תנו כבוד לחפצים, לחפצים יש זיכרון ארוך (נעמי שמר) דניאלה מנסה לברר מה היחס הרגשי של ירון כלפי העולם הדומם שסביבו: האם הוא נוהג לשתות קפה בכוס מסוימת? האם הוא קשור לשעון יד מסוים, לעט, לרהיט? האם יש לו עדיין חפץ ילדות? ויש גם הסבר על המצאת המזלג ומדוע דניאלה מאוהבת בפותחן יין.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/02/2024.
אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
"שִׂימוּ לֵב לַחֲפָצִים
לַחֲפָצִים יֵשׁ זִכָּרוֹן אָרֹךְ
הַחֲמִימוֹת הַסֵּבֶל וְהָרֹךְ
דְּבֵקִים בָּהֶם לְלֹא מָנוֹחַ
הֵם לֹא יִתְּנוּ לְךָ לְהִתְאוֹשֵׁשׁ
הֵם לֹא יִתְּנוּ לְךָ לִשְׁכֹּחַ
תָּמִיד תּוּכַל לָשׁוּב וּלְמַשֵּׁשׁ אוֹתָם
לַחֲפָצִים יֵשׁ כֹּחַ
יֵשׁ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁלָּהּ כַּמָּה סְפָרִים
שֶׁבַּחֹשֶׁךְ נִפְתָּחִים וְנִסְגָּרִים
בִּמְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים מְאֹד
שֶׁרָשׁוּם בָּהֶם דְּבַר-חֵשֶׁק
אוֹ דְּבַר-סוֹד
וְיֵשׁ עָצִיץ אֶחָד שֶׁל אוֹרְכִידֵאָה
אֲשֶׁר קָשׁוּר אֵלֶיהָ בִּמְיֻחָד
אַתָּה תִּזְכֹּר אוֹתָהּ, אַתָּה יוֹדֵעַ
אֶל קוֹלָהּ אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ
בַּשְּׂפָתַיִם חֲתוּמוֹת
לָעָד"
דניאלה: מי שמבקשת לתת כבוד לחפצים, וטוענת שיש להם זיכרון ארוך, היא לא אחרת מנעמי שמר. אה… והיום אבא, אנחנו נדבר בחוג שלנו על חפצים. מגיע להם. אני רוצה שנדבר על הקשר הרגשי שלנו עם החפצים שלנו. אז אולי נתחיל קודם משאלון רגשי קצר, בשביל שאני אהיה מרוצה, אה… כי אני חושבת שזה חשוב לבנות לך…
ירון: כי את רוצה להתוודע אלי.
דניאלה: בדיוק… לא, אני, אני כבר מוודעת אליך, מאוד, אבל אני חושבת שזה חשוב לבנות לך פרופיל חפצוני, כי… כי זה נורא נורא מעניין. כי לדעתי אין אדם כמוך בעולם, אה… נתחיל פשוט בסדרת שאלות, בסדר? יש לך כוס אהובה?
ירון: כוס?
דניאלה: כוס. כוס שאיתה אתה חייב לשתות קפה בבוקר?
ירון: לא.
דניאלה: יש לך אגרטל שאתה אוהב במיוחד?
ירון: אני מתעב אגרטלים.
[צוחקים]
דניאלה: יש לך חפץ כלשהו מילדותך, מאמא שלך או מאבא שלך, שאתה נוהג להתבונן בו ולהתקמט מגעגועים וצער?
ירון: דבר לא נשמר. היה לי פיל. מבד, אפור.
דניאלה: כן.
ירון: שניצב על הארון בחדר שבו גרתי עם אמי. בארון הזה, אמי עשתה אותו במו ידיה מארגזי תפוזים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אבל אין לי שום געגועים אליו. היה… ונעלם בעומקי הג'ונגל.
דניאלה: יש לך רהיט אהוב?
ירון: אה… אני מאוד מחבב את ה…
דניאלה: לא מדברת מבחינה פרקטית, אלא משהו כזה, נגיד שטיח, אה… ספה שאתה מסתכל ואומר איזה יופי הקשת, המסעד.
ירון: כן, כן, כן. כן, בהחלט, אבל זה לא קשר… זה לא דבקות כזאת שאני לא אוכל לוותר עליה, אם מחר בבוקר יאמרו לי, תשמע, אנחנו בגלל סיבות כלכליות נאלצנו ל…
דניאלה: אתה תפטיר איזה אנחה קטנה?
ירון: כן.
דניאלה: יש לך שעון? שעון שאתה אוהב? שעון?
ירון: לא, לא.
דניאלה: עט? אתה אוהב עטים?
ירון: לא, לא.
דניאלה: אה… כינית פעם בשם חיבה חפץ כלשהו?
ירון: לא, לא, לא חושב, לא.
דניאלה: לפעמים אתה חולף ברחוב, רואה חנות ואומר לעצמך, אוי, אני כל כך צריך את…
ירון: [מגחך]
דניאלה: הקוצץ הזה…
ירון: לא.
דניאלה: את הצלחת הזאת, את הסל כביסה הזה.
ירון: ממש לא, אני, כשאני מתקרב לחנות, אני מנסה לנוס מהר ככל האפשר.
דניאלה: אהמממ. אתה חושב שאם מיכל, אימי החורגת, זוגתך, הייתה מחליפה את המיטה הזוגית שלכם במיטה אחרת, אבל הייתה מניחה אותם מצעים.
ירון: כן.
דניאלה: אהה… היית מבחין בכך?
ירון: אני מניח שאני הייתי מבחין, כן.
דניאלה: אתה בטוח שהיית מבחין?
ירון: אם זו…
דניאלה: כי אני אגיד לך למה לא היית, למה לדעתי…
ירון: אם זו הייתה מיטה זהה, אז בוודאי שלא הייתי מבחין.
דניאלה: לא, לא זהה, אבל, אבל כאילו ממש לא זהה, אותו גובה אבל, כאילו שאם אתה מתיישב, אתה זאת…
ירון: אני חושב שהייתי מבחין.
דניאלה: כן? אז אני אגיד לך למה לא היית מבחין.
ירון: כן?
דניאלה: פשוט בגלל… שכשאימא, ואשתך, הייתה קונה דברים חדשים, היא הייתה פשוט בודקת שאתה לא נמצא בבית, כיוון שאימא הייתה אספנית, אגרנית הייתי אומרת, של מיני חפצים עתיקים, תשמישי קדושה…
ירון: ומיותרים.
דניאלה: ומיותרים, בעיקר מיותרים, אבל, אה… היא תמיד הייתה מוודאה שאתה לא נמצא בבית, ואז היא הייתה מגניבה אותם, ואז אם הייתה רואה איזה קמט שמתקמט במצחך, איזה מין… אה… היא רק הייתה מפנטזת שאולי אתה מתכוון לשאול משהו על השטיח החדש, והיא הייתה אומרת, "מה ירון, אתה לא מכיר אותו? זה השטיח הפרסי שהבאנו מצרפת". ובזה זה היה מסתיים. פשוט לא היית מבחין, כל הבית היה מתחלף מסביבך כל הזמן, דברים היו נכנסים ויוצאים, ומוקמים, מגדלים שלמים של קשקושים, ולא היית מבחין בכלום.
ירון: כן?
דניאלה: כן.
ירון: טוב.
דניאלה: אז לכן אני חושבת שאתה מאוד מאוד מעניין למחקר על חפצים.
ירון: חקרי.
דניאלה: די גמרתי את המחקר, אנחנו די מבינים, אה… במה מדובר.
ירון: מה, מה, מה.
דניאלה: אבל מה שמעניין, זה שאני חושבת שמה שמסקרן אותך בחפצים, זה כמובן הסקרנות האינטלקטואלית.
ירון: אהמממ.
דניאלה: לא אהמממ אבא, דבר!
ירון: אה! תראי, לפני שלושים שנה יצא בהוצאת "עם עובד", שהייתה אז הוצאה יוצאת מן הכלל, אה ספר שהשאיר בי רושם עמוק.
דניאלה: או!
ירון: חיבר אותו אחד ששמו פטרוסקי, והוא מהנדס בהכשרתו. והוא חוקר את ההיסטוריה של החפצים. היסטוריה של חפצים. לא היסטוריה של מלכים, לא היסטוריה של עבדים, לא היסטוריה של קורטיזנות, לא היסטוריה של מלחמות.
דניאלה: כן.
ירון: אלא איך התפתחו חפצים. וזה סיפור, הסיפור הזה כבש אותי.
דניאלה: נכון, אחרי האבולוציה שלהם, איך הם התפתחו.
ירון: נכון. למשל, למה אנחנו, לפחות בתרבות המערבית…
דניאלה: כן.
ירון: אנחנו משתמשים במזלג תלת שיני? ומדוע הסינים, משתמשים במקלות לצורכי אכילה?
דניאלה: כן.
ירון: ואיך זה השפיע על הסביבה, ועל התרבות, ועל סוגי המזונות, ועל מלאכת ההכנה של המזונות במטבח.
דניאלה: כן.
ירון: והדברים הם כל כך פשוטים, והגיוניים ויפים. למשל, ראשית היה הסכין הצור, שעשוי מאבן צור, נכון?
דניאלה: כן.
ירון: בו אפשר היה לחתוך נתח בשר, אבל היית צריך להחזיק את נתח הבשר כדי שלא יסטה. אתה צריך להפעיל כוח נגדי…
דניאלה: כן.
ירון: לכוח של הצור.
דניאלה: כן.
ירון: אז תוקעים בו משהו. נגיד זרד, אבל ה… הנתח מסתובב. אתה צריך שתי זרועות, שתי אצבעות שיחזיקו ב…
דניאלה: אממ…
ירון: ואז אתה יכול להחזיק את נתח הבשר ביד אחת, ביד שמאל נניח…
דניאלה: בלי שהוא מסתובב.
ירון: ובסכין הצור, ואחר כך סכין הפלדה, לחתוך. זאת אומרת, המזלג ראשית כל סייע לסכין לחתוך.
דניאלה: כן.
ירון: מזה זה מתחיל. ולמה יש שלוש? מפני שבין שתי השיניים נשארות שאריות. ואם אתה רוצה שהמזלג יגרוף את הכל לתוך פיך, מדוע אה… בעבר היו המזלגות ישרים לחלוטין? והיום הם קצת מעוגלים, כמו כף, למשל. מדוע זה?
דניאלה: ארגונומי, כן. גם אני קראתי את הספר הזה בגיל צעיר, ואני זוכרת שאחד הדברים שנורא הרשימו אותי, זה שתמיד תולדה של חפצים היא מאי נחת. ממשהו שלא הסתדר טוב. ממשהו שצריך אותו יותר. מעוד איזו ספציפיקציה, שאפשר לעשות את זה עוד יותר טוב. עוד יותר נוח. יש עוד משהו נורא מעניין בחפצים, אני מאוד אוהבת חפצים שאני מצליחה להבין את המכניקה שלהם. זאת אומרת שאני רואה אותם, ואני מבינה את הגאונות. אני הרבה הרבה יותר מתפעלת מחולץ פקקים מאשר אה… מ… אה… לא יודעת מה, מהמחשב הנייד שלי. כיוון שאני רואה…
ירון: ברור…
דניאלה: איך זה מסתובב. אני רואה את הרקדנית מעלה את הזרועות למעלה, אני רואה את הראש שלה, אני מאוהבת בחפץ הזה. ואני מאוהבת בו, כי אני מבינה איך עובד המנגנון. אני גם, באותה מידה אני נורא אוהבת קוצצי ציפורניים. גם אותם אני מבינה. אני מבינה למה כשאני לוחצת כאן זה… אם אני מסתכלת טוב אני מצליחה להבין.
ירון: ברור, הנדסה פשוטה.
דניאלה: מספריים.
ירון: כן.
דניאלה: בדיוק, אני מעריצה מכשירים שאני יכולה להבין אותם.
ירון: אני, אני מתפעל מממציא אטב הכביסה. עם הסליל פלדה שיש בתווך…
דניאלה: נכון!
ירון: ואני שואל את עצמי, רגע…
דניאלה: זה תנין. זה גם כל כך יפה מבחינה ויזואלית, זה תנינים קטנים.
ירון: אבל למה לפלדה הזאת שיוצרת את הקפיץ יש נטייה לחזור למקום? יש לה איזה תכונות כימיות מסוימות, שאין לחומרים אחרים. צריך לבדוק את זה באינטרנט. עכשיו, מה הם תכונות…
דניאלה: בדקת?
ירון: מה?
דניאלה: בדקת?
ירון: עדיין לא, אבל אני…
דניאלה: כבר אין אטבי כביסה.
ירון: יש! מה זאת אומרת… אז איך את תולה?
דניאלה: אני לא תולה, יש לי מייבש.
ירון: לנו אין מייבש. כי אנחנו שומרים על הטבע.
דניאלה: [צוחקת] הבנתי.
ירון: זה בזבוז של אנרגיה. אנחנו, אין לנו מייבש כביסה. את זו שכותבת כל הזמן…
דניאלה: נכון, רציתי להגיד כי אני פשוט גרה בדירה ואין לי איפה לייבש, אבל זה הפוך. אז אין לי טיעון.
ירון: יש לך חצר שאת יכולה לפרוש שם את זה.
דניאלה: נכון, נכון, אבא, נכון, אתה צודק. אתה צודק, אני מתעצלת, נכון.
יש גם ספר נורא פופולרי שכתב אותו ניל מקגרגור, אתה מכיר את הספר הזה?
ירון: כן, כן, אני מכיר את הספר.
דניאלה: ההיסטוריה של העולם במאה חפצים. הוא לקח מאה חפצים ודרכם סיפר את הסיפור ההיסטורי, שזה גם נורא יפה. מה שמעניין זה שבימי קדם לחפצים היה ערך שימושי בלבד. לא היה להם את המטען התרבותי. הם לא היו חלק ממערכת כלכלית, כן, שבחנה אותם אחד מול השני. כלומר, נגיד שולחן של בני אצולה, לא נבחן בהשוואה לשולחן של איכרים. זה היה, זה היה אותו דבר. החפצים עצמם, הם היו אותו דבר. ועל הדבר הזה, התלבש תרבות…
ירון: נכון.
דניאלה: והתלבשה היסטוריה.
למשל, אני יודעת, אני שמה לב, כשאני צריכה נגיד, לאייר, אוקיי? לעיתון, קריקטורה, ואני רוצה לאפיין אנשים מסוימים, אני אדע איזה חפצים לצייר מאחוריהם. זאת אומרת, אני אבחר את החפצים ואני יודעת שהחפצים האלה יתנו פרופיל תרבותי. אפילו אני יכולה לדעת לפי סוג הפסל שעומד על הסוג מזנון למה הם מצביעים.
ירון: כן. זה נכון כמובן. די מהר, אני חושב, חפצים הפכו לא רק לבעלי ערך שימושי, אלא לבעלי ערך מעמדי. אה… זה מתחיל בתכשיטים. זה נמשך נגיד, בקעקועי הגוף. כל דבר שאנחנו עושים מעבר לפונקציונלי, יש לו גם משמעות מעמדית, חברתית.
דניאלה: כן.
ירון: מי אני? זהותית.
דניאלה: נכון.
ירון: זה ברור.
דניאלה: לא מזמן ראיתי במוסף "כלכליסט", חברה שלחה לי, שהתפרסמה כתבה על אדם, אבא תקשיב, זה נורא נורא מצחיק, בשם מיכה חנונה, הוא נשוי עם ארבעה ילדים, שעיסוקו הוא קידום מלאכות של האדם הקדמון, ובאופן ספציפי יותר הוא סתת אבני צור. שזאת אבן קשה מאוד, זה לא כמו אבן גיר. ובעזרת כל מיני כלים מאוד מאוד ראשוניים ופרימיטיביים, הוא שובר אותם. יש לו ארגז כלים, כן? [צוחקת] שמצולם. בעיתון יש איזה מין צילום גדול של ארגז הכלים, שהוא מורכב מכל מיני אלות וקרן של אייל, וכל מיני אבנים עגולות במשקלים שונים. וזה מה שהוא עושה. בונה דברים שנראים כמו העתיקות ממוזיאון הטבע. ובעיקרון, הוא כמובן גם רוצה לחיות ביער ולצוד, כאילו הוא באמת אה… זה.
וחשבתי על הקשת העצומה הזאת בין האיש הזה, שזאת מלאכתו כן? לבין מאיץ החלקיקים [צוחקת] בשוויץ, שבסופו של דבר הוא חפץ.
ירון: כן. אני מאוד, אני נלהבתי כשקראתי את הדבר הזה.
דניאלה: נכון, שלחתי לך את זה.
ירון: מאוד אהבתי אותו, את האיש הזה. ו…
דניאלה: אני חשבתי שהוא לאשפוז.
ירון: לא… הוא מוזיאון טבע של אדם אחד.
דניאלה: כן.
ירון: אנחנו רוצים לדעת כיצד הדברים התחילו. הנה האיש מדגים שאפשר לחיות ככה. נכון שאנחנו דילגנו מהחברה הקדם-חקלאית, חברת הציידים-לקטים, בערך 15 אלף שנה.
דניאלה: כן.
אבל הנה, תלכי 30 אלף שנה לאחור. זה לא כל כך הרבה דורות אם אדם חי 25 שנה. תחלקי אז תראי,
דניאלה: נכון.
ירון: 60, 70, 80 דורות.
דניאלה: נכון
ירון: זה סבא סבא סבא רבתא מממ… ואיך אנחנו חיינו אז, ושאפשר לחיות ככה. זה מרתק בעיני.
דניאלה: נכון. נכון. לא, לא, זה מרתק וטוב שיש כאלה אנשים, אני פשוט לא הייתי רוצה לחיות עם האיש הזה. Me Jane, Me Jane, You Tarzan.
ירון: הוא לא 'מי ג'יין, מי טרזן'.
דניאלה: אני ג'יין, הוא טרזן.
ירון: את ג'יין. כן.
דניאלה: אה. אבל חשבתי על הדבר הזה, שיש גם משהו מאוד מצומצם, והוא שייך לדעתי לתנועה מאוד מאוד רחבה, של ניסיון להיפטר מהחפצים, שמתנגדת לתרבות הצריכה המטורפת שאנחנו חיים בה, ואיזה מין ניסיון באמת לחזור. איזה משהו היולי, יולי, איך אומרים אבא?
ירון: היולי.
דניאלה: יופי. אז לחזור לשם. ומנגד יש נגיד את מארי קונדו, אתה יודע מי זאת?
ירון: אהממ.
דניאלה: כהנת החפצים [צוחקת] כהנת החפצים ההפוכה שמלמדת אותנו איך לזרוק חפצים, איך לסדר את החפצים, איך להתארגן מול השפע.
ירון: אהממ.
דניאלה: זה מקסים.
ירון: אותי זה לא מקסים. הקונדום הזאת? איך, מה שמה?
דניאלה: [צוחקת] מארי קונדו.
ירון: קונדו.
דניאלה: כן.
ירון: אה… כן, לא, לא, זה באמת… אני חושב שאנחנו הולכים ומשתגעים לחלוטין. אני באמת צריך רק את הדברים הבסיסיים ביותר.
דניאלה: נכון. אז באמת מה אתה צריך, אבא? מה אתה צריך שהוא לא… אוכל?
ירון: אני פעם ניסיתי להגדיר לעצמי.
דניאלה: כן.
ירון: אני צריך מקום משכב.
דניאלה: כן.
ירון: יכול להיות גם על הרצפה עם מזרון טוב. מזרון טוב. אני לא צריך מיטה דווקא.
דניאלה: הברכיים? אתה לא מרגיש שיהיה לך קצת קשה?
ירון: אולי כר צריך, לא, אבל נניח מיטה.
דניאלה: כן.
ירון: אני צריך שלושה זוגות נעליים. עשר חולצות טריקו בלי כפתורים בצבע שחור. שתי חולצות כפתורים.
דניאלה: אני חושבת שכבר אתה לא צריך כפתורים, כי אתה כבר לא הולך לאולפנים, אבא. אתה יכול לוותר על הכפתורים.
ירון: באמת יש לי שתי חולצות עם כפתורים.
דניאלה: אולי ללוויות של החברים אתה צריך בכל זאת.
ירון: למה? אני הולך בלי, לא.
דניאלה: כן, נכון.
ירון: חברים שלי כאלה שמקבלים גם את זה.
אמצעים להשמעת מוזיקה ולהתקשר. אני לא יכול בלי מחשב. כורסה נוחה. אני לא רוצה להתנזר מטלוויזיה, למרות שאני לא מרבה להתבונן בה.
דניאלה: מוזיקה, אבל מוזיקה חשובה לך.
ירון: כן, מוזיקה חשובה לי…
דניאלה: ואני חושבת שכן חשוב לך יופי, אבא. חשוב לך להיות בחלל אסתטי.
ירון: כן.
דניאלה: חשוב לך ציורים על הקירות.
ירון: כן, אבל חלל עירום הוא יפה. מתחילים לזהם אותו על ידי חפצים מיותרים.
דניאלה: אבל תמונה על הקיר?
ירון: תמונה על הקיר, כן, אבל זה לא… את יודעת, אני יכול גם בלי זה.
דניאלה: ספרים?
ירון: אם את שואלת אותי…
ספרים, כן. ספרים, כן, זה הדבר המטופש ביותר…
דניאלה: למרות שזה… בדיוק. זה הדבר הכי מטופש כי לא צריך היום.
ירון: אין… אין צורך בספרים…
דניאלה: אבל אתה אוהב ספרים כחפץ?
ירון: כן, כן… אני אוהב…
דניאלה: אתה צריך להחזיק ספר?
ירון: אני כן, כן, כן. והתחושה שאני יכול להושיט יד ולהוציא ספר מבוקש היא תחושה טובה מאוד. אבל נכון שזה מטומטם, ואם היה גורם שמכריח אותי להיפטר מ-5,000 הספרים שלנו, כמה יש לנו בספרייה? אז הייתי מודה לו. אבל שנינו, גם מיכל חברתי וגם אני, אנחנו נגועים בפטישיזציה של הדבר הזה, אני יודע. אנחנו לא יכולים להתיר לעצמנו לוותר על הספרים. נכון שמידי פעם ה… מגבלות החלל מאלצות אותנו ל… אז בדרך כלל מיכל עושה את זה, ואז אני ניגש לארגז שבו היא צוברת את הספרים וליבי נצבט. למרות שאני מודה שהיא צודקת. צריך…
דניאלה: אני חושבת שבעניין של הספרים זה לא רק הצורך הפיזי והקשר לחפץ עצמו, אלא שיש בזה גם סוג של התנגדות כלפי המהירות שבה העולם העלים אותם. אני חושבת שאנשים שחייבים את הספרים אצלם בבית, זה, הם כועסים על המודרנה שהחליטה שהם לא נחוצים. יש שם איזה, יש במקור איזשהו…
ירון: אני, אני, אני לא חש כעס כזה.
דניאלה: לא?
ירון: לא, אני לא חש כעס כזה. אני לא יודע, לכל אדם מותר שגעון אחד. אז זה השגעון שלי.
אני לא יודע, אני באמת לא יודע למה אני זקוק לזה. אני חושש שאני לא אמצא את זה במהירות מספקת באינטרנט, או, באמת האינטרנט לא יכול לספק לי את הכל. זה עדיין לא הגיע לשם.
דניאלה: את רוב הספרים שאתה יכול למצוא בספריות הדיגיטליות, אני חושבת שהספרים היחידים שבעצם, אני לא יודעת, לפחות אצלי, שאני חייבת להשאיר אותם בבית, זה ספרי שירה, כי זה הדבר היחיד שאני באמת חוזרת וקוראת בו.
ירון: כן.
דניאלה: ספרי עיון, ספרי פרוזה, אין מצב שאני קוראת פעמיים. אז אני חושבת…
ירון: כן, מיותר, מיותר. אני מודה שזה מיותר.
נו, אז חיפשת משהו להשלמת המחקר שלך על אישיותי, אז אספת עלי את כל הפרטים.
דניאלה: כן.
ירון: שקשורים ביחסי לחפצים. ותיארת את זה כחלק ממחקר שאת עורכת עליי.
דניאלה: נכון.
ירון: יש דיאגנוזה?
דניאלה: כן. אני חושבת, אבא, שאתה צריך לחפש את חנונה, הסתת אבני צור, ולעבור לגור איתו. כי אתה באמת אינך זקוק לדבר, חוץ מאשר לספרים אולי. אבל תגור איתו. תגור איתו.
ירון: [נאנח] בטוחה? אני בן 84.
דניאלה: אז נכון, אז…
ירון: עם רגליים יחפות על הרי יהודה, עם הידיים העדינות שלי שלא ידעו עמל, שאני אפוצץ אבני צור? שאני אשחט עיזים? את השתגעת, תגידי? לא, זה לא בא בחשבון.
דניאלה: יכול להיות שהוא לא… יכול להיות שהוא לא יקבל אותך.
ירון: דיוגנס.
דניאלה: הוא לא, הוא לא יקבל אותך למאורה שלו.
ירון: דיוגנס. דיוגנס.
דניאלה: מה זה?
ירון: לחיות בחבית, כמו דיוגנס.
דניאלה: אה.
ירון: כן. כשאלכסנדר מוקדון עמד מעליו והטיל עליו צל, הוא אמר לו "תסתלק, אני זקוק לשמש". כזה מין.
דניאלה: לא מכירה את זה.
ירון: תקראי ספרים.
[צוחקים]
דניאלה: אני אעשה גוגל, אבא.
[מוסיקת סיום]
דניאלה: כאן אנחנו ניפרד, את כל הפרקים הקודמים שלנו אפשר לשמוע ב"כאן הסכתים", או ביישומונים האחרים.
תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו.
ובעזרת מכשיר המיקרופון, אבא, אנא ממך, קרא את השיר היפה של נורית זרחי, שנקרא "ילדה מזלג וילדה כף", והוא יפה בעיניי, בגלל שהוא הופך שני חפצים יומיומיים, מזלג, שדיברנו עליו, וכף, שלא דיברנו עליו, לתווי אישיות. אישיות ילדית דוקרת וחדה, ואישיות ילדית מכילה. ודי ברור מהשיר, איזו אישיות המשוררת אוהבת יותר.
ירון: [מקריא]
"יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה דּוֹקֶרֶת,
תָּמִיד כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת.
יַלְדָּה מַזְלֵג הָיְתָה נוֹעֶצֶת
בְּכָל אֶחָד מִלָּה עוֹקֶצֶת.
תָּפְסוּ אוֹתָה אֲנָשִׁים בָּאַף
וְהָפְכוּ אוֹתָה לְיַלְדָּה כַּף,
וְכֻלָּם מָחֲאוּ כַּף
וְיָצְאוּ בְּמָחוֹל.
אַךְ הִתְבָּרֵר אַחֲרֵי הַכֹּל,
שֶׁעַכְשָׁו אֵין לָהֶם בַּמֶּה לֶאֱכֹל:
לֹא עוּגוֹת,
לֹא בָּשָׂר,
לֹא דָּגִים,
לֹא יָרָק.
וּבֹקֶר וָעֶרֶב וְצָהֳרַיִם
הֵם אוֹכְלִים אַךְ וְרַק
מָרָק".
[מוסיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments