אבא תרחם - גבאי

"טעם יערות עד ותנופת המתפרצים אל הציד" (ארז ביטון)

ירון תולה את אהבתו החדשה לזכר אלפא מסוקס, מקסים ואינטליגנטי, בזמן הפנוי שהתרחב בשנותיו האחרונות, המאפשר התבוננות סבלנית. דניאלה חושבת שזאת האישיות שהתרככה. על הכלב גבאי, על כלבים בכלל, ועל הפעם הראשונה שנצבט לירון הלב בגינם של רגשות כלביים

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/12/2023.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה קלה ושמחה]

ירון: [מקריא]

"הָיָה לִי כֶּלֶב,

קָרְאוּ לוֹ בִּילִי,

בִּילִי שֶׁלִי הָאוֹבֵד –

כַּפְתוֹר לְבַנְבַּן,

וְעינַיִם שֶׁל יֶלֶד,

הָיָה לִי יְדִיד אֱמֶת.

בִּילִי שֶׁלִי

לֹא הָיָה סְתָם כֶּלֶב,

הַכּל לוֹ הָיִיתי אומֵר,

דוּמָם הִסְתַּכִּל בִּי מִבְּלִי לְדַבֵּר,

הָיָה לִי פָּשוּט חָבֵר.

אִמָּא אָמְרָה:

"כֶּלֶב ֶזה כֶּלֶב,

וְאַל תִּקַּח לַלֵּב."

אִמָּא אָמְרָה:

"יֵש הַרְבֵּה כָּאֵלֶּה,

עַל שְׁטוּת שֶׁכָּזוֹ לְיַבֵּב?"

שָתַקְתִּי, אִמָּא כְּלָל לֹא הֵבִינָה,

בִּילִי שֶׁלִי הָאוֹבֵד,

בִּילִי חמוד לא הָיָה סְתָם כֶּלֶב,

הָיָה לִי יְדִיד אֱמֶת."

דניאלה: "בילי" הוא שיר ילדים ישן שכתבה הסופרת והמשוררת הנפלאה נורית זרחי. שתמיד, אגב, מחזיקה לצידה לאורך כל חייה כלבים קטנים, גזעיים, די מטופשים, אבא, מסוג תיק יד. שהם מאוד, מאוד שונים 180 מעלות מהכלב הגדול, החזק והמפואר שבין שיניו מחזיק תיק יד שנקרא "אבא שלי".

ירון: [צוחק] הוא לא ענק כל כך.

דניאלה: היי אבא.

ירון: הוא, כן… הוא רחב גרם. הוא, יש לו חזה מפותח. תמיד רציתי חזה כזה.

דניאלה: כן. כן, כן.

ירון: חזה מפותח, גברי. זהו.

דניאלה: כן, כן. אני מבינה שהוא השלוחה הגברית שלך. ואנחנו עם הפודקאסט הקצר "אבא תרחם". האבא, הוא אבא שלי, ירון לונדון, שאחראי על החלק בחיים שלי שנקרא: "מה יהיה? אבל מה יהיה אבא?". ואני דניאל לונדון-דקל, ביתו, שכרגיל מקווה שירחם עליה ויביא אותה באיזה תשובה אופטימית.

ירון: בקשר למה?

דניאלה: אני רוצה לחלץ מהמקרה הפרטי שלך קביעה כללית שאין גיל להתאהבות, זה מאוד יעזור לי.

ירון: בנשים?

דניאלה: לא, לא אבא. אני יודעת, אני יודעת שזה הדבר הראשון שאתה חושב עליו. בבעלי חיים. אני פשוט חושבת שמה שקרה לך עם גבאי, [במלעיל] הכלב שלך, הוא מטורף. הרי כל שנות ילדותי, אנחנו יודעים את זה, עברו עליי בניסיונות להגניב הביתה בעלי חיים. תמיד היו מאבקים סביב הדבר הזה, ובדרך כלל זה נגמר בזה שהעפתם את בעלי החיים ואותי מהבית. ואני לא זוכרת שאי פעם נפלת באהבה, מה שנקרא. ופתאום בגיל 80, גבאי. כל היום גבאי, גבאי. השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך היא, מה פאקינג קרה לך? ואם אתה חושב שזה קשור לגיל? יש משהו היום שאתה מצליח לראות אחרת?

ירון: אני מניח שכן, אבל בעיקר לזמן הפנוי. יש לי בפעם הראשונה בחיי… אחרי הרבה שנות עבודה, התחלתי לעבוד בגיל 20, עבדתי הרבה ליל… שעות. ולא הייתה לי אפשרות לשבת על כורסא ולהתבונן בדבר-מה באופן כמעט זֶנִי. לראות כל תנועה, כל רמז חיוך, כל שובבות, כל הנפת זנב. גם לפרש אותה, להרהר במשמעותה. לשאול את עצמי באיזו מידה הוא קרוב לנו. [דניאלה מהמהמת בהאזנה] מה…

דניאלה: אבל אתה יודע, אנשים בדרך כלל מפנים זמן לדברים שחשובים להם. זאת אומרת…

ירון: לא, הוא השתלט עליי, הוא פינה לי את הזמן. [דניאלה צוחקת] הזמן שלי לא תלוי בי. נכון שבת זוגי לוקחת אותו בדרך כלל שלוש פעמים ביום, מורידה אותו לטיול בן חצי שעה עד שעה, לפעמים שעה וחצי. מפני שהיא צעירה, רעננה יש לה זוג רגליים בריאות. היא פוחדת שהכלב ימשוך אותי בחוזקה ויפיל אותי. וזה כבר קרה, אגב.

דניאלה: כן.

ירון: הוא כלב בעל עוצמות עצומות!

דניאלה: כן, כן.

ירון: הוא כלב… הוא 30 קילו של שרירים. [דניאלה צוחקת] את… את לא מתארת לעצמך איזה כלב זה, זה כלב ש…

דניאלה: אבא, אתה כמו גברים עם אופנוע. [צוחקת]

ירון: כן בערך, אבל אני מפחד לעלות על הארלי דיווידסון אז אני גורר כלב, כן.

דניאלה: כן. תגיד…

ירון: אז… לא, לא. זה לא בא משם רק, אבל כן.

דניאלה: איך זה קרה? אני חושבת ש… תראה, אהבה…

ירון: אז אני אומר… ראשית כל, כן… אבל, לא, זה תהליך…

דניאלה: אהבת… אהבת חיות, אתה יו… מכיוון שאני הייתי ילדה כזאתי. הרי אתה יודע, בגיל 3…

ירון: כן.

דניאלה: הסתכלתי על כלבים ורק רציתי להיכנס להם לתוך הפה, ו… כאילו זה משהו, זה לא שאלה בכלל, זה סוג של מבט. ואני לא מצליחה להבין מה השתנה לך ב… ברשתית.

ירון: אני השתניתי, לא?

דניאלה: כן? אני רוצה שתגיד את זה בדיוק. לשם אני מכוונת.

ירון: אני מניח, כן.

דניאלה: מה נהיית, רך?

ירון: אני מניח שאני יותר פריך.

דניאלה: פריך.

ירון: יותר פריך, כן. אולי הסבלנות שלי השתפרה. תראי, האמת היא שלא ש… לא ת… לא תיעבתי בעלי חיים.

דניאלה: נכון.

ירון: היו לי הרבה… היו לי הרבה פרקים עם בעלי… אני למדתי בבית ספר חקלאי והייתי רועה צאן במשך שנתיים. עכשיו, רועה צאן משתמש ב… כלב, ב… גם בכלב, וגם ב…

דניאלה: במַשְׁכּוּכִית.

ירון: ב… במשפוכית [כך במקור], בכבשים, כמקור לתפוקה. כמקור לרווח. הוא לא מסתכל על… מחבב את הכבשה. אבל את האֵילִים הוא מחבב, כי יש מעט מהם. בעדר של 300 כבשים יש רק שישה או חמישה אילים, שתפקידם לשגול את הכבשים. עכשיו…

דניאלה: שם הזדהית, אתה אומר.

ירון: שם למד… שם גיליתי בפעם הראשונה את המין.

דניאלה: [צוחקת] הבנ…

ירון: מפני שהתפקיד שלנו היה להרים את האַלִיָה הכבדה שלהם…

דניאלה: טוב, אני… אני…

ירון: [מגביר את קולו] ולסייע ל… ל…

דניאלה: אנחנו נעבור לגבאי. נעבור לגבאי, אבא. ספר לי על גבאי במקום על האילים.

ירון: רגע, את במבוכה כשמדברים על הפ… הפרייה בזואולוגיה?

דניאלה: לא, זה פשוט יכול להיות עכשיו שעות. לא. לא זה.

ירון: כי את…

דניאלה: אני רוצה שתספר לי על גבאי.

ירון: על מה?

דניאלה: מה… על הכ… על הילד שלך, החמישי.

ירון: על אישיותו. תראי, כדאי להגיד משהו על תולדות חייו. הוא בעצם היורש של כלבה קודמת שהייתה לבת זוגי, מיכל.

דניאלה: נכון.

ירון: היא אמרה: "אינני יכולה לחיות יותר בלי כלבה". הכלבה, היא מתה מזקנה. "אנחנו צריכים כלב". הבית שלנו התרוקן. זה ה… זה הזיווג השני או השלישי בשבילה, השני בשבילי. יש לה ילדה גדולה, הבית ריק. אולי זה המצוקה של הריקנות הזאת. למי דואגים? במי מטפלים? מה יאח… מה יאחד אותנו לכל הרוחות [מגביר את הקול] אחרי שגמרנו להגיד את כל מה שיש לנו לומר? דאגה משותפת לכלב. אז היא הלכה לחפש כלב בקפדנות רבה. היא מצאה ביד2 של כלבים באיזה מעון כלבים בקיבוץ יסעור, כלב שמיד קנה את ליבה. מדוע? הוא לא… הוא לא התחנף אליה. הוא הלך אליה באצילות, ואחר כך הוא לא נדחק לצלחת האוכל. היא ראתה שיש בו משהו אריסטוקרטי. והוא הביט עליה במבט שאומר: "אני עושה לך טובה שאני מוכן ללכת איתך, לא את לי. שלא תטעי". ואני באתי לקחת אותם ומיד התאהבתי בו. ראשית כל הוא יפה, והוא לא גזעי ברוך השם. הוא לא גזעי.

דניאלה: נכון.

ירון: עכשיו, אנחנו לא יודעים מנין הוא, מאיזה מוצא. אמרו לנו שמצאו אותו בכפר, בעיירה הערבית טמרה, עיירה גדולה מאוד, משוטט ברחובות. מכיוון…

דניאלה: אה, יופי, יש לזה צד פוליטי, דו-קיום וככה.

ירון: בוודאי. אז זה ברור, עכשיו…

דניאלה: יופי.

ירון: ערבים הרי לא מחזיקים כלבים בבית, זה בניגוד למסורת שלהם, אלא רק בחצר, אם בכלל. אז יש פה תעלומה גדולה. איך הכלב הזה שכנראה [מגמגם] בן שנתיים היה, מה היה ה… מה היא הביוגרפיה שלו? מנין הוא בא? מי הוליד אותו? מה היו השינויים…

דניאלה: משהו בביטחון העצמי שלו אם אני יכולה להועיד… להעיד, מעיד על היקשרות מוקדמת טובה.

ירון: בהחלט.

דניאלה: נכון?

ירון: בהחלט, כי…

דניאלה: מה אתה אוהב לעשות איתו, אבא?

ירון: אני אוהב שהוא רובץ לְרַגְלַי, על כפות רגלי ממש.

דניאלה: כן.

ירון: אני מלטף אותו ואז הוא בא אליי והודף אותי בחוטם שלו. הוא מחזיק כדור, כדור נוקשה כזה, במלתעותיו, ודוחף אותי ברגל כדי שאני אשחק איתו. ואז אני משליך לו את הכדור, מביא לי את הכדור. משליך את הכדור, מביא את הכדור. משליך את הכדור, מביא את הכדור. משליך את הכדור ומביא את הכדור.

דניאלה: כן.

ירון: וזה… אני מבלה בערך מחצית משארית הביוגרפיה שלי.

דניאלה: האהבה שלו, האהבה שלו חשובה לך?

ירון: אהה… מה…

דניאלה: האהבה שלו אותך?

ירון: בוודאי! מה זאת אומרת? בזה… אנחנו מתחרים מיכל ואני. ברור שמיכל מנצחת, כי היא מטפלת בו יותר. אבל מה יפה, מה… אם את שואלת אותי? אני מס… מתבונן ושואל, מה… מה… איזה דילוג עשינו, איזה דילוג קוונטי, עשינו מסוג היונקים האלה שאימצנו אותם כאן לפני איזה שני מיליון שנה - אלינו. בַּמֶּה אנחנו באמת יותר נבונים מהם? אז ברור לגמרי שיש לו צרכים פסיכולוגיים שדומים מאוד לשלנו. הוא רוצה את הקרבה שלי, הוא רוצה שאני אחבק אותו ואאמץ אותו אפילו בחוזקה. זה מהזיכרונות שלו כשֶׁגֵּר. והוא לא סובל שמיכל ואני, כשאנחנו מובילים אותו שנינו, אנחנו רואים בעליל, שהוא מאושר שהזוג הולך איתו, ולא אחד מאיתנו.

דניאלה: כן, ושאתם נפ…

ירון: הוא יותר שמח, הוא יותר בטוח בעצמו.

דניאלה: ושאתם נפרדים הוא יוצא מדעתו.

ירון: עכשיו, כשאנחנו… מישהו הולך נגיד לחנות, להכנס, ואומר: "עוד מעט אני חוזר הביתה, תיקח בינתיים את הכלב", וזה…

דניאלה: הוא משתגע.

ירון: הוא לא מוכן לזוז מהמקום. הוא רוצה שאנחנו נהיה ביחד כל הזמן.

דניאלה: כן.

ירון: ועכשיו הדילמות שלו למי להצטרף. לפעמים הוא רץ מאחד לשני ומנסה לשדל אותנו להתקרב. עכשיו כשאנחנו מתחבקים, נניח, קורה לנו לפעמים, אז הוא בא וזה מעצבן אותו, איפה הוא בסיפור?

דניאלה: והקנאה…

ירון: או שאנחנו… איך שאנחנו…

דניאלה: קנאה, אהבה…

ירון: קנאה.

דניאלה: פחד.

ירון: או שאנחנו יושבים עם חברים סביב השולחן…

דניאלה: כן.

ירון: ברגע מסוים הוא בא ודוחף אותי בירך ואומר לי: "סליחה, כבר רבע שעה אתם לא התייחסתם אליי, לא דיברתם עליי", [דניאלה צוחקת] לא… לא קראנו לו: "גבאי, בוא הנה".

דניאלה: אז…

ירון: אתה רואה ממש…

דניאלה: אז אני… אז מכיוון שאתה הרי אדם ש… מאוד מונע מ… מסקרנות אינטלקטואלית, באמת רציתי לשאול אותך, האם הכלב גם מספק לך עניין אינטלקטואלי? זאת אומרת…

ירון: ללא ספק.

דניאלה: אוקיי.

ירון: ללא ספק.

דניאלה: תרבותי?

ירון: בהחלט. למשל…

דניאלה: איזה מחשבות…

ירון: הנה, שאלה אחרונה שהתעוררה. אנחנו הולכים איתו לטייל בעיר, אנחנו גרים במרכז העיר, וברגע מסוים שרוצים לפנות בחזרה הביתה, הכיוון הוא לא חד. זה לא פניה חדה עם העורף, מפנים את הפנים לעורף. אלא מי שמבין, מי שקרא היטב את מפת העיר, יודע שעכשיו כנראה נפנה בכיוון כללי הביתה.

דניאלה: כן.

ירון: הוא יודע בדיוק מה האזימוט, ולא רוצה ללכת. הוא לא רוצה לחזור הביתה, הוא רוצה עוד לשוטט.

דניאלה: כן.

ירון: מכל מקום בעיר שאנחנו נהיה - מדרום לבית, מצפון לבית, מזרח או מערב…

דניאלה: אז…

ירון: הוא יודע מתי הפנייה בכיוון… [דניאלה צוחקת] מתי הגוף שלה מוביל אותו… נוֹטָה לכיוון חזרה הביתה.

דניאלה: אבא, ציפו… ציפורים עושות דברים יותר מסובכים מזה. [צוחקת]

ירון: אני לא אומר, נכון, בהחלט. בהחלט.

דניאלה: אוקיי. אז…

ירון: אני שאלתי את גיסך…

דניאלה: כן?

ירון: שהוא אתולוג, מומחה להתנהגות בעלי חיים.

דניאלה: כן.

ירון: האם הסב… האם הדבר הזה מוסבר? האם בראש שלו מצטיירת מפה? האם הוא מצייר לעצמו מפה, כן? אז הוא העלה כמה השערות. בין ההשערות הוא שהוא קורא את תנועת הגוף שלנו היטב. [דניאלה מהמהמת בהבנה] הוא יודע אפילו סטייה קלה שלנו, אפילו כוונה שאנחנו לוחשים בה, שמתבטאת באיזה תזוזה מהירה בגוף. עכשיו, זה נורא מעניין, זה נורא מעניין. אחר כך מי מטיל עליו אימה ועם מי הוא מתיידד, וכיצד? מה…

דניאלה: אז… אז אתה…

ירון: זה נורא מעניין.

דניאלה: אז אתה פשוט עומד מהצד ומסתכל עליו… כן.

ירון: מסתכל עליו, בהחלט.

דניאלה: ואתה חושב, איפה אנחנו דומים? איפה אנחנו שונים? מה…

ירון: בהחלט.

דניאלה: איזה קפי… מה… אוקיי.

ירון: מה הכישורים שלו… מה הכישורים שלו באבחון? למה הוא משתין איפה שהוא משתין?

דניאלה: תגיד, אבל אתה… בעיקרון אתה הצטרפת לקבוצה שרואה כבר בכלבים מיעוט חשוב, בעלי זכויות, כמו… כי הרי הם התחילו…

ירון: כן…

דניאלה: …בתור בהמות עבודה.

ירון: כן, עוד במאה ה-19, כמובן, נכתבו על זה לא מעט ספרים, בין היתר ע"י חוקרת ישראלית חשובה, על שינוי היחס לפריטים אחרים במשפחה המורחבת, זולת הגבר הזכר האלפא.

דניאלה: אבל לא בעלי חיים.

ירון: זכויות הנשים, זכויות העבדים.

דניאלה: זכויות ילדים.

ירון: זכויות העניים…

דניאלה: זכויות ילדים!

ירון: זכויות… זכויות בעלי החיים.

דניאלה: כן.

ירון: זכויות הילדים, וכולי וכולי.

דניאלה: כן.

ירון: בוודאי שבציוויליזציה המערבית לפחות כבר לא אוכלים כלבים. בסין כן.

דניאלה: נכון.

ירון: אבל זה הב… זה הבדל תרבותי.

דניאלה: נכון.

ירון: את יודעת, למה כן בסין? אני לא מגנה את הסינים בגלל זה שהם אוכלים כלבים. זה לא…

דניאלה: אתה חייב לגנות את הסינים.

ירון: את… [מגמגם] את הרי הקטגורית הגדולה. אם אני אקח פרוסה, זנב של חסילון, שרימפס, ואני אכניס לפה, את תגידי שאני חוטא לטבע, לאקולוגיה, וכדומה.

דניאלה: נכון, ברור.

ירון: נכון?

דניאלה: ברור.

ירון: כן. את רוצה שאני אוכל יבלית בעיקר. [דניאלה צוחקת] לא, אני לא אוכל יבלית.

דניאלה: אוקיי. אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה התבוננת על כלב ואמרת: "וואלה"?

ירון: כן, כן.

דניאלה: הערכה כזאת עמוקה.

ירון: זה ס… כן. היו לנו זוג ידידים, שמו מרים ומשה שלזינגר.

דניאלה: כן.

ירון: שלזינגר היה פליט מגרמניה שגדל בשוודיה, בא לארץ, התגייס זמן מה לאחר מכן לצבא, ואיבד את מאור עיניו בהתפוצצות של תותח טנק כשהוא היה בצבא אחרי תשעה חודשי שירות. היה מבוגר ממני בכמה שנים. והוא התחתן עם מרים ששימשה לו נערת קריאה. הוא למד שני תארים לאוניברסיטה, היה העיוור הראשון בארץ שגמר תואר באוניברסיטה. אחר כך עשה תואר שני בתכנות ועבד שנים רבות ב… כמתכנת. נוסף לזה הוא היה… שימש בכל מיני תפקידים ציבוריים הקשורים איכשהו בעיוורונו, בסמיאותו. ואנחנו התיידדנו עם ילדותינו.

דניאלה: נכון.

ירון: התיידדו עם ילדותיהן. ואהבתי אותם, את שניהם, אהבה גדולה. והיתה לי הערכה עצומה לשניהם. כי האיש הזה תפקד כמו איש פקוח עיניים, כ… רואה לחלוטין.

דניאלה: נכון, זאת הי… משפחה נהדרת.

ירון: בגבורה. ואז היה לו כלב, כלב נחייה. ראיתי את הקשרים ביניהם. זה סימביוזה מוחלטת, כמובן. הכלב הזה מוליך אותו, מוביל אותו, וגם יחסו של משה אליו היה יחס של 'חברי הטוב ביותר, חלק מגופי'. והכלב הזדקן. רק לא זוכר את שמו, חבל. ומשה ומרים נסעו לאמריקה לאמץ לעצמם כלב חדש. כי זה קשור בתקופת הסתגלות. והשאירו את הכלב הזקן שכבר לא היה כשיר להוביל את משה, בתל אביב. עד שהם חזרו, הכלב מת. ללא ספק מגעגועים. ללא ספק מגעגועים. הוא לא יכול היה לעמוד בפרידה. אני לא יודע, זה צבט את ליבי.

דניאלה: נכון.

ירון: זה צבט את ליבי.

דניאלה: כן… [בהתרגשות]

ירון: מותו של… האהבה של הכלב לאדוניו, או…

דניאלה: נכון. אין יותר עצוב מזה, זה הכי עצוב שיש. נכון.

ירון: אז זהו, זה היה אחד אולי המקרה הראשון שבו…

דניאלה: שבו…

ירון: [נוקש בלשונו] ליבי נצבט בגלל כלב, כן.

דניאלה: טוב אבא, אני חושבת שהקדשנו מספיק זמן לכלבים ובעיקר למתחרה שלי.

ירון: לא, לא, לא, לא הקדשנו הרבה זמן. לא הקדשנו מספיק זמן.

דניאלה: תראה, בכל זאת, זה דרש ממני רוחב לב, כי גבאי הוא, בסופו של דבר, הילד המוצלח שלך. המתחרה שלי.

ירון: נכון. נכון.

דניאלה: אממ… אז מספיק.

[מוזיקת סיום ברקע]

דניאלה: זה היה פרק מתוך ההסכת "אבא תרחם". תודה, מאזינים, שהייתם איתנו. תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר. פרקים נוספים תוכלו למצוא ביישומון "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים. ואנחנו נסיים, אבא, עם קטע משירו של ארז ביטון, שהתעוור בגיל 10 כתוצאה מפיצוץ של רימון יד. השיר נקרא "כלב ואדוניו" מתוך הספר "נופים חבושי עיניים".

ירון: [מקריא]

"וּמַה יַּעֲשֶׂה אִישׁ עִוֵּר

שֶׁכַּלבְּוֹ חָלָה פִּתְאוֹם

יְעַרְסֵל אוֹתוֹ בְּיָדָיו

יִשָּׂא אוֹתוֹ עַל כַּפָּיו

כְּאוֹחֵז בּעוֹלָל

יְגַשֵּׁשׁ דַּרְכּוֹ לְפָניָו

עַל מִדְרָכוֹת שְׁבוּרוֹת

יְדַדֶּה, יִתָּקֵל בְּעֵץ

יִנָּגֵף באְּבֶן שָׂפָה

יָבִיא אוֹתוֹ אֶל הָרוֹפֵא

אֶל הַמּנוּחָה הַנְּכוֹנָה

חֶסֶד תַּחַת חֶסֶד

לִוּוּי תַּחַת לִוּוּי

יָשִׁיב לוֹ גְּמוּל

עַל הֲלִיכָתוֹ בַּצַּעַד הַמָּדוּד

בָּרֵיחַ הַנָּכוֹן

עַל שֶׁהֵבִיא לְפָנָיו

טַעַם יַעֲרוֹת עַד

וּתְנוּפַת הַמִּתְפָּרְצִים אֶל הַצַּיִד."

[המוזיקה מסתיימת]

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה