הצייר והסופר יאיר גרבוז מלמד את שיר ראובן איך להזדקן. מתי הגיע הרגע שבו הוא הבין שהוא זקן, האם הנעורים באמת מתבזבזים על הצעירים, אילו יתרונות יש לזיקנה על פני שנות העשרים, איזו מערכת יחסים הוא מנהל עם המוות, על מה הוא חושב כשהוא צופה ב"הכוכב הבא" או "מאסטר שף" ואיך זה קשור לגן עדן, ואיזו עצה יש לו עבור מי שמפחד להזדקן
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/12/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קוֹמִי [במלרע], בדיחות עשויות להישמע כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו, המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[נעימת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים" עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן, וזה הפודקאסט שלי "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים. והיום אני עם הצייר, הסופר והעיתונאי יאיר גרבוז, שילמד אותי איך להזדקן. מה העניינים, יאיר?
יאיר: שלום. בסדר, בסדר. באופן אישי, בסדר. באופן לא אישי, אני כבר אזדקן במצב לא טוב.
שיר: איך אתה מרגיש עם הכותרת הזאת?
יאיר: תראי, אני… אני אוהב את ימי הזקנה שלי, אני חושב שאני די יוצא דופן בזה. אני חושב שהזקנה היא סרט נהדר, הבעיה היא שאנחנו בסצנת הסיום. זאת אומרת שגם אם הסרט הוא נהדר, הוא נגמר מתישהו. אני הולך… אני מרגיש שאני הולך אל החוכמה והגוף רץ אל הדממה, אל האין. אבל בסך הכל, יש לי להגיד רק דברים טובים. לפני 50 שנה, אם היית מראיינת אותי, יכול להיות שהייתי מביע פחד מפני הזקנה, מפני הסיום, מפני כל הדברים המוּכּרים לנו בנושא הזה. היום אני חושב אחרת. את יודעת, זה מעניין שבתנ"ך, כשמישהו מת, אומרים "הוא היה בן חמישים ומאה שנה". בעצם הכוונה למאה וחמישים, כמו שאנחנו אומרים. אבל זה נורא יפה בעיניי, כי אני מרגיש, נגיד היום אני יכול לעגל כבר ולהגיד בסביבות 80, אז אני בן ארבעים ושמונים שנה. זאת אומרת, אני מצד אחד בן 40, לדעתי, מבחינת היכולות, [שיר מהמהמת בהבנה] ולא אמרתי בזה שהיכולות שלי הן גבוהות, אלא ביחס אל עצמי.
שיר: הן לא השתנו מאז גיל 40, אתה…
יאיר: הם בשיאם בהמון מובנים, ואני בן 80 ואולי אפילו בן 100 במובנים אחרים. ואני אגיד לך עוד דבר, אם היה ניתן, הייתי מזדכה על כל ימי ילדותי. אם היה ניתן להיוולד מבוגר, אני לא מתגעגע לשום דבר. אולי כמעט, בטח במשך השיחה תגידי דברים ואני אגיד "אה, זה דווקא אני זוכר לטובה". אני לא מתגעגע, בטח לא לצבא, לטירונות, לבתי הספר האיומים שלמדתי בהם. לא מתגעגע למורים, לא לכיתות, אני לא מתגעגע לתנועת הנוער, אני לא מתגעגע להכשרה, הגרעין, להווי האידיוטי, [שיר מגחכת] לחגיגות האינסופיות של הלילות במועדון בקיבוץ. לא מתגעגע. אם היה אפשר, הייתי אומר ככה: הייתי רוצה להיוולד כשנולדה לי הנכדה הראשונה.
שיר: וואו, שבאיזה גיל זה?
יאיר: היום היא בת 30. אז נגיד הייתי צריך להיוולד בן 50 בערך. אז בואי ניתן לי עוד כמה שנים, אז בן 40.
שיר: וואו!
יאיר: שיהיה זמן להתכונן. ברגע שנולדה הנכדה הראשונה, חשתי שאני אדם יותר טוב, ומכיוון שאני הייתי אדם יותר טוב, נעשיתי מה? גם אבא יותר טוב. [שיר מהמהמת בהבנה] נעשיתי אבא יותר טוב, נעשיתי מה? גם בעל יותר טוב. אז מה רע בלהתחיל את החיים בטוב? או בלהיות יותר מוכשר, או יותר טוב, או יותר יודע? וכל זה לא סותר אף אחת מהמגרעות שלי. אבל טוב יחסית לכל מה שעשיתי קודם.
שיר: אתה אומר כל מה שקורה עד גיל 40 זה היה טיוטה ואפשר להעיף את זה לפח.
יאיר: בעיניי כן. חלק, חלק ממש עושה לי צמרמורת. חלק נחמד פה ושם. אבל אני באמת, באמת מרגיש שלימדתי את עצמי את המושג שאין בעברית, ולא במקרה, Present Continuous. [שיר מהמהמת בהבנה] אני בהווה. לעמוס קינן יש אחד המשפטים היפים, שאני תמיד חוזר על זה, שנאמרו בעברית: "אני מתגעגע להווה". אני לא מתגעגע לפעם, אני לא חושב מה יהיה כל כך, אלא, אני אוכל, אני יושב, אני שותה, אני מדבר איתך, וכשאני מדבר איתך, אני לא חושב עם מי אני אדבר בעוד שעתיים. [שיר מהמהמת בהבנה] ואין לנו את הדבר הזה, כי אנחנו רובנו נוירוטים לחלוטין, ואנחנו לא יודעים לעשות הווה מתמשך, למרות שזה כל מה שיש לו לבן אדם, יש לו, הוא לא יודע מה יהיה, ומה שכבר היה, איננו.
שיר: אני חייבת לשתף אותך, בזה שאתה, ללא ידיעתך, מאוד משמעותי בשבילי, כי אני מאוד אוהבת לקרוא, אני ממש… זה, זה נראה לי התחביב שלי, הכי גדול, והספר הראשון שפתחתי ונשאבתי אליו, היה הספר שלך. כשהייתי בכיתה ג' לאבא שלי היה את הספר "תמיד פולני", ופשוט פתחתי אותו והייתי כזה, אוי זה מצחיק! לא ידעתי שספר יכול להיות מצחיק…
יאיר: כן.
שיר: לא ידעתי שספר יכול להיות כיף. והיום סיפרתי לבת זוגי, שלא לומר אשתי, שאני הולכת להיפגש איתך, אז היא אמרה, "איזה קטע, הספר שלו זה הספר הראשון שהכי אהבתי בכיתה ה'", אותו ספר, וחשבתי איזה קטע.
יאיר: וואלה? כן, כן.
שיר: ומה שאהבתי בספר הזה, זה שהרגשתי שבתור ילדה, אתה המבוגר מנגיש לי משהו על עולם המבוגרים, ומנגיש לי בגלל שהומור זה תמיד דבר שהוא קצת ילדי, אין מה לעשות, אז הבנתי את השפה, ואני קצת מבקשת ממך לעשות לי את אותו דבר עכשיו, כי הפער בינינו נשמר.
יאיר: כן.
שיר: אני עכשיו מבוגרת, אתה התבגרת, ואני רוצה שתספר לי משהו על החוויה הזאת של להיות זקן, שאני לא יודעת עליה כלום, ובאיזשהו מקום אני אפילו חושבת, כמו שהייתי בת 14 נגיד, והסתכלתי על זה שההורים שלי הולכים כל יום לעבודה, וצריכים לשלם ארנונה וחשמל, ולקנות בגדים, מצרכים הביתה, וחשבתי איך הם עושים את זה? אני בטח אצליח להתחמק מזה איכשהו, מהחיים המבוגרים.
יאיר: כן.
שיר: אני קצת, אני יודעת שזה לא נכון, אבל אני קצת מרגישה אותו דבר לגבי זקנה. אני מרגישה, אוקיי, אני יודעת שזה אמור לקרות, אבל אני בטח אצליח להתחמק מזה איכשהו, אני יודעת שזה לא נכון, אבל התחושה היא הדחקה מוחלטת של הדבר הזה.
יאיר: תראי, [מגחך] קשה לתאר את הדבר, מכיוון שאני חושב שאולי במובן הזה אני בן אדם מאושר, כי יש לי עיסוק, יש לי מקצוע. אני צייר, אני יורד למטה וכל מה שמעסיק אותי זה שיצא ממני משהו שאני אמנם אחראי עליו, אבל אני לא יודע מהו. וכמו שאת, אני אראה לך ציור ואת צריכה לשפוט אותו, גם אני צריך לשפוט אותו, כי אני לא מצייר מה שאני יודע, אני מצייר את מה שאני לא יודע. אני אגיד לך שבמובן מסוים, אני שייך… הזכרת את הספר "תמיד פולני", אחד הדברים האופייניים נגיד לאדם שקורא לעצמו פולני, שזה סלנג ל… לשום דבר בעצם, אתה צריך למלא את זה בתוכן מצחיק, אבל זה, הייתי אומר המילה הפשוטה "אוי". [שיר מהמהמת בהסכמה] אוי. עכשיו, אם אתה צעיר אתה אומר "אוי" אחד, אם אתה מבוגר אתה אומר פעמיים "אוי", ואם אתה יותר זקן אתה אומר 20 פעם "אוי" בזמן שאתה יורד מהמיטה, אפילו. זאת אומרת, אתה… אבל מצד שני, אתה נגיד מכופף רגל ואתה אומר "אוי", לא כי כל כך כואב לך, זה נגד עין הרע כמעט. אבל אבל ברגע שאתה אומר את ה"אוי" הזה אתה מודע לפעולה. וזה, עוד פעם, זה מה שאני אומר, תענוגות הזקנה בעיניי זה שאתה באמת באמת יותר מודע. אתה אוכל ולא בולע. אתה, אתה קורא בעיון ולא, ולא מדלג. אתה… אתה עושה פעולות, בחלקן פשוטות מאוד, ואתה לומד ליהנות מהם. את יודעת מה? אני אתן לך דימוי בעיניי נורא מוצלח. כשהייתי צעיר, תמיד בחיים שלי האלכוהול עזר לי להעביר עוד יום, מה שנקרא, או מה שאני קורא "ללכת לישון בלעדיי", שזה דבר נורא חשוב. אז זיקנה מתבטאת בזה שאתה עובר מבירה ליין. [שיר מגחכת] אוקיי? את מבינה מה אני אומר?
שיר: בטח.
יאיר: יין לא בולעים, יין לא עושים גרפסים, יין לא… לא שופכים על מישהו אחר. אפילו ביין לא כל כך מכים בכוסות, ובזה לא אמרתי שום דבר נגד בירה ונגד אנשים צעירים ששותים בירה.
שיר: כמובן.
יאיר: אבל זה זה אולי הדבר. ש… שכל הפעולות נעשו, אני לא יכול להגיד איטיוֹת, כי אני לא איטי, אבל הם נעשו מתמשכות על זמן יותר, יותר רחב. אני שומע פחות טוב אבל אני מבין הרבה יותר טוב. את מה שאני שומע אני מבין יותר טוב. גם אני רואה פחות טוב, אז יש לי משקפיים. אז אני אשנה ואני אוסיף משפט: העיניים מתקהות אבל הראייה משתפרת. אני הולך פחות טוב [מגחך] אבל אני יודע יותר טוב לאן ללכת.
[מוזיקת מעבר]
שיר: כשהיית צעיר, פחדת להזדקן?
יאיר: מאוד. מאוד. אז זהו, זה הבדל גדול מאוד. אם היו מראיינים אותי אז, אני… הייתי, נגיד, אחד הדברים הכי בולטים, הייתי היפוכונדר נורא ואיום.
שיר: באמת?
יאיר: כן.
שיר: טוב, בעצם אני יודעת את זה מהספר שלך, "תמיד פולני".
יאיר: הלכתי לרופאים. אני לא הולך. אני לא אכפת לי. לא אכפת לי, אני מתכוון במובן של אם יהיה משהו דחוף, אז או שאני אלך או שמישהו כבר יגרום לזה שאני אלך, אבל אני אלך באמת כי אין שום ברירה אחרת.
שיר: כן, אתה במצב שאם משהו דחוף, אתה יודע.
יאיר: גם זה נכון, גם זה. אני בטח לא אבזבז את זמני על להמציא מחלות וסימפטומים ואירועים וכל זה. כמובן, יש דברים, אני יודע? אני לא יכול לשאת שקמים לי באוטובוס. גם אין צורך, מבחינתי. [שיר מהמהמת בהבנה] זאת אומרת, אני יכול לעמוד, אני… שמה זה נראה לי מוזר, אני לא מבין את הזקנה הזאת, ש… שכשאנשים זרים פונים אליי, הזקנה נראית לי מכוערת. הם פונים, בכל מיני דברים, "אדוני רוצה ש… זה…?", "אפשר לעזור לך?", "אתה צריך משהו?", "אתה לא יודע לאן ללכת?", אני כן יודע לאן ללכת.
שיר: מתי זה התחיל? מתי התחילו, מתי הרגשת שאנשים צעירים מתייחסים אליך כאל אדם זקן?
יאיר: זה קשה מאוד לחדד את הדבר הזה, אני לא חושב שזה יותר מנגיד חמש שנים או משהו כזה.
שיר: מתי הרגשת זקן פעם ראשונה?
יאיר: פעם ראשונה אני חושב בכיתה ב', בבית ספר עממי, [שיר צוחקת] ואחרי זה הייתה הפסקה של 40 שנה. הרגשתי שאני… שמסביבי יש ילדים, ואני לא. אני הייתי אינפנטיל אבל לא ילד. אין לי שום התלהבות מהאיש שהייתי בכיתה ב', גם לא בכיתה ט' גם לא בכיתה י'. אבל אני הייתי אינפנטיל במובן של היו התנהגויות של בן אדם מבוגר גרוע. ועכשיו אני חושב שאני בן אדם מבוגר יותר טוב.
שיר: אתה יודע, זה מעניין, כי אני חושבת שנוסטלגיה זה איזשהו פילטר שאנשים שמים על המציאות, והם באמת מתגעגעים לילדות שלהם, לנערות שלהם, בגלל שזו תקופה שאתה עדיין לא יודע מי אתה. אתה עדיין לא יודע איך ייראו החיים הבוגרים שלך. עכשיו, אני חושבת שאולי רוב האנשים שמתגעגעים לילדות שלהם זה ממקום של הם עכשיו גילו מי הם כאנשים מבוגרים והם לא מתים על זה, וכשאתה ילד יש לך את כל האופציות פתוחות, את הפוטנציאל…
יאיר: כן…
שיר: ומי שלא כל כך אוהב את חייו הבוגרים, או את הבחירות שהוא עשה כבן אדם בוגר, את איך שהחיים שלו התעצבו בסופו של דבר, הוא מתגעגע לזה. אבל אתה נשמע מאוד בסנכרון עם הרצונות שלך.
יאיר: המחשבה יפה. תראי, באופן כללי… אני למשל עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר. בשנים ההם זה היה, היום זה לא נחשב כל כך צעיר…
שיר: באיזה גיל?
יאיר: אז ככה, עזבתי בכמה צורות וכמה פעמים. קודם כל, הייתי חבר בתנועת הנוער. תנועת הנוער העובד והלומד, המדריך אמר שבסוף הדרך הולכים לקיבוץ. קוראים לזה "הגשמה", נכון? [שיר מהמהמת בהסכמה] עכשיו, אני הצבעתי ושאלתי "למה בסוף הדרך? אם אני השתכנעתי, אז למה לא מחר בבוקר?"
הוא לא הבין מה אני, מה אני שואל. אז אמרתי לו, "תראה, אני חושב שאתה צודק. קיבוץ זה צורת החיים הכי טובה". אז חשבתי ככה. "אז מכיוון ששכנעת אותי, אתה שליח מטעם התנועה הקיבוצית, אז תמצא לי מקום ואני אעבור לקיבוץ". הוא אפילו לא ענה. הוא לא ידע מה לעשות עם השאלה הזו. ואני מצאתי לי מקום בקיבוץ.
שיר: וואו.
יאיר: זאת אומרת, אחרי חמישית, הכיתה השישית, זאת אומרת הכיתה השנייה של התיכון, עברתי להיות ילד חוץ בקיבוץ. ובמקביל נסעתי בלילות לתל אביב ללמוד אמנות.
שיר: וואו.
יאיר: אני סיימתי את לימודי האמנות שלי עדיין בתור ילד. אני למדתי לימודים עם מבוגרים, עם אנשים מאוד מבוגרים. למדתי, הייתי הילד היחיד שם. עד סוף הצבא כבר גמרתי. ניסיתי איכשהו לסדר את העולם שיתאים לרצון שלי לחיות בו כמבוגר.
שיר: אתה מרגיש שהעולם השתנה לך מתחת לרגליים קצת?
יאיר: המממ… העולם? או-הא! אם אנחנו נדבר על העולם שעכשיו, אנחנו צריכים לקחת את האולפן לשבוע.
שיר: זה הדבר שהכי מעניין אותי בזקנה. כי אני מרגישה עכשיו, אני בת 36, וזאת בעצם הפעם, החוויה הראשונה שלי שיש… נגיד ליהיא, המפיקה, מפיקה וידידה, נראה לי היא בת 26. היא יותר קטנה ממני ב-10 שנים. וכשאני הייתי בת 26 אז אנשים שהיו יותר צעירים ממני ב-10 שנים היו בתיכון.
יאיר: כן.
שיר: לא ראיתי אותם, הם לא עבדו איתי, הם לא היו חלק מהעולם שלי. וזאת הפעם הראשונה בשבילי שאני רואה שאנשים הם יותר צעירים ממני, כבר אין לי חברים שממלצרים, כבר אין לי חברים שגרים עם שותפים. העולם שלי התבגר, ואני מרגישה כזה "אהה, אני לא הכי צעירה כבר" וזה דבר להבין. אז מעניין אותי איך זה בגילך, ואיך אתה מרגיש מול העולם, מול אנשים צעירים?
יאיר: א', מה שתיארת נשמע לי גם טוב. אני, אני הרי בא מהכיוון ה… כלפי השאלות שאת שואלת היום, מהכיוון האופטימי. היינו מדברים על פוליטיקה, היה לנו שחור לשנינו בעיניים ובאוזניים ובפה. אבל במובן מסוים, גם, נגיד אתה אומר "חברים", אז נכון שבגיל מבוגר יש לך פחות חברים, אבל אלה… זה forever, זה מי שימות ראשון, מה שנקרא.
שיר: זה מפחיד?
יאיר: לא, להיפך!
שיר: זה לא מפחיד שיש לך חברים ושהם יכולים למות?
שיר: אה, תראי, בארץ הזאת שינו גם את מושגי הפחד ממוות כדבר צמוד גיל. נכון שבכל העולם אנשים גם צעירים לפעמים חולים ומתים והכל. אבל, אבל פה, אנחנו שומעים על המוות בהקשר לאנשים צעירים בשנה הזאת הרבה יותר מאשר, מאשר שומעים על איזה חבר ש… שחלה ומת.
שיר: נכון. אבל בכל זאת אני שואלת: האם זה מפחיד? זה דבר שאתה חושב עליו? דווקא בגלל שנשארת עם החברי נפש ואחד… אתה יודע, וזה כבר, דברים יכולים לקרות.
יאיר: כמעט שלא. כשהייתי צעיר חשבתי המון. עכשיו אני חושב, ולא ברור למה: מה להספיק? כמה להספיק? אבל לא, לא בפאניקה. להספיק, לעשות. אני לא יכול לסבול ריִק, זה הכל. אני צריך למלא. יש דיקט ריק, אני צריך לצייר עליו. יש נייר ריק, אני צריך לצייר עליו. יש צלחת ריקה, אני צריך לעשות סלט. [שיר מגחכת] רק, רק לעבוד, רק כל הזמן לעשות. יכול להיות שזה הדרך שלי לא לעמוד מול הריק כשהוא יעלה את המחשבות שאת מספרת לי עליהן, שברור שהן קיימות בירכתיים באיזשהו אופן.
[מוזיקת מעבר]
שיר: יאיר, איך בעצם נראית שגרת היום שלך שעה אחרי שעה? מתי אתה מתעורר? מה אתה עושה?
יאיר: אז זה נורא מצחיק. את אומרת, איך אתה מתעורר, ואני ישר חושב להפוּך, זאת אומרת, להגיד איך אני הולך לישון. כי אני עובד נורא קשה כל היום, אז היום הבא מתחיל מהלילה. זאת אומרת, אני עובד, מצליח לתסכל את עצמי עד המקסימום, ואז אני עולה למעלה, ומתחילות הנחמות, יין, תוכניות בישול בטלוויזיה, ריאליטי.
שיר: אתה רואה ריאליטי?!
יאיר: בטח.
שיר: איזה אתה רואה?
יאיר: דמעות בעיניים. כל מה ש… מישהו, אני איחרתי לאיזה פגישה, אני אומר, צלצלתי אליו ואמרתי, "אני לא בטוח שאני אגיע, נדמה לי שצופית גרנט מצאה את אמא שלי". [מגחכים] אני רואה טלוויזיה עד די מאוחר.
שיר: מה אתה אוהב בטלוויזיה? כי זה לא, אתה יודע שזה לא התדמית שלך, האדם שרואה ריאליטי בטלוויזיה. מאוד מעניין אותי מה טעמך.
יאיר: אז התדמית שלי היא עד שעה תשע. [שיר מגחכת] מתשע אני הורס את התדמית שלי, בשמחה רבה ובצורך גדול. ו… עכשיו, לא מעניין אותי מה שרים ב"כוכב נולד", מעניין אותי מדיחים, לא מדיחים, [שיר צוחקת] אנשים בוכים, המשפחות, רק… רק הזול שבזה.
שיר: אתה נכנס לזה רגשית? אתה כאילו צועק על הטלוויזיה?
יאיר: כן, אבל למחרת תשאלי אותי מה היה, אני לא יודע להגיד לך, [שיר צוחקת] אני לא יודע. ואם תקחי לי את היין, תשימי לי במקום זה מיץ תפוזים, אני לא אבין את התוכנית, אני לא יודע מה יש שם.
שיר: יש שם המון מוזיקה חדשה. מה אתה מרגיש כלפי התרבות?
יאיר: שום דבר. אני רוצה שיגמור את השיר ואני אדע אם הדיחו אותו או לא. [שיר צוחקת] אני לא מתעניין במוזיקה. כשאני רוצה לשמוע מוזיקה, יש לי תקליטיה עשירה. אני שומע בעיקר מוזיקה קלאסית. אני אוהב גם מוזיקה ישראלית, אני אוהב גם מוזיקה מזרחית. אבל זה לא, איך להגיד, זה לא מה שהם עושים. או שהם עושים קאברים, שאני מכיר את המקור ואני לא צריך, לא, לא, לא, אותי מעניין הוא יבכה או לא יבכה, דברים כאלה. [צוחקים] ממש לא. אבל, אבל כן, אני רואה את הדברים האלה ואז בבוקר זה מאוד מסודר. בוקר טוב, ארוחה קלה מאוד, טיול עם הכלבה…
שיר: מתי אתה קם, באיזה שעה?
יאיר: בין שבע לשמונה. טיול עם הכלבה, שזה בבוקר אני, בערב או יחד או אשתי עושה את זה, ואני יורד לסטודיו, מה שנקרא "לעמל יולד". אני לא תמיד עובד שם ולפעמים יש לי גם פגישות בתל אביב. וסיפרתי לך לפני התוכנית שיש קצת הבדל אצלי כי אנחנו גרים בשנים האחרונות לסירוגים [כך במקור] ברמת גן ובצפת. ובשבוע הצפתי אני הרבה יותר פנוי ויש הרבה יותר פסטורליה בחיים שלי ומול העיניים שלי. בשבוע הרמת גני, אני צריך לצבור לתוכו תכונות של שבועיים. פגישות, גם נעימות ובילויות, גם תערוכות, עניינים של מכירות, עבודות, ציורים וכולי וכולי. אבל היום, עד סביבות המנוחת צהריים קלה, מוקדש לאמנות ונספחיה. ואחרי הצהריים שוב עבודה, ומשבע, נגיד, טיול כלבה, משפחה וכולי ואחר כך…
שיר: יין ונטפליקס.
יאיר: נחמות, נחמות נחמות נחמות, כן.
שיר: דווקא בגלל שאתה סיפרת שאתה רואה ריאליטי, מעניין אותי עדיין האם אתה מרגיש שהעולם השתנה, האם אתה מרגיש זר בעולם? כי בכל זאת אני חושבת, נולדת ב-1945, אי אפשר לתפוס בכלל את השינוי שהעולם עבר.
יאיר: כן.
שיר: כאילו מבחינה טכנולוגית, מבחינת אפילו איך שאוכל נראה, איך שאנשים מדברים, איך שאנשים נראים.
יאיר: העולם בוודאי השתנה, [שיר מהמהמת] ובחלקו דרך אגב לטובה.
שיר: איך לטובה ואיך לרעה?
יאיר: לטובה בעניינים של נוחיות, של טכנולוגיה, של… תקחי במקצוע שלי, המילה גלריה, ותחשבי כמה גלריות ואיזה ומה גודלן וצורתן לעומת הגלריה אחת או שתיים שהיו כשאני הייתי בן 16 או 17. היו שתי גלריות בתל אביב, אחת הייתה בגודל יותר קטן מהאולפן, שאז… המאזינים לא יכולים להבין, אבל היא הייתה נראית כמו קיוסק בתל אביב. אז, אז השתנה.
שיר: כשאתה מסתכל עכשיו במראה, מה אתה רואה?
יאיר: או, אני משתדל לא, לא להרבות בפעולה הזאת, אין, אין… [מגחך] יש לי מספיק מה לראות יותר מעניין, אני יותר אוהב להסתכל על אשתי מאשר להסתכל על עצמי, זה הרבה יותר יפה והרבה יותר מוצלח.
שיר: שזה מעניין, בגלל שבעצם אתה הזדקנת עם עוד בן אדם.
יאיר: נכון.
שיר: כשאתה מסתכל עליה, אתה רואה אותה… אתה רואה אותה כמו שהיא עכשיו בגילה? או שאתה רואה אותה כמו שהיא הייתה כשהיא הייתה צעירה, ואז אתה כזה, "אה, נכון, הפנים שלה השתנו", כאילו…
יאיר: הפנים שלה השתנו, היא לא ילדה, אנחנו אנשים זקנים, ו… ואני חושב ש… שאנחנו מזדקנים יחסית לאפשרויות, הזדקנות, נקרא לזה נעימה, אני יודע.
שיר: מוות זה דבר שאתה חושב עליו?
יאיר: תראי, אין… זאת שאלה שהתשובה עליה היא מובנת מאליה, אבל אני חושב עליה הרבה הרבה פחות מאשר כשהייתי צעיר.
שיר: מעניין.
יאיר: זה, זה הדבר שהוא אופייני. א' כי…
שיר: איך אתה מסביר את זה?
יאיר: כי אין זמן לבזבז. זה, זה כמו שנגיד עכשיו… יש לנו לפעמים שאלה, לצאת או לא לצאת? יהיו אזעקות? אין טעם? לשבת באיזה בית קפה או לא? מה, אני אתחיל לרוץ ולחזור? אני לא… אם אני אשכב על הרצפה בחוץ באיזה אזעקה אני לא יכול לקום אחר כך, למה אני צריך שיעזרו לי לקום. אני קצת מגזים אבל נגיד. התשובה לזה היא שאין זמן. אז זאת צורת המחשבה שלי על המוות. לא החידלון שלי, אלא אין זמן. אין זמן, תנצל את מה שיש. למה? מה התועלת בזה? אני לא יודע.
שיר: אתה מבין למה יש סוגים שונים של אנשים זקנים? יש זקנים שהם פשוט נהיים נרגנים, לא נחמדים, כועסים, ואתה, יש בך משהו מאוד אופטימי, מאוד פתוח. אתה מבין? זה אנשים שגם כצעירים הם היו כאלה, או שהזקנה עושה משהו?
יאיר: א', אני חושב שזה ברוב המקרים, מלבד מקרים פתולוגיים של מישהו נפלה לו לבנה על הראש והאופי שלו השתנה, בדרך כלל זה פיתוח של האופי הקיים. אבל אני גם מאמין בשינוי ובהשתפרות, אני רק יודע שהמבנה, או המגרעות שלי, יצוצו בצורה נגיד אולי קצת יותר מעודנת, אולי קצת יותר נשלטת, אבל הם יצוצו. זאת אומרת, אתה לא נפטר מהאופי שלך, אתה לא נפטר מהביוגרפיה שלך, אתה לא נפטר גם מהעובדה שהייתי ילד, אף על פי שלא רציתי להיות, אבל הייתי. את יודעת שיש ביהדות דיבור מאוד מעניין, ואני יש לי קצת עניין בתחום הזה, בלי הסכנות, [מגחך] שלא יבהלו אנשים, אבל גן עדן זה בעצם האפשרות של האדם ללמוד באופן אולטימטיבי, בלי שום הפרעה, בעומק הכי גדול שזה ניתן. זאת תפיסה הכי יפה שיכולה להיות של גן עדן.
מה התפיסה העממית שהורסת כל חלקה טובה? זה אני עכשיו ב"מאסטר שף" מכינה קציצה, וסבתא שלי מסתכלת עליי מלמעלה, ומברכת את הקציצה שלי. זאת אומרת, מה? בשביל זה כדאי לעלות למעלה, בשביל לברך קציצות? [שיר מגחכת] ויותר מזה, אם סבתא שלך מסתכלת עלייך מלמעלה, מה עושה הסבתא שלה? [שיר מגחכת] מסתכלת עליה מסתכלת עלייך עושה קציצה?
אז זהו, זה יקום הקציצות, פתאום, קם מול עינינו. אז, אז אני לא יכול לסבול את הביטוי "מישהו מסתכל עליך מלמעלה". אבל אני כן יכול… לפעמים לחשוב על המונח "גן עדן" כשאִיפה אנושית לעשות חיים בעלי ערך. טובים, לא טובים, אני לא יודע. טובים יכול להיות לרגעים, אין טוב כזה שנמשך הרבה זמן, אבל לרגעים, אבל חיים משמעותיים.
שיר: מבחינת הגוף אתה מרגיש איזושהי בגידה של הגוף? אתה מרגיש כעס על הגוף?
יאיר: אמממ… מבחינת הגוף, אני, כן, כן, אני מרגיש שהרבה מאוד דברים שאני עושה… איך להגיד, אני עושה גם תוך כדי התגברויות פיזיות, כן, כן. אפילו כשאני עומד ומצייר הרבה ופתאום אני קם מישיבה, ולא יכול לקום כל כך, אז בסדר, אבל אני באמת באמת אומר שווה המחיר. אם… אם יוצא ציור טוב, ברור לגמרי שיש לו מחיר. אם המחיר הוא כאבי גב, זה מחיר זול מאוד, [מגחכים] זול מאוד, יש מחירים הרבה הרבה יותר עמוקים ודיכאוניים מזה.
שיר: מה עושה אדם זקן, כי בגלל שלך יש תשוקה מאוד גדולה, שהיא אמנות, ואני חושבת שזה באיזשהו אופן מזין אותך.
יאיר: כן.
שיר: מה עושה אדם זקן שאין לו את התשוקה הזאת? אדם זקן, נגיד, סבתא שלי, היא גידלה חמישה ילדים, ואז היא הזדקנה, ובן, בעלה, סבא שלי, נפטר, והיא לא היה לה את הדבר הזה. מה עושה בן אדם כזה?
יאיר: תראי, באופן כללי, מהניסיון הלא נורא נורא גדול שלי, כל אדם שחשב, או שילדיו, קרוביו, משפחתו, שכנעו אותו שיש לו מה להשאיר, מקף, יש לו סיפור לספר, יש לו ביוגרפיה מעניינת, יש לו מתכונים חשובים, חייו נשתמרו תקופה נוספת על מה שהיה צפוי לו אם זה לא היה. ולכן כמעט כל אדם, אני לא יכול להגיד כל אדם כי אני לא מומחה בכל אדם, אבל הרבה מאוד אנשים יש להם מה להשאיר. ואפילו בגיחוך הזה של העברת הקציצות משבט לשבט, עדיין יש גם משהו נורא סימפטי. פשוט אומרים את זה אוטומטית מדי, אומרים את זה קצת… הייתי רוצה שהדבר הזה הוא יתעדן, הוא יהפוך למתכונים ולא לדיבורים ולא… ולא למבט, המושג.
שיר: ברגע שזה הופך להיות טקס, ברגע שזה הופך להיות טקס זה מתרוקן מהמשמעות שלו הסנטימנטלית, האמיתית.
יאיר: אני בכלל רוצה שבן אדם אומר "למעלה" הוא לא יסתכל למעלה, למשל. כדי ש… הלמעלה הוא לא ידוע. אז אתה יכול לראות שהלמעלה הוא למטה, או שהלמעלה הוא ספֵרה שאתה לא יודע איך קוראים לה. אבל כשבן אדם מסתכל באולפן ואומר "אמא שלי למעלה", אז אמא שלו היא פרוז'קטור. [שיר מגחכת] אז מה יצא לו מזה? האמא מתה והפכה לפרוז'קטור באולפן.
שיר: אני חושבת על הילדים שלך, שיום אחד, אתה יודע, אולי… אין מה לעשות, יאבדו אותך.
יאיר: כן.
שיר: אתה לא חושב שהם יגידו, "אבא שלי הוא למעלה", ו…
יאיר: א', אני מקווה מאוד שלא. [שיר צוחקת] ב', אם הייתי יכול לצוות משהו, הייתי מצווה שיהיה מינימום צער. אני לא יכול לצוות שלא יהיה צער בכלל, אבל מינימום צער, כמה שיותר הומור, כולל בשבעה ובהלוויה, ובעיקר… אני לא יודע, אני משאיר פורמט מוצלח, זאת אומרת, ילדים שאוהבים זה את זה, שבחיים לא היו ריבים בין ילדיי, נכדיי, אז… מה, אז אחד פחות. אחד פחות, וזה אני, זה בסדר גמור.
שיר: אתה חושב על זה? על שבעה, על הלוויה, איך זה יהיה?
יאיר: תראי, אין לי, אין אומץ… לא אומץ זה אולי המילה הנכונה, אפילו אנרגיה, נקרא לזה, להגיד שהייתי רוצה שלא יהיה כלום. פשוט, פתאום יש מינוס. יש מינוס בבנק, ואני אהיה מינוס בעולם. לא הלוויה, לא קבר, לא שבעה, בטח לא וואטסאפים לאשתי כמה אהבו אותי וכל זה, לא. [מגחכים] מינימום, מינימום. זיכרון כן, תדברו, תזכירו, הוא עשה ככה, עשה ככה, תחלקו ביניכם ציורים, תגידו "אהבתי את זה", "אני זוכר שהוא צייר את הציור הזה". זיכרונות כמה שאתם רוצים. מינימום צער, ועוד יותר מינימום… אה…
שיר: טקס?
יאיר: טקס, כן. אני נורא לא אוהב, נורא לא אוהב טקסים.
שיר: יש לך איזשהי, אתה יודע, אוסקר ויילד אמר שהנעורים מתבזבזים על צעירים. אתה גם מרגיש איזשהי קנאה באנשים האלה?
יאיר: ממש לא. לא. פיזית לפעמים, כן, פיזית, פיזית, כן. כשמישהו יותר חזק או יכול לעשות יותר דברים או, אני יודע… פחות מוגבל, אני לא מוגבל מי יודע מה, אני… עושה די הרבה דברים, רק פיזית. ממש. אנחנו, מה שנקרא, תראי, אבל זה צרות לא מעניינות, אני יודע, אם אני אוכל יותר, את תאכלי יותר מדי, אז יהיה לך אולי מצב רוח לא כל כך טוב מהתופעה הזאת, אלי זה יצטרף צרבת עד הבוקר, נו. אז צרבת, את רוצה שאני אבוא לרדיו לדבר שצרבת זה תופעה שאין לצעירים? א' לחלק יש. אבל כן, יש ביידיש מילה שקוראים לה "קרעכצן". קרעכצן זה אנחות, כל הקרעכצן אפשר לאפיין על ידי צרבת. [שיר מגחכת] אז כן, יש לי צרבות, וכואב לי הגב, ונתפס לי, וכל מה שצריך, ואני חצי גוף, ועדיין ראש שלם, זה טוב.
[מוזיקת מעבר]
שיר: אתה מרחם על האנשים הצעירים האלה, על העולם שהם הולכים לגדול בו, גם מבחינה פוליטית, גם מבחינת תרבות?
יאיר: מבחינה פוליטית אני מבועת בשבילם, אני… אני יודע שאם לפני שנים הייתי שומע על אנשים שלא רוצים לחיות פה ושרוצים לעזוב ושרוצים דרכונים זרים, אז זה היה יותר ממעציב אותי, הייתי חושב מה אני יכול לעשות, מה אני צריך לעשות. עכשיו אני לפחות מבין אותם, אני לא אעשה את זה כמובן, זה too late. [נאנח] יש לי נחמה אחת בעולם הפוליטי העכשווי, זה דונלד טראמפ. אם זה יכול לקרות אז, אז הכל יתהפך לטובה בסוף. לא יכול להיות שהאמריקאים, שמה שנקרא, המציאו את ה-Me Too, את זכויות לנשים, אבל במובן מאוד מאוד רחב, זה לא זכויות הצבעה לנשים, זה הנשים במרחב הציבורי, בחוקה והכל, הביאו מטרידן ואדם כל כך גס רוח, כל כך… להנהיג את העולם, זה אומר שזה מה שנקרא כנראה בקצה הגל והגל יתהפך. אני לא יהיה בהיפוך הזה כבר כנראה.
שיר: שיש בזה משהו מרגיע? כי כשאני התכוננתי לפרק הזה, אני הסתכלתי בעצם וראיתי שנולדת ב-45' וחשבתי איזה כיף, נגמרה מלחמת עולם, והתחילה תקופה יחסית של שלום, של רגיעה ועכשיו, אתה יודע, סיימנו איזשהו גלגול ועכשיו אנחנו שוב לפני כאוס מאוד מאוד גדול.
יאיר: כן, אבל היו מלחמות פה, היה יותר צדק או פחות צדק, יותר הכרה במצב לאשורו בזה שיש פה גם ערבים ואי אפשר להיפטר ביניהם [כך במקור] בלי הסדרים או הסכמים או משהו. לא היה מלחמות שלוּו בכל כך הרבה בורות ושנאה. לא, זה חידוש. זאת אומרת זה לא חשיבה אחרת. זה חוסר ידיעת העבר, חוסר ידיעת ההווה וחוסר מחשבה לעתיד. זה רק איזה פמיליאריות של אנשים שרוצים את המילייה שלהם ורוצים לשמור עליו, ורוצים את המנהיג שלהם ולסגוד לו. אז זה מטריד אותי הרבה יותר.
שיר: יש לי חצי שאלה חצי משחק…
יאיר: טוב.
שיר: שמעניינת אותי מנקודת מבטך. אני רוצה לתת לך את כל העשורים ושתאפיין לי אותם במילה או משפט, אוקיי?
יאיר: אני… זה מסובך בגלל שצריך זיכרון יותר טוב ממה שיש לי, או שהיה לי גם כשהייתי יותר צעיר.
שיר: מה שאתה זוכר, אם אתה לא זוכר אתה יכול להגיד לא זוכר.
יאיר: כן.
שיר: אוקיי, גיל 0 עד 10.
יאיר: גיל 0 עד 10 זה גיל, זה הגיל הגיל שבו אני בדיעבד רואה שאני חייתי בתוך תפאורה של מחזמר על הציונות.
שיר: 11 עד 20.
יאיר: 11 עד 20 תקופה איומה שבה פחדתי מהתיכון שלמדתי בו ופחדתי מהצבא שאני עומד להתגייס אליו, ובין שני הדברים האלה, ומשניהם הייתי מבועת בצורה בלתי רגילה, בלי שום פרופורציות אמנם, אבל ככה הייתי.
שיר: 21 עד 30.
יאיר: 21 עד 30 זה נישואים, ילד ראשון. התחתנתי בגיל מוקדם. קיבוץ, גם עם הצדדים היפים שלו, והיו, ושני אנשים צעירים שלא… לא מספיק יודעים איך להיות… איך להיות אחד לשני.
שיר: 31 עד 40.
יאיר: מתחיל להשתפר, מתחיל להשתפר. תערוכות, מקצוע, הוראה, טלוויזיה, סאטירה. הצייר המילולי ביותר באמנות הישראלית שמתפרנס מהפה, לא מהמכחול.
שיר: 41 עד 50.
יאיר: המשפחה מתרחבת ומלמדת אותי להתנהג.
שיר: [מגחכת] 51 עד 60.
יאיר: אותו דבר [שיר מגחכת], שני עשורים זהים.
שיר: 61 עד 70.
יאיר: כאן מתחיל גם הדבר הזה שסיפרתי עליו, שאנחנו מתחילים לחלק את זמננו בין המרכז והגליל, שאנחנו כבר בערך 12, 13 שנים אולי, ו… וזה אולי הדבר, איך להגיד, הכי נכון, או הכי… שעשינו הכי פחות טעויות עד היום הזה.
שיר: 71 עד 80?
יאיר: 71 עד 80… אה… צריך להגיד אולי, ואני אומר את זה די בנעימות בהקשר הפרטי, בלי לזכור שאנחנו בגיהנום, אה… כוחה של השגרה. שגרה, שגרה, שגרה. אין פיקים. אין פיקים, זאת אומרת, להיפך אפילו, יש המון פעמים שיש כל מיני הצעות לעשות פיק, כזה משהו מיוחד, ואתה שומע ואתה אומר "אוקיי, אני אסע לפריז עוד פעם".
שיר: מה למשל, איזה פיק למשל?
יאיר: לא משנה, מציעים לך לנסוע לקוטב הצפוני, אני סתם המצאתי את זה עכשיו, או אומרים לך 'בוא, יש טיול מאורגן ועוד לא היית כאן ועוד לא היית שם', אני אומר 'נכון, רעיון נהדר' ואני נוסע לפריז.
שיר: [מגחכת] למה?
יאיר: כי שם רגליי נושאות אותי, ושם… אני לא יודע, אני תמיד חוזר משם עם רעיונות לעבודות חדשות. אני תמיד מרגיש שם שבאמת נחתי. אבל מנוחה, עוד פעם, כשאני משתמש במילה "מנוחה" זה יותר פסק זמן מאשר מנוחה. ו… זה בית שלישי שלי, אם צפת זה הבית השני אז פריז זה הבית השלישי, ולא רק בגלל האמנות. זה בגלל אמנות באופן כמו שבית כנסת אצלי זה לא דבר שלי, זה דבר של סבא שלי. [שיר מהמהמת בהבנה] אז גם האמנות הצרפתית היא של הסבים שלי האמנים, הרי אין אמנות עכשווית בפריז מי יודע מה. בישראל יותר מעניין. [שיר מהמהמת בהבנה] אבל האמנים הגדולים של תחילת המאה ה-20, סוף המאה ה-19, הם תמיד בשבילי איזה זריקה… זה הכותל שלי.
שיר: בעצם זה נשמע שאתה אומר "אני כבר מכיר את עצמי, אני כבר יודע מה אני אוהב ואין לי כוח לבדוק אם אני אוהב או לא אוהב משהו חדש". משהו חדש אתה יכול גם לא לאהוב, את פריז אני אוהב, אני אסע לפריז.
יאיר: לא, אז את צו… את מדייקת, אלא שמכיוון שאני לא לבד וטוב מאוד שאני לא לבד, לי לפחות, אולי לאחרים פחות, אז יש אנשים אחרים שיש להם רצונות.
שיר: אתה מדבר על אשתך.
יאיר: אז, בעיקר. אז אשתי למשל לא מזמן מה שנקרא החליטה, אני קורא לזה לפעמים "אשתי החלטנו", לנסוע לאזרבייג'ן. אז נסענו לאזרבייג'ן.
שיר: נהנית?
יאיר: ונהניתי והיה לי מעניין ובסופו של דבר… "מיותר" זה לא המילה הנכונה, לא הכרחי. [שיר צוחקת] כי לא מיותר. נהניתי, הייתה חבורה מאוד סימפטית של אנשים, טיול מאורגן כזה, די של זקנים, מתאים לתוכנית שלך. ו… וטוב, אז הראו, הסבירו. ומה ש… מה שאני אוהב כשאני בא למקומות, אני אוהב את המקומות שמישהו מראה לי משהו, ואחרי שהוא גומר להראות ולהסביר ולמרות שלא הייתי שם אף פעם ואני לא ידעתי על קיום האובייקט הזה, אני אומר לעצמי "אהה, מובן מאליו, ברור". וזה קורה רק במקומות שאתה מחובר אליהם דרך התרבות, כי אני בן אדם של כלי שני. אני בן אדם שמבין דברים דרך ספר, דרך תקליט, דרך… דרך ציור, ואז אני קצת משלים עם המציאות גם.
שיר: אתה…
יאיר: יש את הבדיחה האידיוטית אבל נחמדה, הפולנית, אם שמעת: 'תראי איזה יפה הבת שלי'? אז אני אומר, אז עוד לא ראית אותה בתמונות. [שיר צוחקת] אז אני חי ככה.
שיר: אתה צריך דרך דימוי.
יאיר: אני מבין מה שאני רואה בתמונות.
שיר: כן. דיברת על אשתך, יוצא לכם לדבר על זקנה, או על הפחד מהמקום שהיא מובילה אליו?
יאיר: לא. השיחה היחידה שאנחנו מנהלים היא קצרה בדרך כלל, די אנרגטית, זה כשאשתי… שאלת על להביט בראי, פתאום היא מביטה בראי ולא מרוצה מהמבט הזה, או ממה שהיא רואה. ומכיוון שיש לזה סטטיסטיקה אחרת למה שהיא רואה, והיא לא רואה כל כך טוב, בגלל הביקורתיות, אז שמה לפעמים מתעוררת השיחה שבה אני מנסה מאוד מאוד לעודד אותה שאנחנו במצב הכי טוב שהיינו אי פעם.
שיר: ומה… איך השיחה נראית?
יאיר: כמו שיחת עידוד מוצלחת. [צוחק]
שיר: היא מתעודדת?
יאיר: כן. את יודעת… אני חושב שכן, אני חוש שבסופו של דבר כן, כן. כן.
שיר: זה מעניין, כי אמרת שבשנות העשרים אתה לא כל כך ידעת להיות בן זוג מספיק טוב, ונשמע שעם השנים כן נוצר…
יאיר: בטוח בטוח. יכול להיות שאם היית מראיינת את אשתי, אז היא הייתה אומרת מתרגלים [שיר מגחכת] או כבר אין ברירה או כבר אין משהו אחר או… אבל לא, גם היא באמת באמת הייתה חושבת ככה. אבל אני חושב שזה רוב בני האדם, אחרי תקופה מסוימת, חלק מהם לא שורדים את השנים הקשות האלה ונפרדים, אבל אם שורדים אותם אז… אז יש דברים מאוד יפים בגיל מבוגר גם בתחום האהבה, ומה שקוראים יחסים באופן כללי, שאני לא מרבה לדבר על זה, לא בגלל… לי אין סודות, אבל, אבל אם את תספרי לי סוד אז אני לא יכול לספר אותו כי הוא שלך. [שיר מהמהמת בהבנה] את סיפרת אותו לי. עכשיו, במובן הזה אשתי במידה מסוימת היא סוד.
שיר: נכון.
יאיר: אני משתמש בה בשביל בדיחות ואז זה לא היא, אז הבדיחה עובדת. אבל באמת באמת להגיד איך היא מתייחסת לזקנה, או איך היא חושבת האם השתפרתי או שהיא נכנעה? זה יצטרכו לעשות תוכנית נפרדת איתה.
שיר: בסדר גמור. טוב, יאיר, לסיום, איזה הצעה יש לך לי שפוחדת להזדקן?
יאיר: לשגע את הזמן. זאת אומרת, לשגע את הזמן… תראי, אם למשל, את אומרת "אוי, עכשיו השעה כך וכך, ואני צריכה להספיק לכאן, ואני צריכה ללכת לשם", כעבור כמה זמן את תראי שאת חשבת על מה שאת צריכה לעשות, שאת חשבת על החובות שלך. אם את משקיעה בכל מיני דברים, נגיד בעבודה שלך, עכשיו, אם את תצאי מהתוכנית הזאת ופתאום תגידי, סיפרת לי לפני זה באופן אישי שאת כותבת סדרה, ותגידי, "אוי, מהשיחה, יש משפט אחד שאני חושבת שאני אכניס בפיו של אחד הגיבורים", העסקת את עצמך במובן הטוב של המילה "העסקת", לא כמו בייביסיטר, ופחות חשבת על הזמן. ועדיין, יהיו מספיק זמנים שלא נתגבר על זה וכן נחשוב. אבל, אבל הדבר הוא, מה שנקרא, לגנוב כל הזמן, כשאתה גונב אתה כל הזמן רוצה שלא יתפסו אותך במקום לחשוב מה עשית. לגנוב מעצמך, מהעולם, רעיונות… זה הכל. וזה בעיניי היה יפה.
שיר: אוקיי, לשגע את הזמן. יאיר גרבוז, תודה רבה.
יאיר: תודה לך.
[מוזיקת סיום]
וזהו, עד כאן "איך לעשות דברים". תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וידיד, על העריכה המקסימה, תודה רבה לליהיא צדוק, מפיקה וידידה, על הפקה, הפקה שלא מהעולם הזה, תודה לכם שהאזנתם, וזהו, נתראה בפרק הבא. לא נתראה, אה… בפרק הבא.
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments