבודה הזה?" התשובה המהירה תהיה "וואי, מגיע לי או אני חייבת עכשיו מאפה וניל" או "אני חייבת עכשיו איזה עוגה עם הקפה שלי". למה? כדי להעלות את רמות הדופמין והסרוטונין ולגרום לעצמי להרגיש מספיק טוב. אז לא רק בשבועיים הראשונים אנחנו פשוט רוצות באמת לשחרר, אלא אנחנו גם רוצות להתבונן באותן מחשבות שגורמות לנו בכלל, שנקרא לזה אותו דופמין שגורם לנו בכלל ללכת שוב פעם חזרה לאותם מאכלים. מה קורה לי בערב? למה בערב אני מרגישה את הצורך להזמין פיצה או לרדת על החצי חבילת גלידה? ועדיין לרדת עליה, אבל להיות קצת יותר מודעת למהן אותן מחשבות. ואני רוצה שכזה… שתספרי מהניסיון שלך, עם הנשים שלך ועם התהליך האישי שלך, איפה את פוגשת את זה גם בשבועיים הראשונים.
בר: שזה ממש מדהים לראות שבעצם לאורך תקופה ארוכה הנשים יכלו לאכול את מה שבא להן, הן בחרו שלא. ודווקא עכשיו, כשאנחנו פותחים להן את הדלת ואומרים להן "קדימה, לכו על זה", והן עושות את זה, אז הן פתאום שואלות את עצמן ברגע הזה, "רגע, אכלתי את זה, היה לי טעים, אבל… אבל למה עשיתי את זה? רגע, אבל אני בכניסה לתהליך, למה אני אוכלת את זה?" ואז אנחנו מסתכלות על זה ביחד ואנחנו רואות שזה באמת ממלא איזשהו צורך. המוח שלך כל כך דואג שבעוד רגע תתחילי את התהליך והכל יצטמצם, שהדופמין שלך עוד יותר דוחף אותך לאכול מהכל.
צביקה: כן, זה ממש אוגר לקראת… לקראת מחסור באוכל. זה דבר אבולוציוני מאוד. ואני חושב שהקונספט הזה של לאכול עד שובע לכל אורך התהליך הלפטיני, אנחנו בחיים לא נגביל אותך בכמויות, את תאכלי כמה שתרצי, זה קונספט שהוא כל כך מהפכני עבור נשים, שקשה להן לקבל את זה בהתחלה. ואני חושב שהשבועיים הראשונים הם רק ה-"קיק אוף" של זה. אנחנו מציפות את כל המחשבות האלו ואנחנו רק מתבוננות בהם תוך כדי שאנחנו עדיין אולי נותנות להם לנהל אותנו. ואז מגיע הניקוי הלפטיני, ואז אותן מחשבות צצות, אבל אנחנו אומרות להם, במקום "לכי על זה", אנחנו אומרות להם "לא כרגע, לא עכשיו. עד עכשיו את קבעת, המחשבה הזו. היום אני קובעת". ואז זה יכול להעלות, לדעתי, אחד משלושה דפוסים שאנחנו… מעניין מאוד לדבר עליו.
הראשון, קודם כול מדבר על ה-fight, אוקיי? על אלו שברגע שאני לא יכולה, שהדופמין לא מצליח לקבל את מה שהוא רוצה, איך הוא מגיב. אז יש כאלו ש"הילחם", אוקיי? אלו שבאות ואומרות "רגע, איך זה הגיוני? זה לא נכון. כבר שבועיים אני בתהליך ורק עליתי קילו. או זה לא פיזיולוגי, זה לא מסתדר לי עם איזושהי שיטה אחרת שאני עושה". כלומר, אלו שיבואו אלינו בטענות, אוקיי? זה הדפוס הראשון, דפוס של כעס. הדפוס השני הוא דווקא אלו או שבאות לעצמן בטענות ומתכנסות בתוך עצמן ונכנסות דווקא יותר לעצב ולדיכאון, מה המשמעות של החיים שלי ולמה שווה לי לקום בבוקר בכלל, אם אני באמת לא נותנת לעצמי את מה שאני רוצה? פתאום מרגישה מאוד מאוד מדוכאת, אוקיי? בדיכוי. אז זה דפוס שני של עצב. ודפוס שלישי הוא דפוס של הימנעות, ניתוק, ונקרא לזה אפילו היעלמות. אותן נשים שאנחנו פתאום לא שומעים מהם בתחילת הניקוי הלפטיני, הם פתאום נעלמו, אותם נשים שאומרות "וואי, שלושה חודשים כבר אני מחוץ לזה בכלל". רגע, איפה היית בשלושה חודשים האלה? היית בניתוק. אז חשוב, ובעיניי זה ברמה הרגשית מאוד מאוד עמוק, ההצפה ה… הניקוי הלפטיני, מה שהוא עושה בהתחלה, הוא מציף, הוא עדיין מציף, זה עדיין השאריות של ההצפה, הוא מציף.
לאן את הולכת מבחינה רגשית כשקשה לך? האם את הולכת לכעס? האם את הולכת לעצב ודיכאון או האם את מתנתקת רגשית? וסוף סוף כאן יש לך הזדמנות להתמודד עם זה ולפתור את זה. ואם תצליחי לפתור את זה ברמה ההורמונלית-פיזיולוגית של ההרזיה, ייתכן שגם תצליחי לפתור את זה בתחומי חיים אחרים בכל פעם שיהיה קשה. ועכשיו, בר, הייתי רוצה לשאול אותך, בנקודת משבר שלך, אילו משלושת הדפוסים ראית שעלה? האם זה כעס או דיכאון או יותר הימנעות וניתוק? ומה עשית כדי בסופו של דבר לפתור את זה ולעלות מתוך זה?
בר: ללא ספק שקעתי במלנכוליה. היה לי מאוד מאוד קשה להיפרד מהחברים הטובים שלי, כל הכיף-כפים והקיט-קטים שלי והשוקולדים המוחבאים. הרגשתי שהם היו חלק מאוד חשוב בחיים שלי, ומה אני אעשה בלעדיהם? מה יש לעשות פה חוץ מלהתייחד איתם בערבים כשהתינוק נרדם? וממש מה שעשיתי זה היה כל הזמן להאמין שאפשר אחרת, שיש אופציה אחרת, שיהיה לי טוב גם בלעדיהם. עוד פעם, פניתי לצ'אט, לדבר עם המאמן חיטוב שלי, הצבתי לעצמי יעדים ומטרות. המון המון דמיינתי איך אני אהיה,
צביקה: [מהמהם]
בר: איך אני ארגיש כשאני אהיה רזה, מה אני אעשה כשאני אהיה רזה. משם, דרך אגב, גם הגיע לי המקום הזה שאמרתי לעצמי, כשאני אסיים לרדת 20 קילו, דיברתי אז על 20 קילו, אני הולכת לדבר עם צביקה, כי אם אני אצליח להגיע לירידה של 20 קילו, אז אני רוצה להיות חלק מזה. וזה גם משהו שהחזיק אותי, בוא נראה אם זה עובד. אם זה עובד, אני שם.
צביקה: מדהים.
בר: אני מושקעת.
צביקה: אז למעשה מה שאת עשית, עם או בלי לשים לב, את שמת לעצמך יעד לעתיד, העלית לעצמך את רמות הסרוטונין של האופטימיות, נקרא לזה, לקראת העתיד, ראית את העתיד בהיר, ידעת להחליף את ההתמכרות גם בפחמימות מהירות או בתוצאות מהירות בדברים באמת שהם קצת יותר ססטנביליים ולאורך זמן, תכף אנחנו גם נדבר על הקריירה שלך באמת כספורטאית היום, כאילו.
בר: [צוחקת]
צביקה: אפשר לקרוא לזה, שזה די מדהים. שזה, שוב, להחליף את ההתמכרות של הדופמין. והדבר האחרון שאנחנו נדבר עליו זה באמת השחרור, שלי מאוד מאוד חשוב לדבר על החיים שאחרי אצלך. אבל מעבר לזה, באמת אחרי שהצפנו את כל המחשבות האלה והבנו מי מאותם שלושה אנחנו מזדהות איתם, האם זה יותר כעס, האם זה יותר מלנכוליה, כמו שדיברת, או ניתוק, יש לנו הזדמנות פעם ראשונה לקחת בעלות על הדבר הזה ולא ללכת על פי הדפוס הרגשי הזה, בו זמנית לזה ש… נקרא לזה, האיזון ההורמונלי מתחיל לעבוד. וברגע שהאיזון ההורמונלי מתחיל לעבוד בשבוע מס' 5, 6, 7.
בר: אתה יום אחד מתעורר…
צביקה: [צוחק]
בר: וזה עובר.
צביקה: נקודת המפנה, אני קורא לזה.
בר: אתה… זה אי אפשר להאמין לזה. יום אחד קמים בבוקר, אין יותר את העייפות, אין יותר את המלנכוליה, אין יותר את הקרייבינג. אתה פשוט מתעורר, זה ממש קורה על הבוקר. בן אדם חדש.
צביקה: נכון.
בר: זה היה לי… וואו, זה היה מדהים.
צביקה: וואו. אז קודם כל באמת ברמה הפיזיולוגית זה צפוי שזה יקרה. כלומר, אותה אישה שמתמודדת בתחילת הניקוי הלפטיני עם אותם דפוסים ואותן רמות מאוד מאוד נמוכות של דופמין, אנחנו יודעים שיום יבוא והיא תגיע לנקודת המפנה. יכול להיות שזה יהיה בשבוע מס' 4, יום מס' 2, ויכול להיות שזה יהיה בשבוע מס' 7, יום מס' 5. אנחנו לא יודעים. היא לא יודעת. אף אחד לא יודע. אבל המטרה שלנו זה להישאר בתהליך עד נקודת המפנה. כי מנקודת המפנה הדברים הופכים להיות הרבה יותר קלים. רמות ה-baseline של הדופמין עולות, אני מרגישה הרבה יותר טוב, הרבה יותר אנרגטית, אפקט החסימה מוסר בצורה משמעותית, אז אני גם, הגוף שלי סוף סוף מאותת לי שאני שבעה. וזה נהיה שקט סביב האוכל קצת בתחושה שלי. אני גם לא רעבה רוב היום בכלל, אני מסוגלת לעבור שעות ארוכות מבלי להיות רעבה. וכאן הייתי רוצה לדבר איתך על גם באופן כללי בכלל רמות, נקרא לזה, מצבי הרוח במהלך התהליך. בלי שום קשר לאוכל, האם את מרגישה שזה משהו שהשתפר לך או השתנה בעקבות התהליך הפיזיולוגי?
בר: כן, כמובן. ברגע שאת בשליטה על הדבר בעצם הכי מרכזי בחיים שלך, את מרגישה שליטה מלאה, את מרגישה שאת מאוזנת.
צביקה: את הרגשת? את הרגשת יותר שליטה?
בר: אני הרגשתי יותר שליטה, אני הרגשתי בדיוק מה שאתה מדבר עליו, את זה שאני לא רעבה בטירוף כל הזמן, זה שאני נמצאת במקום שאני בעשייה למען עצמי. מבחינה הורמונלית הרגשתי איזון שלא הרגשתי אף פעם, גם לקראת הווסת, גם בזמן הווסת.
צביקה: וואו.
בר: לא הייתי עצבנית, לא היה לי את הכאבי בטן, ממש הרגשתי שהגוף שלי מגיב נכון לשיטה, וכל הזמן זה גם מה שאמרתי. השיטה הזאת עובדת עליי. השיטה הזאת עובדת עליי, זה היה בול. אז הרגשתי את זה בכל הרבדים וגם ממש הורמונלית, כאישה.
צביקה: וואו. איזה יופי.
בר: ממש בתהליכים הנשיים שלי.
צביקה: איזה כיף. קודם כל אני מבסוט בשבילך ולשמוע את זה. ואני גם מתרגש עבור הנשים שלנו שהולכות לעבור את התהליך. ושוב, אני, מעבר לכל ההתאמות שעשינו ברמה ה… נקרא לזה מקצועית של התהליך, למניקות ושחלות פוליציסטיות ומה אם את אחרי לידה ולפני לידה וגיל הבלות. כל הדברים האלה שמאוד חשוב לדבר עליהם, אבל ברמה הלפטינית, נקרא לזה, חשוב להבין שהמקור של השמנה בסופו של דבר, וגם המקור של העליות וירידות במצבי הרוח, הוא הורמונלי. גברים מבינים את זה הרבה פחות מנשים. נשים יודעות את זה בצורה די ברורה, שהמקור לרמות מצבי הרוח ורמות ההשמנה לפעמים הן קצת הורמונליות.
בר: בטח, אנחנו חוות את זה בעצם מקבלת הווסת הראשונה שלנו, בגיל בין 10 ל-12, אנחנו עוברות איזשהו תהליך הורמונלי שילווה אותנו אחר כך פעם בחודש עד גיל 50. אחר כך יש לנו את העניין של כניסה להריון והריון ואחר כך הנקה, לידה, גיל הבלות. זה מלווה אותנו תזכורת כל חודש, אבל גם באירועים משמעותיים בחיים שלנו. ואני ממש הרגשתי שזה איזן לי את המקום הזה.
צביקה: וואו, מדהים. וזה בלי תרופות,
בר: בלי תרופות.
צביקה: בלי כדורים, נטו תזונה לפטינית.
בר: כן. הייתה לי בעיה בבלוטת התריס, זה גם נפתר.
צביקה: וואו.
בר: הייתי עם כדורים, זה עבר, עשיתי בדיקות דם אצל הדוקטור. הכל מדהים כמו גיל 17.
צביקה: וואו, איזה כיף.
בר: כן.
צביקה: איזה כיף. אז למעשה אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו אומרים, הינה, יש לנו תוכנית נשים. תוכנית הנשים הזו נקראת לפטינית, היא תוכנית חדשה באמת שאנחנו כזה עשינו לה… היא פעם הייתה נקראת "לחזור לעצמי", בגלגול הקודם, היום אני מאוד שלם עם המילה "לפטינית". אני חושב שהרמה, ההבנה הפיזיולוגית של התהליכים ההורמונליים שנשים עוברות היא הבנה הרבה יותר עמוקה היום. אנחנו הרבה יותר מבינים מה הן עוברות, אנחנו הרבה יותר יכולים גם ללוות אותן מבחינה רגשית בזכותך,
בר: [מהמהמת]
צביקה: וגם בזכות התהליך המדהים שעשינו כאן. אה… ולדעתי זה באמת… זו תחילתה של מהפכה. המטרה שלי בסופו של דבר זה להגיע למצב שאף אישה לא תצטרך להתנזר מסוכר וקמח כדי לרדת במשקל. לא תצטרך לעקוב אחרי תפריט כדי לרדת במשקל. לא תצטרך ללכת לקבוצת דיאטה ולשבת שעה יום יום ושבוע שבוע ולהישקל ולהגיד לעצמה "השבוע הזה היה שווה לי או לא היה שווה לי?" המטרה שלי זה להביא אותה למצב של שחרור. וזה הדבר האחרון שאני רוצה לדבר כאן. אני חושב שבאמת עולמות הדיאטה, במיוחד אצל נשים, הם כובלים מאוד. והמטרה שלי כאן בעזרתך זה להגיע למצב של להגיד לה, יש דרך אחרת, המטרה שלנו בסופו של דבר זה להביא אותך למצב של שחרור לפטיני. את יכולה קצת להרחיב על מה זה אומר שחרור לפטיני בשבילך?
בר: קודם כל, לפני הכל, השחרור הלפטיני שלי הוא שאני לא מרוכזת כל היום סביב האוכל, מה אוכלים. אני אוכלת כדי לשבוע. מה שיש אני אוכלת. הגוף שלי…
צביקה: ואת נהנית מזה.
בר: ואני נהנית.
צביקה: אוקיי, חשוב לציין.
בר: אבל הגוף לא מבקש את הכמויות מזון ואין לו את החשקים למזון הספציפי. אז אם הכנתי אוכל, וזה מה שיש בבית, אני נהנית לאכול אותו. ואם נתקעתי, אז אני אוכלת פיצה. אבל אתה יודע, אני אוכלת את מה שהגוף שלי זקוק לו, ולא יותר מזה ולא פחות מזה. כשאני אוכלת יותר ממה שהגוף שלי זקוק לו, יש לי ממש כאבי בטן. הוא מאותת לי. היום אני והוא בשיח. אני שומעת אותו, זה משהו שבחיים לא היה לי לפני. יש לנו שיח יומיומי מה כן, מה לא. אנחנו מנסים ביחד, ודרך זה אנחנו לומדים לחיות את החיים ביחד, שלשנינו יהיה טוב, גם לדופמין שלי, גם לבר וגם לו, שהוא יהיה בריא ושיהיה חטוב ושיהיה לו נעים להיות פה. אז הדו שיח הזה לא היה יכול להיות אם לא הייתי מגיעה לאיזון. וגם לאחריו בעצם משתחררת מהחוקים, מהכבלים, כן סוכר, לא סוכר, אלא באמת נותנת לדו שיח הזה להתקיים.
צביקה: וואו, זה נשמע כמו ממש שחרור באופן… באופן אבסולוטי, וגם באופן יחסי לנשים באופן כללי ואיך שאנחנו התרגלנו לחשוב על דיאטה, במיוחד לנשים. 1200 קלוריות, 100 גרם חזה עוף. זה כל כך שונה. ולראות אותך ככה, ואני חייב להגיד לך שבדיוק לפני הפודקאסט הזה, אז היה לנו שיח של בר קולטת שהיא לא מצליחה גם להפסיק לרדת במשקל באיזשהו אופן. ואני באתי ואמרתי לה, תקשיבי, את צריכה לבדוק את אחוזי השומן שלך כי את כבר מאוד מאוד חטובה. והיא לא אוכלת, לא סופרת שום דבר. ובעיניי זה חזון שכל אישה הייתה שמחה להגיע אליו באיזשהו אופן, במצב שבו כמעט באתי ואמרתי לבר, תקשיבי, את צריכה פעמיים בשבוע נוספים להכניס קצת איזה כנאפה, איזה פיצה, איזה משהו, כדי לאזן את המערכת ההורמונלית חזרה כדי להפסיק לרדת במשקל. זה נשמע כמו מדע בדיוני,
בר: ממש.
צביקה: אבל זה קורה, וזה קרה גם על הגוף שלך וגם על הגוף שלי, אז אני באמת יכול להאמין בזה. דבר אחרון, באמת בר מלווה את כל תוכנית הנשים שלנו ולמעשה עומדת בחוד החנית שלה. למה חשוב לך לעשות את זה ולהמשיך לעשות את זה ולפתח את התחום של תזונה לפטינית ותהליך לפטיני לנשים? ולמה זו השליחות שלך, זה הדבר שהחלטת לעסוק בו כרגע?
בר: אה… אז זה מהמקום של הילדה השמנה, שהייתה שמנה ולא אהבה את זה. מהמקום של הבחורה שרצתה ללבוש את הבגדים שכל החברות לבשו והיא לא יכלה. מהאמא שאני, שרציתי להיות האמא כמו כל האמהות או חלק מהאימהות שנראית טוב, אבל הייתי מאוד מאוד גדולה. אה… זה כואב. הרגשתי כלואה. וכשאני רואה נשים סביבי, אני אומרת וואו, זה… זה שיטה שמתאימה לכל אחת, גם אם את בת 18 וגם אם את בת 80. אני מרגישה שליחות לספר, להפיץ, להדריך. אני רוצה שעוד נשים יחוו את התחושה הזאת שפשוט כיף פה, כיף בגוף, נעים, יש שיח, אנחנו מכבדים אחד את השני. הכל קורה בלי הרבה מאמץ. אני ממש רוצה שכולם ידעו את זה. בא לי לצעוק, יש אופציה אחרת, זה יכול להיות אחרת, אתן לא חייבות לחיות בגוף שאתן לא אוהבות אותו.
צביקה: וואו.
בר: כן, וזה…
צביקה: מקום מעולה לבוא ממנו.
בר: השליחות שלי.
צביקה: ממש שליחות. אין לי ספק שבפרק ה-100 אנחנו ניפגש ו"לפטינית" תהיה פאקינג אימפריה. עכשיו אנחנו בסנונית הראשונה של זה ובאמת ה-1,000 נשים הראשונות ככה התחילו או יתחילו בקרוב. ואין לי ספק שמדובר כאן בהתחלה של מהפכה, במיוחד עבור עולם הדיאטה הנשי ומה שהרגילו נשים לחשוב על מה המחיר שאני צריכה לשלם כדי להיות רזה. אז את לא צריכה לשלם את המחיר הזה, בטח שלא לאורך זמן, בטח שלא את המחיר הרגשי.
אז זהו, חברים יקרים, בר, קודם כל תודה רבה.
בר: בכיף. היה לי ממש כיף.
צביקה: ממש, ואנחנו נתראה בפרק ה-100, לא סתם אמרתי. ובפרק הבא, חברים, אנחנו נארח למעשה את הדיאטן הקליני הרשמי של חברת "אבא חטוב", ניר שלזינגר, שהולך לדבר איתנו קודם כל על התאמות לפטיניות למצבי בריאות שונים ומשונים. והדבר השני, עוד הוכחות בסופו של דבר חותכות שמגיעות היום מהמדע, שמוכיחות למעשה את הטענה שהדרך היחידה לרדת במשקל היא לאזן את הורמוני הרעב והשובע, ולהפסיק לספור קלוריות או למדוד כמויות או לעשות ספורט כדי לרדת במשקל.
וחברות יקרות, חברים יקרים, הדבר היחיד שאני מבקש מכם לעשות כרגע זה למצוא מישהי אחת מהסביבה שלכם שחייבת לשמוע את הפרק הזה בפודקאסט ולשלוח לה אותו, כדי שסוף סוף תוכל לרזות מבלי להיכנס לדיכאון, ואולי אפילו גם להיות רזה ולהיות הרבה הרבה הרבה יותר שמחה גם ממה שהיא היום.
זהו, חברים, אנחנו נתראה בפרק הבא של הפודקאסט של "אבא חטוב". ביי ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários