"החיים מושכים מעלה בפלא מעורר תדהמה" (קמה שיר) דניאלה מתוודה שיכולתה לתחזק קשרים חברתיים נפגמה בשנה האחרונה ושהיא משתדלת לבטל כל בילוי חברתי שנקבע ברגע של פזיזות. ירון לעומתה טוען שההיפך. הוא יותר זקוק ויותר מנוחם בחברת אנשים שהוא אוהב. וכן, דווקא עכשיו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/12/2024.
[חסות]
קריינית: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
'בתוך הניסיון לעשייה יש ניסיון לאסקפיזם
בתוך הניסיון לאסקפיזם יש ניסיון לוויסות
בתוך הניסיון לוויסות ישנה אשמה
בתוך האשמה
עצב
ואיתו הרצון לתיקון
ואיתו תשוקת היצירה
ואיתה בעירה מניעה לתנועה
החיים מושכים מעלה, בפלא מעורר תדהמה.'
דניאלה: על התדהמה מהעובדה שהחיים מושכים מעלה כותבת המשוררת והפסיכולוגית, המזדהה בשם העט קמה שיר. אני לא יודעת מי היא, אבא, אבל אני בהחלט מבינה את התחושה. נדמה לי שזו תחושה שמשותפת לכולנו - כולנו מסתובבים עם פיצול, שבעצם-בעצם [מצחקקת] זה לא הגיוני שהחיים ממשיכים בתוך כל-כך הרבה כאב וסבל ושיגעון. נכון?
ירון: מה זה נכון? זה שאלה עם איזה יצרים אתה נולד. יש כאלה שכל דבר מרומם אותם. את יודעת, הקושי, המאמץ, אפילו הטרגדיה. [בטון נחוש] "אנחנו נתעשת!" "אנחנו נתגבר!" "אנחנו נוכיח לעצמנו שאנחנו מחושלים!" "האסון דווקא הכשיר אותנו למאבק!" כן, יש גם כאלה.
דניאלה: אני מרגישה שכולנו חיים באיזשהו פיצול דיסוציאטיבי כזה. שאם אתה מתרכז רגע בעובדה של האובדן והשכול, אתה… זה לא ייתכן שאתה הולך למסעדה ושותה קפה.
ירון: איך אתה מסתגל למחשבה שאתה… היא לא אקטואלית בשבילֵך, אבל היא ממש-ממש אקטואלית עבורי - שאתה עוד מעט לא תהיה? וזה אבסורד מוחלט.
דניאלה: נכון, אתה צודק. נכון.
ירון: אני שואל בעצמי, את עצמי "תגיד לי, הרי מחר ייתכן מאוד, הסטטיסטיקה כך אומרת…"
דניאלה: כן.
ירון: "שאתה לא כאן. תגיד לי, ואתה הולך לישון ואתה נרדם?"
דניאלה: אבא, בסדר, בסדר. זה פילוסופיה…
ירון: מה?
דניאלה: זה פילוסופיה מוכרת. אני מתכוונת, השנה הזאת, באמת שנה…
ירון: אה, אוקיי.
דניאלה: כן, אנחנו…
ירון: השנה.
דניאלה: השנה, השנה.
ירון: השנה. אוקיי.
דניאלה: כן, כן, השנה.
ירון: זה באמת קשה.
דניאלה: אני לא יודעת אם אתה יודע על מה התוכנית, אז אני אציג אותה בפניך, בסדר?
ירון: כן.
דניאלה: אני רוצה שנדבר הפעם על חיי החברה.
ירון: אההההה.
דניאלה: כן, כן, כן.
ירון: טוב, אז הייתי אומר דברים לגמרי אחרים. [דניאלה צוחקת]
דניאלה: אוקיי.
ירון: את יכולה להזמין אותי מחדש.
דניאלה: [צוחקת] כן. שלום, אבא.
ירון: שלווום.
דניאלה: אז התוכנית הזאת, אנחנו נדבר על ההנאות החברתיות שאנחנו מקיימים, בכל זאת מקיימים, אם אנחנו מקיימים, גם עכשיו. אז אני רוצה שננסה לדבר על זה קצת כמו שמדברים על שתי וערב - לעשות גם חלוקה רוחבית-גילאית, כלומר, על השינויים שאנחנו עוברים במהלך חיינו החברתיים, וגם תקופתית. זאת אומרת, אנחנו חיים בתקופה מאוד-מאוד אחרת מאשר, לא יודעת, תקופת ה… הוללותך בירושלים. בסדר?
ירון: כן.
דניאלה: אז אולי נפתח ברצף כזה של זיכרונות לא מחייבים. אני רוצה לעבור איתך במהירות עשור עשור, ותגיד לי מה היו הבילויים שלך בכל עשור. בסדר? מה היו הבילויים החברתיים שלך בכל עשור? ואחרי שאתה תתן את העדות שלך, אז אנחנו נעשה עוד פעם כאילו שאתה מתעניין גם בי, ותשאל אותי. בסדר? זה טריק כזה.
ירון: אני עושה כאילו אני מתעניין בך.
דניאלה: בדיוק, בדיוק. אוקיי. אז עד גיל 10, אבא, תגיד לי מה עשית עם החברים שלך?
ירון: זאת הייתה שכונה. זאת הייתה סמטה בצפון תל אביב, היו בה הרבה מגרשים ריקים, בתים בני שלוש קומות שנבנו לאט-לאט, בעצלתיים.
דניאלה: כן.
ירון: ואנחנו השלכנו פצצות מים על ה… חיילי הבריגדה השישית המוצנחת [דניאלה צוחקת קלות] של צבא הוד מלכותו ג'ורג' השישי, שהמפקדה שלהם הייתה בבית מולנו, ממש. במשטרת צפון תל אביב. העיסוק הזה ב…
דניאלה: מלחמות…
ירון: …לחימת גיבורים בבריטים, אני חושב שהייתה שרויה לפחות בדמיוננו, אם לא במעשינו. כי עדיין לא היינו בגיל של המחתרות.
דניאלה: אוקיי. אז…
ירון: אחר-כך שיחקנו בסטנגה. שיחקנו ב"בובקעס". ירינו זה בזה…
דניאלה: אז שיחקתם.
ירון: ברוגטקה.
דניאלה: בסדר, אוקיי. אני עד גיל 10 לא זוכרת הרבה. נדמה לי שאני זוכרת הרבה מאוד החלפת אוספים. החלפת אוספים עם חברות. מפיות, נדמה לי. דברים דביליים כאלה של בנות.
ירון: כן. זה מה שעשית?
דניאלה: אממ… זה בעיקר מה שאני זוכרת. כן, בתור חיי חברה.
ירון: אז למה אמרת לי שאת…?
דניאלה: [ברוגז] למה, מכות נשמע לך יותר טוב? אני לא מבינה. אוקיי.
ירון: לא, אמרת לי… חשבתי שאת קוראת. [מצחקק]
דניאלה: דיברנו… אבא, הנושא הוא חיי חברה.
ירון: אוקיי.
דניאלה: אוקיי? חיי חברה, אנחנו מתמקדים במעשים עם חברים.
ירון: [צוחק] אולי החלפתם דעות על ספרים שקראתם?
דניאלה: [צוחקת] לא.
ירון: לא.
דניאלה: אבל אני חושבת שהיינו מושפעים מהספרים שקראנו, ובגלל זה אספנו מפיות.
ירון: אה-הא.
דניאלה: ואתה הלכת מכות. זאת אומרת…
ירון: אני לא… לא…
דניאלה: כמובן שהספרות השפיעה על החיי חברה. אבא, ובין 10 ל-20? מספיק אפילו שתיתן משהו אחד שזכור לך.
ירון: טוב, זה מגוון מאוד. בגיל נגיד יותר קרוב ל-10, שיחקנו עם החברים בגיבורים ספרותיים. בעיקר עם שניים מחבריי. שלושת גיבוריו של אלכסנדר דיומא האב, שלושת המוסקטרים. ואנחנו הסתייפנו במקלות של מטאטאים, וניסינו לדבר בצרפתית.
ואחר כך, כשהיינו יותר מבוגרים כמובן, אנחנו עוברים לגיל הגימנסיה, ניסיונות ראשונים בהתחככות בבנות. התחככות פיזית, הכוונה. דיבורים "גסגסים" כאלה. ואחר-כך הלכתי לבית ספר חקלאי, בגיל 14, וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ואחר-כך הייתי… 18 זה כבר צבא, זה סיפור אחר לגמרי.
דניאלה: אז עד גיל 18.
ירון: זה כבר מסיבות… מסיבות עם… עם… בחופשות, הכוונה. והשתייה התחילה. מסיבות שתייה. כבר התחלתי לשתות קוניאק ולעשן סיגריות. זה סיפור אחר לגמרי. אז קשה לי לדבר על העשור הזה. זה עשור מגוון מאוד, זה עשור של התפתחות מאוד מהירה.
דניאלה: נכון, נכון. בסדר, אבל תמונות שאתה זוכר. אז אני זוכרת בעיקר את התנועת נוער, גם כמדריכה וגם כחניכה. סמים קלים, לקראת סוף העשור. והרפתקאות כאלה שקשורות ללינות בכל מיני מקומות קסומים כמו על חוף הים באילת…
ירון: אה-הא.
דניאלה: דברים כאלה. אוקיי, 20 עד 30, חיי חברה.
ירון: טוב, חיי החברה שלי בגיל 20 המוקדם היו בר "בכחוס" בירושלים. היו לי כמה שנים ששתיתי די הרבה. וזה שתייה, נשים.
דניאלה: ויכוחים? על מה דיברת עם חברים?
ירון: אני חושב שדיברנו על… [שתיקה]
דניאלה: חזון העם?
ירון: אני חושב שכן. אני חושב שוויכוחים פוליטיים. הייתי… נטיתי אז למרקסיזם קצת. ואחר-כך רכילות כמובן, אבל רכילות מעודנת, כי הייתי בחברה של אנשים תרבותיים. אבל שיכורים. היינו… [דניאלה צוחקת] תמיד זה היה רווי באלכוהול. לפחות בין גיל 21 נגיד ל-24, גיל הנישואים שלי. הרי לא למדתי ברצינות, אז היה לי זמן להתהולל.
דניאלה: אבל לא אז התחילו להתפתח כאילו הזוגות? אצלכם… אני זוכרת את זה בתור ילדה, זה דווקא מאוד-מאוד שונה מהחיים החברתיים שלי, אבל כילדה… אני זוכרת אותכם כזוגות כאלה, של… שהתחיל…
ירון: כי בגיל מאוד צעיר…
דניאלה: 30, 40. כן.
ירון: כן. בגיל מאוד… זה. מי שהחליף…
דניאלה: והייתם קבוצה, קבוצה של זוגות.
ירון: נכון. אז כבר…
דניאלה: הטרוסקסואלים…
ירון: כן.
דניאלה: בורגנים.
ירון: כן, אבל אז כבר גילינו שאחד מאיתנו הוא הומוסקסואל, וזה היה תגלית מאוד מעניינת, שאני לא הכרתי אותה בכלל. ברגע מסוים הזוגות התייצבו.
דניאלה: כן.
ירון: ואז, כמובן, בילינו ביחד.
דניאלה: זוגות.
ירון: הרבה טיולים, אני חושב. נופי ירושלים, לפני 67', היו נופים היסטוריים וקסומים. ושוב, שיחות. שיחות, אני חושב, בעיקר שיחות. מסיבות, מה שנקרא.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אבל מסיבות מאוד צנועות, בסך הכל.
דניאלה: תשאל אותי.
ירון: כן?
דניאלה: אני אענה.
ירון: אה… במה את עסקת בין…?
דניאלה: אז אני חושבת שמגיל 30 ועד היום, בעצם, הבילוי החברתי המועדף, העיקרי, המהותי, זה חברוֹת. בלי בני-זוג, פשוט חברות. עד היום יש לי חברה שבאה לישון אצלי פעם בחודש. יש לי כמה קבוצות וואטסאפ עם חברות. זה תמיד רק, רק, רק חברות. יש לי קבוצה של חברות שנקראת "0.15", שזה המינון של הפטרייה שפעם לקחנו יחד. [ירון מהמהם] יש לי קבוצה שנקראת "מתנצרות", כי פעם רצינו לנסוע יחד לסוף שבוע בנצרת וככה התקבעה הקבוצה. יש לי קבוצה שנקראת "יש לאן לשאוף".
ירון: כמה קבוצות כאלה יש?
דניאלה: אז אני מסבירה לך, הנה, זה מה שרציתי להגיד. עכשיו, בכל הקבוצות האלה יש רק נשים. כי באמת, אני סיימתי את הקשרים החברתיים שלי עם גברים שאינם הומואים. פשוט אין על מה לדבר. לא מעניין אותי, לא… זה חיי החברה שלי - חברות. שלך?
ירון: שלי גם חברוֹת.
דניאלה: [צוחקת] זה לא נכון!
ירון: וחברות, מאהבות.
דניאלה: [צוחקת] אבא, מאהבות זה לא חיי חברה.
ירון: זה לא חברות?
דניאלה: לא, זה גם, בסדר, אבל… כן.
ירון: היום, כשאני איש זקן, יש לי הרבה חברות.
דניאלה: אז אתה יודע מה, אבא? תן את המעבר. כי הפסקנו בערך בגיל 30. תן בכמה משפטים, 40, 50, 60, 70, והיום.
ירון: חבורה מכרעת הייתה בין גיל… בין גיל 25 אפילו, עד גיל 60 כמעט. אותם אנשים.
דניאלה: שזה הזוגות.
ירון: שהיו חברים מהתחום המקצועי שלי בעיקר. אחד היה פוליטיקאי ועיתונאי, אחד היה עיתונאי, עוד אחד עיתונאי, ובנות זוגן. ואנחנו יושבים פעם בשבוע לפחות באחד הבתים הפרטיים שלנו, הנשים עוסקות בעניינים שברומו של עולם כמו [דניאלה משמיעה קולות מחאה] כלכלת הבית וכדומה. מה את מקרקרת? מה זה היה?
דניאלה: המשפט האחרון היה נורא. נורא.
ירון: הנשים עוסקות בעניינים שברומו של עולם?
דניאלה: [בטון מיואש] כן, נו, אבא, כן. זה כל-כך מיזוגני.
ירון: למה, מה…?
דניאלה: כי זה… אם זה באמת מה שקרה, שהנשים ישבו במטבח והגישו לכם ודיברו על כלכלת בית, ואתם דיברתם פוליטיקה והגות, אז זה תעודת עניות לכל הקבוצה הזאת, וזאת הסיבה שבגללה אני לא נפגשת יותר עם גברים. אבל בסדר, אוקיי.
ירון: את צודקת בכל דבר, מלבד בדבר אחד. [דניאלה מהמהמת] והוא חשוב.
דניאלה: כן?
ירון: שסופו של הסיפור שלי היה אמור להיגמר באירוניה.
דניאלה: אה, אוקיי.
ירון: לגלוג על הגברים, ומבט ביקורתי ביותר על הנפיחות שלנו, על העובדה שאנחנו בעצם התחרינו זה בזה, והנשים דיברו על העניינים החשובים באמת, שזה משפחה, ואיך להיות מאושר, ואיך לטפל ב… ואיך ל… ומה עושים עם הבעל הזה, הבלתי נסבל? זאת אומרת, הנשים עסקו בעניינים הרציניים באמת, ואנחנו עשינו את עצמנו מדברים על העניינים הרציניים. זה מה שרציתי להגיד. [כועס] אבל את, עם ההתנפלות, עם האגרסיביות שלך…
דניאלה: כן.
ירון: הפמיניסטית, גמרת את כל הסיפור.
דניאלה: נכון, כי אני גם מדברת על עניינים אחרים. אני לא מדברת רק על ילדים ועל…
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני לא יודע מה דיברו שם.
דניאלה: טוב.
ירון: הנשים פרשו, והגברים, הזכרים, התעסקו בשטויות שלהם.
דניאלה: אוקיי.
ירון: זה מה שרציתי לומר.
דניאלה: אז בוא נגיע, יש לי שתי מטרות: אחת, להגיע לכך שתתאר את חיי החברה שלך היום.
ירון: כן.
דניאלה: לא באריכות. והמטרה השנייה זה לבדוק האם חלה איזושהי תמורה בשנה האחרונה, לאור הדיכאון הלאומי, ואני מרגישה אותו גם החברתי?
ירון: אני אקדים ואומר, שאני לא מוצלח בעניינים חברתיים. למזלי אני חי היום עם בת-זוג, שמאוד ערה לעובדה שכדי לשמור על קשרים חברתיים יש צורך להשקיע. יש צורך להשקיע זמן, להשקיע מאמץ, לארגן את הדברים, והיא אלופה בעניין הזה. והיום אנחנו נפגשים אחת ל… ראשית כל, אחת לחודש-חודש וחצי עם כל המשפחה המורחבת. ובת-זוגי מבשלת נפלא, וזה… וזאת החברה הכי חביבה עליי, כמובן. ויש קבוצה של חברים שכולם צעירים ממני, מפני שחבריי בני גילי כמעט כולם מתו.
דניאלה: [צוחקת] כן.
ירון: ואני… אנחנו נפגשים סביב שולחן בבית קפה, לשיחה. ואנחנו תומכים באיזשהו אופן זה בזה. כי הגברים, שרובם מבוגרים מנשותיהם, אפילו הצעירים שבהם, כבר קצת חולים וזה, ויש קצת צרות, ולפעמים יש צרות עם הילדים, ויש גם אושר עם הילדים. אז מדברים על כך. מדברים על פוליטיקה. עכשיו, בזמן האחרון, בשנה האחרונה, אנחנו משתדלים באופן מודע להתנזר מפוליטיקה.
דניאלה: באמת?
ירון: כי זה משעמם אותנו עד מוות. כי הגענו לידי מסקנה שאין לנו יותר מה לומר. אחד מאיתנו קשור לחוגים פוליטיים, ומתמצא מאוד. ואפילו אותו, אנחנו משתדלים לא לשאול, "תגיד, מה קורה אצלך במפלגה?" ולדבר על דברים אחרים. לאכול משהו טוב, לשתות, אני יודע, ככה, ולדבר.
דניאלה: ומהשביעי לאוקטובר? יותר? פחות? זאת אומרת…
ירון: יותר אפילו.
דניאלה: יותר? באמת?
ירון: יותר. זה מוציא אותנו, גם אותי וגם את בת-זוגי, מוציא אותנו מ…
דניאלה: זה מעניין.
ירון: מהדכדוך. כן. הפגישה הזאת משמחת אותי. אני אוהב את האנשים שאני נפגש איתם. אני באמת אוהב אותם. הם אנשים יוצאים מן הכלל בעיניי. ואני אוהב להיות בחברתם, ואני אוהב לאהוב אותם.
דניאלה: זה מאוד יפה.
ירון: כן, זה מאוד יפה. [דניאלה צוחקת] גם אני חושב שזה מאוד יפה. כן, אני הולך ומשתפר.
דניאלה: נכון, אתה הולך ומשתפר.
ירון: כן.
דניאלה: ואני הולכת ונגרעת, אני לא יודעת איך אומרים את זה. אני חושבת שמאז המלחמה, נגיד, החברות שלי? לא רוצות להיפגש. גם אני לא רוצה להיפגש.
ירון: למה?
דניאלה: אנחנו כולנו עסוקות בניסיון לבטל את מה שבמקרה קבענו. זה בעיקר מה שאנחנו עושות. [ירון צוחק] אנחנו משתדלות… ועכשיו יש, כשאנחנו נפגשות, אנחנו רק אומרות…
ירון: מה אתן אומרות? שְׁמה?
דניאלה: "מה יהיה?" זה מה שאנחנו אומרות.
ירון: כאבי וסת למשל?
דניאלה: לא, אנחנו…
ירון: מה אתן אומרות?
דניאלה: תתן לי, אני עונה לך.
ירון: כן.
דניאלה: אנחנו רק נאנחות ומקוננות. עכשיו, זה נורא משעמם. אני, אין לי שום רצון לדעת מה שלומן, כי שלומן כשלומי. הנושאי שיחה שלנו, שפעם היו מאוד מעניינים, הם כאילו על hold, כי אפילו אותנו הם כבר לא מעניינים. נגיד, קובעים משהו, בסדר? קובעים. ואז תמיד מתוך שש או שבע חברות, אחת לא יכולה. זה תמיד קורה. עכשיו, פעם, היינו מצפצפות על זאתי שלא יכולה ונפגשות. נכון? [ירון מהמהם] היום, כל פעם שמישהי לא יכולה, זה סיבה, כמו מגדל קלפים, פשוט לזנוח את התוכנית. זאת אומרת, אם היא לא יכולה אז מישהי כותבת "אוי, אז נחכה לך. אז לא. אז נבטל את הפגישה ב… ב… בבר ונחכה". וזה לא, זה פשוט לא קורה.
ירון: ואת תולה את זה במצב הפוליטי?
דניאלה: כן, לגמרי. אני ממש מר…
ירון: לא. לא, גברתי.
דניאלה: אני ממש מרגישה שזה קשור.
ירון: לא, זה זִקנתכם.
דניאלה: כן?
ירון: הזקנה קפצה עליכם.
דניאלה: דווקא מהשביעי לאו…?
ירון: אתן מתקרבות, כולכן, לגיל 60 בערך, ופשוט אתם משעממות זו עוד זו עוד מוות. בצדק.
דניאלה: כן? אתה חושב שזה זה?
ירון: כן, כן, כן. גמרתם.
דניאלה: אז זהו, אז אמרתי, אני לא ידעתי אם זה הגיל או התקופה. אבל לא, אני חושבת שזה התקופה. כולן, כולן בדיכאון, וזה איזשהו סוג של מאמץ מאוד גדול ל… לקיים קשרים.
ירון: באמת?
דניאלה: כן.
ירון: אה… אני לא יודע, לא יודע מה לומר לך. אני… תתאוששי. [צוחקים]
דניאלה: איך, אבא? אני לא יכולה להתאושש.
ירון: לא, זה ייגמר. הכל יהיה טוב, תשמעי. הארץ תפרח.
דניאלה: ואז כשאתם נפגשים, אתם פשוט לא מדברים על המצב?
ירון: אנחנו משתדלים. אנחנו אפילו נודרים בקול רם "בואו לא נדבר על המצב". ואנחנו די מצליחים. למשל, לא מזמן גילינו איזה בר. בר-מסעדה.
דניאלה: כן.
ירון: שבשעות האלה שאנחנו יוצאים אליו, בשמונה בערב, הוא נטוש לחלוטין. זה בדרום העיר. ואנחנו יושבים שם כמעט לבד, והתיידדנו עם בעל המקום. יש לנו שיחות אפילו איתו "מה נשמע, מוישה?" שמו לא מוישה, וכולי.
דניאלה: מה זה, הקמתם את "כסית" החדשה?
ירון: כן, ויש… תראי, אני אגיד לך משהו על המנהגים…
דניאלה: תגיד, אבל יכול להיות שפשוט בגלל שמעולם לא היית יצור חברותי, אז אתה החלטת להספיק להיות יצור חברותי בזמן ש… עוד נותר לך? זאת אומרת, אתה אף פעם לא גילית… כאילו אתה מג… יש בזה אולי משהו של גילוי חדש עבורך. ואני, שאני באמת, כאילו, עסק… בזבזתי את חיי על חברות, כמו אמא אגב, אז פשוט אני מרשה לעצמי לנוח כמה שנים מהעיסוק.
ירון: אני לא יכול להכחיש את זה, כי אני לא לחלוטין מודע מהו המניע. האם המניע הוא העובדה שאני חי עם בת-זוג צעירה ממני, והיא זקוקה לזה? היא חינכה אותי במובן מסוים, שחברוּת זה [בטון לגלגני] לא בא ככה סתם. זה לא משהו ספונטני לחלוטין, אלא זה, יש טכניקה. טכניקה, או אסטרטגיה, נאמר ככה.
דניאלה: קוראים לזה מאמץ. מאמץ, יש מאמץ. כן.
ירון: כן, זה קשור במאמץ מסוים, אתה… אני חשבתי שככה חברות, זה בא "על הדרך". לא, זה לא בא על הדרך, לפחות בגיל מסוים. אחרי הצבא, אחרי האוניברסיטה, אחרי…
דניאלה: אבא, זה נורא יפה, כי אפילו בדבר הזה אתה מסרב להיות זקן. בדרך כלל התהליך הוא שככל שאתה זקן, אתה אמור להתלונן על בדידות [צוחקת] ולא על חיי חברה. אז אני שמחה.
ירון: אני לא יכול להתלונן על בדידות. ראשית כל, אני חושב שילדיי ונכדיי הם מעין חברים. אני תמיד אהיה אבא ואני תמיד אהיה סבא, אבל הם יותר חכמים ממני, או לפחות לא פח… לא יותר טיפשים ממני, והם חברים שלי במידה מסוימת, והם מספקים לי הרבה…
דניאלה: כן, אבל אנחנו היינו תמיד. ובסדר, אני מדברת על חיי חברה.
ירון: זה חיי חברה.
דניאלה: לא לדחוף מחמאות.
ירון: לא, לא, זה חיי חברה. משפחה זו חברה. זה לא… והשיחות שאנחנו מדברים במפגשים החברתיים, זה לא רק על עניינים…
דניאלה: נכון.
ירון: המסווגים כמשפחתיים, אלא על עניינים כלליים, על אותם עניינים שאני מדבר עליהם עם חבריי. אולי קצת יותר, בפתיחות רבה יותר, אולי…
דניאלה: אבל…?
ירון: ולא, לא…
דניאלה: אבל יפה, אבא. שני… שתי תנועות מאוד מרשימות. אחת זה באמת, אני חושבת שככל שאנחנו מזדקנים יש לנו פחות סבלנות. אנחנו נהיים יותר… יותר מסוגרים. יותר קשה. אז אני שמחה. והדבר השני זה, אני הייתי משוכנעת שתגיד לי שבתקופה האחרונה אתה חש ירידה ב… בצורך…
ירון: לא.
דניאלה: לבלות ולהתרועע.
ירון: לא.
דניאלה: אז יופי.
ירון: בצורך לצאת, אולי. יותר קשה לי כבר מבחינה… יש יותר מגבלות פיזיות אולי. גם העיר היא צפופה, וקשה לחנות, וקשה ללכת ברגל, והמדרכות משובשות, ואין לי חשק לעמוד בתור לכרטיסים לקולנוע וכולי וכולי. הדברים האלה, כן. אבל הרצון לראות אנשים? לא פחות. אפילו יותר.
דניאלה: וליהנות, וליהנות. זה מעודד.
ירון: אפילו, לא, לשבת ו… כן, ליהנות מהם.
דניאלה: אז אני אומרת, בדיקטטורה אתה בכלל תפרח.
ירון: אה… תראי…
דניאלה: כשתגיע הדיקטטורה? וואו! מסיבות סמים. אסיד עם חברים בשדרה.
ירון: זה ידוע, שבדיקטטורה…
דניאלה: יש לְמַה…
ירון: הקשרים החברתיים מתהדקים.
דניאלה: יפה, אבא, יש לך…
ירון: הם בַּחֲשָׁאִין, בסתר, כן.
דניאלה: מעולה.
ירון: אבל יש סודות. מה? בוודאי.
דניאלה: יש ליבידו.
ירון: הנאמנות לחברים גודלת. גדלה. כן.
דניאלה: משגע. יש למה לחכות.
ירון: יש למה לחכות!
דניאלה: איזה כיף.
ירון: תהיה פה דיקטטורה, תהיה פה רודנות [דניאלה צוחקת] יהיה כיף.
דניאלה: יהיה… [צוחקת] נבלה כמו משוגעים.
ירון: משהו.
דניאלה: נהדר. [צוחקת]
ירון: כן, נשתה וודקה, שנבשל אותה במרתף מתפוחי-אדמה. כן.
דניאלה: נהדר, איזה כיף. יופי.
אז נסיים בשיר של לאה גולדברג. כלומר, אני חשבתי שהוא שיר של לאה גולדברג, כי הוא מופיע בלי סוף ברשתות. אבל מסתבר שזה שיר פסבדון, שמוצאו בבּוּט [כך במקור] או בבינה מלאכותית או בהכלאה בין השניים, וכדי שאני לא ארגיש המטומטמת היחידה שנפלה כך בפח, אני אשמח, אבא, שתקריא אותו. הוא נקרא "מה בסך הכל צריך אדם". לאה בּוּט גולדברג.
[מוזיקה]
ירון: [מקריא]
"מָה בְּסַךְ הַכֹּל צָרִיךְ אָדָם?
לְפָחוֹת אָדָם אֶחָד
אַחֵר
שֶׁיְּשַׁקֵּף לוֹ אֶת עֵינָיו
שֶׁיְּהַדְהֵד לוֹ אֶת קוֹלוֹ
שֶׁיִּשְׁבֹּר אֶת בְּדִידוּתוֹ הַקִּיּוּמִית
אֶת הַחוֹמוֹת הַשְּׁקוּפוֹת
שֶׁבֵּין הַתּוֹךְ לְבֵין הַחוּץ לְבֵין הַתּוֹךְ
שֶׁיַּחְזִיק בְּכַפַּיִם רוֹעֲדוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ
הָעֵירֻמָּה הַשַּׁבְרִירִית
וְיִנְהַג בָּהּ בּרֹךְ.
אָדָם בְּסַךְ הַכֹּל
צָרִיךְ אָדָם."
[צליל סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments