הוא היה ילד סקרן שאהב מאוד את הטבע. הוא עלה לארץ ישראל בגיל מבוגר יחסית והיה לאב רוחני לחלוצים הצעירים. עד היום כשמסתכלים על התמונה שלו נדמה שהוא מנסה להגיד לנו משהו. אבל מה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/12/2023.
אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקה]
קריין: היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.
יובל: א' ד' גורדון, או אהרון דוד גורדון.
[מוזיקה]
יש אנשים, כשאתם מסתכלים עליהם, אתם מזהים בהם משהו מיוחד. אולי אלו העיניים, אולי החיוך, אולי הזקן, אולי משהו אחר. כשאני מביט בתמונות של אהרון דוד גורדון, אני תמיד מרגיש כאילו הוא מנסה להגיד לי משהו, למרות שהוא חי לפני יותר מ-100 שנים. אז אולי יחד, נגלה מה הוא מנסה להגיד לנו עד עצם היום הזה. מוכנים?
פיצקי: אני יודע מה הוא מנסה להגיד.
יובל: או, שלום פיצקי.
פיצקי: שלום יובל. הוא מנסה להגיד, תנו לפיצקי את הבמה.
יובל: לא, לא פיצקי, באמת.
פיצקי: אני יודע מי זה.
יובל: מה? מי?
פיצקי: מי שתיארת. עיניים מיוחדות, חיוך שאי אפשר לשכוח, וזקן ארוך.
יובל: נו, מי?
פיצקי: סבתא שלי.
יובל: מה?
פיצקי: כן, כי, מה לעשות, הייתה חצי דוב.
יובל: מה?
פיצקי: סתם, סתם, אני צוחק.
יובל: פיצקי, תקשיב, תן לי להתחיל ותחזור עוד מעט.
פיצקי: בסדר, בסדר. אני הולך ללקק קצת דבש [קול של ליקוק].
יובל: אה, באמת? הקטע עם הדוב הוא… לא משנה, לא משנה.
[מוזיקה]
אהרון דוד גורדון נולד בתחום המושב היהודי במזרח אירופה, בשנת 1856, לפני כמאה ושבעים שנה. המושב היה למעשה תחום, אזור, שבו היה מותר ליהודים להתגורר. באותם ימים, אנשים רבים חששו מיהודים שדיברו ביניהם יידיש, ורבים שנאו אותם בגלל סיפורים שעברו מדור לדור. משפחתו של גורדון הייתה דתית חרדית, והקפידה על קיום מצוות, אולם לא הייתה שייכת לחסידות מסוימת או לתנועה כלשהי. גורדון היה בנם החמישי של הוריו, אך באותם ימים הרפואה לא הייתה מתקדמת כמו היום, ואחיו לא שרדו. הוא גדל כבן יחיד, והוריו גוננו עליו מאוד.
אמא גורדון: אהרון דוד גורדון, אתה השתגעת?
גורדון: מה אימא?
אמא גורדון: הרגע אכלת סנדוויץ'.
גורדון: נו?
אמא גורדון: יכולת לתת לך ביס באצבע.
גורדון: אני נזהר. [קול של ביס]
אמא גורדון: א' ד', מה זה?
גורדון: מה אמא?
אמא גורדון: התיישבת על כיסא, ואם מישהו היה מזיז את הכיסא, היית נופל.
גורדון: אמא, אין פה אף אחד.
אמא גורדון: אהרון, אה… אתה הולך, אה… תיזהר, אתה יכול ליפול, להיכשל בעצמך.
גורדון: או אמא, את אויבר פרוטקטיב.
אמא גורדון: אהרון, תיזהר.
גורדון: אמא אמא, אני קושר שרוכים.
אמא גורדון: נו, ואם תקשור אותם אחד לשני בלי לשים לב, אתה תיפול.
גורדון: אוי אמא, באמת. אוף! [קולות של חפצים נופלים]
יובל: משפחתו של גורדון התגוררה בבית שנבנה ביער סמוך לכפר טרוינוב. לא היו להם שכנים, ואהרון דוד גדל ממש בטבע. כשהיה בן שבע, הגיע לביתם מלמד. מלמד, מורה פרטי, שהחל ללמד את גורדון הצעיר עברית ולימודי יהדות.
בגיל 14 עבר גורדון ללמוד בישיבה בעיר וילנה, אולם לאחר שנה חזר הביתה. גורדון היה נער סקרן, וחוץ מלימודי הדת, הוא רצה לדעת עוד על העולם.
[מוזיקה]
הוא אהב מאוד לקרוא, ולעיתים היה צועד לבדו ביער, מתפעל ממה שראה, תוך כדי שהוא מדקלם לעצמו שירים. הוא גם התעניין במדעים, ומדי פעם היה עורך ניסויים בעצמו.
פיצקי: יש! ניסוי?
יובל: היי פיצקי.
פיצקי: רוצה לשמוע על ניסוי ממש מגניב?
יובל: בטח.
פיצקי: נניח שאתה רוצה לדעת מה הגובה של עץ מסוים.
יובל: אוקיי.
פיצקי: והוא ממש גבוה, אז אתה לא יכול למדוד.
יובל: אוקיי.
יובל: אז הולכים כמה צעדים, ועומדים עם הגב לעץ. עכשיו מתכופפים, ומסתכלים על העץ דרך הרגליים.
יובל: ממש תנוחת יוגה.
פיצקי: אבל, אם אתם לא רואים את הצמרת, אז תמשיכו להתרחק מהעץ, עוד צעד ועוד צעד, עד שאתם יכולים לראות את הצמרת. בדיוק מהמקום הזה, תמדדו כמה אתם רחוקים מהעץ, וזה פחות או יותר הגובה שלו.
יובל: באמת?
פיצקי: אה… קראתי על זה באינטרנט. צריך לעשות ניסוי כדי לדעת אם אני צודק. ילדים, תנסו את זה בבית, או עדיף מחוץ לבית. כי בטח אין לכם עץ בבית, אלא אם אתם ציפור.
יובל: אוקיי, פיצקי, תודה.
פיצקי: ושולם עליכם, עוד מעט אשוב.
[מוזיקה]
יובל: גורדון שלנו ידע יידיש, אבל הוא למד רוסית מחייל שעבר להתגורר באזור שבו גר. הוא החל לקרוא ספרים ברוסית, ולימד את עצמו גם צרפתית [קול של גבר: בונז'ור בונז'ור] וגרמנית [קול של ילד צועק: ich spreche Deutsch (אני מדבר גרמנית)]. גורדון קרא המון על העולם, התעמק בתנ"ך, בפילוסופיה יהודית, ואפילו קרא על תורתו של הבודהה. [נשמע צליל פעמון]
אבל לגור בתחום המושב הרוסי לא היה קל. הצבא הרוסי נהג לגייס בכפייה, בכוח, נערים צעירים. הגיוס לצבא הרוסי נחשב כאסון של ממש, כיוון שלא תמיד יכלו החיילים היהודים לשמור על דתם. הם שירתו בצבא שנים ארוכות, ולא פעם הם לא שבו הביתה. כשהיה גורדון בן 15, הוריו מצאו לו כלה, בת דודתו פייגל. כדי שיוכל להתחתן ולהתחמק מגיוס. אבל גורדון סירב להשתחרר מחובת הגיוס. הוא לא רצה שהעול ייפול על נער אחר. הוריו חשבו שהוא השתגע. ובאמת גורדון גויס לצבא הרוסי, ועסק בכל מיני עבודות. אולם רופא שבדק אותו, קבע כי הוא אינו כשיר לשרת בצבא, והוא שוחרר. גורדון חזר לביתו, ונשא לאישה את בת דודתו, [ברקע נשמעת מוזיקת חתונה יהודית] והזוג הצעיר עבר לגור בבית משפחת האישה, בעיירה אובודובקה, כיום במערב אוקראינה. [עד כאן מוזיקת החתונה]
גורדון נאלץ להיפרד מהטבע הפראי שכה אהב, ועבר להתגורר בעיירה, בין אנשים. קרובי משפחתו החדשים מצד אשתו, הצטרפו לתנועה החסידית, והם ניסו לשכנע את גורדון להצטרף גם כן. גורדון סירב, וטען שלמרות שיש דברים חיוביים בתנועה, היא מבטלת את העצמיות של האדם. כולם לבושים באותה צורה, עושים מה שהרבי אומר, ודומים לעדר. גורדון חשב שאדם צריך להחליט בעצמו כיצד הוא רוצה לחיות כיהודי. שנתיים לאחר מכן, קיבל גורדון משרה בכפר מרוחק בשם מוהילנה, סמוך לעיר מינסק, שנמצאת כיום במדינת בלארוס. הוא התקבל לעבוד באחוזת הברון גינסבורג, היכן שאביו עבד בעבר. הברון גינסבורג היה יהודי, שהקים אגודה ללימוד מקצועות ליהודים. עם השנים נהייתה אגודה לרשת "אורט". המילה "אורט" היא למעשה ראשי תיבות ברוסית של "האגודה למלאכה מקצועית". הארגון לימד מקצועות שונים, שיהודים לא נהגו לעסוק בהם, כמו למשל נפחות ומכונאות. באחוזה של הברון גידלו סלק-סוכר, סלק שממנו מפיקים סוכר. גורדון עבד כפקיד, וניהל את חשבונות האחוזה במשך 23 שנים.
[מוזיקה]
גורדון לא יכול היה להתגורר בחווה עצמה, כיוון שיהודים יכלו ללון רק במקומות מסוימים. גורדון התגורר בכפר סמוך, והלך ברגל כמה שעות כל יום לעבודה ובחזרה. בכל אותה עת הוא דאג להוריו ועזר להם. הוא הרגיש שהוא ממש אחראי להם, וכפי שהם השקיעו בגידולו, הוא צריך להשקיע בהם. באחוזה עבדו צעירים יהודים רבים, וגורדון הקים עבורם ספרייה. הוא נהג לאסוף את בני הנוער ויחדיו הם שוחחו, קראו ושרו. גורדון ידע, שההתאספויות הללו יגרמו לקירוב הלבבות בין הצעירים, וגם לקרבה ליהדות ולציונות. ובראשה, הקמת בית ליהודים בארץ ישראל. גורדון המשיך לדאוג להוריו עד שהלכו לעולמם בשנת 1903. כעת, הגיע הזמן לא רק לדבר על ציונות אלא לעשות מעשה. לאחר שהחווה שבה עבד נמכרה, החליט גורדון לעלות לארץ ישראל. הוא חש כאילו הוא תינוק שזה עתה נולד מחדש.
[מוזיקה]
גורדון עלה לארץ ישראל לבדו והשאיר את אשתו וילדיו ברוסיה. הוא קיווה להקים בית בארץ ישראל, ולצרף אליו את משפחתו. בשנת 1904, גורדון בן ה-48, ממש מבוגר באותם ימים, דרך על אדמת ארץ ישראל. הוא לא רצה להיות פקיד או מורה, אלא דווקא פועל. למרות שבמשך חייו עבד כפקיד, ולא היה לו ניסיון בעבודה גופנית, הוא החליט לעסוק בעבודה הקשה ביותר לצד הצעירים החלוצים. הוא החליט לעדור במעדר.
[קול של מעדר עודר]
גורדון כתב לחברו מכתב, ובו כתב כי העבודה הגדולה והקשה בארץ ישראל, מולידה גם כוחות גדולים. עמנו צריך להיות מאושר, שבחלקו נפלה הזכות לעבוד עבודה קשה שכזאת. אלא ש… אף אחד לא רצה להעסיק את גורדון המבוגר. אבל גורדון התעקש! והתקבל לעבודה בפרדסי פתח תקווה ובכרמיה. אחד הפועלים שעבד לצידו, סיפר כי הפועלים קיבלו כסף עבור כל בור שחפרו. הפועלים הסתערו על הבורות והחלו לחפור בור אחר בור. ולפתע, הם הביטו הצידה וראו את גורדון. הוא עמד וחפר באיטיות, בכוונה גדולה, כל בור מדויק כמעשה אומן. וגורדון - אינו שומע כלום. הוא עסוק בעבודת האלוהים שלו, חפירת בורות בארץ ישראל. הצעירים הרבים החלו לכנותו בשם חיבה, הזקן.
לגורדון היה הרבה מה לומר, אבל הוא לא ידע אם מישהו ירצה לשמוע אותו. בסוף היום, כשהסתיימה העבודה, הוא הסתובב בפרדסים ורשם לעצמו את מחשבותיו. הוא לא ידע אם מישהו ירצה לקרוא את מה שכתב, אך החליט לשלוח מאמר לעורך העיתון "הפועל הצעיר", יוסף חיים ברנר. האחרון התלהב ממה שקרא, וגורדון שמח מאוד, והחליט שעליו להמשיך לכתוב את מחשבותיו. אני מקווה ששמעתם את הפרק על יוסף חיים ברנר ועיתון "המעורר".
גורדון היה צמחוני, דבר שהיה נדיר באותם ימים. הוא האמין כי כדי להתקרב חזרה אל הטבע, צריך לכבד את החיות [געיית פרה], ושאי אפשר לדבר על אמת ועל צדק, בלי לחשוב רגע על כך שאנו הורגים חיות כדי לאכול אותן [קרקור תרנגולת]. באותם ימים, קמו אגודות בארץ ישראל, כדי לשמור על זכויות הפועלים, וגורדון השתתף בהקמת ארגון "הפועל הצעיר". כשהארגון קם, בחר גורדון שלא להיות חלק ממנו, מפני שלא רצה להפוך לראש מפלגה שנואם ומתווכח עם אחרים. הוא רצה להמשיך להיות אינדיבידואל, אדם עצמאי, שיכול לחשוב ולהתנהג על פי דעותיו שלו, ולא על פי תקנון כלשהו.
גורדון גם שמר בכרמי רחובות. הוא לא ידע להשתמש בנשק, וכשהיה מבחין בתנועות חשודות בכרם, היה שורק במשרוקית [שריקת משרוקית] ומעיר את השומרים החמושים שישנו. ברחובות פעל יקב קטן, ולגורדון הוצע לזנוח את המעדר ולעבוד בתור מנהל חשבונות. זאת הייתה עבודה קלה הרבה יותר מאשר לעדור במעדר בגשם או תחת השמש הקופחת כל היום. גורדון סירב, ואמר כי רק עבודת כפיים בעיניו, נחשבת לעבודה של ממש. במושבה חלה גורדון בקדחת, מחלה שגורמת לחום הגוף לעלות במהירות ולהתיש את החולה. היא מוכרת גם בשם מלריה, אשר מופצת על ידי יתושות אנופלס. גורדון שכב על מיטתו, שהייתה בעצם כמה ארגזים שחוברו יחד [קולות חריקת עץ]. פועלים צעירים שהיו בלי עבודה הסתובבו במושבה, וגורדון הזמין אותם לטייל. למרות שהיה חולה בקדחת, הוא התאושש והחל לשוחח עמם. הצעירים סיפרו שהיו מיואשים, אך גורדון, ברגע אחד, הצליח לפזר את העצבות והייאוש שלהם. הצעירים היו לפתע נלהבים והחלו לשיר ולרקוד עם גורדון עד השעות הקטנות של הלילה [צלילי פסנתר עליזים]. למרות שרבים מהצעירים נקשרו אליו, לא תמיד מה שאמר תאם את דעותיהם. היו רבים שהתווכחו איתו ולא הסכימו עימו, וגורדון חי לרוב בתחושת בדידות.
פיצקי: שלום יובל!
יובל: היי פיצקי!
פיצקי: רוצה לעשות ניסוי?
יובל: מה, עוד אחד? בטח!
פיצקי: נניח שקרה לך משהו לא נעים.
יובל: אוקיי.
פיצקי: איך אתה מרגיש?
יובל: אה, לא משהו.
פיצקי: ואז קרה לך משהו ממש לא נעים, למשל נמעך לך הסנדוויץ' בתיק. איך אתה מרגיש?
יובל: ממ… מבואס.
פיצקי: ואז אומרים שיש לך מחר מבחן והכלב שלך נאבד. איך מרגיש?
יובל: עצוב.
פיצקי: מעולה!
יובל: מה מעולה?
פיצקי: אתה עצוב. מאוד. אז יאללה, מוזיקה! [מוזיקה עליזה וקצבית]
יובל: פיצקי, ממ… מה אתה עושה?
פיצקי: תרקוד יובל, תרקוד. הופה! יו איזה כיף!
יובל: וואי באמת זה כיף! וואי איזה כיף לרקוד! יו, יו, ממש!
פיצקי: נו, איך אתה מרגיש עכשיו?
יובל: אה, שמח!
פיצקי: אז תמשיך לרקוד. הופ, הופ, הופ! איזה כיף לרקוד!
יובל: באמת זה כיף לרקוד! ילדים, תרקדו יחד איתי! [מוזיקת רקע שמחה אך שקטה יותר]
מנהל: שלום…
יובל: כן, שלום. מי אתה?
מנהל: כן, אני המנהל פה. ומי אתה?
יובל: אה, אני יובל מלחי. אה… אני מקליט פה פרק של היסטוריה לילדים.
מנהל: מקליט פרק של היסטוריה לילדים? זה לא ממש נראה שאתה מקליט.
יובל: לא, פשוט אני אגיד לך, פיצקי הוא…
מנהל: מי?
יובל: פיצקי. הוא… הוא הרגע היה פה.
מנהל: רוקד באולפן הקלטות? פיצקי? אה… אולי תעשה הפסקה ותשתה קצת מים.
יובל: טוב, בסדר. באמת אני צמא [מים נמזגים].
מנהל: מוזר מאוד האיש הזה. באמצע היום, ככה סתם לרקוד. אה, אני אכבה את זה עכשיו. [צלילים חורקים] הדבר הזה, הנה, איפה לוחצים. הנה, אני לוחץ פה. הופ! מה זה? המוזיקה מתחילה. מה זה? [המוזיקה הופכת קצבית יותר וחזקה. "המנהל" מדבר במהירות ובבלבול] הגוף שלי זז. אוי, הגוף שלי מתנועע מצד לצד. אוי, אני רוקד! אה… שמישהו יעצור את המוזיקה! הופ, הופ, הופ, אוי, אוי, אוי, זה נחמד! אוי, שמישהו יעצור את המוזיקה! [המוזיקה מפסיקה בהדרגה]
יובל: כעבור ארבע שנים מיום עלייתו ארצה, הצטרפה לגורדון בתו יעל. גורדון החל לתכנן את עלייתה ארצה של אשתו. אך כשהיה בדרך ליפו לסידור מסמכים, התנפלו עליו שודדים ערבים ודקרו אותו. גורדון נפצע קשה והיה חשש לחייו, אך הוא התאושש. בשל פציעתו, לא יכול היה לעבוד עבודה גופנית. הוא נשאר ביפו ועסק בתרגום לפרנסתו. על רוב תרגומיו חתם בשם החיבה שלו, "הזקן". למרות שהותקף ונפצע בידי ערבים, יחסו של גורדון נותר אופטימי. הוא קיווה כי בבוא היום, יבינו שני העמים כי הם יכולים לחיות יחד, ללא נשק. גורדון כתב כי "בכוח האמת נמצא דרך לחיים משותפים עם הערבים ולעבודה משותפת". הוא אמר כי "לא בדם קונים את הארץ, כי אם על ידי החיים בה". אבל מאוחר יותר בחייו, הבין גורדון כי טעה, וכי על היהודים לשאת נשק כדי להגן על עצמם. זה תסכל אותו עד מאוד.
[מוזיקה]
בשנת 1909, הצטרפה לגורדון אשתו פייגל. הם עברו להתגורר במושב פועלים בשם "עין גנים". כיום זוהי שכונה בפתח תקווה. ב"עין גנים" התגוררו אז פועלים רבים שעלו לארץ ישראל לבדם. גורדון המבוגר, היה עבורם מין אב. רבים באו להתייעץ איתו, לתאר בפניו את קשייהם. וגורדון הקשיב, עודד אותם, עזר להם, חיזק את אמונתם, גרם להם להאמין שלמרות הקשיים הרבים, המצב עוד ישתפר. הוא הפך לסוג של גורו או אב-רוחני עבור צעירים רבים.
[מוזיקה]
העולים החדשים שהגיעו לארץ ישראל באותם ימים, רצו ליצור לעצמם זהות חדשה לגמרי. הם רצו לזנוח את היהדות לחלוטין. גורדון טען, כי כאשר מעצבים משהו חדש, לא צריך לזרוק הכל, אלא לשמור את החלקים החשובים.
[מוזיקה]
גורדון רצה לעצב את היהודי החדש בהשראת המסורת היהודית, אמונה באלוהים וברוח עם ישראל, וגם לשלב סממנים חדשים. רבים לא הסכימו עמו. גורדון ניסה להסביר את דעותיו. הוא השווה את האדם לטיפת מים [צליל טיפת מים], שכל העולם כולו משתקף בה. בכל טיפה משתקפים השמיים, אך כל טיפה משקפת אותם בצורה שונה מחברתה. כטיפות המים, אמר גורדון, על כל אדם להחליט כיצד הוא יהיה יהודי. אחד האנשים שהתקרב אל גורדון, היה יוסף חיים ברנר. ברנר העריץ את גורדון, אך גם חלק על חלק מדיעותיו, והוא כתב לו, שהוא האדם הכי קרוב והכי רחוק ממנו.
[מוזיקה]
לרוע המזל, פייגל גורדון חלתה זמן קצר לאחר שהגיעה ארצה והלכה לעולמה. גורדון שוב נותר בודד. הוא נדד למקומות שהציעו לו עבודה, והכיר אנשים רבים. במשך היום היה גורדון עובד עבודה פיזית, קשה ומתישה. בערבים היה מבלה עם צעירים, לעתים בשיחות ולעתים בריקודים. גורדון היה משכים קום עוד לפני עלות השחר, ולאור עששית - מנורה - כתב חיבורים ומאמרים שבהם קרא לאדם לעבוד, לשהות בטבע וליצור. בימי חייו, רבים מהמאמרים שכתב, כלל לא פורסמו.
גורדון עבד במושבה מגדל, סמוך לכנרת, כאשר באחד הימים הגיע למושבה [קול כרכרה רתומה לסוסים] פרופסור מפורסם להיסטוריה, יוסף קלאוזנר, שסייר בארץ בכרכרה רתומה לסוסים. גורדון ניגש אליו ואמר: "גם אני מטייל בארץ, אתה בכרכרה מפוארת, ואני במעדר". הפרופסור נעלב עד עמקי נשמתו [קול נהמה נעלב].
פיצקי: היי, יובל.
יובל: היי, פיצקי. אני מבין שאת הפרק הזה… לא נסיים היום.
פיצקי: לא, לא, עוד מעט נסיים. אה… נכון גורדון אמר שהוא מטייל בארץ ישראל על גבי מעדר?
יובל: נו?
פיצקי: אני חושב שהוא היה א' ד' פוטר.
יובל: מה?
פיצקי: הנה, מצאתי את המעדר שלו. תעלה!
יובל: פיצקי, מה אתה… וואו, מה זה?
פיצקי: תראה, חזרנו אחורה בזמן. הנה הכרמים של רחובות. אה… תראה, הכל פה חול. אין פה אפילו כביש אחד. הנה דגניה, על יד הכנרת. וחוות העלמות. או הא, הם סוחבות דליים ממש כבדים. [מוזיקה] והנה פתח תקווה ונס ציונה. תראה, הנה גן ילדים, ומלמדים בו בעברית. והנה תל אביב. כמה מעט בתים. אוי, המעדר לא יציב. נראה לי שנגמרה לו ה… האדמה. אה… תחזיק חזק.
יובל: אוו, פיצקי, מה קורה? תכוון לערימת חציר. אוי איזה מזל! איזה מזל…
לפני קצת יותר ממאה שנה, קם בחיפה בית ספר טכני בשם "הטכניון" ללימוד טכנאים. המורים רצו שכל הלימודים יהיו בשפה הגרמנית, שהייתה בינלאומית. אבל השפה העברית בדיוק קמה לתחייה. רבים התנגדו ללימודים בגרמנית, וטענו שלמרות שאין את כל המונחים, ואת כל הספרים, יש ללמד רק בעברית. בין שני הצדדים, פרץ ויכוח מר, שנודע בתור "מלחמת השפות". גורדון לא רצה שהוויכוחים הקשים, יובילו לאלימות, וכתב כי, "אין להשתמש בכוח האגרוף, במעשי אלימות, אבל אם למלחמה, למלחמה". הוא טען, כי כאשר נלחמים על עקרון מסוים, אסור לעשות שימוש באלימות. אבל גם אסור להתפשר, כי פשרנות מובילה לריקבון. "מלחמת השפות" הסתיימה, בניצחונה של השפה העברית.
בשנת 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה, שנקראה אז, "המלחמה הגדולה". תרומות חדלו להגיע לארץ, והתורכים החרימו ציוד יקר ערך מהמושבות. רבים בארץ היו מיואשים. גורדון ניסה לעזור ככל שיכל. הוא סייע לאלו שגורשו מהארץ, שוחח עם רבים, תבע מהם לא להתייאש, וארגן ערבי ריקוד ושירה. גורדון נאלץ שוב לנדוד, ברחבי ארץ ישראל, כדי למצוא עבודה. הוא הגיע לשרונה ליד תל אביב, לעמק ישראל ולגליל. באותן שנים, בארץ ישראל, קבוצות שונות של פועלים רצו להתאחד. גורדון התנגד לאיחוד, מפני שחשש שבארץ ישראל, ירצו לאמץ את הסוציאליזם, חברתנות. הסוציאליזם קרא לבעלות משותפת של העובדים והפועלים, על כל אמצעי ייצור במדינה. אין דבר כזה בעל-מפעל, כולם הם גם העובדים, וגם בעלי המפעל. גורדון התנגד לכך, כי בעיניו, על אדם לעצב את עצמו, וכך תהיה לנו חברה מתוקנת ואחראית. גורדון אמר כי בני אדם, הם לא דגים מלוחים, שמסדרים יפה יפה בתוך חבית. באחד במאי, כשהיו נערכים מצעדים של הסוציאליסטים, היה גורדון יוצא בהפגנתיות לעבודה.
[מוזיקה]
בסוף מלחמת העולם הראשונה, התגורר גורדון בתל עדשים, מקום מושבם של אנשי "השומר", ארגון השמירה בארץ ישראל. סיפרתי לכם עליו בפרק על אלכסנדר זייד. לגורדון היו דעות נוקבות, והוא לא הסתדר עם אנשי המקום. באחד הימים, הוא וחברו לא שובצו לעבודה. על דעת עצמם, הם לקחו מטאטאים והחלו לטאטא את חצר הישוב. אולם עד מהרה, גורדון עזב את תל עדשים. הוא קיבל הצעה מאנשי דגניה, ישוב לחוף הכנרת, כי יבוא להתגורר עמם. גורדון נענה בחיוב, ובשנת 1919, בגיל 63, עבר גורדון לדגניה. שם עבד בכרמים ובגן הירק. בלילות, המשיך לכתוב. בדגניה, התגורר גורדון עד סוף ימי חייו.
באותן שנים, התרחשו פרעות כנגד יהודים ברחבי ארץ ישראל. גורדון שמע על האירועים, והזדעזע. הוא האמין במשך שנים רבות, כי היהודים לא יזדקקו לצבא, וכי הערבים והיהודים ילמדו לחיות זה לצד זה. אך לאחר כמה אירועים אלימים, גורדון שינה את דעתו, ואמר כי למרות שיש לשאוף ליחסים תקיניים עם הערבים, לא עתה הזמן, ולא זו הדרך.
בשנותיו האחרונות, מצב רוחו של גורדון נע בין תקווה ליאוש. הוא ציפה כי יקום פה דור חדש, אחר, אנשים עם לב פתוח, וחיוך על השפתיים. במקום זה, קמו מפלגות, ואנשים לא הפסיקו לריב זה עם זה. גורדון הרבה להתבודד בטבע, והסתגר בתוך עצמו. המצב בארץ ישראל ייאש אותו עד מאוד. מצבו הבריאותי הורע, והוא נשלח לבתי מרפא שונים, בארץ ובחו"ל. בכל אותה עת, המשיך לכתוב. באחד ממכתביו האחרונים, כתב לתלמידיו כי הוא מבקש ששנה לאחר מותו, לא יזכירו אותו, ושאם דנים בכתביו, זה רק כי יש להם ערך לשיפור החיים בארץ ישראל, ולא לדון בהם בשביל היופי הספרותי.
בשנת 1922, היה גורדון על ערש דווי. הוא קרא לחבריו בדגניה לבוא להיפרד ממנו. החברים נכנסו, וגורדון התעורר. הוא התבונן בחבריו, והחל לדמוע. הוא אמר כי הדמעות שלו הן דמעות של שמחה, על שהוא זכה לחיות ולמות בארץ ישראל. הוא דרש מחבריו להמשיך לשמוח, ולא ליפול ברוחם, לא להתעצב. לאחר מכן, עצם את עיניו, והלך לעולמו.
[מוזיקה]
רבים מהפועלים הצעירים התאבלו על לכתו. הם אמרו עליו שהיה נס אדם, מופת הדור, גדול בורא ההוראה, צדיק הדור, הראשון לגאולה, ועוד ועוד. גורדון היה דמות מחנכת, מעין אב רוחני לפועלים הצעירים. את מה שהטיף, דרש קודם כל מעצמו. הוא היה לדוגמה אישית, ובכך סחף אחריו רבים, והפך למנהיג רוחני אהוב. לעתים, דבריו נגדו את דבריהם של מנהיגי הישוב, והיו כאלה שלעגו לו. לגורדון לא היה אכפת. למרות שעשו ממנו צחוק וכינו אותו "משוגע" "איש רוח", גורדון דבק בדרכו, והמשיך לומר את האמת שלו. גורדון האמין כי שורשי האדם מצויים בטבע. לדעתו, אנשים רבים התנתקו מהטבע, ועבדו במקומות סגורים, והדבר השפיע עליהם לרעה. הוא טען כי על האדם לחזור לחיק הטבע, לעבוד בטבע, ולהתחבר אליו מחדש. גורדון כתב רבות על שיפור חיי בני האדם. למשל, אם אדם נתקל במה שהוא לא משמח, בחושך, במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור, לעשות מעשים טובים ושמחים כמה שרק אפשר.
[מוזיקה]
על שמו של גורדון נוסדה תנועת נוער "גורדוניה", בית ספר, ומכללה אקדמית. על שמו קרויים רחובות רבים, ומאמריו תורגמו לשפות רבות. אחד המשפטים המפורסמים של גורדון, היה למעשה כותרת לכתבה: "בעבודה לקינו ובעבודה נרפא". גורדון טען כי בגלות יהודים לא עסקו בעבודת אדמה, והדבר פגע בהם. "אם נעבוד את האדמה בארץ ישראל", טען גורדון, "נהיה בריאים יותר, ונצליח להקים מדינה בארץ ישראל. בעבודה לקינו ובעבודה נרפא".
עד היום, אנשים רבים לומדים את כתביו של גורדון, ולא תמיד קל להבין אותו. במילים פשוטות יותר, הנה המסר שלאורו חינך גורדון דורות רבים - "עלינו לבלות יותר בטבע כדי להעריך את יופיו, ולהבין בעצמנו, בעזרת כל החושים שלנו, עד כמה הוא מדהים. עלינו לתת דוגמה אישית כדי לסחוף אחרינו אנשים. אם אנחנו רוצים שבית הספר שלנו יהיה נקי יותר, עלינו להרים לכלוך, בעצמנו. ומי יודע, אולי ילדים אחרים יראו אותנו ויעשו בדיוק כמונו".
[מוזיקה]
ולבסוף, כל אחד מאיתנו, צריך למצוא את הדרך הייחודית שלו בעולם. כל אחד מאיתנו הוא טיפת מים דרכה העולם משתקף בצורה אחרת. וזה בסדר להיות שונה, להיות אחר, להיות בן אדם ייחודי. בדיוק כמו גורדון.
[מוזיקה]
מחקר, כתיבה, קריינות וריקודים עם פיצקי, אה… אני אומר לכם שהוא היה פה… אה… אני אומר לכם שהוא היה פה - יובל מלחי.
עריכת לשון והשתקפות בטיפת מים - דינה בר מנחם. עיצוב פסקול, מיקס וציוצי ציפורים מרהיבים - חן עוז.
הפקה ומדריכים בתנועת גורדוניה - טל ניצן, אייל שינדלר ורני שחר. אני יובל מלחי היסטוריה לגורדונים וגורדוניות.
פיצקי: רגע לפני שאתם הולכים, אני מקווה שנהניתם מהפרק, וואו! כבר עונה עשירית! נשמח מאוד אם תדרגו אותנו ב"אפפל" וב"ספוטיפיי" ואפילו כיתבו משהו קצר על הפודקאסט. זה עוזר לנו מאוד. נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו, "היסטוריה לילדים", ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" בכל יישומוני ההסכתים, יישומון "כאן" ו"כאן ברכב" תודה.
יובל: הי פיצקי מה אתה עושה? זה התפקיד שלי… טוב, עשית את זה כל כך יפה. תשאיר, תשאיר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commentaires