שיר ראובן משוחחת עם הסופרת והעיתונאית נטע חוטר ולומדת ממנה איך מתפטרים. על הצדדים הטובים והרעים של עבודה במשרד - מארוחת צהריים משותפת ועד בכי בשירותים, איך יודעים שהגיע הרגע לעזוב, איך עושים את זה בצורה עניינית ומה היתרון בהתפטרות אמוציונלית, ואיך לא נותנים להתפטרות להפוך למשבר זהות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/12/2024.
פתיח: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע], בדיחות עשויות להישמע כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו, המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[נעימת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן, וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי… איך לעשות דברים. והיום אני עם הסופרת והעיתונאית נטע חוטר, שתלמד אותי איך להתפטר. מה העניינים נטע?
נטע: בסדר גמור. נשתדל לעשות את העבודה.
שיר: אני רק יגיד שקטעתי שיחה שלנו בכניסה לאולפן, שאמרתי: "לא, לא, לא, אני אשמור את זה לפרק". שזה… אנחנו מקליטות במשרדי התאגיד בפארק נעימי, מי שמכיר. ו… אני פה, במקרה, מתשע בבוקר, ואז את נכנסת ואמרת: "איזה קטע זה, זה כמו 'Severance', זה להיכנס בארוחת צהריים של כולם". ואני פה כאילו כבר [פאוזה] עוד מעט חמש שעות, סוגרת חמש שעות. ואני חושבת, "בוא'נה, איזה כיף זה משרד". [נטע צוחקת] את מוקפת באנשים שאת מכירה, וזה כמו… זה כמו גן בשבילי, כאילו זה… או בית-ספר. אני, כאילו אני במסגרת. ובתור עצמאית אין לי את זה בכלל. ואני פשוט כזה, "בוא'נה, מה הם מתלוננים? זה פאקינג כיף!" את אוכלת ארוחת צהריים עם בן-אדם במקום עם חתול וכלב מול הטלוויזיה, וכאילו כולם אומרים לך "בתיאבון". לא יודעת, זה…
אז רציתי לשאול אותך בתור מי שזה, איך אה… כי הרי זה ברור שלך הייתה חוויה אחרת, שבך זה עורר דברים אחרים. את היית בפלאשבק מ-ויאטנם, [נטע צוחקת] כאילו, כשנכנסנו.
נטע: תראי, אני שנה וחצי עצמאית, [שיר מהמהמת] אז אני עדיין בשלב ה… חזרה בתשובה של האורות, כזה? של - איזה כיף, אני לא חלק מארגון, אני מייצגת רק את עצמי, אני לא פנים של אף אחד, אני לא צריכה עכשיו, כשאני כותבת מייל, למחוק את ה-"sent from my IPhone" כדי שלא ידעו שאני כבר לא במשרד, ואין לי את הקבוצות וואטסאפ של העבודה. ו… אין לי יום כיף חובה! שזה כאילו כל מיני דברים תאגידיים כאלה, פרדוקסים תאגידיים שעינו אותי במשך כל שנותיי כשכירה.
שיר: [מופתעת] יום כיף חובה?
נטע: יום כיף חובה. שכאילו אין לך מה להתלונן על זה, כי זה באמת מלא אוכל, וחוויות חמודות כאלה בכנרת, או באיזה מתחם מגודר, אבל את יודעת, זה קצת מכלאה מפנקת. את קצת אווז.
שיר: וואו. זה נשמע לי מדהים, אבל אני לא הייתי שכירה מגיל 22, כשעבדתי בחברה שמכרה קורסי פסיכומטרי.
נטע: אה, מעניין. איך…
שיר: אה, לא, סליחה. גם בגיל 25 הייתי קצת שכירה. באותה עבודה.
נטע: בלמכור אה…
שיר: כן.
נטע: אוקיי.
שיר: עבודה מזדמנת. אני חושבת… אם עבודה מזדמנת נחשבת להיות שכירה, כי את עובדת במשמרות, וכי זאת עבודה מזדמנת, את יודעת שאת…
נטע: זה לא קריירה.
שיר: בדיוק, זה לא קריירה.
נטע: כן.
שיר: אז למעשה אף פעם לא הייתי - שכירה.
נטע: [מהמהמת] נכון.
שיר: כן יצא שעבדתי במסגרת ש… לא הייתי שכירה, אבל כן היא הייתה, נגיד תשע עד… לא תשע עד חמש, הלוואי. תשע עד חמש לא הייתי מתלוננת. תשע עד כזה אחת עשרה בלילה.
נטע: הממ… כן.
שיר: ואחרי כמה חודשים הייתי כזה, "! Never" בחיים לא. בחיים לא מוכרת את הזמן שלי בצורה הזאת. אבל אני אשמח לשמוע ממך - קודם כל, כי הרי כשאנחנו מדברות על איך להתפטר, זה ברור שזה פונה לשכירים, לאנשים שאינם עצמאים.
נטע: נכון.
שיר: כי אם את עצמאית, את… לא בדיוק צריכה להתפטר. כאילו, את פשוט מפסיקה לענות למיילים. [צוחקות] מעבירה את הטלפון למצב "טיסה", וזהו.
נטע: חודלת מ… נכון.
שיר: אז, מה זה בעצם, איך זה להיות שכירה, קודם כל? כמה זמן היית שכירה? איפה היית שכירה?
נטע: אוקיי, הייתי שכירה מגיל 20 עד גיל בעצם 43. עכשיו אני בת 44. זאת אומרת, רוב חיי הבוגרים.
שיר: וואו. כמו רוב מאזינינו, אני משערת.
נטע: אני, נראה לי. כן. כי יש משהו בסך הכל נוח בלהיות שכיר. גם תמיד טענתי על עצמי שיש לי אופי של שכירה. הייתי, גם כסטודנטית עבדתי ב… אז קראו לזה "לאומי קארד".
שיר: אני גם עבדתי שם. קצת.
נטע: אז זהו, אני חושבת שראיתי איפה, אני נתתי איזה שירות של… שירות מחשוב כזה, טלפוני. עבדתי משמרות. משמרות לילה. אבל זה היה איזה מין עבודת סטודנטים, פשוט מאוד מסודרת. הרווחתי יותר ממה שהרווחתי ב"רייטינג" אחרי זה, נגיד. בגלל כל המשמרות לילה, את מכירה? זה… מקבלים תמיד אה…
שיר: אה, זה 150%.
נטע: כן. אחרי זה "רייטינג", שעבדתי שם גם המון-המון שנים. אני תמיד נתקעת במלא שנים כאילו, עד שאני באמת מואילה בטובי לעוף. "רייטינג" הייתה העבודה הראשונה שלי בתקשורת, וזאת שהכי אהבתי, אני חושבת. כאילו ב…
שיר: "רייטינג" היה, למי ממאזינינו שלא מכיר…
נטע: כן.
שיר: זה היה מגזין טלוויזיה, שיצא פעם בשבוע. אני הייתי משוגעת עליו. הייתי מנויה עליו בראשון, זה היה הרגע הכי טוב בחיים שלי. הרגישו… [נטע צוחקת] זה היה המכתב מהוגוורטס, כל שבוע מחדש. הייתי כזה, "או, מדברים על טלוויזיה ממש ברצינות!". אבל זה גם, לא האמנתי שנותנים לכם להדפיס את זה.
נטע: ממש.
שיר: הרגשתי - "זה רק בשבילי. איך מאפשרים את זה?"
נטע: אני הרגשתי ממש בת-מזל שאני שם. וגם כשכולם עזבו אחרי זה, כי ידענו שהוא כבר עומד להיסגר, העיתון, אז אני עוד נשארתי. כבר עבדתי ב"מאקו", ועוד נשארתי לכתוב שם טור שבועי כזה. וזה היה פרידה נורא עצובה, כי ראיתי איך מדי שבוע הוא מתכווץ, הוא מרזה. זה היה קצת "הוספיס בית" כזה למשהו אהוב, עד שהוא באמת נסגר. וגם ב"מאקו" עשיתי את הדברים שלי שמאוד אהבתי והיה לי כיף מאוד, אבל גם משם הבנתי בשלב מסוים שאני צריכה ללכת. אחרי 10 שנים, אגב. כאילו הייתי שם, הייתי שכירה שם 10 שנים.
שיר: וואו.
נטע: גם כעורכת וגם כ…
שיר: כותבת.
נטע: ככותבת, כן. אחרי זה עברתי לעיריית תל אביב.
שיר: בתור שכירה?
נטע: בתור שכירה.
שיר: אשכרה.
נטע: כן. בתור אשת קריאייטיב וסושיאל. אבל שם הייתי פחות משנה, ועברתי להיות עצמאית. כאילו זה היה איזה מן תחנת ביניים, כי כבר הבנתי, כנראה, שזה פחות בשבילי.
שיר: כן, מרכז גמילה מלהיות שכירה.
נטע: ממש ככה. כן. כן. גם הבנתי שלהיות, כאילו, בניגוד ל"מאקו" שכבר עשיתי מה שבא לי, אז הגעתי לעירייה ופתאום רצו שאני אהיה שם כל יום, וזה היה לא סביר מבחינתי לבוא למקום כלשהו כל יום.
שיר: זאת ממש, אני חושבת ש… זה גם דבר שקרה בקורונה לאנשים, שפתאום פתחו את השערים, זה היה כזה "אתם יכולים לעבוד מהבית". וזה היה מן רגע כזה של תמיד יכולנו לעבוד מהבית…
נטע: [צוחקת קלות] נכון.
שיר: ותמיד אפשר לעבוד מהבית. למה אתם מכריחים אותי לבוא למקום הזה?
נטע: נכון, זה מן איזה אמצעי שליטה מטורלל כזה, שבאמת אין לו, בטח שבמצב הפקקים היום, ברוב המקרים אין לזה פשוט הצדקה. אבל הבוסים מתעקשים על זה וגם, היה נראה בקורונה כאילו זה הולך להישאר.
שיר: כן.
נטע: כאילו, גילינו משהו חדש וככה זה יהיה מעכשיו.
שיר: זה היה נראה כאילו אף אחד לא יחזור אף פעם. לא נהיה מוכנים.
נטע: ולא, מחזירים את כולם.
שיר: [בלחש] די!
נטע: כולם חוזרים עכשיו. כן, עכשיו, בהתחלה זה שלושה ימים, אחרי זה ארבעה ימים, ובסוף המטרה היא שבוע עבודה מלא.
שיר: למה אנשים רוצים שהעובדים שלהם יהיו בעבודה אם הם עושים את אותה עבודה מהבית?
נטע: כי הם שולטים עליהם ככה. הם… כאילו, אני חושבת שיש משהו שהבוס לא אוהב שבאמצע העבודה אני הולכת לפילאטיס, למרות שזה לא משנה כלום בעבודה עצמה. למרות שבשעה הזאתי במשרד הייתי בפייסבוק. [שיר מגחכת] זה גם ככה מה שהם עושים, נגיד, 30% מהיום במשרד? בפייסבוק. אבל לא… לא התאים להם.
שיר: ואיך נראים החיים במשרד? כאילו אם את יכולה לקחת אותי כזה, שעה אחרי שעה לחוויה? [נטע צוחקת] כי אני, באמת, אני… אני מאוד נהניתי מהיום שלי פה, במשרדי התאגיד. מה זה? זה נחמד. אנשים באים, ואת רואה את זה כזה, "אה, אני מכירה אותו. אני מכירה גם אותה".
נטע: קודם כל, יש דברים מאוד כיפיים במשרד. יש איזה הווי חברים. זה איזה מסגרת מארגנת לחיים.
שיר: לגמרי.
נטע: כן. במיוחד אם את במקום שהוא עם… שזה עם אנשים כמוך, וזה גם החברים שלך של אחרי, שזה גם ככה אנשים שהיית נהנית. תחשבי שהיית במשרד עם גיתית - היית יושבת ליד גיתית כל יום במשרד, כאילו… זה, את עם החברה הכי טובה שלך במקום. ואני הייתי המון שנים, עבדתי עם החברים הכי טובים שלי, [שיר מהמהמת] והולכים לאכול צהריים ביחד. יש בזה באמת-באמת הרבה דברים כיפיים. אבל בסוף אין לך… אני, כשאני התחלתי לכתוב ספרים, אז הבנתי שאני צריכה זמן, שזמן זה המשאב הכי יקר לי. אני, מעכשיו, אני גם אמא, ואני גם עובדת במשרה מלאה. אני קבצנית של זמן. הספרים שלי לא ייכתבו בלי זמן.
ואז זה התחיל להיות… זה התחיל להיות - מההווי החברתי שלי, שאני גם נהנית לעשות, כי תמיד עבדתי גם במקומות חמודים, וגם שנהניתי יחסית להיות בהם - זה נהיה מין סד כזה על צווארי. ו… ואת מתחילה לפתח טינה, ומתחילה כאילו, את יודעת, לנטור. וגם, כמובן, ככל שמתבגרים אז את מגלה - כשאת עובדת בעיתונות לפחות - את מגלה את העניין הזה שהמשכורות נורא נמוכות. ושהקצב העלייה שלהם לא תואם את קצב העלייה במקומות אחרים. וזה פשוט, כאילו, [נושמת עמוק] משהו מבאס. נורא. כאילו, כשאת אומרת על "איך להתפטר?" זה לא איזה מאורע כזה של 1 או 100. זה איזה אי-נוחות שמתחילה לבעבע. זה איזה גירוד כזה, זה הטיקט בחולצה [שיר מהמהמת] שמתחיל פתאום לגרד לך. ומשמה זה מחריף.
שיר: אמרת שיש לך אופי של שכירה.
נטע: כן.
שיר: מה זה אומר?
נטע: שאני אוהבת שנכנס… לדעת כמה נכנס כל חודש, ושיש לי קרן השתלמות, ושכולם מארגנים לי את זה.
שיר: זה את יכולה גם בתור עצמאית, סליחה.
נטע: כן, כן, לגמרי, אבל אני צריכה לדאוג לזה.
שיר: כן.
נטע: ואני צריכה, אני לא… כאילו… עכשיו, לא יודעת, פתאום ירד לי עשרת אלפים שקל מע"מ. כאילו זה דברים שאני עוד לא מאופסת עליהם כעצמאית, ושאני לא יודעת בדיוק איך לסדר לעצמי כל חודש וכל חודשיים את ההכנסות ואת ההוצאות, אז זה להתמודד עם דברים שכוללים הרבה טפסים ובירוקרטיה, שגורמת לי קצת לאיבוד הכרה. אבל אני צריכה לאפס את עצמי ולהגיד: "את אישה בת 44. שבי על הפאקינג דו"ח!" [שיר מגחכת] אין ברירה.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: אמרת שלקח לך המון שנים להתפטר. קודם כל, מעניין אותי מתי זה התחיל? כאילו, מתי… זה כמו כל החלטה שאת לא רוצה לעשות? אני מרגישה שהמטאפורה שלי זה הנסיכה על העדשה. שאת כאילו כזה "זאת רק עדשה, הכל יהיה בסדר" ובסוף את כזה "לא, אני לא יכולה להתעלם מהעדשה הזאת, אני נאלצת לעזוב".
נטע: נכון.
שיר: זה תמיד לעזוב. זה תמיד הפתרון להכל.
נטע: נכון. [צוחקת] אני חושבת שזה… יש כמה מקרים כאלה שאני זוכרת. אחד זה, אני חברה באיזה קבוצת פייסבוק של נשים שאני… כבר המון-המון שנים. עכשיו, זה ממש חלק משמעותי מהחיים שלי.
שיר: איזה קבוצה?
נטע: זה ס… אני לא, אסור לי להגיד את השם שלה. יש לזה איזה משהו…
שיר: מה זה, "Fight Club"? את חברה ב"פייט קלאב"?
נטע: כן, כן. משהו כזה. זה כמו "Boys club", רק בלי לאנוס. [שיר צוחקת] כאילו, זה המוטו שלנו.
שיר: כמה נשים חברות בקבוצה הזאת?
נטע: 280, משהו כזה.
שיר: וואו, זה מספר מושלם.
נטע: כן. וזה כבר המון-המון שנים, באמת. מעל עשור, לדעתי.
שיר: די!
נטע: ולפני איזה 8 שנים עלה שם סקר, "כמה את מרוויחה?"
שיר: יואו.
נטע: והרובריקה הראשונה הייתה 0 עד 10,000, אחרי זה 10,000 עד 20,000, 20 עד 30, ומעל 30. וסימנתי את הזה שלי. הייתי בקטגוריה השנייה, ואז כאילו, כולם סימנו. וראיתי איפה אני, וזה יצר משבר מטורף בקבוצה. כי כולן ראו איפה הן.
שיר: וואו, איזה דבר זה!
נטע: זה דבר ממש קשה. ואחרי זה, זה גם, היה לי מהלך דומה במקום עבודה שאני עבדתי בו, אז, זה היה ב"מאקו", שגיליתי שקולגה שלי מרוויחה יותר ממני. די בהרבה.
שיר: וואו.
נטע: כן. עכשיו, זה… זה כאילו יש איזה משהו ש… זה קשר שתיקה כזה, כמה את מרוויחה.
שיר: נכון.
נטע: את יושבת ליד מישהי, ואת יודעת הכל על טיפולי הפוריות שלה, אבל את לא יודעת כמה היא מרוויחה. וזה משרת נורא את ה… תאגיד.
שיר: לגמרי. יש גם בושה סביב כסף באופן כללי.
נטע: נכון.
שיר: וגם פחד.
נטע: נכון.
שיר: כאילו, מלגלות שאת מרוויחה פחות, או לגלות שאת מרוויחה יותר, ואז זה יוצר מתח.
נטע: אז נכון, וזה… אני חושבת שזה… אמרת "בושה", וזה באמת הדבר שהרגשתי. כאילו, הרגשתי את זה, לפני כעס - הרגשתי בושה. אמרתי כאילו "מה? זה… כאילו ככה? זה אני?"
שיר: "זה הערך שלי?"
נטע: כן! והבנתי גם למה, למה מתביישים להגיד ולחשוף את מנגנון השקרים הזה. כי יש בזה משהו שאת נורא נשמרת לעצמך עם המידע. [שיר מהמהמת]
וזה לא הוביל אותי להתפטרות, כי אני לא באמת יכולה להתפטר. אני לא יכולה להיות עצמאית מהסוג של "אוקיי, אז עכשיו אין לי עבודה לחודש". אני חייבת שייכנס לי כסף כל חודש. יש לי משכנתא. יש לי… כאילו, אני מנהלת משק בית יחידני. זה, אני חושבת שזה קצת אחרת, כאילו, בגלל זה גם רוב העבודה שלי כרגע היא… שוב, אני מגדירה את עצמי כסופרת ועיתונאית, כי זה ההגדרות שאני אוהבת. הפרנסה שלי? האמיתית? העוסק מורשה? זה כתיבה שיווקית. זה לא, זה. אני כותבת ניוזלטרים, כותבת פוסטים לאנשים. אני עט להשכרה כזה למי שצריך. וזה כאילו נורא לא זוהר, אבל זו האמת. והיא אמת חשובה, לדעתי, במציאות שבה אני שמה ב-stories רק טורים וספרים. [שיר צוחקת] אז זה גם, אגב, כשאנחנו מדברות על התפטרות, זה גם מחיר קצת של התפטרות - שאני לא עושה את ה… הדבר שהכי כיף היה לי לעשות זה עיתונות, ואני לא עושה את זה יותר. אני כותבת את הטור שלי, אבל אני לא… אני לא עובדת בעבודה שאני אוהבת. אני מרוויחה כפול, אבל אני לא עובדת במה שאני באמת-באמת נהניתי ממנו.
שיר: רגע, אז ההתפטרות בעצם הגיעה נטו ממקום כלכלי? ככה זה נשמע?
נטע: אני מרגישה שזה לא סבבה להגיד ממקום כלכלי, כי תמיד מחפשים את המניע שמתחת לכסף? [שיר מהמהמת] כסף הרי זה לא דבר רגשי. את אמורה לתת דברים אחרים, אבל הרבה מזה היה כסף.
שיר: די!
נטע: הרבה מזה היה כסף, ו… אבל כן, גם התחושה שאני תקועה. ושאני רוצה, שאני כבר לא באיזה הזדהות עם ערכי הארגון. שאם הייתי בהתחלה עיתונאית שכתבה ספר, אז אחרי זה עיתונאית וסופרת, ועכשיו בא לי להיות סופרת ועיתונאית. לא בא לי… באמת נוצר פער אינטרסים. לא, זה לא מה ש… זה לא הפנים שבא לי להיות יותר. אני רוצה לעבוד במותג שהוא אני. לא במותג שלהם.
שיר: זה נראה לי באמת השורש של עצמאות, באיזשהו אופן. שאני משקיעה את הזמן שלי בעצמי. יש לי זמן מוגבל. יש לי זמן מוגבל גם ליצור, ואני רוצה, את יודעת, לראות את הסוס של עצמי מתחרה, ולא לטפח את הסוס של "מאקו" או "רייטינג", או כאילו…
נטע: בדיוק. וזה כאילו, הבנה שהיא נהדרת בשבילי, אבל היא לא… היא באמת לא משרתת כל-כך את הארגון, שזה המקום שאני רוצה לצמצם כמה שיותר את השהות שלי בו, על מנת ללכת לעשות את הדברים שמעניינים לי. אז זה פחות מתאים יותר כבר, הביחד הזה.
שיר: ואיך זה מרגיש להמשיך לעבוד בארגון? כי אני משערת שזה… את לא הבנת את זה והיית כזה "אוקיי, אז אני אתפטר מחר". [נטע מגחכת] איך זה מרגיש, כאילו, המתח הזה בין להיות בארגון, ועוד כזה שנשמע שהיה לך כיף בו…
נטע: מאוד!
שיר: לבין באמת הרגש הזה של "אני צריכה להיות בבית ולכתוב ספר. אני לא יכולה לעשות את החרא הזה". גם בטוח קיבלת מדי פעם… את אומרת שמאוד אהבת עיתונות, אבל אין מה לעשות, אני בטוחה שמדי פעם…
נטע: נכון.
שיר: …הגיעו דברים לכתוב שהיית כזה "מה זה קשור אליי? מה זה מעניין אותי? הראש שלי בכלל עם הדמויות של הספר שלי". שאגב, וואו! [נטע צוחקת] "איפה את בקיץ?" לכו לקרוא!
נטע: תודה.
שיר: כאילו, לכו לקרוא את כולם, אבל "איפה את בקיץ?" וואו. ממש… אני לא יודעת אם אהבתי אותו כי הוא היה הכי טוב בעיניי, או כי היו בו לסביות, [נטע צוחקת] מה שהפך אותו להכי טוב בעיניי.
נטע: גם וגם, כן.
שיר: כנראה שגם וגם. אבל כאילו, איך זה להמשיך לעבוד כשיש לך את המחשבה הזאת? שאני חושבת, מהחברות שלי שהן שכירות, שאני הרבה פעמים שומעת כזה "איזה סיוט! אני חייבת ללכת הביתה! אני שונאת את המקום הזה! אני שונאת את המקום הזה!" ואז התגובה שלי היא תמיד "אז תתפטרי". זה כזה, "לא". וזה עוד 4 שנים עכשיו של סבל ושל כאילו…
נטע: נכון.
שיר: יש ימים יותר טובים, יש ימים פחות טובים, יש ימים שהם כל-כך טובים שאת כזה "אוי, איזה שטויות, אני בכלל לא רוצה להתפטר". ואז… איך מנהלים את המתח הזה?
נטע: כאדם מדור ה-X, שאני באמת בן-אדם חרוץ, אחראי ומזדהה עם ערכי ארגון, בשבילי זאת הייתה חוויה חדשה, להיות במקום, כשכל הזמן בא לי להיות במקום אחר. זה באמת, זה קצת כמו זוגיות גוססת באיזשהו מקום. וזה לא היה, זה בכלל-בכלל לא היה קל לי. אבל בגלל שגם הייתי שם המון שנים, וכבר די עשיתי מה שרציתי, אז נגיד לא הייתי חייבת לקבל כתבות שלא רציתי. ואם היה משהו עם תחקיר אז היו מביאים לי מישהו שיעשה את התחקיר. זה היה מין פינוק כזה כבר, אז כן צמצמתי את הדברים שלא רציתי לעשות, אבל זה יצא שלא עשיתי הרבה. ואז גם הרגשתי אשְׁמה על זה שבעצם - רגע, משלמים לי את אותו כסף ואני עושה… לא עושה… עושה פחות. ואז גם מצד שני יש את ה"אבל משלמים לך חרא כסף! ואת כבר יודעת את זה בגלל שגילית כמה אחרים מרוויחים". אז זה שוב, זה יוצר איזה מן, זה יוצר איזה בליל רגשי שהוא נורא סבוך. אני באמת המון שנים הייתי ב"רגע, אז מתי אני אתפטר? מתי אני אתפטר?"
שיר: וכשגילית שהקולגה שלך מרוויחה יותר ממך, לא חשבת לבוא לבוס שלכם ולומר לו, לה "היי, היא פשוט מרוויחה יותר ממני. כנראה התבלבלת. אם אפשר עוד כסף, לכל הפחות כמו שהיא מרוויחה?"
נטע: עשיתי את זה. התחלתי לבכות [מגחכת] במשרד מול ה… זה, כן.
שיר: ברור. אני גם הייתי מתחילה לבכות.
נטע: אז כן. זה היה… זה היה מאוד, מאוד לא ענייני. לא קיבלתי את העוד כסף.
שיר: מה הוא אמר? איך הוא הסביר את זה שהיא מרוויחה יותר ממך?
נטע: שככה זה, זה שפשוט ככה זה התגלגל. בן-אדם, קודם כל אמר לי "את לא יודעת את זה, זה בכלל לא נכון". היה איזה… היה כאילו איזה הכחשה. אבל אני כן ידעתי את זה. וגם, האמת היא שיש… את יודעת, בן-אדם בא ומאיים שהוא יעזוב, אז מעלים לו את השכר וזה. יש… השכר הוא מתגלגל, השכר ועלייתו זה דבר שמתגלגל באופנים שונים, בארגונים. לכל עובד יש את המסלול שלו. ואני פשוט הייתי במסלול שונה משלה. אבל אני הייתי במסלול שבו חשבתי שהם דואגים לי.
שיר: כן.
נטע: ושאוהבים אותי, אז יתנו לי כמה שנותנים למישהי אחרת, בגלל שאני חשובה, וכי אני אהובה, וכי המחויבות שלי מובילה למחויבות חזרה.
שיר: כן.
נטע: אבל האמת היא שבשנים האחרונות זה לגמרי נסדק. גם עם הקורונה וגם עם מבצעים, כל פעם הם מורידים 10% מהשכר.
שיר: כן? בכל התחומים?
נטע: ב… אני יודעת שזה בתחומים של עיתונות, אבל לא רק.
שיר: וואו.
נטע: שכאילו אומרים לך, "אוקיי, עכשיו פרצה מלחמה. אין לנו מה לעשות, אנחנו"… יש כאלה שהוציאו גם לחל"ת. לא בחברות שאני עבדתי בהן, אבל בהרבה חברות שאני מכירה הוציאו לחל"ת. ואז תמיד החישוב שלך בלהיות שכירה, זה "אוקיי, אני מרוויחה פחות, אבל יש לי ביטחון". ופתאום את מגלה שאין לך ביטחון, אז למה שתרוויחי פחות?
ושוב, זה גם העניין הזה של המחויבות, הוא גם התערער אצלי גם מהנושא של השכר, וגם מהנושא של ה… כל הזמן הורדות, וכל הזמן התחושה של חוסר הביטחון, היא חלחלה מעוד מקומות. משהו מזדחל כזה של "אני לא יודעת איפה אני אהיה".
שיר: ומתי קיבלת את ההחלטה להתפטר? כאילו, מתי יכולת לומר "זהו, החלטתי, אני לא מתלבטת יותר, אני לא מתייסרת יותר ב'אולי', אלא די, אני הולכת"?
נטע: אני קיבלתי את ההחלטה הרבה לפני שזה קרה בפועל, כי אני פשוט עברתי גירושים, וזה עיכב את זה. כי…
שיר: קיבלת את ההחלטה להתפטר, ואז קיבלת את ההחלטה להתגרש?
נטע: ובחרתי להתגרש קודם.
שיר: וואו.
נטע: ו… כי אין מה לעשות - להתגרש, זה משהו שיותר קשה. כאילו, אי-אפשר לעשות את שניהם ביחד.
שיר: כן.
נטע: אוקיי, זה גם איזה… שניהם זה גורם מארגן בחיים. זה… מי שעושה את זה ביחד, אני לא יודעת איך הוא לא מתמוטט. ואמרתי: "אוקיי, אני אטפל קודם כל בגירושים, והעבודה זה בינתיים יהיה איזה מין עוגן קבוע בשבילי, שהוא כן משמעותי, והוא כן בסך הכל חוויית חיים חיובית שלי". אבל אני זוכרת שכן, כל הזמן… כל הזמן הקבלתי ביניהם בראש, ואמרתי, איזה קטע שאני כאילו, באה ל… שאני עברתי גירושים וזה לא… אין מצב שאני אבוא ואגיד 'תקשיב, אני החלטתי לעבור למערכת יחסים מתחרה ואני… בה, אני רוצה ל… אני הלכתי ל… אני יוצאת להתחלות חדשות'. כאילו, אין. ברור שזה דבר נורא נורא רגשי. אבל מה שלא ברור זה שבפיטורים את אמורה להתנהג ככה. כשאני באתי, אני בן-אדם שבוכה כשלא נותנים לי כסף. כאילו, אני - יש לי את כל הרגשות. יש לי כעס וטינה, וצברתי כל כך הרבה פגיעות, אפילו יותר מזוגיות. כאילו, זה דברים שהם נשארים איתי. אבל אני אמורה להתייחס לזה כאל איזה מהלך רציונלי. שהיחס בו, והיחסים בו הם רציונליים, למרות שזה הדבר הכי רגשי שיש.
שיר: ברור. זה גם מערכת ש-א' מחזיקה… את נמצאת שם רוב היום.
נטע: כן.
שיר: את כנראה נמצאת שם יותר זמן, אם אני חושבת כמה שעות זוגיות יש לבן-אדם נשוי עם ילדים, שעובד במשרה מלאה ביום, כמה זה?
נטע: נכון.
שיר: חצי שעה? אני באמת אומרת.
נטע: כן.
שיר: כאילו נטו זמן שלכם לדבר. כמה זמן? באמת.
נטע: כן.
שיר: נראה לי מעט.
נטע: נזכרים ששונאים אחד את השני רק בשבתות. [צוחקות] זה בדרך כלל הזה.
שיר: לעומת עבודה, שאת נמצאת בה כל הזמן. וגם היא באמת, מידת ההצלחה שלך בה מסמנת את הערך שלך.
נטע: נכון.
שיר: שזה המקום הכי פגיע שלנו.
נטע: נכון. ואני זוכרת שפעם עשיתי עם… כשצליל אברהם עבדה איתי ב"מאקו", ועשינו ביחד איזה "טיפים לאנשים שעובדים במשרד", שאחד מהם זה היה, קראנו על זה הרבה כתבות, על זה, "אל תבכי במשרד. אם את רוצה לשמור על הערך שלך, אל תבכי". ועשינו גם איזה שרטוט כזה של רחלי רוטנר, של "באיזה מצב… איפה כדאי לך לבכות? בשירותים, בזה וזה". בלי לחשוב לרגע של, איזה מקום נורא זה שאסור לי לבכות בו? איך אני, שליש מהחיים שלי במקום שאני צריכה להידחס לתא שירותים כדי לבכות בו? זה לא… זה לא הגיוני בכלל.
שיר: אסור לעשות עוד המון דברים. אני, כשעבדתי במשרד, מאוד הפריע לי, אני נזכרת עכשיו, זה. הפריע לי קודם כל המטבחון. [נטע צוחקת] זה ממש הגעיל אותי.
נטע: כן.
שיר: כאילו, זה ממש הגעיל אותי, ש… נגיד עכשיו זה היה לי מקסים לאכול פה צהריים. אבל כאילו שיום אחרי יום אני צריכה לאכול בתנאים האלה. כאילו זה ממש הפריע לי. הפריע לי שאי אפשר לעשות שנ"צ.
נטע: נכון.
שיר: ששנ"צ זה דבר לא לגיטימי. שכאילו אני חושבת - אם אני עייפה, ואני צריכה לישון שעה, ואני אעבוד את השעה הזו, אני אתן לכם אותה. השעה היא שלכם, אתם תקבלו אותה. אבל אם בן-אדם ישן באמצע העבודה זה כזה, "מי זה האפס הבטלן העצלן הזה?" [נטע צוחקת] אני כזה "אני לא. אני פשוט רוצה…" כאילו זה בעצם איזשהו מקום ש… מבודד אותך מהאותנטיות שלך מול עצמך במובן הזה של כאילו, את אומרת… "אני לא, אני לא יכולה לעשות מה שבא לי".
נטע: לא.
שיר: אני לא יכולה. אני חייבת לעמוד באיזשהם חוקים של בן-אדם "סביר" מומצא. וכולנו מעמידים פנים שאנחנו, שאנחנו לא בוכים, שאנחנו לא עייפים, שאנחנו… אני, אני גם הייתי צריכה להעמיד פנים שאכפת לי מהעבודה. [נטע צוחקת] אני גם הייתי צריכה לעשות כאילו זה מעניין אותי. פשוט הייתי כזה "לא אכפת לי, ואני לא רוצה להיות פה". ומאוד הפריע לי, זה שאם אני מאחרת ברבע שעה, שלאחר ברבע שעה זה בעיניי…
נטע: זה לא לאחר.
שיר: זה לא… זה גם… זה גם, אני מבוגרת. אנחנו אנשים מבוגרים. אם אני נמצאת פה 13 שעות ביום ואיחרתי ברבע שעה, לא קרה כלום. אפשר פשוט לא לדבר על זה. והיו נוזפים בי, ואומרים לי: "את איחרת ברבע שעה, וזה ישיבת בוקר שלנו". וכאילו פשוט, את ילדה קצת.
נטע: נכון.
שיר: את כאילו נאלצת להיות ילדה שוב.
נטע: זה לא סתם שיש את הטרמינולוגיית משפחה. יש… את כשכירה, את במצב מוחלש מובנה במערכת, והטרמינולוגיית משפחה היא הדבר שמדגים את זה הכי טוב. כי העובדים הם הילדים, והמנהלים הם ההורים, והם שמים אותך באיזה מקום אינפנטילי שמענישים אותך, או שנותנים לך פרסים. ובגלל זה יש משהו בלהתפטר שהוא אקט של השבת כוחות. של agency. כאילו שאת באה, את מתפטרת, את אומרת: "אה, אוקיי". כאילו, אז אני בעצם אדם חופשי בעולם.
שיר: אני קובעת.
נטע: כן.
שיר: על הזמן שלי.
נטע: כן.
שיר: לי יש כאילו רק חוויות כאלה משכירוּת. אבל מה הכיף?
נטע: אני הרגשתי מאוד מוגנת. זה… אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל היה איזה נגיד פעם אחת שמישהי תבעה אותי?
שיר: מה?!
נטע: איזה כוכבת ריאליטי תבעה אותי. זה כאילו… לא בא לי להגיד את השם, כי אולי זה יעורר איזה שדים ממרבצם, אז אני לא…
שיר: את לא צריכה להגיד.
נטע: יש… אם את שמה את השם שלי ב"תולעת משפט", את תמצאי את זה ב… [צוחקת] ישר.
שיר: אני בהלם שיש אותך בפסקי-הדין והחוקים.
נטע: ויש! יש! וזה מישהי שתבעה אותי, תבעה את "מאקו" על איזה משהו, ואותי בנפרד על טור שכתבתי, שבמסגרתו כיניתי אותה "סלב מדרג בינוני". היו שם עוד דברים שהפריעו לה, אבל זה היה העיקרי. ואני ממש הגעתי ארבע פעמים, עמדתי מול שופט, והייתי צריכה להסביר לו מה זה "סלב מדרג בינוני". [שיר צוחקת] הוא גם, השופט, לא האמין שזה דבר שקורה לו. והיא התעקשה ולא ויתרה. ועברתי עם זה סאגה של איזה שנתיים.
שיר: ואיך זה נגמר?
נטע: זה נגמר בזה שאני אמרתי לו בסוף, באחת העדויות שלי: "תקשיב, זה לא שיפוט לגופו של אדם, אלא לגופו של פרסום. 'סלב מדרג בינוני' זה בן-אדם שאבא שלי לא מכיר, אבל אני כן". זה… זה הכל. ואז… ובאמת, כאילו, ניצחתי, אבל היא…
שיר: והיא הייתה צריכה לשלם גם הוצאות משפט? איזה…
נטע: ל… כנראה ל"מאקו", אני לא יודעת איך זה נגמר, אבל אני הרגשתי בטוחה ומוגנת. היה לי סוללת עורכי-דין שלמה מ"מאקו" ומ"קשת". לא הייתי לבד לרגע. אמרו לי לאן לבוא, ואמרו לי "אל תדאגי" ו"הכל יהיה בסדר". לא… לא הייתי צריכה לשלם שקל, גם אם הייתי מפסידה.
שיר: מדהים.
נטע: כן. ועכשיו אין לי את זה, עכשיו אני לבד.
שיר: מול כל תביעות ההשתקה.
נטע: כן. [צוחקת] כן.
שיר: ומול כל הדברים שדיברת עליהם קודם, על זה שאסור לבכות וזה… איך שומרים על עצמך בפני הדבר הזה בסביבה…
נטע: אני חושבת שבדור… בדור שאחריי זה כבר קצת השתנה, כי בפעמים שהייתי מגיעה למשרד ב"מאקו" כולם היו בוכים כל הזמן. זה היה ממש ה… חברה שלי שהייתה אז עורכת, היא אמרה לי שהם היו… פשוט העובדים הצעירים, כאילו עומדים בתור להגיד לה שהם נפגעו ממשהו, להגיד לה שזה, שזה הדבר הכי חמוד והכי צעיר והכי Gen Z, כאילו, שלא… שעומד על שלו, כאילו ולא רוצה כבר להיות איזה "Girlboss" כזה, זה לא מעניין אותם. אז אני חושבת שמהבחינה הזאת דברים כן השתנו. אבל המשכורות לא. [מגחכות]
שיר: אבל איך את שמרת על עצמך בסיטואציה הזאת? בסיטואציות האלה?
נטע: אני חושבת שזה מתאים לאופי הכללי שלי, של לשמור הכל בבטן ולהוציא בפאסיב-אגרסיב, אבל זה לא דבר בריא. וזה דברים שאני… כאילו תהליכים בחיים שאני מנסה לשנות. [מגחכות] ואני חושבת שגם חלק מהזמן היו… היו אנשים שהתקרבתי אליהם, והיו חברים מספיק טובים שלי על מנת שאני אוכל… גם אם הם היו בוסים שלי, שאני יכלתי פשוט להגיד להם בכנות מה אני מרגישה.
שיר: ומקבלים את זה, או שמסתכלים עלייך כ"זה לא מה שאנחנו עושים פה, אנחנו עובדים. זה לא סביבה רגשית"?
נטע: מקבלים את זה בעיתונות. אני לא יודעת איך זה הולך עכשיו בחברות הייטק ו… או משהו אחר. כי אני באמת, אין לי… אין לי מושג איך זה הולך שם. אבל אצלי, כאילו, במקומות שזה קרה לי, זה עבר בסדר, גם התפרצויות רגשיות. לא רבות, אבל הם כן היו… עברו. החליקו לי.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: דיברנו על איך קיבלת את ההחלטה. החלטת להתגרש, ואז התגרשת.
נטע: נכון.
שיר: איך התפטרת?
נטע: ההתפטרויות שלי, זה לא… לא היו ספונטניות. אף פעם. אני תמיד, או שאני מוצאת עבודה אחרת, או שאת העצמאות אני נורא תכננתי ברמת "הבריחה מאלקטרז", כן? [שיר מגחכת] שקל לשקל, ויום ב… כל יום ידעתי מה אני עושה, ואגרתי לעצמי פרויקטים וריטיינרים, והודעתי, והלכתי, וחודש אחרי זה פרצה המלחמה והכל התבטל. [צוחקת]
שיר: די.
נטע: כן, זה היה ממש דפיקה. אבל הסתדרתי, כן? עברתי… כן נדדתי לי מפרויקטים לפרויקטים, אבל בשביל בן-אדם לחוץ כמוני זה לא דבר… זה לא חיים טובים. אני כן צריכה את הקביעות ואת הלדעת מה קורה. איך עשיתי את זה? עשיתי את זה ב… כאילו, בלי גרם ענייניות. עם חיבוקים. עם בכי. וגם תמיד קצת נשארתי. כאילו גם ב"רייטינג", עזבתי והמשכתי לכתוב טור. ב"מאקו" עד היום אני כותבת טור.
שיר: טור מצוין.
נטע: תודה. ובעירייה הייתי פחות משנה, ועד היום אני עושה להם פרילאנס. אני, בגלל זה אני לא יודעת אם אני בדיוק מתפטרת. אני תמיד משאירה איזה חוט, איזה מיתר. אני כאילו, אני לא… אני ההפך מאדמה חרוכה. אני… גם במערכות יחסים. אני… המערכת יחסים היחידה שלי שהסתיימה בחסימה ובנתק מוחלט, זה עד היום לוחץ לי, שאני לא יכולה להסתכל אחורה, אני לא יודעת מה קורה.
שיר: וואו. מפתה שלא [כך במקור] לשאול על זה, [נטע צוחקת] אבל זה לא נושא הפרק ולכן אני אתאפק. היו פעמים שכאילו אמרת "היום אני אתפטר" ולא הצלחת לעשות את זה?
נטע: כן.
שיר: כאילו…
נטע: כן. היה, כאילו אמרתי שאני לא מתפטרת ספונטנית ואני חושבת שחבל. כאילו אני חושבת שיש רגעים בחיים שצריך להתפטר בהם ספונטנית. הייתה לי… היה לי… בפעם היחידה בחיים שהייתה לי בוסית מתעמרת, אני זוכרת שהיה איזה יום אחד שכולם דיברנו על זה שהיא מתעמרת כמובן, והרגשנו קורבנות של הבוסית המתעמרת, ויום אחד היא פשוט שלחה לי מייל נורא מגעיל על טקסטים שכתבתי והיא [בטון סרקסטי] "מתביישת שדבר כזה מופיע", משהו שאת לא יודעת אם זה חצי גלישה פסיכוטית וחצי התקף זעם, ואני ממש זוכרת את עצמי אומרת "נטע, קומי עכשיו, לכי למשרד שלה ותגידי לה ש… שתלך, כאילו, שאת הולכת. תקומי ותלכי". אבל ישר אחרי זה [בטון חושש] "אבל רגע, אבל אני מנסה להיכנס להריון, ואולי אני לא אמצא אחרי זה משהו", ו… ולא עשיתי את זה, ואני חושבת שחבל. אני חושבת שיש משהו בלעשות משהו לא שקול ולא מתוכנן, לעשות משהו כזה, לעמוד על שלי, להגן על עצמי, שהיה מאוד בונה לי משהו מבפנים. בשלד מבפנים. זה היה טוב לי אם הייתי עושה את זה. אבל פשוט לא הבן אדם שאני.
שיר: כן, בגלל שאם את עושה את הדבר האימפולסיבי הזה, אז כן נרשם לך איפשהו בנפש שאת שרדת את זה.
נטע: כן.
שיר: הנה, עשיתי את זה, אמרתי לה "Fuck you" ועכשיו יש לי את זה ב… זה אחד מה-weapon of choices שלי. weapons of choice.
נטע: ממש, כן. אני גם כאילו הייתי שם בשביל עצמי. הגנתי על עצמי כמו שהייתי מגינה על הילד שלי, ועשיתי את הדבר הזה הלכאורה לא רציונלי, אבל הגנתי על כבודי. איכשהו.
שיר: יואו, זה הזכיר לי - העבודה האחרונה שלי, שאני לא יודעת אם זה נחשב שכירה, אבל הייתי מלצרית לפני הזה, וזה כאילו מבחינתי היה ה-lowest שהגעתי אליו, בגלל שזה היה גם מלצרות מגעילה.
נטע: איפה?
שיר: זה היה מלצרות… ב"שמעיה", בפלורנטין. והייתי צריכה לבוא ב-10 וחצי בבוקר, הייתי אז צמחונ… הייתי אז טבעונית, [נטע מגחכת] והייתי צריכה לנקות גיגית מל… עם שאריות של בשר טחון, ואני זוכרת שכל בוקר הייתי פשוט, כאילו, מנקה את הגיגית ואומרת לעצמי: "העבודה הבאה שלך, את מקבלת כסף על מילים שכתבת. זאת הפעם האחרונה שאת עושה משהו שהוא לא כתיבה". ואז עמדתי במטבח של ה… זה איזה יום, כבר היה חורף, והיה לי חוק של עבודות מזדמנות - בגלל שהשאיפה שלי באמת הייתה לכתוב ולהתפרנס מכתיבה, אז היה לי חוק שאני לא נשארת בעבודה שאינה כתיבה יותר מחצי שנה. כאילו בגלל שהייתי כזה "אני לא רוצה להתרגל. אני לא רוצה זה".
נטע: יפה.
שיר: זה לא יכול להיות בטוח. זה לא יכול להיות טוב. אחרי חצי שנה - ביי. ודווקא כאילו כמה שזה היה עבודה מבאסת, אהבתי אותה. כי בניגוד, נראה לי, לכל עבודה אחרת, כשאת ממלצרת את סוגרת את הדלת של המסעדה מאחורייך, ואת לא…
נטע: לא חושבת.
שיר: …חושבת על זה. זה נגמר. שזה פריווילגיה שנגיד בעצמאות אין. את חושבת… אַת העבודה, אז את חושבת על העבודה כל הזמן.
נטע: נכון.
שיר: ואני זוכרת שכאילו עמדתי במטבח והייתי כזה, "כמה זמן אני כבר פה?" וספרתי, והייתי כזה [המומה] "שבעה חודשים!" ובאותה שנייה הסתובבתי למי שהיה המנהל של המסעדה, והייתי כזה, "שבוע הבא אני לא אוכל להגיע יותר, [נטע צוחקת] אני מתפטרת. אתם צריכים למצוא מחליפה". ואז הוא אמר "למה?" ואמרתי "כי מצאתי עבודה בכתיבה". שקר! לא מצאתי! פשוט שיקרתי, ואז באמת הלכתי למצוא. כי הייתי כזה, אני לא… עשינו… כרתנו ברית, אני והדיסוציאציה שלי [נטע צוחקת] בזמן שאני מנקה בשר טחון מגיגית.
נטע: ורגע, היום את מתגעגעת לפעמים?
שיר: ל… למַלצר?
נטע: כן.
שיר: האמת שכן. כאילו…
נטע: זהו. יש בזה משהו… כאילו נטול מחשבה ו…
שיר: אני חושבת שזאת הייתה… זה מצחיק, בגלל ש… את יודעת, זאת כזאת פריבילגיה… נוסטלגיה, כאילו, יש בה משהו מעצבן. כי אני זוכרת שכשמלצרתי שנאתי את זה. ועכשיו אני חושבת על זה באיזשהי נוסטלגיה, ואני חושבת, אם באיזשהו פרק של "מראה שחורה", "אני המלצרית" הייתה יכולה לשבת פה, היא הייתה אומרת לי: 'תסתמי ת'פה! פשוט תסתמי ת'פה!'. אבל כן, אני מתגעגעת לשלוות נפ… בחיים לא הייתי נוכחת בחיים שלי כמו שהייתי כשהייתי מלצרית. בשנייה שהייתי סוגרת את הדלת הייתי כזה, "זה רק הזמן שלי. זה נטו החיים שלי, ואני לא דואגת משום דבר", וזה היה כיף.
נטע: זה ממש כיף. אני, אין לי את זה. עכשיו יש לי את זה בגלל שאני לא כותבת ספר, אבל כשאני כותבת ספר זה תמיד איפשהו ב-back of my mind, ואז זה… יש לך שכבות של דברים שתמיד נמצאים לך במוח. וזה בלתי נסבל. את לא יכולה להגיע לרגע הזה שדלת נסגרת מאחורייך, ואת יושבת מול הטלוויזיה ולא חושבת על כלום.
שיר: וגם כשאת עוסקת במשהו יצירתי אז כל דבר גם מזין את זה. כאילו, את לא יודעת מה יפתח את זה.
נטע: נכון.
שיר: אני כזה, "אה, אוי, זה רעיון. זה מזכיר לי את ה…"
נטע: "אני צריכה לרשום את זה ב-note".
שיר: כן.
נטע: ועזבי את זה שאת עכשיו, כרגע, בקולנוע או עושה משהו כיפי. לא, זה צריך ללכת ל-note.
שיר: איך בן-אדם יודע שהוא צריך להתפטר?
נטע: אממ שאלה מצוינת. כאילו, אני חושבת שיש את התשובות הברורות מאליהן של [בטון של מיאוס] אתה לא יכול יותר, שזה כבר משהו ש… שזה לא מה שאנחנו מדברות עליו. זה… כי הרי רוב האנשים נשארים תקועים בעבודות מלא-מלא שנים, וגם אם לא כיף להם ולא טוב להם. אני חושבת שזה, השאלה של להתפטר, היא גם מקפלת בתוכה כל-כך הרבה מחשבות על ערך עצמי, ועל מה אני יכול לעשות, ומי ייקח אותי, ואיך אני אסתדר במקום חדש, ואולי אני זקן מדי ואולי… ואיפשהו צריכה להיות איזשהי השלמה ואמונה בעצמך שאתה תצליח, כאילו, ל… שאתה יכול. ואם אתה יכול להתפטר אז אתה תתפטר. כאילו זה לא "מתי אני צריך להתפטר" כי יכול להיות צריך להתפטר שנים. זה "מתי אני יכול להתפטר". מתי הנפש שלי יודעת שאני אסתדר, אני בסדר.
שיר: וואו. איך את עשית את זה?
נטע: אז אני… אז אני מהאסכולה שתמיד באמת מתכננת את ה"אחרי". או את העבודה הבאה או את הפרויקטים הבאים. לא עשיתי את זה ספונטנית כי, כי זה באמת, זה פריבילגיה, להתפטר. להתפטר בלי ללכת לשום מקום, או בלי אה… זה, זה או שיש עוד משכורת בבית או שלא… את יודעת, אין משכנתא או אין… זה. ולי אין את הדברים האלה. אז כן תמיד הקפדתי שיהיה לי, לא… אולי לא את כל האבנים קדימה, אבל את שתי האבנים הקרובות. אבל אני חושבת שאיפשהו גם הספרים עזרו לי לבנות איזשהו מהלך של זהות מובחנת. ושל אמונה בזה שאני לא צריכה להיות רק חלק ממשהו גדול, שאני… שאני חלק קטן שמייצג אותו, ושעושה את זה אחלה. ועל זה שיש לי גם… שיש לי גם את עצמי. שיש לי גם מה לתת, מה למכור. כאילו מעצמי, אני לא יודעת אם זה באמת… נו… יוכיח את עצמו בסוף, כי את יודעת, בשנה וחצי הזאתי של העצמאות, אני עוד לא… עוד לא יודעת אם זה ככה, אם זה יישאר, אם אני אצליח.
שיר: לדעתי, בטוח שכן.
נטע: הלוואי. [צוחקת]
שיר: דיברנו על עבודה כמשהו שמעניק ערך, את יודעת, סביב כל העלאת שכר וזה, ויש בזה גם משהו, זה כמו מערכת יחסים לא בריאה במובן הזה שאת… אם את עובדת בעבודה אחת במשך המון שנים, כל הערך שלך נגזר מתוכה ואת ממש צריכה… זה כמו לנהל רומן עם עצמך, כאילו בצד של "אני צריכה את הערך שלי ממקום אחר, שהוא לא בהכרח רק העבודה האחת הזאת, כדי להאמין שאני בכלל יכולה לעשות את זה".
נטע: נכון. כן. אני חושבת שכשהערך נגזר מעבודה ספציפית ולא ממקצוע, כי אם הערך הוא נגזר ממקצוע אני יכולה לעשות אותו בכל מיני מקומות. אם הערך שלי נגזר מזה שאני כותבת אז אני יכולה לכתוב פה ואני יכולה לכתוב שם וזה. אבל אם באמת הייתי נשארת רק ברמת הארגון, והערך שלי היה נגזר רק מהשתייכותי לארגון מסוים, זה היה באמת… איך עוזבים? אי-אפשר. אז אני אסירה.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: אז איך פרקטית מתפטרים? כאילו מה…? אני עכשיו בן-אדם שרוצה להתפטר. מאזין לנו עכשיו אדם בהייטק, בשירותים, עם אוזניות בזמן שהוא משקר שהוא לא מרגיש טוב. [נטע צוחקת] הוא פשוט חייב שנייה להפסיק לכתוב קוד, או מה שהם לא עושים שם. איך באמת כאילו עושים את זה?
נטע: טוב, יש כל מיני עצות פרקטיות של "תלבש חולצה אדומה", "תבוא בימי שלישי אחרי שהבוס שמח ותגיד זה"… אבל יש בי משהו שאני, לפחות האופן שבו אני מאמינה שאני התפטרתי, עשיתי את זה כמו שעבדתי. כלומר, הייתי… הייתי בן-אדם אחלה, ונדיב, ורגיש, והיה לי את הנכס הזה שלי בעולם העבודה, ולכן יכלתי להתפטר, או יכלתי להישאר, או יכלתי לעשות מה שבא לי, היה לי את הדבר הזה. ו… [פאוזה] אני חושבת שבאמת לא לבוא כדי לסגור חשבונות, ולא לבוא בשביל להיכנס למשהו… כאילו שוב, הדבר הזה של לא להשאיר אדמה חרוכה. בוא, תהיה רגיש, תהיה אחלה, תהיה חמוד, תרגיש שכולם בעדך, ותהיה בעד המקום שאתה עוזב. תעזוב בחיבוק. זה תמיד, לדעתי, מה שכדאי. אבל כמובן גם ללכת לעבודה אחרת, אם אתה רוצה להישאר שכיר.
שיר: אמרו לך לא להתפטר? אמרו לך "לא, אל תעשי את זה, ננסה לש…" כאילו היו רגעים כאלה?
נטע: היו רגעים כאלה, וגם באמת הייתה לי תחושה… תחושה שאני מצערת. ותחושה שאני… שמרגישים ממני בגידה ונטישה. היו לי… היו לי, כאילו, רגשות נורא לא נעימים. בהתפטרות. גם כי אני מסוג האנשים שלא נעים להם, וגם כי, שוב, זה קשה… קשה לעזוב. קשה. זה כמו שקשה להיות מפוטר, שאת ישר מרגישה את זה עלייך. את מרגישה נטישה ודחייה. ו… וגם הבוס או הבן-אדם שאת… הבוסית, הבן-אדם שאת מתפטרת מולו, הוא לא יכול, אני חושבת, שלא להרגיש את זה עליו. הוא לא יכול שלא להרגיש איזשהו עלבון. וזה, למרות שמנסים לעשות את זה… שוב, החוקים הם לעשות את זה הכי ענייני שיש, אז… אין בזה שום דבר ענייני. אז עדיף כבר מראש לבכות ביחד ולהתחבק, ולהגיד ש"אני לעולם לא אשכח את כל מה שנתתם לי", ולהיות רגשנים וחמודים.
שיר: את יודעת, אני חושבת גם קצת על השיחה שלנו מקודם שלא הוקלטה, וגם על הדרך שבה הגעת לעבודה שלך, שהיא דווקא דרך… את יודעת, דיברנו על gen Z ואנשים צעירים יותר, את הגעת ממסלול שהוא הרבה יותר gen Z. בגלל שקראו משהו שכתבת באינטרנט…
נטע: נכון.
שיר: בחינם, לעצמך. בשביל הכיף. ואמרו לך "היי, בא לך לקבל על זה כסף? כי אהבנו את זה". שאני חושבת שככה כוכבי רשת מתגלים. פשוט את עשית את זה ב"ישראבלוג", שזה, אני לא מאמינה שאני צריכה לעשות את הדיסקליימר הזה [נטע צוחקת] אבל למי ממאזינינו שלא מכיר, זה היה אתר של בלוגים, שנקנה על ידי נענע, שנקנו על ידי ערוץ 10.
נטע: נכון.
שיר: שהפכו לרשת 13.היה ממש שנתיים-שלוש שהדבר הכי, כאילו, פשוט cool באינטרנט היה לכתוב בלוג ולכתוב מצחיק. וזה היה פשוט… יְקום.
נטע: נכון.
שיר: ואני חושבת שכאילו, חלק מהדבר הזה, וחלק גם איך שאנשים מתקבלים לעבודות, זה שהרבה פעמים… אני משערת שאם היו אומרים לך בזמן שכתבת את הבלוג שלך, לעצמך, בשביל הכיף בחינם, היו אומרים לך [לוחשת] "פסססט, יום אחד זאת תהיה העבודה שלך ואת תרוויחי ברובריקה השנייה, בין 10,000 ל-20,000 שקל" [נטע צוחקת] היית אומרת: "אוקיי, זיינתי את העולם!"
נטע: ממש.
שיר: "מדהים".
נטע: כן.
שיר: "זה כל מה שאני רוצה". ויש משהו בלהגיע למה שהאמנת באיזשהי נקודה בחיים שלך שהוא עבודת החלומות שלך, ואז להבין שאת לא רוצה להיות שם, שזה חתיכת משבר מול עצמך. כאילו זה חתיכת משבר מול כל מה שחשבת על עצמך. "אמור להיות לי טוב! זה מה שרציתי! למה לא טוב לי? מה הבעיה שלי?" יש שם רגעים של לנסות להגיד "אוקיי, אני פשוט אחנוק את הקול הזה שסובל…"
נטע: כן.
שיר: "עד שאני אצליח להתיישב, שיהיה לי טוב פה"?
נטע: כן. אני חושבת שכן. יש לחנוק… זה קצת שולח אותי לפרק של אורנה בנאי עם הסודות, של לחנוק איזשהו חלק מעצמך, כי אתה יודע שאתה "במקום הטוב" ו"במקום הנכון", במרכאות. וזה עובד, לתקופה. ואני חושבת שזה גם, טוב, אני, בדור שלי כל ה… חצי מ"רייטינג" הגיעו מ"ישראבלוג", כן? זה היה… זאת הייתה המקפצה. היום זה למשפיענות, ואז זה היה לשכר זעום [שיר צוחקת] ועבודת פרך בעיתונים, אבל שהיא עבודה באמת הכי כיפית בעולם. וכן, כשהגעתי לרגע הזה שבו זה לא מספיק לי, ואני מבינה שאני גדלתי, ואני התבגרתי, ואני צריכה יותר, ואני מצפה מהעולם ומעצמי ליותר, וזה משבר מאוד גדול. זה משבר… אני גם מרגישה ששמה זה בעצם סיים את פרק א' בקריירה שלי, שהיה מאוד כיפי, אבל לא מתגמל. ושמה בעצם התחיל הפרק ב', שהוא פחות כיפי אבל יותר מתגמל. ועשיתי בחירה. זה לעשות בחירה.
שיר: לרצות יותר זה תמיד… זה פשוט הטרלה. זה כאילו, כאילו את מקבלת עדכון גירסה מעצמך, שאת כזה "אני לא רוצה את העיצוב החדש. [נטע צוחקת] טוב לי עם העיצוב הישן. אני לא מעוניינת בזה". וזה כזה, "סורי, זה פשוט קורה".
נטע: ממש. כן, אבל אין ברירה. לפעמים… לפעמים גם העיצוב הישן כבר לא מתאים יותר. והוא לא יושב טוב.
שיר: סיוט, מה אני אגיד. [נטע צוחקת] לחיות זה סיוט. סתם.
נטע: להתבגר זה נורא, זה מלכודת.
שיר: למה?
נטע: אה, כי זה, את יודעת, הכל נהיה יותר ויותר קשה. כמו ש… כשנולד לי ילד, אז הייתי בטוחה "אוקיי, זה השנה הראשונה, היא הכי קשה". אני כל היום עם מגבונים, זה הדבר שאני עושה. ועכשיו, כשהוא בן 11, אני מבינה שזה היה הקל. כי הקשיים הרגשיים, ההתחבטויות, זה הרבה-הרבה-הרבה יותר קשה. ככל שאת מתבגרת, ה… טוב, יש גם אלמנטים שבהם יותר קל, אבל עדיין זה… הדברים שאת צריכה הם תמיד יותר גדולים והם תמיד יותר משמעותיים, ולא כולם יכולים לתת לך אותם. ויש גם כבר גבול למה שאת יכולה להשיג בעצמך. את יותר נתקלת בגבולות ובדפנות של המציאות, והחיכוכים הופכים לפחות נעימים, והכל טיפה מחוספס יותר, כי את גם צריכה שהדברים בשבילך יהיו מדויקים יותר. [שיר מהמהמת] אני מרגישה שפעם התאמתי להכל. הכל. כל… כל סוודר ששמתי היה אחלה עליי. והיום אני צריכה פירמה ספציפית, מדויקת, במידה מדויקת, בלי ש… זה באסה של התבגרות, עליית הסטנדרטים.
שיר: [צוחקת] וגם… את יודעת, כשאת פחות מכירה את עצמך, את יכולה להגיד "מה, לעבוד במשרד מתשע? סבבה, אין בעיה. מה, מה הבעיה?" ואז כזה - מי שאת - מופיעה ואומרת [נטע צוחקת] "אה… בעצם יש לי בעיה עם זה". פשוט לא ידעת את זה.
נטע: נכון.
שיר: לא הכרת את החלק הזה בך עד עכשיו.
נטע: נכון, נכון. וזה באמת, להתפטר זה גם אקט של התבגרות, כי את עושה איזשהי תנועה שמקרבת אותך לעצמך. [שיר מהמהמת]
שיר: טוב, נטע, אז עצה לסיום למי שרוצה להתפטר ומפחד?
נטע: [צוחקת] אני חושבת שבאמת לזכור שזה אקט של כוח. של… שלהתפטר זה… זה דבר, אחד הדברים הכי מעצימים שתעשי בשבילך.
שיר: עצה מצוינת. תודה רבה, נטע חוטר.
נטע: תודה.
[מוזיקת רקע]
שיר: וזהו, עד כאן "איך לעשות דברים". תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וידיד. נחת מברלין ובקרוב ימריא שוב. נחת מלונדון ובקרוב ימריא שוב לברלין. כן, אני מעודכנת בלו"ז שלו. עורך וידיד. תודה רבה גם לליהיא צדוק, מפיקה וידידה. תודה לכם שהאזנתם. תודה רבה לכולם.
אני רק אגיד שהיה סגיר ממש מצחיק, שאלעד חתך בעריכה, ולכן שכולם ידמיינו משהו כזה. אם זה 1 מ-10 מצחיק, אז שכולם ידמיינו כזה 8 מ-10, וזה מה שצונזר פה. ביי, זהו.
קריינות: "איך לעשות דברים" עם שיר ראובן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários