היסטוריה לילדים - מרטין לותר קינג

לפני כחמישים שנה אסור היה לשחורים בדרום ארצות הברית לשתות ממזרקת מים של לבנים או להיכנס לקולנוע מאותה כניסה. ואז מרטין לות'ר קינג שינה את ההיסטוריה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2017.

[פתיח]:

[מוזיקת פתיחה]

"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

פרק מספר 13: מרטין לותר קינג.

בשנת 1861, פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם בארצות הברית ובמהלכה, חתם הנשיא איברהם לינקן, או כפי שאנחנו נוהגים לומר, אברהם לינקולן, על צו המורה על ביטול העבדות. לאחר המלחמה, שוחררו העבדים, אך במדינות דרום ארצות הברית, שבהן העבדות הייתה נפוצה, נחקקו חוקים שמנעו מהאדם השחור להיות שווה לאדם הלבן.

מאה שנים לאחר מלחמת האזרחים, המצב לא השתנה. בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, לפני כחמישים שנה, עוד היה אסור לשחורים מדרום ארצות הברית לשתות מאותה מזרקת מים שלבנים שתו ממנה, לשחות באותה בריכה או באותו חוף ים, להיכנס לבית הקולנוע מאותה כניסה, לשבת בקרונות רכבת מעורבים, להמתין באותן תחנות אוטובוס עם לבנים, ללמוד באותו בית ספר או לשבת בקדמת האוטובוס. הזכויות שלהם כאזרחים לא היו שוות לזכויות של הלבנים.

באותם שנים קם מנהיג כהה עור, אפרו-אמריקני אנחנו אומרים היום, שלא יכול היה לשאת עוד את אי השוויון והעוול הגדול שנגרמים לאוכלוסייה גדולה כל כך. עד מהרה הוא פתח במאבק היסטורי, שיהפוך אותו לאחד מלוחמי החירות הזכורים ביותר בהיסטוריה. על פועלו זכה בפרס נובל, אך חייו נגדעו מעט לאחר מכן. שמו היה דוקטור מרטין לות'ר קינג.

העבדים הראשונים הגיעו לארצות הברית מאפריקה, בשנת 1620. ומשם הם הגיעו גם לשאר המושבות, שהיו לימים לארצות הברית. בתחילה עבדו העבדים אצל בעליהם למשך זמן מסוים ואז שוחררו והיו לאנשים חופשיים. אולם עד מהרה, שונו החוקים והם הפכו לעבדים לצמיתות, ששירתו את החוואים הלבנים של ארצות הברית דרך קבע. גם ילדי העבדים הפכו לעבדים בעצמם ונמכרו בשוקי העבדים במדינות הדרום.

[כרוז]: "עבד למכירה, עבד למכירה, בואו לראות עבד ללא סימני הצלפות, שיניים מצוינות, עבד בן עשרים, עבד שחור נהדר, כאן רק היום!"

בשנת 1861, פרצה מלחמת אזרחים בארצות הברית בין אזרחי הדרום החקלאי, והצפון התעשייתי. לאחר ארבע שנות מלחמה, ניצחו מדינות הצפון בראשות הנשיא לינקולן, אך למרות שהעבדות בוטלה, מעמד השחורים במדינות הדרום נשאר נמוך מזה של האדם הלבן. חייהם היו קשים ומרים.

[מוזיקה שקטה]

מרטין לותר קינג נולד בשנת 1929, בעיר אטלנטה, במדינת ג'ורג'יה שבדרום ארצות הברית. סבו, היה מטיף בכנסייה מקומית, ולאחר שהלך הסב לעולמו, ירש אביו של לותר את מקומו, והיה גם הוא מטיף וגם כומר פופולרי באותה כנסייה. כשנולד, היה שמו מייקל קינג, אך כשהיה בן חמש, אביו שינה את שמו למרטין לות'ר, כשמו של מייסד הנצרות הפרוטסטנטית. האב שינה גם את שמו של מייקל למרטין לות'ר קינג ג'וניור, הצעיר או הבן.

למרטין הייתה אחות גדולה, ווילי קריסטין, ואח קטן ושמו אלפרד. שלושתם גדלו בצילו של אב שדרש מהם משמעת חמורה וקפדנית. כשלא מילאו את רצונו ודרישותיו, נהג האב להצליף בהם בחגורתו. אביהם של ילדי משפחת קינג התנגד לחוקים הגזעניים בדרום וטען כי האפליה בין שחורים ולבנים מנוגדת לרצון האל. מרטין גדל בבית שאמרו בו שוב ושוב שהגזענות היא טעות ושיש להילחם בה.

כשהיה בן חמש, נשלח מרטין הצעיר לבית ספר שלמדו בו תלמידים שחורים. חבר 'לבן' של מרטין, שלאביו הייתה חנות בסמוך לביתו של מרטין, נשלח לבית ספר ללבנים. אביו של הילד הלבן אסר על בנו לשחק שוב עם מרטין, או כל ילד שחור אחר. הדבר נחרט בזיכרונו של הילד מרטין לותר קינג כאירוע עצוב מאוד.

באחד הימים, הלך מרטין עם אביו לקנות נעליים. הוא סיפר: "אני זוכר שהייתי קטן, ונסעתי עם אבא לחנות הנעליים בעיר. התיישבנו על הכיסאות הריקים בחלק הקדמי של החנות. זבן צעיר, לבן, ניגש ומלמל בנימוס: 'אני אשמח לשרת אותך, אם רק תעברו לכיסאות שבאחורי החנות…' אבא השיב מיד: 'אין שום דבר רע בכיסא הזה, די נוח לנו כאן'. 'סליחה', אמר הזבן, 'אבל תצטרכו לעבור'. 'אנו נקנה נעליים כאן, בקדמת החנות', השיב אבי, 'או שלא נקנה בכלל'. ואז הוא אחז בידי ויצא מהחנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבי זועם כל כך. החוויה הזאת הראתה לי בגיל צעיר מאוד שאבי לא התמזג עם המערכת, והיא מילאה תפקיד חשוב בעיצוב דרכי המוסרית. אני עדיין זוכר שהלכתי ברחוב לצידו והוא מילמל: 'לא אכפת לי כמה זמן יהיה עליי לחיות במסגרת החוקים הללו, אני לעולם לא אשלים עמם'."

כשהיה בבית הספר התיכון, נסע מרטין עם מורתו, הגברת בראדלי, להשתתף בתחרות נאומים, והגיע למקום השני. אולם, על הניצחון העיבה הדרך הארוכה הביתה: "באותו לילה גברת בראדלי ואני היינו באוטובוס בחזרה לאטלנטה. בדרך עלו כמה נוסעים לבנים לאוטובוס, והנהג הלבן הורה לנו לקום ולתת ללבנים את המושבים שלנו. לא זזנו די מהר לטעמו, אז הוא התחיל לקלל אותנו. כמחאה התכוונתי להישאר במושבי, אבל גברת בראדלי האיצה בי ואמרה שאנחנו מוכרחים לציית לחוק. עמדנו במעבר באוטובוס במשך כל הנסיעה, 145 קילומטרים עד לאטלנטה. לעולם לא אשכח את הלילה ההוא. זעמתי אז כמו שלא זעמתי בחיי".

מרטין היה תלמיד חכם וחרוץ, וכשהיה בן 15, סיים את לימודיו בבית הספר התיכון. הוא התקבל לקולג' באטלנטה והחל ללמוד בו, אך לא היה תלמיד מבריק. אמנם אביו היה כומר ומטיף, אך מרטין לא רצה ללכת בדרכי אביו. רק באמצע לימודיו, לאחר שלמד בקורס תנ"ך, הבין לפתע כי הוא רוצה להיות כומר ובישר לאביו המופתע על החלטתו. לאחר שסיים את התואר הראשון מרטין לותר קינג החל בלימודי דת, ובשנת 1955, קיבל את תואר ה"דוקטור" שלו מאוניברסיטת בוסטון. עתה הוא היה "דוקטור מרטין לותר קינג ג'וניור".

בתקופת לימודיו, פגש מרטין את לורטה סקוט, [הערת מתמללת: כך במקור, שמה הוא קורטה] והשניים נישאו בשנת 1953, כשמרטין היה בן 24. לאחר לימודיו החל לשמש כומר בעיר מונטגומרי במדינת אלבמה, גם היא בדרום ארצות הברית. שנה לאחר מכן, התרחש אירוע ששינה את חייו.

ב-1 בדצמבר 1955, נסעה רוזה פארקס הביתה מהעבודה. רוזה, הייתה תופרת בחנות כלבו מקומית והייתה מותשת מעוד יום עבודה מפרך. רוזה התיישבה באוטובוס בחלקו האחורי, במושב הראשון שהיה מיועד לשחורים. באותו יום, האוטובוס היה מלא, וחוקי חברת האוטובוסים קבעו כי אם לאדם לבן אין מקום פנוי לשבת, על השחורים היושבים בשורה הראשונה שהוקצתה להם, לפנות את מקומם. נהג האוטובוס ביקש מרוזה פארקס לקום ולאפשר לאדם הלבן לשבת. רוזה סירבה ונעצרה בידי המשטרה. כמה ימים לאחר מכן, נפתח משפטה של רוזה. ארגון מקומי לזכויות אדם ביקש מכל השחורים בעיר מונטגומרי ובסביבתה לא לעלות לאוטובוסים באותו יום. שחורים רבים לא הגיעו ביום הזה לעבודתם. אחרים הלכו לעבודה ברגל, נסעו במונית או הסיעו אלה את אלה. האוטובוסים של מונטגומרי התרוקנו כמעט לגמרי, מפני שרוב הנוסעים בהם ביום-יום היו שחורים. רוזה פארקס נמצאה אשמה במשפטה ובית המשפט הטיל עליה קנס, אך אלה לא היו החדשות החמות. באותו יום, התכנסו מנהיגי השחורים בעיר והחליטו להאריך את החלטתם שלא לנסוע באוטובוסים לימים נוספים. כ- 40 אלף אפרו-אמריקנים שהתגוררו בעיר ובסביבתה המשיכו בשביתה, מהם שנאלצו ללכת מרחק של 30 קילומטרים בכל יום! הייתם מסכימים ללכת ברגל לבית ספר, בכל יום, במשך כמה שעות? נניח מחולון ועד הרצליה?

מנהיגי השחורים בחרו במרטין הצעיר להוביל את המחאה. הם חשו שהוא אדם חכם וכריזמטי שיכול לסחוף אחריו רבים. קינג נאם נאומים משכנעים במיוחד, ובעקבותיהם, השחורים במונטגומרי החזיקו מעמד זמן רב ולא נסעו באוטובוסים. בכל אותה עת, לבנים רבים בדרום זעמו על השחורים ותקפו אותם - הם שרפו כנסיות של שחורים, הרביצו להם, והמשטרה המקומית אף אסרה שחורים רבים בטענות שונות. המשטרה אף עצרה את מרטין לותר קינג, ובמקרה אחר, פצצה נזרקה לביתו והתפוצצה. אך למרבה המזל, אף אחד מבני ביתו לא נפגע.

בינתיים, בעקבות השביתה הארוכה של הנוסעים השחורים, עמדה חברת האוטובוסים באלבמה לפני פשיטת רגל. לאחר 381 ימים, יותר משנה (!) של שביתת השחורים, הסכימה החברה לבטל את חוקי הגזע באוטובוסים שלה. מעתה, יכלו השחורים והלבנים לשבת באוטובוס בכל מקום שרצו.

הניצחון של מרטין לותר קינג ותושבי מונטגומרי השחורים היו אות וסימן למנהיגים השחורים בכל רחבי הדרום. עד מהרה, הם הקימו ארגון חדש של עשרות כמרים שחורים, והחלו במסע של הפגנות בדרום ארצות הברית. מרטין לותר קינג הפך לדמות לאומית, כמעט כולם הכירו אותו, ועד מהרה הוא נשא נאומים בכל רחבי המדינה.

בשנת 1959, נסע קינג להודו, לבקר במקום הולדתו של מהטמה גנדי. המסע השפיע עליו עמוקות, והוא החליט, שכמו גנדי, הוא יערוך הפגנות גדולות ולא אלימות. בתחילת שנת 1960, אכלו כמה שחורים צעירים במסעדה, בדלפק שהיה מיועד ללבנים בלבד. כאשר בעל המקום ואורחי המסעדה ביקשו מהם לפנות את מקומם, הם סירבו. בעקבות סירובם, הוכו מהם עד זוב דם, והחלו תגרות בין שחורים ולבנים בכל מדינות דרום ארצות הברית. עד מהרה, החלו צעירים שחורים אחרים בערים אחרות בדרום, לעשות מעשים דומים.

מרטין לותר קינג פגש את המפגינים והפציר בהם לא לנהוג באלימות בשום צורה: "עלינו לאהוב את אחינו הלבנים," הוא אמר, "לא משנה מה הם יעשו לנו, אנו חייבים להראות להם שאנו אוהבים אותם".

בשנת 1963, ארגן קינג הפגנה בעיר ברמינגהם במדינת אלבמה. אף שכחצי מתושבי העיר היו שחורים, לא היו בעיר שוטרים שחורים, לוחמי אש שחורים, קופאים בחנויות כלבו, נהגי אוטובוס, עובדי בנק שחורים. לשחורים אפשרו לעבוד בעיקר במשרות פיזיות במפעלים בעיר, והם כעסו.

בהפגנה השתתפו לא רק מבוגרים, אלא גם תלמידי בית ספר תיכון ויסודי, וגם לבנים שהזדהו עם מאבק השחורים. בהפגנה היו כל כך הרבה ילדים, שהיא נקראה בשם "הפגנת הילדים". המשטרה לא אהבה את ההפגנה, היא התיזה על המפגינים מים בזרנוקים, ושלחה כלבי תקיפה אל עבר המפגינים.

[מוזיקה]

קינג ושאר מארגני ההפגנה נכלאו, אך סרטונים ותמונות מהאירוע היכו גלים בכל רחבי המדינה והעולם. הסרטונים בטלוויזיה הראו שגם ילדים ובני נוער הותקפו, אף שהשתתפו בצעדה לא אלימה. רבים תקפו את קינג באותה עת על כי ארגן הפגנה פרועה וסיכן בה את חיי הילדים, אך הוא כבר היה עסוק בתכנון הפגנה עצומה והמונית בעיר הבירה האמריקנית וושינגטון די.סי.

בחודש יוני 1963, הציג הנשיא הצעיר של ארצות הברית, ג'ון קנדי, חוק חדש שתכנן להעביר בקונגרס של ארצות הברית. הקונגרס דומה לכנסת שלנו ולפרלמנט הבריטי, ויושבים בו נציגי העם ומחוקקי החוקים. החוק, שיזם הנשיא קנדי, קבע כי בארצות הברית אסור להפלות אף אדם בשום צורה בגלל צבע עורו. בסוף חודש אוגוסט של שנת 1963, ארגנו ארגוני זכויות האזרח הפגנה גדולה בעיר הבירה וושינגטון. להפגנה הגיע קהל עצום, כרבע מיליון איש.

דוקטור מרטין לותר קינג נשא נאום בעצרת, ובו חזר על המילים "יש לי חלום". הנאום הזה היה לנאומו המפורסם ביותר של מרטין לותר קינג, ולאחד הנאומים המפורסמים ביותר בהיסטוריה העולמית. בין השאר הוא אמר אז בקול דרמטי [ברקע מושמע הנאום מפי מרטין לותר קינג באנגלית]:

"יש לי חלום שיום אחד, על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר, להתיישב יחדיו לשולחן האחווה. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר המזיעה בחום אי-הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום, שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה שבה הם לא יישפטו על פי צבע עורם, אלא על פי אישיותם".

בסיומה של ההפגנה, הוא שר שיר שהפך להמנון, הלא רשמי, של התנועה: "אנו נתגבר". [ברקע מושמע השיר] ההפגנה שינתה את דעתם של רבים, שעד אז, לא יצאו בקול רם נגד החוקים שהגבילו את השחורים בדרום. בעקבות ההפגנה והמחאות הרבות שהוביל דוקטור קינג, החלו לבנים רבים לתמוך בו ובתנועתו. שנה אחר כך, בחודש יולי 1964, נכנס לתוקפו חוק זכויות האזרח. מאז היה אסור באופן רשמי להפלות בין לבנים ושחורים בשום מקום בארצות הברית.

בעקבות ההצלחה האדירה של תנועת השחורים, זכה מרטין לותר קינג, בן 35 בלבד, בפרס נובל לשלום, על הובלת התנגדות לא אלימה במאבק נגד אפליה גזעית בארצות הברית. בנאום קבלת הפרס אמר קינג: "אני מאמין שאמת בלי נשק ואהבה בלי גבולות יגידו את המילה האחרונה. לכן הצדק, גם אם הוא הובס זמנית, יהיה חזק יותר מרשע שניצח". את כסף הפרס הוא תרם לתנועה לזכויות האזרח ולהמשך המאבק של השחורים, שהיה רחוק מסיומו. בעקבות מאבקו של דוקטור קינג, הצטרפו גם לבנים רבים לצעדות ולהפגנות. בין הצועדים הרבים, היו גם בחורים ובחורות יהודיים שהגיעו לדרום כדי לתת יד למאבקם של השחורים. יהודים רבים שהשתתפו בצעדות, ביניהם רבנים רפורמים, הוכו ונחבלו קשות. שניים מהמתנדבים היהודיים אף נרצחו בידי חברי הארגון הלבן הקיצוני ה-"Ku Klux Klan" או ה-KKK, שעדיין פועל כיום.

בשנת 1965, ארגנו ארגוני השחורים מצעד מחאה גדול מהעיר סלמה לעיר מונטגומרי במדינת אלבמה, מרחק של כ-90 קילומטרים. הצועדים מחו על הקשיים שערמה המדינה על השחורים כאשר רצו להצביע. למשל, על כל אדם במדינה היה לשלם מס קלפי, אך לשחורים העניים לא תמיד היה כסף לשלם מס שכזה. כמו כן, היה עליהם לעבור מבחן קריאה וכתיבה, ורבים מהשחורים היו אנאלפבתים ולכן נכשלו בו.

שחורים שניסו להירשם להצביע בכל זאת, ספגו לעיתים קרובות השפלות, איומים על חייהם ועל מקום עבודתם, והתוצאה היא, שרק אחוז אחד מכלל השחורים בדרום, היו זכאים להצביע. כאשר ניסו הצועדים לצאת מסלמה במצעד המחאה הגדול, החלו השוטרים תוקפים את הצועדים באלימות מכוערת בעזרת גז מדמיע ואלות. התמונות ששודרו בטלוויזיה ובהן נראו מפגינים מדממים ומחוסרי הכרה היו תמונות קשות. שחורים רבים באו לצעדה השנייה שהתארגנה והחלה יומיים לאחר הצעדה הראשונה.

[מוזיקה ברקע]

מרטין לותר קינג בא גם הוא למצעד השני עם תומכים מכל רחבי המדינה. המצעד השלישי והאחרון היה פחות משבועיים לאחר מכן, ויותר מ-25 אלף בני אדם נכנסו אל העיר מונטגומרי. אל הצועדים נלוו חיילים שנשלחו להגן עליהם מפני השוטרים המקומיים. בסיום המצעד נשא דוקטור קינג נאום מפורסם נוסף ובו אמר: "באתי לומר לכם היום, אחר הצהריים, שלא משנה כמה קשה הרגע, כמה קשה השעה, לא יידרש עוד זמן רב. כמה זמן? עוד מעט, כי שקר אינו יכול לחיות לנצח. כמה זמן? עוד מעט, כי אתם תקצרו את שזרעתם. כמה זמן? עוד מעט". [הנאום מושמע ברקע]

המצעדים השפיעו מאוד על הציבור האמריקני ועל הנשיא ג'ונסון, שמיהר להעביר חוק בקונגרס שקבע, כי על ארצות הברית לדאוג שלשחורים וללבנים יהיו אותן זכויות בדיוק. הנשיא בנאומו בקונגרס אמר כי "מטרת השחורים היא גם מטרתנו, מפני שלא רק האדם השחור, אלא כולנו צריכים להתגבר על מורשת של קנאות וחוסר צדק, ואנו נתגבר". רבים מהאנשים שלחמו למען זכויות השחורים בדרום ארצות הברית, כולל מרטין לותר קינג, הזילו דמעות כששמעו את נאומו של הנשיא. הם הבינו שמאבקם הצליח.

בשנת 1967, תכנן קינג לבוא עם תומכיו לישראל ולירדן כדי לגייס כסף למאבק השחורים. הוא כתב לראש הממשלה, לוי אשכול, כי הוא "מצפה בכיליון עיניים להגיע למדינתכם הנפלאה". קינג נאלץ לבטל את התוכניות לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים. בכינוס של רבנים אמריקנים שנה לאחר מכן, אמר קינג: "בשביל ישראל, השלום פירושו ביטחון, ועלינו לעמוד בכל כוחנו על זכותה להתקיים. ישראל היא אחד המאחזים הגדולים של הדמוקרטיה בעולם, ודוגמה מופלאה למה שאפשר לעשות, דוגמה לאדמת מדבר שהפכה לנווה מדבר של אחווה ודמוקרטיה".

באפריל 1968, נסע דוקטור קינג לעיר ממפיס במדינת טנסי כדי להצטרף למחאת פועלי התברואה השחורים שביקשו להשוות את תנאי תעסוקתם לתנאיהם של הפועלים הלבנים. בשלושה באפריל 1968, נשא קינג נאום נבואי: "הייתי על פסגת ההר וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אגיע איתכם לשם, אבל אני רוצה שתדעו, הערב, שאנו כאומה נגיע אל הארץ המובטחת".

למחרת, עמד קינג על מרפסת מלון הדרכים ששהה בו. צלף לבן וגזען ירה בו מהצד השני של הרחוב, פגע בו והרג אותו. דוקטור מרטין לותר קינג היה בן 39 במותו. בארצות הברית הוכרז יום אבל לאומי, ומהומות פרצו בערים רבות ברחבי המדינה. היורה נמלט, אך נתפס חודשיים אחר כך, לאחר מצוד נרחב.

טרם מותו, ביקש מרטין לותר קינג, כי לא יזכירו את התארים הרבים שזכה בהם, אלא יזכירו כי האכיל את הרעבים, הלביש את העירומים ושירת את האנושות. בימי חייו הקצרים, שינה דוקטור מרטין לותר קינג את גישתם של השחורים כלפי עצמם, והם החלו לדרוש שוויון זכויות, כפי שלא עשו בדורות שקדמו להם. הדוקטור קינג נעצר קרוב לשלושים פעם בידי המשטרה, אך המשיך לדבוק במטרות השחורים בדרום ארצות הברית - שוויון זכויות מלא.

לאחר מותו, החלו שחורים רבים שחששו להשתתף בהפגנות, לצאת לרחוב ולהשתתף בעיקר בהפגנות לא אלימות. באמצעות שינוי הגישה והדרך הייחודית שנקט קינג, הצליחו השחורים לחולל מהפך בארצות הברית כולה, ובתוך שנים אחדות בלבד בוטלו כל חוקי הגזע שהיו בתוקף במשך עשרות שנים. במדינות הדרום בימינו, ילדים וילדות לבנים ושחורים הולכים לאותם גנים, לומדים באותם בתי ספר ועובדים באותן עבודות. נראה כי חלומו של מרטין לותר קינג, שילדים וילדות לבנים ושחורים ישלבו ידיים ויחיו כאחים ואחיות, אכן התגשם.

כתיבה ונאומים: עופר דהן.

הפקה וארגון מצעדים: רני שחר ואיל שינדלר.

סאונד וכפתורים: טל ברלינסקי.

עריכת לשון וקובוץ: סמדר כהן.

עריכה לשידור, קריינות וגוספל: יובל מלחי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה