איך לעשות דברים - פרק 20: גיתית פישר | איך לריב / איך להשלים

פרק סיום עונה חשוף וחגיגי עם הסטנדאפיסטית, התסריטאית והשחקנית גיתית פישר, שבאה לשוחח עם החברה הכי טובה שלה, שיר ראובן, על איך לריב, ולא פחות חשוב – איך להשלים. האם יש דרך נכונה לריב, איך נראה ריב שאי אפשר לחזור ממנו, באיזה אופן הריבים ביניהן השפיעו על החברות שלהן, ואילו שאלות צריך לשאול כדי להתחיל להשלים

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/01/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע], בדיחות עשויות להישמע כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.

‏קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.

‏[נעימת פתיחה]

‏שיר: היי, אני שיר ראובן, וזה הפודקאסט שלי "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים. והיום אנחנו בפרק אחרון לעונה, שאחריו נצא לפגרה עד חודש מרץ. לא יודעים עדיין כמה במרץ, אבל בגדול מרץ. ולכבוד הפרק האחרון אני עם גיתית פישר, סטנדאפיסטית, תסריטאית, שחקנית, והחברה הכי טובה שלי, שבתכל'ס תלמד אותי "איך לריב", אבל זה פרק אחרון לעונה, ואנחנו רוצים לסיים באקורד חיובי, אז יהיה "איך להשלים", למרות שזה כולל את זה בתוכו. [גיתית צוחקת] בחיים לא חייכתי כל כך הרבה בזמן שהקראתי פתיח.

‏גיתית: מה העניינים?

‏שיר: בסדר, מה איתך?

‏גיתית: ברוך השם.

‏שיר: יופי. תראי, למה אנחנו עושים את הפרק הזה?

‏גיתית: כן?

‏שיר: א', כי זה שימושי.

‏גיתית: נכון, אני חושבת שזה מאוד שימושי.

‏שיר: זה מאוד שימושי, ואני חושבת שכאילו זאת אופציה שהיא לא תמיד על השולחן גם. אנשים לפעמים חושבים "זהו רבתי, רבתי ריב כזה, זה ריב שאין ממנו חזרה", ואנחנו רבות מלא.

‏גיתית: נכון.

‏שיר: ביניהם גם ריבים שאין מהם חזרה, ואז הופה חוזרות כאילו כלום.

‏גיתית: מכל ריב יש חזרה.

‏שיר: מכל ריב יש חזרה. ואני חושבת שזה גם משהו שצריך לשמוע. כאילו שגם בקשרים טובים, אין… את יודעת, יש איזשהו אידיאל, אני חושבת, שקשר טוב זה קשר שלא רבים בו, שזה קשר שאתם תמיד באותו מוּד, שאתם תמיד בטוב. וזה לא קיים, וזה לא נכון.

‏גיתית: אם את מטומטמת… אם את מטומטמת…

‏שיר: ויש לך חברה שהיא גם טיפשה…

‏גיתית: כן, נו.

‏שיר: אז ביחד אתן יכולות להסכים על הכל תמיד.

‏גיתית: כן, ואין בעיות, ואם יש בעיות אז אין בעיות. [שיר צוחקת] יש ספק, אין ספק.

‏שיר: וכאילו, אני חושבת שיש בזה משהו גם… את יודעת, שצריך… שאנחנו יכולות ללמד.

‏גיתית: בהחלט, ורצוי מאוד שאנשים פה ילמדו את זה. [מצחקקות]

‏שיר: כי למה? למה רצוי מאוד?

‏גיתית: קודם כל, כאילו, אני בנקודה שבה אני מאוד מאוכזבת מהאנושות. עכשיו, אני תמיד מאוכזבת מהאנושות… [צוחקת]

‏שיר: נכון, יאמר לזכותך - תמיד.

‏גיתית: יאמר לזכותי, אני מאוד עקבית. אבל אני חושבת שעכשיו הווליום של האכזבה הוא גבה יותר. [צוחקת] הוא גבה יותר. בגלל שאני בן אדם מבוגר יותר. אז הציפיות שלי רק הולכות וגדלות עם השנים, בזמן שהביצועים של הזולת הולכים ויורדים.

‏שיר: כן.

‏גיתית: זאת אומרת, זה בדיוק הפוך, וזה גורם לאכזבה.

‏שיר: אני חושבת שזה גם איזשהו משהו שקשור להתבגרות, באיזשהו מקום. כי כשאת ילדה, את מרגישה: "טוב, בטח יש מישהו מבוגר שמטפל בזה". ואז את נהיית מבוגרת, ואת מרגישה: "אף אחד לא מטפל בזה. כל המבוגרים הם מפגרים, האנשים שגדלו איתי הם עכשיו מבוגרים, הם לא עשו שום עבודה פנימית, הם פשוט גבהו, ועכשיו יש להם סמכות, והם מתנהגים אותו דבר".

‏גיתית: זה… וואי, זה ממש מדויק. פשוט רק גבהו וגדל להם האף והאוזניים. וזהו, כאילו זה מה שהם עשו. וכמובן קנו נדל"ן אולי. אבל זה מה שהם עשו. שום עבודה פנימית. זה מטריף אותי! ואז אני כועסת, את רואה? ואני הופכת מיום ליום ללארי דיוויד, רק של רגשות [שיר מצחקקת]. כאילו, הוא על כזה… אני מרגישה שהוא על פיצ'פקעס…

‏שיר: על התור, למה עוקפים אותי בתור?

‏גיתית: נימוסים. כועס על נימוסים כאילו, ואני כועסת על רגשות, על קשרים. אני כועסת! אולי אני צריכה לעשות "תרגיעי" פלוס "עוד שנייה תקבלי כאפה" [צוחקות]. כאילו, הגרסה שלי לאיך צריך להיות בן אדם בעולם.

‏שיר: עכשיו, זה כן… זה כן מאתגר, בשבילי, כי אני מרגישה שאנחנו מאוד בזה… ופה אני בדרך כלל שואלת שאלות, ואני מרגישה מה… זה שיחה. זה פשוט יהיה שיחה. אז אמרתי, "טוב, סבבה, בואי פשוט נעשה את זה".

‏גיתית: שיחה עם שאלות.

‏שיר: שיחה עם שאלות, נכון.

‏גיתית: כן. זה כל כך עמוס, שאת תצטרכי להתחיל לבחור מאיפה לסדר את החדר. כי כל החדר גרביים, ובלאגן, וערמות של בגדים, וטמפונים, ואני לא יודעת מה.

‏שיר: [מגחכת] אוקיי. אז קודם כל, בגלל שהשלמה מתחילה בריב.

‏גיתית: כן.

‏שיר: על מה את רבה?

‏גיתית: אני רבה על איך שבן אדם… עכשיו, כל מה שאני אומרת, זה לא שאני בחרתי את זה, או אני פשוט אומרת, איך היצר שלי מפשיל שרוולים וצולל, ולוקח פיקוד, כאשר אני, הדברים נעשים ממש לא לטעמי. כלומר, אני לא הייתי נוהגת ככה, במקומות קלים וכבדים, כאשר הריב קורה כשזה כבד יותר. זאת אומרת, כשהציפייה שלי מהזולת, היא נוחלת איזה כישלון אדיר, בגלל שאני לא הייתי נוהגת ככה, ולא נוהגים בדיוק כמו שאני חושבת שצריך, לפי הערכים והתפישת עולם שלי, אז אני נורא נורא נפגעת וכועסת, ומרגישה אפילו בגידה, שהבן אדם הוא לא מה שחשבתי וציירתי לי בראש.

‏שיר: זה מעניין, בגלל שאם הבן אדם הוא לא מה שאת ציירת לעצמך בראש, זה כאילו איזשהו משהו פנימי, באיזשהו אופן, של התפכחות, שנראה לי שהיא חלק מכל קשר קרוב. נראה לי שבכל קשר קרוב יש התפכחות. אתם מתחילים מ-"Oh, my god, זה הבן אדם המושלם. מצאתי את הבן אדם שאני רוצה להעביר איתו את כל חיי", ותמיד יש את הרגע שאת כזה, "אוקיי, זה לא בדיוק מה שדמיינתי, כי השלכתי המון", לקחתי… את יודעת… זה כמו לראות מפה של כוכבים. יש כוכב, כוכב, כוכב, ואומרים לך, "אוי, זה עגלה", וזה כזה, "אחי, זה לא עגלה, זה כמה כוכבים".

‏גיתית: אתה משליך את הילדות שלך.

‏שיר: בדיוק. ואז ברגע ההתפכחות הזה, שזה רגע באיזשהו אופן פנימי, שהיה יכול גם ללכת למקום של "אוקיי, הבן אדם הזה הוא לא מי שחשבתי שהוא. הגבולות שלו הם טיפה אחרים". שם את אומרת שאני אריב. שבעצם את מגישה לו חשבונית ואומרת, "אדוני לא מי שהוא טען שהוא", לדעתי.

‏גיתית: נכון.

‏שיר: "אדוני לא מי שחשבתי שהוא".

‏גיתית: קודם כל, בשביל שיתקיים ריב, אני צריכה שיהיה לי אכפת ממך. זאת אומרת, אנשים שלא אכפת לי מהם, אני כנראה אמסמס את זה ולא נריב. זאת אומרת שאם רבתַ איתי, תרגיש מוחמא. זאת מחמאה לריב, כי כמו שאמרנו, ריב זה דבר אינטימי, ואם אני בוחרת ללכת לשם, זה אומר שאו שנתתי לך הרים וגבעות מבחינת הלב שלי, ולכן אני עכשיו כאילו נוחלת… נופלת… נוחלת איזו אכזבה, "נוחלת?"

‏שיר: אפשר לנחול אכזבה.

‏גיתית: כן, "נוחלת". [מגחכות] אני נוחלת אכזבה גדולה, ואז מוגשת החשבונית, או שאני נלחמת על הבן אדם. והרבה אנשים נבהלים כשאת פתאום מגיעה איתם לאיזושהי עימות, אפילו לא ריב. שאת אומרת להם, "היי, עשית ככה וככה, זה נורא פגע בי, למה עשית ככה וככה?" ואז הם צריכים לענות לך. בשלב הזה של המענה, אני חושבת ששם מוכרע בדרך כלל אם זה יתפתח לקשר עמוק, או למשהו שהוא, לא יודעת, וריאציה על קשר, משהו מאוד מהול, משהו שהוא לא באמת, אני לא קוראת לזה קשר.

‏שיר: את יכולה לתת דוגמה לתגובה טובה, ולתגובה לא טובה?

‏שיר: כן. קודם כל, בתגובה לא טובה, יש התנערות טוטאלית קבועה, זאת אומרת, כל פעם שיש איזשהו חיכוך, כל פעם שיש חיכוך, ויש הזמנה לדו קרב, התגובה של הצד השני, זה להתגונן, להתגונן, להתגונן, להאשים, להאשים, להאשים. וזה לא רק התגוננות, זה גם האשמה. זאת אומרת, יש הסבר, ללמה התנהגתי אליך חרא.

‏שיר: מה למשל?

‏גיתית: "כי את לפני כן, אמרת משהו שהוא פגע בי".

‏שיר: אהה, פנקסנות, מה שנקרא.

‏גיתית: פנקסנות, אבל לא… זה יכול להיות, "לפני חודש, את אמרת משהו", וגם הדברים, הפגיעות, שאת תעלי בדיון הזה, הפנקסנות, היא באמת תת רמה. כאילו, זה לא "תראי, את גרמתי להרגיש חסרת ביטחון בסביבתך, ולכן אני הרגשתי בעצם שאני צריכה להתגונן באופן לא מודע, ועכשיו אני מבינה בדיעבד שזו היה טעות", אבל זאת אומרת, אין איזה רפלקציה בתוך הדבר הזה, יש איזשהו קיר, שאת פוגשת קיר, באופן חוזר ונשנה, כל הזמן, וזורקים עלייך את זה חזרה, זאת אומרת, את לא מנהלת דיאלוג שהוא בוגר. כל היכולת הזאת של רפלקציה, ואז אחר כך לבחון את הדבר ולהגיע עם איזושהי מסקנה כמו "אני בדקתי את זה, ואני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על זה, אני כן יכולה להתנצל על דברים אחרים שאני חושבת". אבל אז אני יכולה להבין שאת לקחת את תשומת ליבך, ועשית את התהליך הכואב שנקרא התבוננות פנימה, כי הוא כואב, ואת אחראית על הרגשות שלי. את מחזיקה ברגשות שלי באחריות, וזה בעיניי התנאי. ברגע שמישהו אומר, "הרגשות שלך חשובים לי, זה חשוב לי, כשאת נפגעת, זה מציק לי, אני לא יכולה להמשיך לסדר היום על זה, כי אחר מחר מחרתיים זה יקרה שוב, זה גם לא היחסים שאני רוצה". ברגע שבן אדם לוקח אחריות על הרגשות שלי גם בסיטואציה הזאת, אז אני אומרת, "בסדר, אני יכולה להכיל הרבה מאוד דברים, אני יכולה להכיל המון דברים. כל עוד יש ריספקט הדדי לרגשות של אחת של השני". ויש אנשים שאומרים לך בעצם, במילים כאלו ואחרות, "אני פשוט לא הולך לעשות את השיעורי בית האלה. אני פשוט לא הולך לעשות את השיעורי בית האלה".

‏שיר: תראי, זה כמובן לדעתי מחוסר מסוגלות. כן?

‏גיתית: ברור, ברור.

‏שיר: אבל את בעצם אומרת, "אני רו… אם נפגעתי, אני רוצה ועדת חקירה ממלכתית".

‏גיתית: ממלכתית.

‏שיר: הוועדת חקירה ממלכתית יכולה להחליט, "נפגעת לא בצדק", אבל שתתכנס וועדת חקירה ממלכתית.

‏גיתית: כן!

‏שירי: אם התשובה היא, "אין ועדת חקירה, לכי חפשי", אז אין היתכנות.

‏גיתית: לא. ברור. אני מעריכה את זה שהייתה חקירה של הדבר הזה. אני לא רוצה שתבואי כמו תוכי. הרבה גברים נוטים לעשות את זה.

‏שיר: מה?

‏גיתית: את אולי לא חווית את זה מהיותך לסבית [שיר צוחקת], אבל כשאת רבה עם…

‏שיר: לסבית מוצהרת.

‏גיתית: לסבית מוצהרת. כשאת רבה עם גבר בתוך זוגיות, אז הם הרבה פעמים מבקשים סליחה כדי לסיים את הריב, כי אין להם כוח לריב.

‏שיר: וואו.

‏גיתית: וזה הדבר הכי מעליב בעולם.

‏שיר: ברור.

‏גיתית: כי אז זה אומר שאין ועדת חקירה ממלכתית.

‏שיר: יש כסת"ח.

‏גיתית: יש ועדת חקירה… "ממשלתית" הם קוראים לקשקוש הזה? ואנחנו לא נפיק ככה לקחים, ואנחנו לא נשתפר פעם הבאה. הרגשות שלי הם לא בעדיפות גבוהה. אני לא אומרת ראשון, אבל לא, זה לא רציני, נו, באמת.

‏שיר: צריך המון ביטחון, אבל גם, בגלל שבאיזשהו אופן אני מרגישה שהיחס של העולם לעלבון, במיוחד עלבון של נשים, לא רק בתוך מערכות יחסים, אבל באופן כללי היחס לנשים זה כזה, "וואי, כמה רגשות יש…", עכשיו, צודקים, זה נכון, יש לנו מלא רגשות, אנחנו יותר רגישות.

‏כאילו, אני גם חווה את זה הרבה פעמים דווקא במערכת יחסים לסבית, אז הרבה פעמים אני חושבת על מערכות יחסים סטרייטיות, ואני חושבת, יו, איזה כיף זה שיש את הבן שאומר, "אוקיי, זהו, נגמר הריב, די, אין לי כוח לדבר על זה יותר", כי אני הרבה פעמים רוצה להגיד את זה, וכמובן לא אומרת את זה, [גיתית צוחקת] ואז אני… ואז כשמגיע… כשהכדור נמסר אליי, ואני יכולה להגיד, "אוקיי, בוא נשים את זה מאחורינו", אני לא מסוגלת, אני כזה, "לא, אני נפגעתי, ואני צריכה", בדיוק.

‏גיתית: אני חיכיתי 40 דקות להיכנס לרופא, ועכשיו אני אראה לו כל נקודת חן, כל נמש.

‏שיר: בדיוק.

‏גיתית: אני חושבת שצריך המון… צריך מידה מאוד גדולה של ביטחון עצמי, וביטחון בעצמך, כדי לבוא ולומר, "לא, לא, אני נעלבתי, ואנחנו נפתח את זה". כי אני חושבת שבדרך כלל, מתי שבן אדם נעלב, וכבר מגייס את האומץ לומר, "נעלבתי וצריך לדבר על זה", כי גם את אומרת, זה לא על ה-one, זה לא על העלבון הראשון את הולכת ומדברת. זה צריך לבוא עם קייס, כאילו, שבנית אותו היטב ה"נעלבתי, וצריך לטפל בזה". אני חושבת שהרבה אנשים, ברגע שהם מקבלים את ה"גיזלוט"הראשון, את ה"לא, מה נראה לך?", את ההדיפה, אז הם מרגישים, "אוקיי, אולי אני מגזימה". כאילו, וצריך המון ביטחון, ולהכיר את עצמך, כדי לבוא ולהגיד, "אני לא מגזימה, זאת הסיטואציה".

‏גיתית: השאלה… תראי, לי נורא חשובות… מערכות יחסים הקרובות לי הם החיים שלי. כאילו, זה נורא חשוב לי. אני לא רוצה למצוא את עצמי באיזה… עצמי כוזב בתוך מערכות שהם הלב הפועם שלי. אני לא… לא… זה מבחינתי חסר טעם כל האירוע, אם אנחנו לא אמיתיים.

‏שיר: בגלל שבסופו של דבר, אם את לא אותנטית, אם את לא עצמך האותנטית, אז מה את עושה שם? כאילו, אז מה הקשר מכיל? כל מה שכיף בחברות, בקשרים, זה שאת כזה, "וואו, אני עצמי האותנטית, ואני נהיית יותר אותנטית עם הבן אדם הזה".

‏גיתית: נכון.

‏שיר: וזה האושר, שאת מגלה את עצמך.

‏גיתית: זה האושר, אבל, שיר, את יודעת כמה אנשים לא מרגישים ככה? כאילו, אני חושבת שהרוב לא יסכימו איתנו פה.

‏שיר: שזה האושר?

‏גיתית: כן, אני חושבת שהרוב לא… לא…

‏שיר: אלעד מהנהן מאחורה.

‏גיתית: הנה, בבקשה. זה כאילו, אנשים לא חושבים, לא תופסים את זה כמדד לאושר. זה לא… הם לא מבינים, כאילו, שזה זה. עוד לפני קריירה, בחיי! לפני זוגיות, בחיי! לפני כל הגשמה עצמית, זה התשתית, זה הביוב שאנחנו זורמים עליו. עוד לפני שהתחלתם לחשוב אם אתם רוצים מזגן עילי, או אני לא יודעת מה, מזגן לא עילי, אני לא מכירה. אבל לפני שהתחלתם לדון איזה תמונות לתלות על הקיר, קודם שיהיה ביוב. אני אפילו לא מדברת על בזק, אני אפילו לא מדברת… קודם שיהיה חשמל מים וביוב! את לא יכולה, את צריכה את הדבר הזה כדי שהעסק ירוץ. את צריכה נפש אחת קרובה אלייך, שאת יכולה לנוח שם, ולא רק לנוח, ולפרוח, ולהיות את. אני לא מבינה מה הכיף אז. את תיפגשי עם חברה, ומה תעשו? ת… לשון הרע, אוקיי.

‏שיר: far in… זה כיף עד… to a point. כן.

‏גיתית: זה כיף עד שלב מסוים, וזה, ומחר את, לא יודעת מה, תיפרדי, מחר את, לא יודעת מה, תפוטרי מהעבודה, ותצטרכי כתף, ומה החברה המשחירה תיתן לך? נאדה. זה לא מעניין גם. זה לא מעניין, אני מרגישה שסיימתי, די, כאילו… לא, זה מעניין, השחרות זה הכי מעניין, בואי. השחרות זה… ברור שזה הכי מעניין.

‏שיר: ברור, ברור. אבל… זה מעניין וזה כיף, אם זה בן אדם שאחרי שמסיימים להשחיר, אחרי שסיימנו את הלו"ז של ההשחרות, אפשר גם לדבר על עוד דברים. וזה לא מהות הקשר.

‏גיתית: וזה לא רק זה, וגם ההשחרה היא כאילו…

‏שיר: זה לא כיף להשחיר עם בן אדם שאתם לא רואים עין בעין.

‏גיתית: בדיוק, ההשחרה היא כזה להסכים.

‏שיר: ההשחרה… ההשחרות הטובות ביותר שלנו, בתכל'ס, אנחנו פשוט מנתחות אנשים בסוף. [גיתית צוחקת] ואנחנו אומרות, "אוי, אימא שלו". [צוחקת]

‏גיתית: כן, כי אימא שלו…

‏שיר: מה היא עשתה לו?

‏גיתית: כי אימא שלו עשתה ככה, ואבא שלו עשה לו ככה, אז הוא נהיה על הספקטרום של הפרעת אישיות כזו או אחרת.

‏שיר: ההשחרה שלנו זה סיכום טיפול שעשינו לבן אדם.

‏גיתית: נכון, חבל שאנחנו לא מגישות להם, כי לדעתי, באמת, הם היו יוצאים נשכרים.

‏שיר: אני לא חושבת…

‏גיתית: נכון, נכון.

‏שיר: וזה בדיוק מה שאמרת על אנשים שאת אומרת להם "נעלבתי". הם אומרים: "מה, פתאום?" הם פשוט יקראו את זה כזה, "מה, אתם פשוט שתי מפגרות".

‏גיתית: הם לא היו קוראים את זה, הם לא מסוגלים, זה מפחיד אותם.

‏שיר: הם לא יודעים לקרוא.

‏גיתית: זה מפחיד אותם. אני לקחתי… אני קוראת לזה "שיחות אישיות". בגנותי אני קוראת לזה. אבל לקחתי לא מעט אנשים לשיחות אישיות [שיר מגחכת], והם לא צלחו, הם לא נשארו לעבוד איתנו בתאגיד.

‏שיר: איך זה נראה כשלא צולחים?

‏גיתית: אמממ… מישהו פעם החזיר לי את השיחה. הוא הינהן, הינהן, הינהן, ואחרי חודש וחצי אמר לי, "חשבתי על זה, ואת לא צודקת בכלום במה שאמרת", במילים יותר עדינות, "ואין שום סיבה…" כאילו השיחה לא התנהלה. ואז אמרתי, "אוקיי, זה הגבולות גזרה שלך, ואני נותנת לך להיות", זה משהו שלמדתי לעשות. אפרופו איך לסלוח. הוא לא ישתנה, אני צריכה להבין את זה, הוא אומר לי, "זה גבולות הגזרה שלי, אני יכול רק להשחיר, או לדבר על שוז, שוזט, או לדבר על שוּר, זה מה שאני יכול", בתור הומו שאת אוהבת לשבת איתו בבית קפה, יכולה להיות גם אישה, אגב, מגולמת על ידי הומו. [שיר מגחכת] "זה מה שאני יכול", ואז אני צריכה לבחור אם זה מעניין או לא מעניין, ואנשים כל הזמן מראים לך מי הם, כל הזמן מראים לך מי הם.

‏שיר: אני פעם ניסיתי ממש להילחם על מישהי שהייתה מאוד משמעותית בחיים שלי, והיום בדיעבד, כשדיברת, תוך כדי חשבתי על זה שממש הייתי עושה לה שיחות של כאילו, "תקשיבי, את צריכה ללכת לאנליזה, ואת צריכה לטפל בעצמך". כי רציתי לשמור על הקשר, וכי הייתי כזה, "אוקיי, אלה גבולות הגזרה, צריך לפתוח אותם", ואני חושבת שכאילו, בדיעבד, ואני זוכרת שהיא לקחה את זה… הייתה שיחה שגם באמת הייתי לא בסדר בשיחה. אמרתי לה, "את כמו טורנט שתקוע על 97%. תגיעי ל-100". מצטערת על זה. ממש דבר… אבל אני חושבת שזה מתוך המקום הזה של… מרוב מלחמה על הקשר, לפעמים את מבקשת מבן אדם לעשות איזשהו שפגט שאין לו את האפשרות.

‏גיתית: אין לו.

‏שיר: ואז יוצא קצת… אפילו מרוב הרצון להיות בקשר ולהילחם על הקשר, ומתוך באיזשהו מקום אהבה, אהבה לבן אדם, את יוצאת קצת אגרסיבית פתאום.

‏גיתית: אני יודעת, כי זה נורא אמוציונלי. אני גם עשיתי כאלה שיחות. שיחות נוראיות, שבדיעבד אני ממש מצטערת עליהן, כי הבן אדם לא היה בשל, ורוב האנשים בכלל לא נמצאים בספירות האלה של… שלך. הם לא דומים לך בכלל במקום הזה, וזה המקום הקריטי. כי המקום האינטלקטואלי יכול להיות בול, והמקום הקומי יכול להיות בול. אבל במקום האנושי, הבסיסי, של איך את תופסת קשר, ומה, ואיך את… והאופן שבו המוח שלך חווה דברים, והיכולת האמפטית שלך, שונה משל הבחורה.

‏שיר: ואלה גם דברים שהם לא מדוברים. כאילו, המקום הקומי, בדיחות או וואטאבר, אלה דברים שאת יכולה לדבר עליהם. האופן שבו את חווה את העולם זה משהו שהוא כל כך עדין, וזה כל כך שונה מבן אדם לבן אדם, ואני חושבת שרוב האנשים מתרגלים לחיות בעולם כשהם סוגרים את החלק הזה, והם לא חושבים עליו. זה כזה, מורידים את המכסה מנוע, האוטו נוסע, הכל טוב, אין לי מה לפתוח את זה, אני לא צריכה להבין בזה. ואנחנו, שאנחנו חיות את זה, ברגע שאת ניגשת לבן אדם ואומרת, "אוקיי, בוא נפתח שנייה את המכסה מנוע", זה פאניקה.

‏גיתית: נכון.

‏שיר: הרבה פעמים מוחלטת.

‏גיתית: נכון.

‏שיר: של כאילו, "וואו, תעופי משם". כאילו, "זה לא עבורך".

‏גיתית: וואו כן, זה ממש הפתיע אותי.

‏שיר: כן?

‏גיתית: כן, אני כזה… "ועכשיו אנחנו בשיחה עם קובי מידן" [שיר מגחכת], הגענו סוף סוף לחלק הכיפי, "יחסינו לאן", בוא נדבר על הרגשות האמיתיים, בוא נדבר על הנשמות שלנו.

‏שיר: בוא נדבר על הקשר.

‏גיתית: בוא נדבר על ההווייה שלנו. שמה קורה כשהנפש שלי פוגשת את הנפש שלך. קורה איזה משהו, בוא נדבר על זה. והם כזה, "שמע, ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד" [מגחכות], "לא, תודה, לא, לא, לא, לא". חבל. מה אני אגיד לך?

‏שיר: באמת חבל.

‏[מוזיקת מעבר]

‏בזמן שאנחנו פה באיזשהו סנכרון על מה זה חברות ומה זה קשר ומה זה צריך להיות ומה כיף, אלעד מוסר מהיציע, הוא אומר, "סבבה, אבל יש אנשים שרוצים עוד לתפקד ב… ללכת לעבודה [מגחכות], ולא… שיהיה להם תחביבים, ולא כל היום לשבת ולדבר על הקשר שלהם עם החברה הכי טובה שלהם. אז הם מתפשרים על 70% התאמה, כי הקשר צריך להתאים למיקום הזה בחי… יש לי איקס זמן לקשר, והקשר צריך להתאים. אז סבבה. אז זה יתאים ב-70%, זה סבבה לי".

‏גיתית: זה בדיוק מה שאמרנו מקודם.

‏שיר: נכון.

‏גיתית: שזו השאלה, מה זה קשר? מה זה קשר חברי, לצורך העניין? או מה זה קשר? מה זה קשר בשבילך? אם זה משהו שאפשר להקל בו ראש ולהגיד 70%. אבל אנשים על הגוף שלהם ישקיעו 120% וילכו 4 פעמים למכון, 5 פעמים למכון, ופה לא. אני לא מבינה את זה. אנשים ישקיעו בקריירה פי 80 יותר, ואת זה לא יימצא הזמן.

‏שיר: ובסופו של דבר…

‏גיתית: אני לא מבינה את זה. זה באמת הלב הפועם שלי.

‏שיר: זה גם מה ש… בסופו של דבר, הרגעים הכי מזוקקים של אושר שהיו לי בחיים…

‏גיתית: חד משמעית.

‏שיר: אלה רגעים שקשורים אלייך. אבל כאילו, את יודעת, לאנשים שחשובים אליי, לדנאל, לאנשים שהם כאילו קרובים אליי. זה כאילו. אם… את יודעת, אם אני צריכה לחשוב שנייה, את יודעת, על הרגעים שהייתי הכי מאושרת בהם ושאני כזה, וואו החיים יכולים גם להביא את הצבע הזה, אז זה מגיע רק משם. ואני לא חושבת… וזה לא קרה לי עם אנשים של 70%.

‏גיתית: ברור.

‏שיר: זה לא קרה לי.

‏גיתית: זה לא קורה עם אנשים של 70%. הם כאילו מתעייפים, והם כזה, "אה, טוב, זה קשר".

‏שיר: כן.

‏גיתית: "אז אני אלך לראות נטפליקס". הם לא מבינים, כאילו…

‏שיר: אני חושבת שמה שאנשים לא מבינים זה את ה… אני חושבת שרוב האנשים הם בודדים. ושהמילה בדידות היא כאילו… כשאת אומרת בדידות, את חושבת… את מדמיינת מישהו שיושב לבד בחדר, והוא שותה תיון משומש, והוא…

‏גיתית: קורא שירים.

‏שיר: בדיוק. וזה כזה, "אני בודד", וזה כזה, "לא, אתה לבד". בדידות זה משהו אחר. בדידות זו תחושה שאף אחד לא מרגיש את הרגשות שאני מרגישה. ואם את מסתובבת עם בן אדם 70% את עדיין לבד עם הרגשות שלך.

‏גיתית: נכון.

‏שיר: עם הכזה, "וואו, אני כנראה היחידה שמרגישה ככה".

‏גיתית: זה באמת איזשהי הממ… זה הציפיות שלך מהאנוש…

‏שיר: כן.

‏גיתית: …מהאנשים האחרים. זה הציפיות שלך מהזולת - סליחה על המילה הנוראית הזאת - אבל זה הציפיות שלך מהאחרים. זה הציפיות. שלא יבינו.

‏שיר: לגמרי.

‏גיתית: שלא תהיה מובן.

‏שיר: ואושר, זה בסוף לא להיות בודד. אושר זה בסוף הרגעים האלה שמישהו בא ואומר, "אה! הרגש הזה… הדבר הפנימי הזה, שאת לא יודעת איך לתאר אפילו את הרגשות שלו ומה הקוי מתאר שלו, אני גם מרגישה אותו", ואז אני כזה - "אוקיי, זה אושר".

‏גיתית: כשאת פוגשת מישהו שמדבר בשפתך, זה אושר.

‏שיר: כן.

‏גיתית: זה יכול להיות זוגי, זה יכול להיות חברי, אבל זה אושר.

‏שיר: ולהסתפק בפחות מזה, זה בעצם להסתפק ב… מה המטרה של חברות? לא "לא להיות בודד" או בודדה, אלא לא להיות לבד. וזה באמת, אני יכולה עם כל… באמת, עם ההומלס בשכונה. "הנה, אני לא לבד, הנה, אני עם בן אדם".

‏גיתית: נכון.

‏שיר: זה לא… תאמצי חתול.

‏גיתית: נכון, בגלל זה אומרים שאחד המדדים לאושר זה חברים. עכשיו, ברגע שאת מבינה שזה החיים עצמם, אז את מקדישה לזה את כל הזמן שאת רואה.

‏שיר: ברור, את עושה הכל בשביל להציל את זה. אני חושבת, כמה שעות היו לנו של "שיחת יחסינו לאן?" שעות.

‏גיתית: מלא, מלא.

‏שיר: אני חושבת מצטבר ליותר משבוע ימים, אם מחברים את הכל ביחד.

‏גיתית: ברור, לדעתי יותר אפילו.

‏שיר: יותר?

‏גיתית: כן, אנחנו עושות את זה המון. [צוחקות] אין מה לעשות, אנחנו אנשים שונים. זה לא קשור לכלום, זה קשור לזה שאת לא אני. והמון פעמים נדמה לנו, כי אנחנו יצורים משליכים, אנחנו בני האדם, אנחנו היונקים. בטח גם דולפינים עושים את זה. אני חושבת שאנחנו יצורים משליכים, ואת נוטה לחשוב שמה שאת מרגישה, גם הבן אדם שמולך מרגיש.

‏שיר: זהו, זה חלק מהאחידות הזאת שאת מדברת עליה, שברגע שיש סנכרון, ולנו יש סנכרון נורא גבוה, ואני בטוחה שמאזינים לנו גם אנשים שמכירים את הרגע הזה של… כאילו, "זהו, מצאתי את הבן אדם, ברור שאנחנו חושבים אותו דבר על הכול", והדברים האלה נבחנים בדרך כלל בדברים שהם חיצוניים לכם. אתם מסכימים על דברים שהם מחוץ לקשר שלכם באיזשהו אופן, אתם רואים עין בעין עליהם. פגעו בי, פגעו בך, היא מפגרת באינסטגרם, היא מפגרת בטוויטר…

‏גיתית: כן. [צוחקת]

‏שיר: מכוער בפּוֹק, כל אחד… [צוחקות] אבל ברגע שזה מגיע ל… לקשר עצמו, אז שם הרבה פעמים יש חיכוכים. ואז השאלה היא איך מתגברים על החיכוכים האלה? כי זה איכשהו עוד יותר כואב. כשזה 70% את מצפה לזה. מתי שאת אומרת, "מצאתי מאה, מצאתי פאקינג מאה", אז ברגע שאת מקבלת ביס במאה הזה, זה נורא נורא כואב.

‏גיתית: זה בגידה.

‏שיר: בגידה?

‏גיתית: כן, זו תחושה של בגידה.

‏שיר: למה?

‏גיתית: כי זה… איך את יכולה? חשבתי שאת ציפור הנפש שלי. פתחתי את כל הדלתות והחלונות שתיכנסי. איך פתאום את, כאילו, במקום הנורא הרגיש הזה, חושבת אחרת ממני? כאילו, זה ממש בגידה. זה ממש, כאילו, זה מקום קריטי. איך את יכולה? איפה האמפתיה? איפה אנחנו… את לא אמורה להיות הבן אדם הזה. את אמורה להיות הבן אדם שחשבתי שהוא… שהוא את. ואז את צריכה… זה ההתבגרות, זה להבין שאין כזה דבר "מושלם" בחיים, אלא אם כן, את רוצה להיות בקשר עם עצמך. חוץ מזה, את לא תמצאי. את לא תמצאי 100%. 100% אין כזה דבר. ואז את צריכה להתחיל לשאול. זה מורכב. את צריכה להתחיל לשאול, "כמה אחוז זה? מה אני מפסידה פה בזה שבעצם… במה שגיליתי עכשיו? זה דברים שאני יכולה לחיות איתם, זה דברים שאני לא יכולה לחיות איתם? האם למרות זאת, אני עדיין יכולה לומר שיש אהבה גדולה שוררת בינינו, או לא?" צריכה להתחיל לבדוק את זה.

‏שיר: מה שמעניין זה שהרבה פעמים אני חושבת שבריבים, לא הרבה פעמים, תמיד, שזה בסוף קרב בין שתי גרסאות.

‏גיתית: נכון.

‏שיר: שעד עכשיו הסתכלנו על דברים ואמרנו, "נכון, אני רואה צהוב, את רואה צהוב", ואז פתאום יש שתי גרסאות שונות. את חושבת שכדי להשלים חייבים ללחוץ יד על איזושהי גרסה?

‏גיתית: זה מה שפעם חשבתי. פעם חשבתי שאני חייבת שהבן אדם השני יצליח לראות את הזווית שלי ב-100%. אני חייבת, אחרת אין בסיס לקשר. ממש חשבתי ככה.

‏שיר: זה גם מאוד בודד באיזשהו מקום.

‏גיתית: כן, כי את בסוף לא רוצה להיות בודדה. זה הכול… הכול בסוף זה ניסיון לחסל את הבדידות הפנימית של בן אדם, שיש. וההיפרדות, עצם זה שיש שני אנשים פה, זה שהם שונים אחד מהשני, את כל הזמן כאילו מנסה לחסל את ההיפרדות הזאת, ולחסל את ההפרדה ואת ההבדלים ביניכם, כדי לא להרגיש את הבדידות, את המוות הזה. ואז, כשאת מטפלת בעצמך ונרגעת קצת, את יכולה להתחיל להכיל את הפער שיש ביניכם. את יכולה להבין שגם אם בנקודה הזאת, את לא מצליחה לראות דרך… את לא מצליחה להיכנס לנעליים שלי, זה לא אומר שאת בשום צורה לא יכולה להיכנס לנעליים שלי. זה נעליים ספציפיות, הנעלי עקב המאוד ורודות האלה, הם ספציפית שלי, לבד. שם את לא תארחי לי חברה בנעל הזאת, ואני צריכה להבין שככה זה כשיש לך המון נעליים בארון, כי את בן אדם שהוא מורכב.

‏שיר: זה מעניין, בגלל שהסימביוזה הזאת שאת מתארת, של להיות 100%, זה ממש סימביוזה שיש רק בין אמא לתינוק באיזשהו אופן.

‏גיתית: כן. נכון.

‏שיר: זה כאילו איזשהו קשר ראשוני, נורא נורא נורא אינטנסיבי, שאי אפשר להכניס קיסם, כאילו, ביניהם, ואם זה האידיאל לקשר, אז זה באמת באיזשהו אופן גם לא מאפשר לגדול. כאילו באיזשהו אופן, עכשיו כשאני חושבת על זה, כמה שאני שונאת שאנחנו רבות, אני חושבת יש בזה גם איזושהי גדילה. של להגיד, "נכון, אני קצת שוברת לפה, את קצת שוברת לפה, אנחנו גם גדלות". זה גם ללמוד להיות ביחד עם גדילה בתוך הקשר. כי הרבה בנו גם קשרים שקורסים, וחברויות נורא טובות שמסתיימות, או גם זוגויות שמסתיימות. זה אנחנו היינו האנשים האלה שהתחלנו, ואז גדלנו לכל מיני כיוונים שונים, וניסינו להחביא מתחת לשטיח את כל החלקים האלה שהתווספו לנו, עד שהשטיח פשוט קרס מהעומס, ואנחנו חייבים להיפרד. ויש משהו בריבים האלה, שזה להגיד, "את משתנה", "את משתנה". רבים, רבים, רבים, ובסוף מגיעים לאיזשהי לחיצת יד.

‏גיתית: נכון, האמת שזה תיאור מדהים, וזה לא… אני חושבת שזה לא רק שאת… כשאת גדלה, כי את מבינה שאין כזה דבר 100%, ואת צריכה… ואת לא יכולה… הרי מה הבן אדם רוצה? לחזור לרחם כל הזמן. הוא ואמא שלו…

‏שיר: מה נשים רוצות? לחזור לרחם.

‏גיתית: בדיוק. כולנו רוצים כל הזמן להיות בסוף עטופים, אהובים, נראים, מורגשים, כל הזמן איתנו, עם המבט אלינו, בשבילך, שיהיה לך נעים, שיהיה לך טוב. זה אפס בדידות, נכון? עכשיו, זה לא החיים, זה הרחם. ובחיים יש את הפערים האלה, ומעבר לזה שאת לומדת להכיל את זה, את גם לומדת להבין שיש עוד פרספקטיבות חוץ ממך, ולראות אותן. זאת אומרת, את מצליחה… את באמת מצליחה לגייס איזושהי אמפתיה לַשונוּת של הבן אדם השני. אני חושבת שאמפתיה זה אינטליגנציה רגשית הכי גבוהה. [שיר מהמהמת] אני חושבת שהיכולת לראות משהו שלא נמצא במוח שלך, אלא נמצא במוח של מישהו אחר, את עושה מטריקס למוח שלך…

‏שיר: כן.

‏גיתית: את פותחת פתאום עוד מפלסים, והוא נהיה יותר מתלת… הוא נהיה מה, שלוש, ארבעת [שיר מגחכת], אני לא יודעת, הוא נהיה עוד יותר, ואז הוא נהיה מחומש. את מצליחה בעצם להגדיל את הפרספקטיבות שלך, ולהיות בן אדם הרבה יותר חכם ומפותח. בגלל זה אמפתיה מבחינתי זה הכי גבוה של אינטליגנציה. באמת להצליח להרגיש את זה, באמת באמת להצליח להרגיש את זה. ואז את זוכה, בעוד פרספקטיבה. את זוכה, הגדלת את המוח שלך עכשיו בשקל תשעים. זו מתנה מטורפת, שקורית רק אם יש ביטחון הדדי בחברוּת, בקשר, כי את יודעת שהבן אדם השני לא גורר אותך לאמפתיה נצלנית. המון אנשים מנצלים בצורה לא מודעת, זה המפחיד הרי. שיגררו אותי, כמו שאמרת בהתחלה של ההקלטה, שכאילו גזלייט כזה של "אין, זה לא מעליב, מה שקרה פה לא מעליב. מה שקרה פה לא פגעתי בך". ואז את כזה, "אוקיי, נכון, אוקיי, סליחה, הייתי מבולבלת". עכשיו, זה לא… הבן אדם לא עשה את זה במודע, הוא לא אמר, "אה, אני רעה מטלנובלה, אני אעשה עליה מניפולציה. מממ… תראי, מה ש… אני אעשה לה גזלייט", רוב האנשים לא כאלה.

‏שיר: לא, אני חושבת שכל גזלייט שמישהו… אני לא יודעת אם כל, לא רוצה לדבר… זה, אבל שאחוזים יפים מכמות הגיזלוטים היומית שנסחרת בבורסה, זה בן אדם שהוא לא מסוגל לראות את המציאות הזאת בעצמו. כאילו, X אומרת ל-Y, "פגעת בי". Y אומרת לה, "לא פגעתי בך". אני לא חושבת שהיא באמת אומרת, "אני רעה מטלנובה בלה, בלה, בלה". אני חושבת שהיא כזה, "אני לא יכולה לשאת, אני לא יכולה להחזיק את המחשבה שפגעתי", והרבה יותר קל להגיד, זה לא קרה, זה לא היה, אני אומרת גם לעצמי שזה לא היה.

‏גיתית: שפגעתי… שפגעתי או שיש בי את הפגם הזה, שאני לא בן אדם טוב? משהו שקורה להרבה אנשים. כל הזמן מתעסקים עם מונחים של טוב ורע.

‏שיר: כן, כי את חושבת על עצמך, יש… את יודעת, אם שואלים אותך מי את? אני בן אדם טוב, אני חברה טובה, אני עובדת טובה, וברגע שמשהו מה"ערכים" האלה, במרכאות, נסדק, אז זה פתאום כזה, "וואו, לא, זה לא יכול להיסדק, אני מעדיפה לחסום את המציאות".

‏גיתית: בדיוק.

‏שיר: למרות שהמציאות לא בהכרח סותרת את זה. את יכולה להיות חברה נהדרת ולטעות.

‏גיתית: נכון, את יכולה גם להיות בן אדם נהדר ולטעות. ואת יכולה להיות בן אדם נהדר ופגום. הכל שאלה של האם את יכולה לעשות את התהליך הזה. וכשבן אדם נורא… הערך שלו נורא נמוך, הוא לא מסוגל לעשות איתך את הדיאלוג הזה. הוא לא מסוגל, הוא נבהל ומעיף אותך ואומר לך, "לא, אההה…". הדיון צונח והוא כאילו… "אני לא משחק איתך את המשחק הזה, אני לא מחזיר לך את הכדור הזה". כל עוד יש איזה נכונות ללכת למקום הקשה הזה, וזה קשה, אני לא זה… את אמרת, לפעמים אנחנו… את רבה, ואת רוצה לסיים את הוויכוח כי התעייפת. וזה בסדר, גם אפשר להגיד, "בואי נעשה הפסקת פיצה".

‏שיר: וואי, ממש.

‏גיתית: בואי שנייה, בואי נעשה הפסקה, נתמסטל, נאכל פיצה. נירגע, ונחזור לזה מחר צלולות, עם יותר מסקנות, עם פחות רגשות, זה בסדר. אבל כל עוד אנחנו מתחייבות פה, למחיר הנמוך ביותר בשוק [מצחקקות], לדיאלוג הזה, אז זה יצלח. וכולם יצאו נשכרים פי מיליון יותר ממה שזה.

‏שיר: ברור. אני חושבת גם ש… לפחות בריבים שלנו, אז הרבה פעמים, כאילו, בריב האחרון שלנו הגדול, אז היה איזה רגע שאמרת משהו, ופתאום שמעתי, "יו, אני נורא פגעתי בך". והרגשתי כאילו, יש לי את הגרסה שלי, של מה שהיה, אבל לא דחוף לי לומר אותה. הרגשתי כאילו, לא בא לי עכשיו שזה יתחיל להיות קרב גרסאות. בא לי שמה שיקרה זה שאת תדברי, אני אכיל את הכאב, ומתי שהוא הוא יגיע. כאילו, בסדר, לא, יש עוד הרבה זמן. כאילו, זה לא מעניין בהכרח הקרב הזה על האמת, מהי האמת. יש גם את האפשרות להגיד, "בסדר, האמת היא מורכבת ממיליון דברים, וכרגע רק בא לי לשמוע על הפגיעה שלך, ורק בא לי להקשיב לך, ולהגיד וואי, זה נשמע קשה, הרגשת קשה, אני גרמתי איך להרגיש דברים קשים. בואי נדבר על זה, בואי שנייה נחזיק את זה, בואי נתנצל על זה".

‏גיתית: לוותר על הנרטיב שלך, או לא לוותר עליו, אבל לשים אותו רגע בצד, זה דבר שהוא נורא קשה לאנשים לעשות.

‏שיר: מאוד קשה.

‏[מוזיקת מעבר]

‏איך זה נראה כשאת רבה?

‏גיתית: זה נורא תלוי עם מי. זה נורא נורא תלוי עם מי.

‏שיר: מה האופציות? מה בתפריט?

‏גיתית: אני חושבת שככל שאני מרגישה יותר קרובה לבן אדם, עלול להיות יותר מכוער. [מגחכות]

‏שיר: מה זה מכוער?

‏גיתית: מכוער זה יכול, יכול, אם אני יוצאת משליטה, ואני ממש מתביישת בזה, אבל יכול חיקויים פוגעניים.

‏שיר: וואו!

‏גיתית: קולות, חיקויים לא פוגעניים [מגחכות], מחקה את ביבי [מצחקקות], "אתה תמיד… טה טה טה", כל הדברים שאומרים לא לעשות. ההכללות האלה… הדרישה… דרישות, "ואתה לא ככה", "ואתה לא פה", "ואתה לא שם". אני חייבת לומר שזה היה יותר בעבר, ככה הייתי רבה בעבר. זה יכל היה להגיע למקומות של… בעבר זה יכל היה להגיע [נאנחת ולוקחת נשימה עמוקה] למקומות שאני במיני התקף טנטרום על הרצפה. כמובן שזה כבר לא מגיע לשם, אוקיי? טיפלתי בזה. אבל בסוף אני חושבת שאנחנו רבים את הילד שהיה בבית שלו. את הילד שהיינו פעם. ולא… מה שהוא לא קיבל לעשות אף פעם, אני הייתי עושה. פורקת כל עול. אם הרגשתי מספיק בטוחה בתוך הקשר, אני יכולתי לפרוק כל עול. אני חושבת שזה ממש גרף, ככל שהרגשתי יותר בטוחה, ככה יותר התנהגתי כמו ברגרסיה וכמו ילדה.

‏שיר: בטוחה זה אומר שהבן אדם השני לא יעזוב, שידעת שהבן אדם לא יעזוב?

‏גיתית: כן, שהוא פה, שהוא כאן להישאר.

‏שיר: ואיך זה נראה היום?

‏גיתית: אוקיי, כשאני רבה, אני מרגישה הרבה פעמים… אני מרגישה שיש מין כזה מרוץ של כמה סוסים. הסוס הראשון זה "תביני אותי", שהוא נורא חזק, ולפעמים בשביל שתביני אותי, אני יכולה להגיד דברים מאוד מעליבים, כי "תביני אותי בכל מחיר", תביני אותי. והסוס השני זה שאם את מעליבה אותי תוך כדי שאני בדיאלוג הזה איתך, אז הוא [בלחישה] "אני אזיין אותה, אני אזיין אותה". יש כאילו זה… ואני צריכה כל הזמן להגיד לו, "זוז, אתה לא מנהל את העסק הזה", "זוז, אתה לא שייך עכשיו". וכשריב הוא מאוד מאוד מאוד מסלים, ומאוד לא מתנהל כמו שצריך, כי לריב צריך לדעת, אז הסוס הזה של העלבונות, הוא עולה, ואז נוצרים חיקויים, כאילו, ואז השמיים הם הגבול.

‏שיר: [מצחקקת] שוכרת מתנפח.

‏גיתית: כן, אני עשיתי חיקויים… אם הבן אדם מולי הוא סופר אשכנזי, אז אני אעשה חיקויים סופר אשכנזיים, פוגעניים.

‏שיר: אנחנו… אני לא חוויתי אותך מחקה. אף פעם לא חיקית אותי באמת.

‏גיתית: כן, כן.

‏שיר: אבל טוב שלא עשית את זה.

‏גיתית: לא, זה ממש… זה ממש שורף מערכות יחסים. אני כן, אף פעם לא בכוונה, ייתן במקום בוקסים. במקום הכואב, בנקודות התורפה. בידע שציידת אותי, כי אנחנו באינטימיות. אני אף פעם לא אכנס לשם.

‏שיר: לא ישמש כנגדך.

‏גיתית: ממש לא, ממש לא. זאת אומרת, אני מנסה להיות מודעת לזה, ואני לא יגיד את זה. זה ברור לי שזה קו שאני לא חוצה, לכן החיקויים הפוגעניים. כאילו, כי אני לא יכולה להגיד לך את הדבר שהוא [בקול מרושע] "כן, את ככה! ומה שפחדת ממנו, אז זה קורה עכשיו, ואני אגיד לך את זה… טאדא", אז אני פשוט אומרת [בקול מאנפף] "אוי, אני…" [פורצת בצחוק] וכל האנרגיה יוצאת, כאילו, בדבר הזה. ככה אני רבה. איך את רבה?

‏שיר: וואי. פפפ…

‏גיתית: את גם קצת בחיקויים, לפעמים.

‏שיר: אף פעם לא חיקיתי אותך.

‏גיתית: כי את לא… כי את לא נוטה לחיקויים באופן טבעי, אני חושבת.

‏שיר: כן, זה נכון. זה נכון. זה גם… אני מרגישה פשוט שזה דבר… שזה מתחת לחגורה קצת.

‏גיתית: לחקות?

‏שיר: כן. למרות ש…

‏גיתית: אבל את כן מחקה בלי החיקוי, את מבינה? את כן יכולה להגיד [מדברת עם ניגון] "אוי, אני טה-טה-טה-טה-טה, טי-טה-טי-טה-טי". [צוחקת]

‏שיר: לחקות טקסטואלית.

‏גיתית: כן, את הטקסט, את מחקה טקסטואלית.

‏שיר: אבל לא ממקום לועג.

‏גיתית: בטח שממקום לועג.

‏שיר: כן?

‏גיתית: כן, זה כלי. זה כלי כשמאיימים לך על האגו, זה כלי, כן.

‏שיר: אני לא… אני חושבת שלא. פעם הייתי רבה נורא. פעם הייתי רבה נורא. אני מאוד חושבת שזה קשור גם לכמה… כאילו, אני יכולה לריב הכי בסדר, והכי במשא ומתן, והכי להיות באמת כאילו, בשיחות שלום. כאילו, שהריב הוא בעצם שיחת שלום. של כאילו, אני נפגעתי, את נפגעת. זה ז'אנר אחד של ריב שאני מסוגלת לו. אבל ככל שאני מרגישה… אני חייבת גם שתהיה הכרה בזה שנפגעתי. וככל שחוסכים ממני את ההכרה הזאת, וככל שאני מרגישה שלא מבינים אותי, ושאני כאילו מדממת פה, ואומרים לי "לא, לא רואה כלום, לא רואה כלום", אז זה נהיה סיר לחץ. זה כאילו, זה שאלה של זמן, ואני מרגישה שזה הולך ומתלבה. ופעם זה היה נוראי, פעם הייתי רבה נורא, ממש. פעם הייתי ממש לא… קשה לי לקרוא לזה לא יודעת לריב, כי אני בעיקר חושבת, כשלא שומעים אותך, כשאת מרגישה שלא שומעים אותך, אז אני הייתי צועקת, כי אני מרגישה שלא שומעים אותי.

‏גיתית: כן.

‏שיר: או כשאני מרגישה שהבן אדם לא מתייחס אליי, אז הייתי יכולה לטרוק דלת, כאילו, או משהו כזה. וזה מתוך, בדיעבד מצוקה. כמובן, מבחינתי הגבול עובר במצוקה, האם זה כבר, את יודעת, זה כבר פוגע בבן אדם השני? האם לטרוק דלת זה דבר שאני רוצה? עזבי סבבה, לא סבבה, אנחנו לא בבית משפט. האם ככה אני רוצה להתנהג בריב? שכפי שאמרנו, את רבה רק עם מי שקרוב אלייך? האם זה דבר שאני רוצה שיקרה בקשר קרוב? אז התשובה היא לא. ואני כבר לא רבה ככה. ואני לא רבה ככה, לא בגלל שהעבודה הפנימית שעשיתי, היא קודם כל הייתה להבין שאני לא יכולה שאנשים שקרובים אליי יריבו איתי בצורה הזאת ולא יראו אותי כשאני מדממת. היום האנשים שיש לי בחיים, זה אנשים שאני רק אומרת, "אוי, נשרטתי", והם כזה, "אוקיי, עוצרים הכל, ובואו נראה מה קרה", ואז אני לא מגיעה לטמפרטורות האלה בכלל. ואיך אני רבה?… לא, תגידי לי את.

‏גיתית: אני חושבת שבריבים היותר מכוערים שלנו, עם הרבה שימוש בקומדיה, מעליבה, ומצחיקה נורא. [מגחכת]

‏שיר: באמת?!

‏גיתית: כן. כן, כאילו מיטב התסריטאים של הארץ [מצחקקות], הקומיים יושבים וכותבים את הדבר הזה.

‏שיר: מה למשל? אני לא זוכרת. אני זוכרת שבריבים שלנו אני בוכה בשוס. אני זוכרת בכי.

‏גיתית: כן, אני גם יכולה לבכות אבל…

‏שיר: אני כן זוכרת שיש הרבה פעמים, בריבים שלנו, שאני מרגישה… שׂימי בזה סיכה, תצחקו על זה אחר כך. זה כן קורה, נאמר משפט קורע, ונדון בו אחר כך.

‏גיתית: נכון.

‏שיר: עוד ארבע שעות כשנסיים את הריב הזה.

‏גיתית: זהו, אני חושבת ש… שריבים שלנו לאחרונה, אני הרגשתי את זה, ואני לא הייתי בכלל במצב של סיכה. אני הייתי במצב של… "מה קורה? אני גוססת פה. כאילו, אני גוססת פה". אני אפילו לא במעמד הסיכה. אני מכירה את הסיכה. אני מרגישה שהסיכה זה יותר על מי מנוחות. שכאילו, רבים קצת יותר…

‏שיר: נכון.

‏גיתית: …בצורה מאורגנת, רגשית, אז אפשר כאילו…

‏שיר: שהריב הוא הקדמה ל…

‏גיתית: …יש איזו מודעות, יש איזו עין שלישית.

‏שיר: כן.

‏גיתית: יש איזו עין חיצונית. כשאין עין חיצונית, את מרגישה כאילו את בחזית, את מרגישה כאילו את עם רובה ביד, ואת בחזית, ואת כאילו, את נלחמת על חייך.

‏שיר: גם באמת הריבים היותר רציניים שלנו, הריבים כאילו יותר האחרונים שלנו, הם… אני חושבת שכאילו, מה זה העין החיצונית? זה… ברור לי שנצא מזה, אנחנו יוצאות מזה. היה לנו גם כמה ריבים של… אני לא יודעת אם אנחנו יוצאות מזה.

‏גיתית: נכון, וטוב מאוד שהם היו.

‏שיר: ואנחנו רוצות לצאת מזה, אבל אני לא יודעת אם אנחנו יוצאות מזה.

‏גיתית: נכון, זה טוב מאוד שזה היה.

‏שיר: ברור.

‏גיתית: זה היה באמת משהו מאוד כן, של לשאול האם אנחנו יכולות להתגבר על הפערים, כי פתאום הפערים היו נורא גדולים, משהו שלא היינו רגילות אליו.

‏שיר: נכון.

‏גיתית: ו…את יודעת, בצורה, באופן לא מסתורי כל כך, גם בחיים שלנו הפערים נהיו, כאילו, פתאום יש לי ילד, ועברתי איזה שהם גירושים כאלה, ואת התחתנת, ובאמת החיים שלנו נהיו… נהיה איזשהו… נהיה תהום כזאת, והשאלה הייתה, אם נצליח לבנות גשר מעל התהום, כי התהום נמצאת.

‏שיר: נכון.

‏גיתית: היא תהיה שם כנראה בזמן הקרוב. השאלה אם נצליח כאילו, תוך כדי זה עדיין להיות ביחד אחת עם השנייה, יחד עם זה שאנחנו חיות חיים שונים לחלוטין. את כבר הרבה פחות מבינה אותי, אני הרבה פחות מבינה אותך, מתוקף ההבדלים.

‏שיר: כן.

‏גיתית: את לא יודעת מה זה לקום בלילה לילד שחולה וטה טה טה, ואני לא יודעת מה זה להתחתן, אני לא יודעת מה זה. ולא יודעת, אני חושבת שבאמת ככל שהעסק נהיה יותר עמוק, הריבים נהיים יותר מכוערים.

‏שיר: אלעד שאל אותי באוזניה למה זה ברור שזה טוב שזה היה, ואני חושבת שזה ברור שזה טוב שזה היה, בגלל שברגע שנוצר פער, אז יש שתי אפשרויות. יש את דרך ההתרחקות והדאייה, אחת מהחיים של השנייה, וריב הוא דווקא מתוך המקום שאנחנו רוצות להתקרב, ומשהו לא מתרחש, ומשהו לא מצליח, אנחנו לא מצליחות. ואז זה נהיה ריב, ואז הריב הופך להיות גם הגשר, בסופו של דבר, על הריב נסלל לגשר.

‏גיתית: ברור, אין גשר בלי ריב.

‏שיר: כן.

‏גיתית: ברור.

‏שיר: דווקא אני חושבת, אבל, שאני לא בטוחה שזה נהיה יותר ויותר מכוער. לא שלא מכוער, אולי סוער זאת מילה יותר נכונה, כי קשה לי להגיד מכוער, אני לא חושבת שהתנה… אני לא חושבת שאת אמרת משהו לא יפה. אני לא חושבת שאני אמרתי משהו לא יפה. אני חושבת שבסך הכל היינו בסדר.

‏גיתית: לא, אני חושבת שקצת גלשנו.

‏שיר: באמת?!

‏גיתית: כן, אני חושבת שקצת הותשנו בלריב.

‏שיר: הותשנו, הותשנו.

‏גיתית: וכשאת מותשת אז את פחות מנהלת את האירוע, ויותר הסוס הזה שרוצה לזיין את כולם מכות, יותר מנהל את זה.

‏שיר: [מגחכת] כן?

‏גיתית: הכל חיות אצלי [מצחקקות], וואו, בגלל הפעוט. כן, כן, אני חושבת שאפשר להגיד דברים יותר מעליבים.

‏שיר: אבל לא אמרנו דברים מעליבים.

‏גיתית: זה לא מדויק, שיר.

‏שיר: כן? מה נאמר מעליב?

‏גיתית: למשל, אמרת לי, "כמה עוד נשמע על איקס?" אמרתי לך, "איקס נורא נורא פגע בי", שעשית. ואז אמרת לי, "כמה עוד נשמע על איקס?" מעליב.

‏שיר: מעליב.

‏גיתית: כי אני… מה זה כמה עוד נשמע? כמה שהבן אדם יצטרך להקיא את זה ולעבד את זה ולדבר על זה שוב, עד שזה יתפרק כל כך ויהיה מדובר, שכבר לא יורגש. כדי שלנטרל את העוקץ של הדבר הזה. ואז זה כאילו לשפוך דלק על גיצים כאלה, ולהפוך את זה למדורה. [בחיקוי סרקסטי] "כמה עוד נשמע?! שששש" [שיר צוחקת] ההוא מ"הקול בראש" האדום עולה לקונסולה. [בעצבים] "כמה עוד נשמע, היא אומרת לי!!" [שיר צוחקת] בבקשה, קיבלנו רשות לחיקוי פוּגעני.

‏שיר: [צוחקת] שלחתי לך מצגת.

‏גיתית: חיקוי פוּגעני.

‏שיר: בסדר, אני מבינה מה את אומרת. זה עדיין, אני חייבת לומר, ביחס, ביחס למה שאני יודעת שאני מסוגלת, למה שיש לי בארסנל.

‏גיתית: גם אני.

‏שיר: כמובן. כי אני בחיים לא אוציא עלייך את הדברים האלה, אבל. יש דברים שאני לא אוציא עלייך, שאני לא אוציא על אף בן אדם שאני אוהבת. יש דברים ששמורים לאנשים שידרסו תינוק בכביש לנגד עיניי.

‏גיתית: נכון, ועדיין, ועדיין אני חושבת שזה נורא תלוי באיזה… אני יודעת, זה נורא תלוי אצלי באיזה שלב אני בחיים. אם אני סיימתי את הרגרסיה של להיות ילדה בתוך מערכת יחסים אינטימית, כי זה מה שהייתי צריכה לעשות פיצוי על הבית שלי, שלא צרכתי. אז עכשיו אני כאילו, אני לוקחת מה שמגיע לי, ואם אני עכשיו בהתמוטטות עצבים, אז כולם הולכים למטה איתי עכשיו. כולכם עכשיו תבטלו את התוכניות. אני אמרתי פעם לאחד מבני הזוג שלי לשעבר, אמרתי לו, אני אעשה לך… וואי, זה נשמע נורא. אני אעשה לך שבת שחורה. עכשיו בדיעבד…

‏שיר: אני זוכרת את זה.

‏גיתית: זה היה לפני, כמובן, השביעי באוקטובר. אני אמרתי לו, אני צרחתי עליו באמצע הרחוב, אני אעשה לך שבת שחורה. מרוב שהייתי עצבנית. התחלתי לדבר כאילו ישבתי בכלא. זה דברים שהם לא אני, זה לא אני.

‏שיר: נכון.

‏גיתית: אבל זה אני.

‏שיר: אבל אני קצת מקנאה ביכולת שלך להתמסר ככה לתוך מערכת יחסים ולהיות בטוחה כל כך ביסודות שלה. כי אני לא הולכת למקומות האלה, כי אני מרגישה… אין לי את היכולת לצלול ככה ולהתמסר ככה ולהיות במגע. עכשיו, את יודעת, קל לומר, סבבה, אין לי את החלקים האלה. אבל יש לי את החלקים האלה. אני פשוט, אין לי אף פעם מספיק… כאילו אני לא מרגישה מספיק את החבל שיתפוס אותי כדי לקפוץ ככה ולהיות כזה… "בוא נראה מה יש בתהום הזאת", "בוא נקפוץ לתהום הזאת, משהו יחזיק אותי בסוף". אין לי את זה, אני לא הולכת לשם.

‏גיתית: לא יודעת, אני חושבת שבגלל שלא הייתי מחוברת בבית לרגשות שלי, אז כאילו ימות העולם, ומצידי להישאר לבד, הבן אדם האחרון ביבשת שהיא אני, אני אצרח את שכואב לי כאילו.

‏שיר: זה מעניין. כי אצלי בבית לא הייתה לגיטימציה להרבה רגשות, אבל הרגש המקודש מכולם היה כעס. כעס, זה היה רגש שטיפלו בו ביראת כבוד. כאילו, מתי שבן אדם כעס, פינו לו את המרחב, היה מותר לכעוס, היה אפשר לעשות עם הכעס הכל.

‏גיתית: גם לילדים?

‏שיר: to a point. כאילו, לילדים היה מותר, לי היה מותר עד… את יודעת, עד שזה היה מופנה כלפי ההורים שלי, ואז הם הראו לי מאיפה משתינה הכאפה.

‏גיתית: אוקיי. נגיד לי לא היה מותר. רק להורים שלי, לאמא שלי היה מותר לכעוס, וזה לא משנה בכלל ממה את כועסת. זה יכול להיות לחזור מפעולה בצופים כועסת, אין לזה מקום. את כאילו נכנסת לחדר שלך ועם עצמך. ואז כן, ככה גדלתי להיות מבוגר שאני… זה באמת מאבק על החיים. זה מאבק על החיים. אני ארגיש רגשות ואני אבטא אותם, כן. למרות שאני עושה את זה בדיליי של 30 שנה מול מישהו שהוא לא אמא שלי, אני עכשיו אעשה את ההצגה הזאת, את ההצגת העצבים הזאת. אני אפרוק את זה, אני אחזור למכונת הזמן ואזכה להביע את הרגש הזה. בסוף אתה רב עם עצמך.

‏שיר: ובסוף גם מאוד רבים את ריבי העבר.

‏גיתית: שזה לריב עם עצמך. בסוף הבן אדם שמולך או הוא רק תירוץ לדבר הזה.

‏[מוזיקת מעבר]

‏שיר: אז איך עושים את זה בעצם?

‏גיתית: מה?

‏שיר: איך משלימים? איך מגיעים למקום שמשלימים? עכשיו, בסוף תדמייני שמי שמקשיב לנו זה אנשים… אני לא יודעת, בני זוג, חברות, משפחה, אחים, קולגות, שהיו מאוד מאוד קרובים, ועכשיו הם בריב, אולי אפילו ריב שנים של נתק, ורוצים להשלים. איך עושים את זה? איך מתחילים את זה?

‏גיתית: אוקיי, קודם כל, אני חושבת שיש כאילו להשלים עם עצמך עם הסיפור, זאת אומרת, בתוך עצמך, בחוויה שלך להשלים, ויש להשלים עם הבן אדם הממשי. וזה שני דברים שונים, ולא בהכרח צריך להשלים עם כולם. יש אנשים שלא צריכים להשלים איתם. כאילו, את כן, כדאי שתעבדי את החוויה הזאת, ושהיא תהיה סגורה, ואז תשלימי איתה, מלשון שזה תם והושלם הסיפור, ויש להשלים, בוא תישאר לי בחיים. בוא נתחזק את הנוכחות שלך, גבוה, גבוה עדיין. ואז השאלה היא, האם קודם כל זה בן אדם ששווה, שהוא יהיה חלק מהחיים שלך? אם את רוצה להשלים "שולם שולם לעולם, ברוגז ברוגז אף פעם". אם את כאילו… שזה גם שקר שמכרו לנו דיסני או משהו, או מי שהמציא את השיר ילדים הזה.

‏שיר: לא, לא, אמרת את זה, ואני חשבתי, לא, לא, זה "עד העונג הבא", זה עד הפעם הבאה שנריב.

‏גיתית: בדיוק. גם למה, למה? אנחנו זה… ככה גדלים, זה ההתפתחות, זה כאילו ה… זה הפועל היוצא של להתבגר. יש כאילו להתבגר, איך זה נראה להתבגר? לריב עם אנשים. ככה זה נראה, זה הפעולה שעושים כדי להתבגר.

‏שיר: ברור, לגדול זה תמיד עם כאב. אבל אני כן חושבת שיש משהו בחוויה הזאת של השולם, ולהגיד "ברוגז, ברוגז, אף פעם", שזה כאילו, יאללה, זהו. כאילו, זה כן איזושהי אופטימיות, שגם היכולת להיות בקשר ולהגיד, זהו, פתרנו הכול, יש בזה איזשהו כיף, זה איזשהו בוסט של אנרגיה של כזה, הכול טוב, הכול מאחורינו. שזה גם נעים.

‏גיתית: נכון, ואתה מכוון כזה. זה זה, זה יהיה ולשמה אנחנו נשאף, ואנחנו לא נגיע, כי זה לא אנושי.

‏שיר: כן, אבל את יודעת בלב שזה חַכֵה חכה.

‏גיתית: כל עוד את חיה את תריבי. ככה זה. אבל…

‏שיר: אמרת להשלים עם עצמך ולהשלים עם הבן אדם השני.

‏גיתית: כן, אז קודם כל, יש כאילו, בחוויה שלך, האם את משלימה עם עצמך, ואז אחר כך…

‏שיר: איך משלימים עם עצמך, אבל?

‏גיתית: אני חושבת שעם המון עבודה. את צריכה לשאול את עצמך, אם מישהו עשה לך משהו ממש מגעיל, אוקיי? את צריכה לחשוב ככה, איך קרה שהכנסתי את הבן… אם הוא עשה משהו ממש מגעיל, זאת אומרת שהכנסת אותו פנימה, באמת. אלא אם כן, אלא אם כן לא, אלא אם כן הוא עשה משהו מניפולטיבי מגעיל שטוח, בתוך מערכת יחסים נגיד מקצועית, שזה לא עכשיו… זה, אבל גם, אם הוא הצליח לחבל לך ככה, כנראה שהוא התקרב לקודש הקודשים.

‏שיר: חד משמעית, מי שפוגע הוא מי שקרוב, מי שלא קרוב לא יכול לפגוע.

‏גיתית: יפה, שקרבה זו יכולה להיות קרבה קולגיאלית, בעבודה אולי. כל מערכת יחסים שהייתה לך ומישהו פגע בך, את באיזשהו מקום, אני לא עשה האשמת הקורבן, אני הראשונה לא לעשות האשמת הקורבן, אני תמיד יאשים את הבן אדם השני, ויכעס עליו כמו לארי דיוויד, אבל באיזשהו מקום את איפשרת לו. ואז את צריכה להתחיל לבדוק, ועדת חקירה ממלכתית, למה? איך קרה שהכנסת את הבן אדם הזה כל כך עמוק? כי היו לך סימנים. כנראה הרגשת את זה לאורך כל הדרך, וכדאי לך, אם את רוצה לצמוח, לדעת מה שמה קרה בדיוק. איפה הפצע שלך פתח לו את הדלת ואמר: סיל-ווּ-פְּלֶה, בבקשה, אדוני הפושע.

‏שיר: ממה העלמת עין ולמה?

‏גיתית: בדיוק. כי זה הגדילה שלך, זה טוב לך לדעת את זה. וברגע שתתחילי לשאול את השאלות האלה, אז יהיה לך הרבה יותר קל להשלים, כי זה כבר לא על הבן אדם עצמו, הוא רק מייצג משהו. הוא מייצג את הפצע שלך. הוא לובש פנים של פצע. למשל, אם יש לך בעיה של ערך עצמי נמוך, שזה לדעתי 90% מהסיבות להכל, בגלל זה האיש הזה הצליח להיכנס. כי את חשבת שאולי מגיע שיתייחסו אלייך ככה, ויעקצו אותך לפעמים, וינצלו אותך מדי פעם, ולא יופיעו בזמן כמו שהבטיחו, ואז את מתעלמת מכל הדגלים האדומים האלה, או דגלונים אדומים, ואת כזה, "בוא, בוא תקבל עוד, בוא תיתן, בוא תקבל עוד צ'אנסים להשתפר מבלי שאני אציף כלום, ויעמת אותך עם מה שעשית". שזה השלמה אחת.

‏שיר: זה גם באמת… זה שיעורי בית כיפיים לעשות, בגלל שאת אומרת, את יוצאת עם משהו אמיתי בצד השני.

‏גיתית: בדיוק.

‏שיר: את אומרת, "אם אני אסתכל לדבר הזה בעיניים, זה לא יקרה שוב. אני יכולה להתחסן. אני יכולה ללמד את התאים בגוף שלי להבין מה קרה שם, כדי שזה לא יקרה שוב".

‏גיתית: בול. זה לא רק לא יקרה שוב, את גם תצליחי לרפד את הערך ה… תביני שיש בעיה בערך שלך, ושאת צריכה לעבוד על הערך שלך. וזה משהו שאני חושבת עושים רק בטיפול, זאת דעתי.

‏שיר: כן, אני מסכימה איתך.

‏גיתית: אבל זה משהו שאפשר לעשות אותו.

‏שיר: כאילו זה לא לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמך, "את יפה, את יפה".

‏גיתית: ממש לא. ממש לא. זה לא…

‏שיר: זה לא מה שאנחנו ממליצות. אנחנו מדברות על להבין מתי אנשים התחילו להרגיש שאין להם ערך, ולהיכנס לשם בטיפול.

‏גיתית: מי הראשון שגרם לך להאמין שאת פחות שווה? מי הראשון שגרם לך והאמנת לו שאחר כך זה הלך איתך כל החיים ונתקע שמה? כנראה ההורים, הם הראשונים, או מי שגידל אותך.

‏שיר: וכנראה לא מאורע בודד, אלא שנים של הצלחה.

‏גיתית: אלא רצף של התייחסות, כן, שגרמו לך להרגיש את זה. ואז את יכולה להתחיל לשקם את עצמך, שזה הפרס הגדול.

‏שיר: זה כיף.

‏גיתית: הבונוסים…זה כיף. הבונוסים זה שלא יעשו לך פעמיים כיפה אדומה. לא יקרה עוד פעם החרא הזה. את תתחילי לשים לב איזה אנשים את מכניסה ואיזה אנשים את לא מכניסה. תתחילי לשים לב מה את נותנת, איזה מתנות את נותנת ולמי. ובמקביל, את תרגישי יותר יפה, את תרגישי יותר חכמה, את תרגישי יותר מצחיקה, את תרגישי יותר בכל מי שאת. וכל זה קרה מריב. כל זה קרה מפיצוץ, ממפגש בין שתי נשמות שלא צלח.

‏שיר: דיברנו בעצם על להשלים עם עצמך בתוך עצמך.

‏גיתית: כן.

‏שיר: מה זה להשלים עם הצד השני? איך משלימים עם הצד השני? אחרי שעשיתי, בואי נגיד שעשיתי את התחקור, הגיעה ועדת חקירה ממלכתית, אני רוצה את הבן אדם הזה בחיי. הבנתי מה קרה ביני לבין עצמי, איך עכשיו צולחים לצד השני?

‏גיתית: קודם כל, את כמובן צריכה לדבר איתו בשלב הזה. כשאת רגועה. כדאי שתהיי רגועה, אנחנו… דבר שאנחנו חוטאות בו. [צוחקות]

‏שיר: על ימין ועל… בגלל זה צחקתי. [גיתית צוחקת]

‏גיתית: אמממ…

‏שיר: אבל אי אפשר, את יודעת, אנחנו חוטאות בו…

‏גיתית: ברור, ברור.

‏שיר: אולי אי אפשר להיות רגועה.

‏גיתית: נכון, נכון.

‏שיר: אולי בעצם זה שקורא את השיחה אומר שזהו, שהבעיה שלי זה שכל עוד אני רגועה, אני לא אומרת כלום. אני, הכל טוב, כאילו, אני לא אגיד מילה.

‏גיתית: אני לא. אני, אם אני לא דיברתי באותו הרגע, זה כי למדתי שנייה ללכת לפסיכולוגית, לדבר איתה על זה חמש שעות קודם, ואז לבוא עם מסקנות קונקרטיות. את צריכה לדעת מה את מרגישה קודם, אוקיי? ואז את באה לבן אדם ושומעת את הגרסה שלו, וזה מכאיב. זה רגע מכאיב, כי הגרסה שלו היא לא הגרסה שלך! ספוילר. היא לא הגרסה שלך. והוא יכול לפספס את הדבר שהכי הכאיב לך בעולם, ולא להבין. הוא יכול לפספס את זה. ואז את שואלת את עצמך, אוקיי, ב-over all הכללי זה בן אדם שהוא אחראי עם הרגשות שלי? כשהיה כואב לי הוא בא? הוא מתייצב? הוא בודק מה אפשר לעשות? זה מעניין אותו, מה שאני מרגישה? זה מעניין אותו שלא יכאב לי באופן כללי בחיים ובפרט ביחסים שלנו? ואם התשובות לכל השאלות האלה הם כן, אז את אומרת, אוקיי, אז היא ימצא הפתרון. יכול להיות שהפתרון הוא, "כרגע נסכים לא להסכים". יכול להיות שזה הפתרון. שזה… גם, אם זה משהו שהוא גדול, אם זה ריב שהוא גדול, זה קשה לעשות את זה, אני לא אומרת שזה קל.

‏שיר: מאוד.

‏גיתית: אם זה פצע שהוא מבעבע ומתרחש, הוא קשה. קשה כי את אמורה להיות הקיר אמפתיה שלי, מה קרה לך, כאילו. אבל באמת ההבנה שבסוף אתם אנשים שונים, ואיך שהוא רואה את הדברים שונה מהמבט שלך, ולא בהכל אתם תראו 100% עין בעין. לא בהכל. זה לא אומר שעדיין בשאר… בכל שאר המקרים הוא לא יכול לספק אמפתיה, ולהחזיק לך את היד, ולהעביר לך דירה, וכו'. כאילו. וגם בסוף ההבנה שהוא לא… זה לא נגדך. כאילו המגבלה הזאת, הגבול שהמוח של הבן אדם השני לטעמך שם, זה לא קשור אלייך. זה הבן אדם, זו השקפת עולמו, הבית שלו, ההיסטוריה שלו, מערכות היחסים שהוא חווה, הביא אותו לראות ככה את העולם, וזה לא נגדך. זה משהו מאוד משחרר, שלקח לי הרבה זמן להבין. כי את מצפה שזה יהיה לעומתי. שזה יהיה לעומתי. מה זאת אומרת? אני היהלום, נכון? בחרתי בך כחברה, את היהלום של חיי. נא להתאים את עצמך. מדברת עם יהלום, זה לא עכשיו דמקה פה, אנחנו פה בגבוה. למה זה לא מותאם אליי? אני אומרת לך שזה לא נעים לי. למה? כי זה לא אמא ותינוק, אז זה לא יהיה מותאם. את הדרישה הזאת יכולה רק להגיש לאמא שלך. נא להתאים את כל האישיות שלך בשביל שיהיה לי נעים. כל עוד זה שתי חברות, שני אנשים בוגרים, זה לא יהיה אחד לאחד, אין מה לעשות. ואז את יכולה להתחיל להשלים. את יכולה להתחיל קודם לסלוח, ואז להשלים.

‏שיר: איך סולחים?

‏גיתית: את באמת מבינה שזה לא קשור אלייך, שזה פער שיש בגלל שאתן שני אנשים שונים, וזה לא פער שהוא דיל ברייקר. זה לא פער שהוא דיל ברייקר. יש פערים שהם שוברים, שזהו, את אומרת…

‏שיר: ברור.

‏גיתית: אה, את כל כך לא איתי, אני לנצח ארגיש לבד במחיצתך. לנצח. אין לנו מה לעשות פה. ויש קשרים שאת מרגישה, אוקיי, בסדר, בוא נשמור את זה לגיל 70. מעניין לפתוח שוב את הסיפור הזה בגיל 70, ונראה אם אני שיניתי דעה, אולי אנחנו נתחלף בכלל, אולי אני פתאום אחשוב שמה שחשבתי שהוא איום ונורא הוא שטויות, ולהפך…

‏שיר: זהו, רציתי לשאול אם יצא לך פעם להבין בדיעבד שטעית, או לשנות את דעתך.

‏גיתית: יצא לי, לא בדיעבד, יצא לי כשחברה עימתה אותי, אמרתי, סליחה, טעיתי. סליחה, פישלתי, טעיתי, את צודקת. וזה מקומות שאת גדלה בהם. זה הקטע, וזה הטריק.

‏הטריק זה לזכור שבסוף את יוצאת נשכרת. זה הטריק שבסוף, אם את מצליחה לעשות את המהלך הרגשי הזה של לא להינעל, לא להאטם, אלא להקשיב, ולא רק להקשיב, לא להסכים, ועדיין להכיל את הפצע של הבן אדם השני, ולתת לו נשיקה קטנה על הפצע, את פשוט גדלה, את מרוויחה מזה, זה הקטע. זה כאילו, אני מרגישה כאילו זה הסוד, הסוד, הספר "הסוד", על זה נכתב כאילו. כי אנשים באמת חושבים שהאגו שלהם אומר להם, "לא, תשמור על עצמך. אתה מפסיד! לוקחים לך! אתה מפסיד, לא!" אם את מצליחה… ואני לא מדברת על להפנות את הלחי השנייה, ועל ישו וכל הקשקושים האלה. סליחה, אני פגעתי במאזינים הנוצרים.

‏שיר: זה על יותר בן אדם שבא ומגיש תלונה, אומר, היי, פגעת בי, והתגובה הראשונה היא שלא תהיה, ממש לא פגעתי, לא פגעתי, אתה פגעת. אתה אמרת לי…

‏גיתית: כשאת מצליחה לקחת נשימה, ולחשוב, ולבחון, ואם אחר כך את באמת, לא ממקום של באמת אסקופה נדרסת, אלא ממקום של בן אדם שעושה מחשבות כאלה, אחת לכמה זמן, ובודק את עצמו. באת ואמרת, "טעיתי, את צודקת, היה פה טעות, אני מבקשת על זה סליחה, באמת". והסליחה הזאתי היא יקרה, ולא צריך אחר כך לטחון את השכל על זה 700 שנה, כי הבן אדם השני מרגיש. כי את הלכת ועשית פעולות. את השקעת מהזמן והאנרגיה שלך בשביל הדבר הזה, ואת מגישה סליחה שהיא מגובית, שהיא אמיתית, שהיא מהלב, ואת רואה שהוא השתנה, אז את מקבלת את הסליחה. את רואה את הגלגלים. הגלגלים זזו, הוא רואה טיפה אחרת את העולם ממה שהוא רואה לפני הריב שלנו, ואני מאמינה לסליחה הזאת, ואני מאמינה שרוב הסיכויים זה לא יקרה באותה תצורה שוב. כי הוא למד משהו, הוא התפתח, אבל זה הוא התפתח. את קיבלת את הסליחה, והוא קיבל את העוד שני סנטימטר בנשמה שלו.

‏שיר: [נאנחת] זה רק גורם לי להבין עד כמה זה נדיר.

‏גיתית: זה מאוד נדיר.

‏שיר: זה מאוד נדיר.

‏גיתית: כי גדילה, לפי מה שאני מתבוננת באנשים, זה לא משהו שאנשים ששים לעשות.

‏שיר: זה מאוד קשה לגדול.

‏גיתית: אם מתעקשים על זה, ואם זה חשוב לשני הצדדים, בסוף מתנות לכולם.

‏שיר: נכון. זה גם תקף לזוגיות, את יודעת?

‏גיתית: ברור.

‏שיר: אני פתאום קולטת שבעצם אנחנו מדברות על חברות, אבל אני חושבת שרוב האנשים שהאזינו לפרק הזה, לצערי, לא בהכרח יוכלו להחיל את זה על מערכת יחסים חברית. כי לנו יש חברות מאוד מאוד קרובה, שאני באמת לא מכירה אף אחד שיש לו חברות כזאת. אבל רוב האנשים חווים אינטימיות כזאת רק מתוך זוגיות. ובזוגיות גם יש, את יודעת, יש כל מיני שלבים שאת אומרת כזה, "טוב, אין לי פה נקודת יציאה". כאילו, אין אפשרות בכלל. ואז הם או נשארים ביחד וסובלים, או שיש את אופציית… עכשיו, יש גם אנשים שבאמת לא מתאימים וצריכים להתגרש, כמובן. אבל או שהם לוקחים את האופציית ה… "אוקיי, בוא נראה אם אני יכולה להצמיח פה עוד יד".

‏גיתית: בדיוק, כי בסוף, כאילו, החיים, אם את בן אדם חכם, אז החיים הם מסע אינסופי של צמיחה. את כל הזמן גדלה, גדלה, גדלה, גדלה. עכשיו, הפרטנרים שאת בוחרת לך לחיים צריכים גם להיות בנתיב הזה של לגדול, לגדול, לגדול, לגדול. אחרת מישהו יפתח פער ומישהו יישאר, וזה יהיה בלתי ניתן לגישור.

‏שיר: ככה קשרים מסתיימים.

‏גיתית: ואז יש מתרחשת פרידה. ככה מתרחשת פרידה. לכן זה כאילו, all in, all in, שנינו פה על איזשהו ערוץ של התפתחות ביחד. זה מה שקשר טוב אמור לעשות, לפתח, להפרות. אני חושבת ש… טוב, אני פה נפוליאון, התחלתי… יש לי כל מיני הכרזות, אבל…

‏שיר: נו, תכריזי.

‏גיתית: לא, אני חושבת שהעולם יהיה מקום הרבה הרבה יותר הרמוני, אם לאנשים יהיו קשרים כאלה, והם ירגישו פחות בודדים, ויצטרכו פחות להשליך את הבעיות שלהם בדוגמת קרבות ומלחמות, ואני לא יודעת מה.

‏[מוזיקת מעבר]

‏שיר: בואי ניתן עצה למי שמקשיב לנו, איך לריב. למרות שזה כל כך, את יודעת, במיוחד במקרה שלנו, שאנחנו מדברות פה על איך אנחנו עוברות מֵלט דאונים, שמה זה בכלל? תודה על העצה. כאילו, באמת, את זורקת את העצה לתוך לוע הר געש שמתפרץ. יופי, תודה על הספר עצות.

‏גיתית: טוב, זה באמת, עצה איך לחטוף את התמוטטות עצבים. כאילו, זו ההגדרה, התמוטטות עצבים. אבל אני חושבת ש… אני חושבת שלפחות בריבים העתידיים שאני אריב, לזכור שהבן אדם, זה לא אישי נגדך. זה לא משהו שעושים לך. פשוט הבן אדם, יש לו כל מיני חלקים, והוא כרגע, being him, כאילו, עלייך. זה לא קשור אלייך. אני ממש מרגישה שבריב אני מנסה לא לתת לאגו, לנהל… אני כאילו בהורדת ידיים, בעצם, עם האגו שלי. זה נכון שאני מדברת איתך, או רבה איתך, אבל בעצם זה אני מול האגו שלי, כמה אני נותנת, "תתני לה", "תקחי לה", "תעשי לה". זה בעצם, אני מתנהלת מול איזה שד פנימי שלי, שנקרא לו אגו, ו…

‏שיר: שמה זה בעצם האגו? זה בעצם הלשמור על הערך?

‏גיתית: זה להילחם על החיים שלי. וזה לא קרב על החיים שלי. זה לא, כאילו… זה לא באמת שעכשיו… עכשיו אנחנו… לא באמת עכשיו קובעים אם את בעלת ערך, ולא היא קובעת אם את בעלת ערך. אנחנו מנסים בסך הכל, להצליח לגרום לבן אדם שמולי להרגיש שנייה את מה שהרגשתי, להבין שנייה משהו, את הזווית ראייה שלי. זאת המטרה. לא לחנך, לא להשפיל, לא להעניש, לא לקחת בכוח מה שלא נותנים לי. פשוט לגרום שנייה לבן אדם השני, להבין את הזווית ראייה שלי. ואני ממש, מילדות, זוכרת שאני רבה עם איזה הוראה בראש של: "תהיי כנה. תהיי כנה, זה הקשר, תהיי כנה לגמרי". אני זוכרת שהייתי באה ואומרת לחברה, שהיינו רבות נגיד, חברה טובה מהיסודי אפילו, ואז הייתי אומרת לה, "אני מקנאה בך. אנחנו רבות עכשיו כי אני מקנאה. כי לך יש חבר ולי אין חבר, ואף פעם לא היה לי חבר, ולך כל הזמן יש מחזרים".

‏שיר: ביסודי?!

‏גיתית: כאילו אנחנו ב"נשים קטנות". כן, כן. "כי לך כל הזמן אומרים שאת יפה, ואני עומדת לידך ולא אומרים לי כלום, וזה קורה כל יום בערך".

‏שיר: די, באמת?

‏גיתית: הייתה לי חברה נורא נורא נורא יפה, שכל הזמן אמרו, "וואו, איזה יפה. איזה יפה יערה, איזה יפה יערה". ואני כאילו, "מה, אני בננה? אני עומדת פה!" זה כאילו אתם אומרים, "ואת כונפה".

‏כאילו, אתם לא אומרים את זה, אבל זה… והייתי יכולה לריב איתה, ואז הייתי אומרת לה, אני רבה איתך, כי אני נורא מקנאה. זה ישר בגלל שהייתי במערכת יחסים שהיא חברית ואוהבת, אז זה לא היה פרוורטי. זה לא שוויתרתי על איזה משהו, ובכוונה באתי ואמרתי לה, "אני מקנאה בך נה נה נה ננה". פשוט כאילו…

‏שיר: זה לא פרוורטי בשום צורה. זה נורא כנה. אני חושבת שרוב האנשים…

‏גיתית: אני כן, אני לא חושבת שלכל האנשים את צריכה לבוא ולתת את המתנה הזאת, של הכנות הזאת.

‏שיר: ברור, את לא.

‏גיתית: אני לא חושבת שבכל מערכת יחסים, אני חושבת שבמערכת יחסים אינטימית, אמיתית של כבוד, גם אם זה ביסודי, גם אם זה בכיתה ה' אז זה איזה משהו, האגו לא מנהל את השיחה, זה הטיפ. זה הטיפ הכי טוב. אני אהיה הכי כנה, אני יודעת שאת לא תסובבי את זה נגדי, ואני אגיד לך, כדי שנפתור את הבעיה. כי אני מחפשת את המתנות שבקצה הריב. אני מחפשת להתקדם מהריב הזה. לא רק לשחרר קיטור. אני לא פה בשביל לשחרר קיטור. אני לא פה כי את שק אגרוף שלי. אני רוצה את הזהב שנמצא בקצה הריב הזה.

‏שיר: עצה מצוינת. ואיך משלימים?

‏גיתית: זה קצת אותו דבר. זה קצת אותה הצעה. איך משלימים? מרפים מהזווית ראייה שלי, המצומצמת, של הילדה קטנה שרוצה שיבינו אותה, ומנסים להבין את הבן אדם השני שנמצא פה כי הוא אוהב אותי. שנמצא בריב הזה כי הוא אוהב אותי.

‏שיר: בעצם נותנים את אותו דבר לבן אדם השני.

‏גיתית: כן. והטריק הוא, כאילו, תתני מה שאת רוצה.

‏שיר: כן.

‏גיתית: את רוצה שיבינו אותך? תתני הבנה. את רוצה שיחבקו אותך? תתני את חיבוק. תתני את קודם את זה. בדרך כלל, את תקבלי את זה בחזרה.

‏שיר: אוקיי. [מצחקקות] גיתית, אני לא יכולה לקרוא לך גיתית פישר, אני לא… זה.

‏גיתית: לא צריך.

‏שיר: גיתית, תודה. תודה שבאת לאור יהודה.

‏גיתית: תודה שהזמנת אותי שירוש.

‏שיר: בשמחה. "שירוש"?

‏גיתית: כן.

‏שיר: יפה.

‏גיתית: יפה.

‏שיר: ממתי?

‏גיתית: [מצחקקת] לא יודעת, יצא לי ככה.

‏[מוזיקת סיום]

‏שיר: וזהו, עד כאן "איך לעשות דברים". גם הפרק הזה, וגם העונה הזאת, שהסתיימה.

‏גיתית: מרגש.

‏שיר: כן, אחרי 20 פרקים.

‏גיתית: חת'כת עונה.

‏שיר: חת'כת עונה.

‏אז נגיד תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וידיד, נגיד תודה רבה לליהיא צדוק, מפיקה, והיום בחופש. אבל עדיין אנחנו נגיד לה תודה, עדיין היא הפיקה פה יפה את כל הפרקים. תודה למי שהאזין. העונה הבאה תהיה מתי שהוא במרץ, אי שם במרץ.

‏גיתית: מרגש.

‏שיר: באמת מרגש.

‏גיתית: אולי עוד קיץ ניפגש. [שיר מצחקקת]

‏שיר: זהו, נראה לי. אלעד אמר לי לעשות את זה חגיגי. אלעד גם לבש חולצה לבנה מכופתרת היום. לכל ההומואים שמאוהבים בו ומאזינים לנו בשביל הקרדיט הזה בסוף. זה חגיגי? אמרתי, מספיק חגיגי?

‏גיתית: לא יודעת, זה אלעד יגיד.

‏שיר: טוב, לדעתי זה מספיק חגיגי. אז זהו, תודה רבה. תודה לכם שהאזנתם, תודה לי שעשיתי את הפודקאסט. תודה, תודה לכולנו.

‏ביי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה