אבא תרחם - גבולות הדיבור
- ניבי נאור
- Mar 29
- 12 min read
"ועדיין אינני יודעת מה לספר לבני: שאני אמו או שאני אני" (אפרת מישורי). על גבולות הדיבור שבין ירון לדניאלה, בין דניאלה לילדיה, בין ירון לנכדיו ובין ירון להוריו. מה מדובר ומה מושתק? מה מתוך קושי ומה מתוך בחירה? מה אנחנו בעצם יודעים על האנשים שאנחנו הכי אוהבים?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/02/2025.
[פרסומת]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[צלילי פתיחה]
ירון: [מקריא]
'ועדיין אֵינֶנִּי יוֹדַעַת
מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:
שֶׁאֲנִי אִמּוֹ
אוֹ שֶׁאֲנִי
אֲנִי'
דניאלה: זה היה שיר קצר, פרגמנט, של המשוררת אפרת מישורי, המצוי בין דפי ספר השירים הקצר שלה, שנקרא "ת'ינקרבל". כמו טינקרבל, הפיה של פיטר פן, אבל בשיבוש. שורות מעטות שמבהירות את הפער בין היות הורה לבין היות אדם.
היי אבא.
ירון: היי.
דניאלה: והיום אנחנו מקליטים את התוכנית האחרונה שלפני היציאה לפגרה הקצרה שלנו, וחשבתי שיהיה נחמד לעורר קצת [מגחכת] פרובוקציות ולדבר על האישי. גם על גבולות הדיבור שבינינו, וגם על גבולות הדיבור שלך מול הוריך, ושלי מול ילדיי. אז ראשית, אני רציתי לשאול אותך, אם אתה מרגיש את הפער הזה שמישורי מדברת עליו? את מעטה הסודיות מול הילדים, או את אי-היכולת להיחשף מולם.
ירון: או, שאלה טובה וקשה.
דניאלה: אני רוצה להזכיר לך שאמא, נגיד, תמיד הייתה אומרת לי: "אני לא חברה שלך, אני אמא שלך". אני אף פעם לא הבנתי בדיוק מה זה אומר. חשבתי שזה משפט גאוני, כי הערצתי את אמא הרבה מאוד שנים. וחשבתי [בפליאה] "אה, היא לא חברה שלי, היא אמא שלי". בעצם, לא הבנתי בדיוק מה זה אומר. אתה מרגיש את הפער הזה?
ירון: אני חושב שהדברים השתנו במשך השנים, עם התבגרותכם ועם הזדקנותי. כמובן שיש דברים שנהוג לחשוב שלא נאה לדבר עליהם עם ילדים, מפני שהם לא יבינו את הדברים כהלכה. כשילדים הם קטנים, ההורים מנסים לשמש להם מופת - אם הם הורים אחראיים - מופת מוסרי, מופת להתנהגות.
דניאלה: אבא, תדבר בגוף ראשון, כי זה תוכנית אישית.
ירון: אני? בסדר. [דניאלה צוחקת] אז אני חשתי כך, שאם בכלל טרחתי לדבר איתכם, [דניאלה פורצת בצחוק] לא דרכ… אא, כן?
דניאלה: כן.
ירון: בעיקר הדרכתי אותכם, או לימדתי אותכם, או הפניתי אותכם לספרים, אבל במידה שדיברתי איתכם על עצמי, או על יחסיי עם אמכם, או על יחסים של אנשים מבוגרים בכלל זה לזה, אז הדברים השתנו אצלי במשך השנים. אתם התבגרתם, והיום אתם מעט יותר חכמים ממני, לא פחותים ממני בתבונתכם. וההיכרות שלך בגיל המתקרב כבר ל-60, להבנתי, את העולם, אין ביניהם [כך במקור] הפרשים גדולים. אנחנו מבינים את העולם באופן די דומה, ומאוד קל לי לשתף אותך בכל מחשבותיי, כולל גם להסגיר את חולשותיי, את חטאיי, את פשעיי, את הדברים שעליהם אני מתחרט - אין לי שום קושי לעשות את זה באוזני ילדיי. יש לי ארבעה ילדים מבוגרים, נבונים מאוד.
דניאלה: אז…
ירון: סלחנים בסך הכל, רחבי אופקים. אין לי שום בעיה היום לדבר איתכם…
דניאלה: אז אנ…
ירון: כמו אדם מבוגר לחלוטין, כמו חבר.
דניאלה: אז אחד הדברים שחשבתי עליהם בהקשר שלנו - אתה נהגת להביך את כל ילדיך דווקא בגילוי הלב שלך בתחומים מסוימים. זאת אומרת, תמיד אני ועידית הרי מחליפות מבטים כשאתה מתחיל…
ירון: זה אחותך.
דניאלה: כן, אחותי.
ירון: כן.
דניאלה: תמיד אנחנו מחליפות מבטים, כשאתה מתחיל להגיע, נגיד, לסוגיות של אממ…
ירון: יחסים עם נשים, למשל?
דניאלה: יחסים אינטימיים, יחסים אינטימיים.
ירון: אוקיי.
דניאלה: כן. אני ועידית מפלפּלות [כך במקור] בעינינו, כי זה too much information לפעמים.
ירון: אוקיי.
דניאלה: וזה היה ככה די מילדות. אבל אחד הדברים המעניינים, אני חושבת, זה שנדמה לנו שיחסים בין הורים לילדים מושתתים בסך הכל על הגיל ש… [מהססת] גרנו בבית. זאת אומרת, נגיד עד גיל 20. שם נקבעות ה… לא יודעת, צורת הקשר, או ה… והאמת היא, שזה מדהים מה קורה אחר-כך. כמה היחסים יכולים להשתנות, להשתפר, להיתקן במובנים רבים. אני מאוד-מאוד מרגישה את זה ביחסים שלנו. למשל, אמא נפטרה כשאני הייתי בת פחות מ-40, ולי ולך בעצם יש עוד 20 שנה כמעט, מעבר למה שהיה לי עם אמא. וה-20 שנה האלה הן נורא-נורא-נורא משמעותיות. מה שקרה ליחסים שלנו, לפתיחות של יכולת הדיבור, זה משהו אחר לחלוטין. אני חושבת שהיום אני יודעת עליך הרבה יותר מכפי שידעתי כשהייתי ילדה. לא רק במובנים של מה אתה עושה, אלא באמת מה אתה מרגיש.
ירון: כן. כן, הוא אשר אמרתי: יותר קל לי לדבר היום איתך, כי את אישה בוגרת ויש לך ילדים משלך, עוד מעט יהיו לך נכדים משלך. אז מה… מה ההפרש בינינו? מה… מדוע שאני לא אשוחח איתך או עם אחותך או עם אחייך, באותו אופן שאני משוחח עם אנשים בוגרים? אין לי רצון יותר להעמיד פנים. אני לא הייתי האבא המושלם, ואני לא האדם המושלם.
דניאלה: אבל…
ירון: ויש לי קופה של שרצים מאחוריי, כמו לכל אדם אגב, אני לא חושב שאני חוטא גדול יותר. אבל אני מכיר במגרעותיי, גם במגרעותיי כאָב. אני משוכנע שיש לי הרבה מאוד חסרונות, ואני לא בוש בהם במיוחד, כן? לכל הרוחות, לכם אין? סליחה, אתם מושלמים? באיזה זכות אתם תובעים ממני, יותר ממה ש… מכפי שאתם תובעים מעצמכם? כן? אז אני, מאוד נוח לי לדבר איתכם.
דניאלה: אני רוצה אבל שנחזור רגע לתקופת הילדות, בסדר? אני לא זוכרת, אני לא זוכרת הרבה משיחות שניהלנו בילדות, או בכלל, אני לא זוכרת את הנוכחות שלך בחוויית ה… עיצוב האישיות שלי, נגיד, בילדות. קצת יותר את אמא, כי אמא הייתה יותר בבית. ואני חושבת שהיה חשיבות נורא-נורא גדולה לחבר'ה, לבית-ספר, לחברות. אני לא זוכרת, אה… אבל מעניין אותי איך זה נראה מהצד שלך. מה היינו בשבילך בילדות? מה ראית בנו? מה… אתה זוכר על מה התחשק לך לדבר איתנו?
ירון: זה בעיקר ב… ה… תגובות על הצרכים שלכם.
דניאלה: כן.
ירון: לייסר אתכם על חטאיכם, כמו שאתם לא לומדים, נגיד, מספיק טוב.
דניאלה: לא נכון, דווקא לא.
ירון: לא? לא הטפתי לכם מוסר בעניין הזה?
דניאלה: לא.
ירון: לא? הנחתי לכם?
דניאלה: לא. דווקא היית מאוד משחרר.
ירון: את יודעת מה? אני לא חושב שעניינתם אותי במיוחד.
דניאלה: או, יפה. נכון, נכון.
ירון: אני לא… זאת אומרת, נולדים ילדים, [דניאלה צוחקת] זה דרך הטבע.
דניאלה: כן.
ירון: אנחנו אפילו לא תכננו את ה… קצב הלידה של ילדינו.
דניאלה: אני חושבת שלא… אני ידעתי שאתה עובד, אבל נגיד, לא היה לי שמץ של מושג מה אתה עושה בערב, עם מי אתה נפגש, על מה אתה מדבר עם החברים. זה לא משהו שראינו. אני חושבת שהיה מרחק מאוד גדול. אני לא חושבת שהכרתי אותך.
ירון: אא… ששש… יכול להיות, אם את אומרת. לדעתי, אנחנו ניהלנו… הרי…
דניאלה: אני חושבת גם הפוך, שלא ידעתם הרבה עלינו. לפחות מה עובר עלינו מבחינה רגשית. אני זוכרת שהרגשתי, כמובן, שאני גדלה בבית מאוד ליברלי, מאוד משכיל. אני זוכרת שלא הייתה לי בעיה מבחינ… לא הייתה לי בעיה מבחינת איכות החומר, לדבר איתכם. נגיד, אני זוכרת שחזרתי מסאמר סקול וצעקתי לכם בשדה שאני לא…
ירון: מסאמר סקול, כן.
דניאלה: שלחתם אותי לסאמר סקול, ואני זוכרת שצעקתי לכם בשדה כשחזרתי, "אמא, אבא, אני כבר לא בתולה", אתם… אתה זוכר את זה? [ירון צוחק] צרחתי לכם מרחוק.
ירון: כן, אני זוכר את זה היטב.
דניאלה: אז לא הייתה לי שום בעיה להגיד הכל, אבל אני לא זוכרת שאמרתי - הכל. לא הייתי זקוקה לספר לכם על שברונות לב שלי. אותו דבר הפוך. ומהבחינה הזאת אני חושבת שהיחסים שלי עם הילדים שלי שונים מאוד מהיחסים שלכם איתנו.
ירון: יכול להיות, אבל הם שונים מאוד מהיחסים שלי עם הוריי שלי.
דניאלה: וגם הם שונים מהיחסים שלך עם הילדים שלי, עם הנכדים. ששם, לדעתי, אתה הרבה-הרבה יותר מתעניין בנבכי הנפש שלהם ובמה עובר עליהם מבחינה רגשית.
ירון: כי אני התבגרתי, והחכמתי, ויש לי יותר זמן. אז אני מסתכל בילדים שלכם כמו שאני מסתכל בכלבי, אם יותר לי.
דניאלה: כן, כן, לגמרי.
ירון: אני, כיצו… באנתרופולוגיה, בביולוגיה. איך צומח הפלא הזה, שהתינוק הופך לגבר? היום יש לי, הבן הבכור, הנכד הבכור שלי הוא כמעט בן 30 עוד מעט, הוא סטודנט לרפואה, הוא קצין בצבא. אני מביט עליו בפליאה עצומה. איך זה נבט, הדבר הזה? מה יש בו? ואני גם משוחח איתו, בגילוי לב.
דניאלה: נכון.
ירון: נדמה לי, נדמה לי גילוי לב כמעט מוחלט.
דניאלה: נכון.
ירון: אני לא מניח שהוא מספר לי על ה…
דניאלה: אבל זה לא היה איתנו, נכון אבא?
ירון: מה?
דניאלה: זה לא היה איתנו.
ירון: לא, זה לא היה איתכם.
דניאלה: זה יפה, זה מדהים.
ירון: אבל זה לא היה גם לי עם הוריי.
דניאלה: בדיוק.
ירון: אני הייתי הרבה יותר רחוק מהוריי מכפי שאתם הייתם רחוקים ממני.
דניאלה: אז באמת תספר קצת, אבא, מה הוריך ידעו עליך? מה הוריך…
ירון: תראי…
דניאלה: מה, הייתם… זה כמו אוטונומיה נפרדת כזאת?
ירון: כן, אז אני…
דניאלה: אתה חי את החיים שלך והם לא יודעים דבר?
ירון: זה דבר מעניין שהוא קשור בהיסטוריה, בנסיבות ההיסטוריות. אבא שלי מת בגיל 71, כשאני הייתי בן 30. ואמא שלי מתה כמה שנים אחריו. זאת אומרת, השנים האחרונות שלהם חלו [במלרע] בגיל שבו הייתי שרוי בשיא הטרדות שלי.
דניאלה: כן, אבל אני רוצה דווקא לחזור לילדות.
ירון: כן, כן. הוריי נולדו בתחילת המאה הקודמת, שווי בנפשך, לפני מאה ושלושים שנה, בערך.
דניאלה: כן.
ירון: היא בליטא והוא ברוסיה. והם נפרדו מהוריהם בנעוריהם, ושוב לא ראו אותם. הם עזבו את רוסיה, את אוקראינה, את ליטא. אבא שלי הפליג לקובה, אמא שלי עלתה לארץ בגיל 17. הם ניתקו לחלוטין את יחסיהם מה…
דניאלה: איך זה קשור?
ירון: זה קשור שהם באו משפות אחרות, [דניאלה מהמהמת] מתרבויות אחרות, ממחוזות אחרים. ההיסטוריה התחילה להאיץ את מהלכה ככל שהשנים הלכו והתקדמו. כלומר, אבא שלי, שנולד ב-1900 בעיירה, מה הוא יכול היה להבין על ילד שגדל בארץ ישראל תחת השמש?
דניאלה: הכל!
ירון: על צבר.
דניאלה: הכל, אבא.
ירון: לא, הוא לא יכול היה. לא יכול היה. המנטליות שלו הייתה כל-כך שונה. הדרישות שלו מהחיים היו כל-כך שונות. הצרכים שלו… הם אנשים שחיו על… על סף המוות תמיד, חלק גדול מחייהם.
דניאלה: אבא, אבל אנשים קרובים יכולים… יכולים…
ירון: יכולים.
דניאלה: זה כמו שאתה קורא ספרות…
ירון: יכולים. אבל הטרדות שלהם…
דניאלה: מה, אתה לא יכול להזדהות עם אנשים שחיים בתרבות אחרת?
ירון: לא, כן, זה הרבה…
דניאלה: מה הבנת על כאבי הלב שלהם? מה הבנת על…
ירון: איך יכולתי?
דניאלה: אבא, תראה, למשל אמא לא דיברה איתנו על יתמותה, בסדר?
ירון: נכון.
דניאלה: לא על מותה של אחותה הצעירה. היו…
ירון: והיא איבדה את אבא שלה בגיל שנתיים וחצי, נכון.
דניאלה: היא איבדה את אבא שלה בגיל שלוש. היא איבדה את אחותה, שנפטרה בגיל 21. היא לא דיברה איתנו על זה. האם ההורים שלך דיברו איתך על כאבי הלב…
ירון: מה פתאום!
דניאלה: לא, אוקיי.
ירון: סבי וסבתי נרצחו…
דניאלה: והאם אתה דיברת איתנו? האם אתה דיברת איתי?
ירון: סבי וסבתי נרצחו בשואה.
דניאלה: כן.
ירון: אף פעם לא שמעתי. סיפרתי… אמי סיפרה לי כמה זכרונות מילדותה, אבל על הכאב הנורא?
דניאלה: כן.
ירון: על האובדן שלה? היא אף פעם לא חילקה את זה איתנו. אף פעם. אבא שלי עזב את הוריו, הוא היה הבן הבכור. עזב את הוריו שמתו ברוסיה, לא פגש אותם יותר מעולם. האם הוא התגעגע אליהם? אני לא יודע על זה שום דבר. אף פעם לא חילק את זה. ואני נורא מצטער על זה. אם היה אפשר אני הייתי משלם המון, אם הייתי יכול לשבת עם אבא שלי ולהגיד לו: "אבא, בעצם מי אתה?"
דניאלה: כן.
ירון: "ספר באמת, אתה עזבת אישה ברוסיה ונדדת לאמריקה. היא מתה ברעב אחר-כך בהולודור", [כך במקור] איך קוראים לזה?
דניאלה: כן.
ירון: ברצח ההמוני הזה, הרעב הגדול באוקראינה. "מה עבר עליך?"
דניאלה: כן.
ירון: "תגיד לי". לא יודע כלום.
דניאלה: אני חושבת שהמקומות הבאמת… השתוקים והפחות מדוברים בין הורים לילדים, שאני מרגישה אותם גם לגביי מול הילדים, זה התפיסה של ההורה כיצור מיני.
ירון: נכון.
דניאלה: או תפיסה של ההורה כאדם בעל צרכים ויצרים, ושם הוא הקושי הגדול, שאני לא חושבת שהפסיכולוגיה עוד פתרה אותו. [ירון צוחק] הוא מביא… הוא מביא איתו מבוכה גדולה. ואני רוצה לספר שכשאני גיליתי, נגיד, את הלסביוּת שלי לפני עשור, אז השאלה איך לדבר עם הילדים העסיקה אותי מאוד. לא בגלל הנטייה, כאילו חס וחלילה, להיפך. זה היה חלק המשמח - סוף-סוף נהייתי קצת פחות משעממת, לפחות בעיני עצמי. אלא כי לא ידעתי, ואני לא בטוחה שאני יודעת עד היום, איך מדברים עם ילדים על גילוי שמערב תשוקה ומיניות וזהות, בזמן שזה בערך הדבר שהם הכי פחות רוצים לשמוע.
ירון: ילדים באיזה גיל?
דניאלה: הם הכי פחות רוצים לשמוע, אבא, זה לא משנה באיזה גיל. איך אני יודעת את זה? אני יודעת את זה, כי כשאתה מדבר איתי על מיניות ועל תשוקות, אני פשוט רוצה למות. אתה יודע מה זה למות? אני רוצה לא להיות, אני רוצה להיקבר מתחת לאדמה.
ירון: לא, את לא… את לא רוצה למות. את לא רוצה למות.
דניאלה: לא, אבא…
ירון: זה מביך אותך, כן.
דניאלה: מביך אותי מאוד.
ירון: כן, ואת תמוטטי…
דניאלה: שלא לדבר על אחותי עידית, שפשוט נמוגה. נמוגה.
ירון: והיא עוסקת בטיפול, כן? היא תרפיסטית, אז אא…
דניאלה: אז אני אומרת, יש משהו לא פתור. חוץ מאשר הדבר הזה, של לתפוס את ההורים כאנשים שיש להם צרכים רומנטים, מיניים, בעלי תשוקות. זה דבר, אני חושבת שזה מחסום בלתי עביר.
ירון: זה כמו… כמו הסלידה מהעירום של ההורים. [דניאלה משמיעה קול נגעל] לראות את… נכון? זה נורא.
דניאלה: אוחחח אבא, נורא.
ירון: נכון?
דניאלה: אוי, זוועה.
ירון: למה בעצם?
דניאלה: הורים לא מבינים מה הבעיה עם העירום שלהם. הם חושבים שזה נחמד. אני זוכרת את היום שבו מיכאל הודיע לי שאני לא יכולה יותר [מצחקקת] להסתובב בבית עם תחתונים וחולצה. [ירון צוחק] הוא אמר לי את זה, לא אני אמרתי את זה לו.
ירון: אה, באמת? כן. אוקיי.
דניאלה: כן. אמר לי "אמא, חמוד מאוד, הכל בסדר, את נראית חמוד מאוד. פעם אחרונה שאת מסתובבת עם תחתונים וחולצה בבית". אני זוכרת שהוא הציב לי את הגבול הזה. אז אני חושבת שיש משהו בדבר הזה נורא-נורא מסובך, שעדיין לא פתור. חוץ מזה, חוץ מאשר העניינים האלה, אני חושבת שבאמת הורים וילדים כן יכולים להיות חברים, בסופו של דבר.
ירון: [מופתע ומרוצה] אממ… טוב. אז אני שמח, לפחות. אני לא מתכוון להתפשט פה באולפן [דניאלה פורצת בצחוק] כדי לבחון את גבולות ה…
דניאלה: כן. את גבולות האסור והמותר.
ירון: את גבולות הסבלנות שלך, אני…
דניאלה: כן.
ירון: אין לי שום כוונה כזאת, כן.
דניאלה: אני מנסה לחשוב, ככה לסיום, האם יש עוד… אם יש משהו שהיית רוצה, נגיד, לדעת עליי ואתה לא יודע? והפוך. שהיית רוצה, נגיד…
ירון: אם הייתי רוצה לדעת? לא יותר מכפי שאתם מוכנים להסגיר לי בלי ש… להסגיר באוזניי, בלי שאני מפציר בכם. אני… לא. הייתי רוצה, אבל אתם עושים את זה ממילא, שאם אתם - אתן ואתם - סובלים, ואתם עושים את זה לפעמים, אני אוכל להקל עליכם במשהו, או בעצה טובה או מה. אפילו בחיבוק, אפילו משהו שהוא לגמרי פיזי, לקחת את הראש ולשים אותו בחיקי.
דניאלה: זאת אומרת, היית רוצה לדעת שאם עובר עלינו משבר נפשי, או…
ירון: לא, לא, לא. אין שום דבר מאוד חשוב שהייתי רוצה לדעת עליכם, יותר מכפי שאתם מואילים בטובכם לגלות לי. ממש לא. נדמה לי שאני יודע את כל מה שאני נצרך לו.
דניאלה: אז אתה יודע, אז אני רוצה לסיים ולהגיד שאותו דבר הפוך. יש תמיד, אני תמיד אומרת על הילדים שהורה לא יכול להיות יותר מאושר מהילד הכי לא מאושר שלו. זאת אומרת, זה סוג של תקרת זכוכית.
ירון: נכון.
דניאלה: כאילו אתה יכול להגיע בערך… אבל אני חושבת שבשנים האחרונות אני מרגישה אותו דבר כלפיך. אני גם כן מאוד-מאוד-מאוד חשוב לי לדעת שטוב לך. וכשלא טוב לך, אני גם רוצה לדעת, וגם מאוד-מאוד רוצה כאילו להיות שם.
ירון: [מהמהם] כן. אבל אותו דבר, אותו יחס חשתי כלפי אמכם, וכלפי בת זוגי הנוכחית, כן? רציתי לדעת שכואב לה ורציתי להקל עליה במידת האפשר. קוראים לזה אהבה, אני חושב, לא?
דניאלה: טוב, התחלנו עם המשוררת אפרת מישורי, המנסה להבין איך לדבר עם בנה, ונסיים עם דליה רביקוביץ', שעסוקה באותה שאלה, אבל מנסה בשיר הזה להביא גם את הפתרון. רק ניפרד ממור סיון ומאסף רפפורט, שעושים עלינו בייביסיטר בזמן שמאיה העורכת הקבועה שלנו בחופשה. תודה לכם ולכן שהייתם איתנו. אנחנו ניפגש בפרק הבא של "אבא תרחם", מיד אחרי הפגרה הקצרה.
דליה רביקוביץ', "וכו' וכו'".
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
'מַה זֹּאת אַהֲבָה? שָׁאַלְתִּי אֶת עִדּוֹ
וְהוּא זָרַק בִּי מַבָּט מְצֻדָּד
וְאָמַר לִי בְּזַעַף אוֹ בְּחֶמְלָה:
אִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת עֲדַיִן
כְּבָר לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם.
ואָז אָמַרְתִּי לוֹ בְּלִי זַעַף וּבְלִי חֶמְלָה
אֲבָל בְּמַבָּט מצודד וּמְעַט מְשָׁעֳשָׁע
אֲנִי יוֹדַעַת מַה זֹּאת אַהֲבָה
בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לִבְדֹּק אֶת כֹּשֶר הַבִּטּוּי שֶׁלְּךָ
וְכֹשֶר הַהַבָּעָה שֶׁלְּךָ בְּעִבְרִית,
וְגַם רָצִיתִי טִפַּת זַעַם וְחֶמְלָה
כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת הַמֶּתַח,
שֶׁלֹּא נַתְחִיל לְשַׁעֲמֵם זֶה אֶת זוֹ
וְלֹא נָרִיב וְאַחַר-כָּךְ נִתְנַצֵּל,
זֶה אוֹכֵל אוֹתִי,
אֲנִי יוֹדַעַת מַה זֹּאת אַהֲבָה.
לְמָשָׁל, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.'
דניאלה: האמת היא שאנחנו לא ממש היינו צריכים את הפרק הזה על גבולות הדיבור בין הורים לילדים, כי לדעתי כל ה… כל הפודקאסט הזה - מטרתו, לפחות המטרה שלי הייתה, לדבר איתך.
ירון: המטרה שלך הייתה להוציא אותי מדכדוך שכרוך בזקנה, באובדן העבודה הסדירה. ואת באת ואמרת לי, אבּ… רצית להציל אותי. ככה אני הרגשתי. ובמידה רבה הצלחת.
דניאלה: [צוחקת] אתה… אני חושבת… אבא, אתה כזה חמוד. אתה נותן לי קצת קרדיט גדול מדי. אני פשוט חושבת ש…
ירון: שנחמד לדבר.
דניאלה: בדיוק.
ירון: אוקיי, אז אנחנו באנו…
דניאלה: זה גם אנוכי לגמרי, באמת. אני מרגישה שאני… בתוך מרוץ היומיום, אם אתה לא עושה זמן, אם אתה לא ממש דוחק את היומן ומפנה זמן כדי לדבר, זה לא יקרה. אני מרגישה שהשנים האלה הם נורא-נורא קריטיות. אני צריכה, אני צריכה זמן ארוך להיפרד…
ירון: כן.
דניאלה: אוקיי? ובעצם זה לגמרי אנוכי. אני, אני…
ירון: ועד עכשיו…
דניאלה: אני לא רוצה להתחרט דווקא על הדברים שאתה מתחרט עליהם. נכון? שאתה כל הזמן אומר: "לא דיברתי מספיק עם הוריי"…
ירון: נכון.
דניאלה: …"והיום, אם רק, היו נותנים לי…"
ירון: נכון. לדבר עם הוריי, כן? שנפטרו כבר לפני עשרות שנים. כן. אני הייתי משלם כדי לדבר עם אבא שלי. "מה קרה לך כשעזבת את אשתך הראשונה ברוס… באוקראינה, והיא נפטרה אחר-כך ברעב? אתה נסעת לאמריקה. מה עבר עליך? מה אתה סוחב איתך?" [בלחישה רמה] וואו, הייתי רוצה לשמוע את הסיפור הזה. ואמא שלי, שהוריה נרצחו בשואה, והיא הגיעה הנה בגיל 17 לארץ. כלום, לא דיברו איתי. לא, אני לא דיברתי איתם, והם מתו כשהייתי בן שלושים, אז לא הספקתי, את יודעת. ו… כן…
[מוזיקת רקע]
דניאלה: אז אני חושבת… אז אני, אז אני רוצה, אני רוצה לדעת שדיברתי איתך.
ירון: אז דיברנו כבר שבעים פעם עד היום…
דניאלה: לדעתי יותר.
ירון: למעלה משבעים פעם. כן. מוזר. [דניאלה צוחקת] אבל זה הודות לך, תודה.
[צליל סיום]
[פרסומת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments