"בערב, כשאמרה לי נערתי לך, ירדתי לרחוב להתהלך, והייתי הולך ומסתבך, מסתבך והולך, והולך והולך ומסתבך" (נתן זך). שיחה על כפות הרגליים הרכות והברווזיות של ירון, ההסתבכויות המשפילות שהוא חווה בעטיין, ומדוע הפטיש המוצהר שלו לכפות רגלי נשים, עשוי להסגיר נטיות מיניות מודחקות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/05/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של "תאגיד השידור הישראלי".
[מוזיקה]
ירון: [מקריא]
"בָּעֶרֶב
כְּשֶׁאָמְרָה לִי נַעֲרָתִי
לֵךְ
יָרַדְתִּי לָרְחוֹב לְהִתְהַלֵּךְ
וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ
מִסְתַּבֵּךְ וְהוֹלֵךְ
וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ."
דניאלה: זה היה "שיר ערב" של נתן זך. ובחרתי את השיר הזה, למרות שהוא מדבר על נערה, על הליכה, ועל הסתבכות מסוג שונה למה שכיוונו בפרק הזה. [מגחכת] זאת בעצם התחכמות, סבבה? כי את הפרק הפעם אנחנו נקדיש להליכה במובן הפרקטי, האורתופדי. ובאופן ספציפי, אבא, לקושי ההולך וגדל עם הגיל להתהלך. אז אני רציתי לשאול, איפה אתה נתקל בקושי ללכת? זאת שאלה אחת. ולטובת המאזינות והמאזינים שאינם יכולים לראות את כפות רגליך, הייתי שמחה אם היית מתאר להם אותם.
ירון: כפות רגלי נראות כבִּיצה בקיץ.
דניאלה: [צוחקת] כלומר?
ירון: כלומר, שטוחה ומפושטת.
דניאלה: הבנתי.
ירון: או כסנפירים של יונקים ימיים. נגיד, אריה הים. את יודעת…
דניאלה: יש לך רגליים של ברווזים, זה לא יותר…
ירון: רגלי ברווז, כן, אפשר גם לתאר את זה ככה. שטוחות רחבות ודואבות.
דניאלה: [מהמהמת] אתה חושב שהנטייה של כפות הרגליים שלך להתפשט כשלוליות לכל עבר…
ירון: כן.
דניאלה: תואמות את מבנה האישיות שלך?
ירון: במובן הזה, ש… השטחי והרחב?
דניאלה: כן.
ירון: לזה את מתכוונת?
דניאלה: כן, רב שטחיות.
ירון: אני יודע, זה מעניין. הרעיון הזה של כפות הרגליים כ…
דניאלה: כ…
ירון: כמטאפורה על האופן שבו אני מתבונן בעולם או שאני רוכש ידע.
דניאלה: כן.
ירון: יש בזה משהו.
דניאלה: הרי… כבר הרפלקסולוגיה הרי עשתה את הקשר בין גוף לנפש, נכון?
ירון: כן.
דניאלה: אז יכול להיות.
ירון: יכול להיות. יכול להיות, שנגיד הבוהן שלי, השמנמנה…
דניאלה: כן.
ירון: והרכה מדי, מעידה על העניין המועט שלי ביהדות.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: ויש לי ברכיים דפוקות ומכונות בברכיים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: בוכנות כאלה, את יודעת.
דניאלה: כן. אז יש לך בעיה גם של המנוע וגם של היסודות.
ירון: יש לי יסודות קשים, כן. אני, וזה אגב מילדות, תמיד היה לי פלג גוף עליון חסון…
דניאלה: כן, עד היום.
ירון: ורגליים עלובות, כן. והייתי התלמיד האחרון בריצה בבית הספר העממי, גם הבנות השיגו אותי.
דניאלה: מה אתה אומר?
ירון: כן.
דניאלה: לא ידעתי.
ירון: לריצה למרחקים ארוכים הייתי לא רע, בגלל כוח הסבל שלי.
דניאלה: אופי… בדיוק, לריצה למרחקים ארוכים זה נחישות.
ירון: כן, הסיבולת. נכון.
דניאלה: נכון.
ירון: אבל בריצות קצרות, אפילו נינה סוכודולר וחנה ויינברג השיגו אותי בריצה ל-100 מטר.
דניאלה: אוקיי, אבל אתה יודע, אבא, יחסית לגילך, באמת, אני מסתכלת על אנשים, אתה הולך טוב. אתה הולך טוב. אתה לא עם מקל, אתה… אתה צועד יחסית טוב.
ירון: אני, כשאני הולך עם הכלב, אני חרד מפני… הוא כלב חסון מאוד.
דניאלה: כן.
ירון: והוא כלב טוב, גבאי. הוא כלב מאוד אוהב. אבל הוא רואה כלבים גדולים מהצד השני של המדרכה.
דניאלה: כן.
ירון: אז, אז יצר… יצר… הפחד, בעצם, שהכלב הרתום ממול, יתנפל עליו, הכלב הרתום. ואז הוא מתנפל. הוא נובח נביחות נוראות, ואני צריך לבלום אותו. ולפעמים הוא רואה חתול מזווית העין מתחבא באחד משיחי החצרות…
דניאלה: כן, כן.
ירון: ולפתע פתאום הוא מזנק. ואני צריך להיות דרוך ולבלום אותו מפני…
דניאלה: אז אתה…
ירון: וזה 30 קילו של שרירים.
דניאלה: הבנתי. אז אתה מתקשה בבלימה?
ירון: אני חושש. הוא כבר פעם הפיל אותי, כן? נפלתי על משקפיי. וכן, כן, אני חושש, אני חושש.
דניאלה: לפני כמה ימים, כשהייתי אצלך בבית, הראית לי נעליים חדשות שקנית.
ירון: כן.
דניאלה: אני לא בטוחה שהנעליים מתאימות להגדרה של המכשירים… לדעתי אתה נועל אותם כעת, נכון?
ירון: [מהמהם בהסכמה]
דניאלה: אתה רוכס אותם, אני לא יודעת איך לקרוא לזה. מה זה הדבר הזה, אבא?
ירון: זה נעליים שפיתחו שני אורתופדים ישראלים במשך הרבה שנים, וייסדו חברה שמשווקת את הנעליים האלה. על סוליותיהם מודבקות שני דיסקים גדולים וכבדים, שאפשר למקם אותם על פני הסוליה באופנים שונים, על פי הקשיים של כף הרגל, על פי הבעיה של כף הרגל. וכך…
דניאלה: כן, ומשהו איזה מין, כמו כפתורים… משקולות שהם כפתורים מסובבים.
ירון: כן.
דניאלה: אם אני מסתכלת על הצד, זאת אומרת, אם אני מסתכלת, זה פשוט נראה כמו תנור או כמו מכשיר מיקרוגל.
ירון: [בפליאה] כן?
דניאלה: כן. כפתורים כאלה גדולים, המון סימנים. אה…
ירון: יש שנתות כאלה על הסוליה…
דניאלה: כן.
ירון: ולפיהם המומחה מכוון את מיקומם של העיגולים האלה, שהם בעצם המשענת היחידה של כף הרגל על האדמה. וזה מאוד…
דניאלה: זה פסיכי. זה פשוט פסיכי לגמרי. אני לא ראיתי… אני לא ראיתי דבר כזה.
ירון: לא, יש… זה מקובל כבר כמה שנים.
דניאלה: כן?
ירון: והעסק הזה הוא עסק שיש לו סניפים בעולם, והוא קונה לעצמו…
דניאלה: אני… אני… תרשה לי להיות חשדנית, כי איכשהו נראה לי שכל הניסיונות להבין איך נכון ללכת…
ירון: כן.
דניאלה: זה בדיוק כמו הניסיונות להבין איך נכון לרזות. זה כל פעם יש איזה אופנה אחרת. אתה יודע שחוץ מאשר הנעליים שלך, שנראות בעצם כמו מיקרוגל, כן?
ירון: [צוחק]
דניאלה: אז יש נעלי… נעלי יחפנים, מה שנקרא.
ירון: היום יש נעלי יחפנים.
דניאלה: והם מסבירים שדווקא הקרבה אל האספלט, כן? והדקיקות של הסוליה, היא מה שגורמת לאנשים שמתקשים בהליכה, ללכת כמו שצריך. כל שנייה צצה תיאוריה אחרת.
ירון: כן.
דניאלה: יש גם את הנעליים שהם חצי קשת. אתה, אתה מכיר את זה?
ירון: כן.
דניאלה: שזה כמו בננה.
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: אוקיי, אז אתה פשוט…
ירון: והרעיון, הרעיון שם הוא…
דניאלה: זה כמו שתגיד לי…
ירון: לנחות על העקב ולגלגל את כף הרגל.
דניאלה: כן!
ירון: למלוא אורכה מן העקב אל הבהונות.
דניאלה: לגמרי.
ירון: יכול להיות. אבל תשמעי, מדוע שה… אביזרים כאלה, כמו אביזרים אורתופדיים אחרים שמסייעים ללוֹקים, לא יעבדו? אינני יודע. אני די… אני די מרוצה בינתיים. נדמה לי שזה עושה את העבודה. אני מייצב את הגוף יותר טוב, למרות שגם ככה אני הולך כמו ברוש ו…
דניאלה: [צוחקת] פנתר.
ירון: פנתר, כן.
דניאלה: כן.
ירון: מעורב ב…
דניאלה: יגואר.
ירון: כן. האמת שההליכה שלי השתנתה במשך השנים. כשהייתי צעיר והגוף שלי היה די דק… נכון, היו לי כתפיים רחבות.
דניאלה: מעולם לא היה לך גוף דק.
ירון: עד כמה שאת זוכרת, את נולדת בכל זאת… בגיל 24. מה את יודעת מה היה אצלי בגיל 16? את לא יודעת…
דניאלה: אה, אוקיי. עד 16, הגענו עד לשם…
ירון: מה את זוכרת… לא, לא. היה לי… הייתה לי תחושה שאם אני אתכופף קצת באופן קופי…
דניאלה: כן.
ירון: אז אני אראה יותר גברי. בכלל העניין הזה של איך אתה נראה גברי יותר, העסיק אותי מאוד בנעורים. למדתי בבית ספר חקלאי.
דניאלה: כן.
ירון: ובשנים ההם, הליכה ברגל יחפה…
דניאלה: כן.
ירון: היא הייתה תנאי להוכחת גבריות. אתה חייב ללכת על רגבים קשים, רגבי סכינים, בקיץ, על דרדרים וקוצים. ואני, יש לי רגליים רכות. העור שלי אף פעם לא מתקשה.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: הן רכות כמו של בתולה, את יודעת, כמו של תינוקת. ופעם הלכתי עם חברי לזר לים, זה מרחק של כמה קילומטרים, ביום קיץ נורא. בחוזרנו, האספלט בוודאי, אבל גם ה… שבילי העפר, רתחו מתחת לרגלינו. וכאשר הגענו לקרבת הכפר…
דניאלה: כן.
ירון: לא יכולתי יותר ללכת. היו לי שלפוחיות על הרגליים. ולזר, חברי, לקח אותי כמו פצוע קרב. הביא אותי עד ה…
דניאלה: [צוחקת]
ירון: הסיוט הזה, שאני צריך להיות ניצול, בגלל כפות רגליי הרכות, על ידי חבר גברי בהרבה ממני…
דניאלה: אהה, כן. השפלה איומה.
ירון: זה היה… זו הייתה חוויה…
דניאלה: זוכר את זה עד היום.
ירון: עובדה שאני זוכר עד עצם היום הזה.
דניאלה: אהה.
ירון: זה אינסידנט.
דניאלה: היו לזה צופים? זאת אומרת, ראו אותך במפלתך?
ירון: אני לא יודע, די בכך שאני צפיתי בעצמי בעין שלישית.
דניאלה: הבנתי.
ירון: ראיתי את כל עליבותי ואי גבריותי. מה גם שהתחלתי להתגלח מאוחר. והכל היה שם בִּפְנִים, הכל היה שמה. אבל הבסיס היה כף הרגל המעודנת שלי. אני… אני מוכן לפצוע אותה עכשיו, כדי שתהיינה מסוקסות יותר, עד היום. אני מוכן לעצב אותה מחדש בקרדום.
דניאלה: [צוחקת] לסתת אותה.
ירון: אני מוכן לקצץ לעצמי אצבעות. אם רק…
דניאלה: אבא, זה די אבוד. בוא נסתפק בזה שתמשיך ללכת עד 120.
ירון: או לפחות שיהיו שעירות מאוד, את יודעת…
דניאלה: אבא, אבא.
ירון: מה?
דניאלה: בוא נסתפק בזה שתוכל להמשיך ללכת, בסדר? עד 120.
ירון: אצל "מונטי פייטון" יש מיניסטריון ההליכות המוזרות.
דניאלה: כן, נכון.
ירון: אז אני עברתי פחות או יותר את כל ההליכות המוזרות.
דניאלה: והתקבעת על… על איזה הליכה…
ירון: היום, היום, בהשפעת ביתך שהיא רקדנית, אני מנסה ללכת קצת בפיסוק כפות רגליים.
דניאלה: הצידה.
ירון: הצידה, נוטה קצת. דואג מאוד למשוך את הצוואר שלי כלפי מעלה.
דניאלה: [מהמהמת]
ירון: התחושה כאילו משהו בקצה הקרקפת…
דניאלה: הבנתי.
ירון: מושך אותי. כאילו אני תלוי ב…
דניאלה: לעולם הבא…
ירון: לא, לא.
דניאלה: מושך אותך.
ירון: לא, אני… אני… אני מתוח כלפי…
דניאלה: הבנתי. הבנתי.
ירון: ואני הולך וחושב שאני [מושך את המילה] מתוח.
דניאלה: הבנתי. אבא, מכיוון שאנחנו עוסקים בכפות רגליים…
ירון: כן.
דניאלה: אני, אני רציתי שתתאר לטובת המאזינים את העניין הרב שיש לך בכפות רגליים נשיות.
ירון: אה, תראי, אני… אני חושב שה… זה התחיל עם אמא שלי. אמא שלי הייתה אישה מאוד חסונה. כתפיים רחבות, אבל היו לה רגליים דפוקות. והיא הלכה היטב. היא הלכה זקופה, עם בטן מכונסת. היה לה סיבוך בעצבי כף רגל שמאל, והסיבוך הזה גרם לה לכאבים נוראים. בלילות כשהיא הייתה מנסה לקרוא ספרים, היא קראה תמיד בשכיבה ספרים, היא הייתה צורחת בלילה מכאבים. והצעקות האלה נטבעו בי כחרדות של גיל הילדות.
דניאלה: מה, צרחות מכאבים בכף רגל?
ירון: צרחות ממש מכאבים. בכף רגל, כף רגל.
דניאלה: מה אתה אומר?
ירון: עד שנקלע לארץ איזה אורטופד או מנתח, מדרום אפריקה, יהודי מדרום אפריקה, והתיר לה את הסבך בין שני העצבים, שהתקרבו מדי בכפות הרגליים. כנראה שזה מה שהשפיע עליה, וזה נגמר. אבל אמי תמיד הקפידה על הליכה, הייתי אומר, הליכה פרוסית. הליכה בגב זקוף. ותמיד טפחה על גבי ועל גבה של אחותי הגדולה.
דניאלה: איכרה…
ירון: לא, ללכת [בקול רם ומצווה] זקוף!
דניאלה: אה.
ירון: הליכה זקופה היא הליכה יהודית גאה.
דניאלה: כן.
ירון: והיא גם הליכה בריאה.
דניאלה: לא גלותית. זה בעצם שלילת הגלות.
ירון: במידה רבה. היהודי הולך זקוף קומה ולא כפוף… לא כפוף קומה. זה, היא מאוד הקפידה על זה. אני קיבלתי ממנה הרבה מאוד טפיחות על שכמי. שנאתי את זה שנאת מוות. אבל, אבל היא צדקה בסופו של דבר. אני חושב ש… עכשיו, כפות הרגליים שלה היו מאוד מכוערות. הטרגדיה הייתה, היא נהרגה בתאונת דרכים…
דניאלה: משם ירשת את כפות הרגליים שלך?
ירון: אני מניח. לאבי לעומת זה, היו רגליים ש…
דניאלה: ולשמחתי הירושה נעצרה שם, כי לי יש כפות רגליים סבבה, כן?
ירון: יפות, יפות, כן, נכון. רכות ויפות, אני אוהב… אני אוהב למשש לך אותן.
דניאלה: לא, לא רכות. שריריות.
ירון: שריריות.
דניאלה: שריריות, כן.
ירון: אז לאבי, שהיה ספורטאי בנעוריו, היו רגליים שריריות ודקות וכפות רגליים נפלאות. לא עם הולפוס, אבל עם גשר נפלא של כף הרגל, של רקדנית.
דניאלה: [מהמהמת]
ירון: הוא הלך… הוא היה ספורטאי נפלא. אבל לה לא. עכשיו, כפות הרגליים של אמא שלי העסיקה מאוד… אותי מאוד, כי גרנו בחדר אחד בילדותי, אמי ואני, הרבה שנים. עכשיו, אמי נהרגה בתאונת דרכים, ליד עפולה. הזעיקו אותי לבית החולים בעפולה, כדי לזהות את גופתה…
דניאלה: [צוחקת]
ירון: ושלפו את המגירה הזאת, את ה… מהפריג'ידר…
דניאלה: [מהמהמת]
ירון: [משמיע קול נשיפה] שולפים את ה…
דניאלה: כן.
ירון: פותחים את הד… [קול נשיפה]
דניאלה: [צוחקת]
ירון: ואתה רואה משהו עטוף בתכריכים.
דניאלה: כן.
ירון: אז הסירו את התכריכים מראשה. אבל ראשה נחבט כל כך…
דניאלה: אבא, תחסוך לנו אבל תיאורים פלסטיים קשים מדי.
ירון: לא, הם לא קשים.
דניאלה: הם לא קשים? אוקיי.
ירון: אני מקווה. אני יודע?
דניאלה: בסדר.
ירון: הסירו לה את התכריכים מהפנים, אבל פנים… מהחבטה היו כל כך נפוחים, שלא יכולתי לומר בביטחון שזאת אמנם אימי.
דניאלה: אהה.
ירון: ואז אמרתי, תסירו את התכריכים מהרגליים.
דניאלה: הבנתי.
ירון: הסירו את התכריכים מהרגליים, ואז אמרתי, "זו אמא שלי".
דניאלה: אהה.
ירון: כלומר…
דניאלה: זיהית אותה…
ירון: זיהיתי את אמי על פי העיוותים האלה, על פי כף רגלה הרחבה והמסוקסת.
דניאלה: הבנתי.
ירון: אז…
דניאלה: אבל בסדר, זה כבר היה בגיל מאוחר. לא זה מה שעיצב את תפיסת ה…
ירון: אינני יודע. כפות רגליים… אני פטישיסט של כפות רגליים, אני לא מכחיש את זה.
דניאלה: כן.
ירון: רגלי איילה נורא משפיעים עליי, על המשיכה שלי לנשים. ולכן גם החיפוי של הרגל, כלומר, נעליים, סנדלים, מגפיים, אנפילאות.
דניאלה: אתה יודע… רק אתה יודע שעל פי מחקרים, הפטיש הנפוץ ביותר הקיים אצל בני אדם זה כפות הרגליים.
ירון: באמת?
דניאלה: כן. ופרויד טען שהרגל היא שיקוף של הפין החסר באישה. ככה שיכול להיות שה… שהפטישיזם שלך…
ירון: שהנטייה שלי אחרי…
דניאלה: כן, זה…
ירון: כפות רגלי נשים זה בעצם כמיהה לפין הגברי.
דניאלה: בדיוק, בדיוק.
ירון: אני מבין. יכול להיות…
דניאלה: או נטייה הומוסקסואלית נחבאת.
ירון: בגילי אני יכול… בגילי אני יכול להודות בכל דבר. מה…
דניאלה: הכל. אוקיי.
ירון: ככל שאת יודעת, הטסטוסטרון אובד, הולך ומדלדל…
דניאלה: [צוחקת]
ירון: באשכיי, אז כך אני יכול לדבר על כל דבר בגילוי לב. אף אחד לא יחשוד בי שיש לזה איזה השלכות, את יודעת.
דניאלה: אוקיי, אז עברנו מכפות הרגליים לנעליים.
ירון: תראי, בכלל, האביב, כאשר הנשים מגלות את רגליהן, וחושפות את רגליהן…
דניאלה: כן.
ירון: נשים בכפכפים, נשים בסנדלים.
דניאלה: כן.
ירון: זה כל… אני רוב הזמן הולך ורגליי [כך במקור] נעוצות ברצפה, בתקווה שאני אראה איזה סנדל, איזה כף רגל חולפת.
דניאלה: אולי זה קשור לגיל, שפשוט ההשתוחחות מטה…
ירון: זה ההכרח. לא, לא, אני בכלל…
דניאלה: מסלילה את המבט.
ירון: לא, ההשתוחחות, החשש מפני הליכה רופפת, גורמת לי דווקא להביט קדימה. אני…
דניאלה: אהה. הבנתי.
ירון: אני צופה כמה בלטות קדימה לבל אכשל. לא, לא, אני פשוט משוגע על כפות רגליים. אני ממיין כפות רגליים, אני משער מניין הגיעו כפות הרגליים האלה, למי הן שייכות, מה עבר על האשה בעלת כפות… אני…
דניאלה: מה אתה אומר?
ירון: כן, כן. אני גם, יש לי שנאות. אני שונא עקבים, בעיקר עקבי סטילטו. אני חושב שזה שעבוד סיני של האישה.
דניאלה: לגמרי.
ירון: כמו האנשים של המעמד הבינוני הפיאודלי הסיני, שהיו כורכים חותלות כאלה סביב הרגליים של הנשים כדי לנוון אותם, כדי שהן יהיו תלויות לנצח במישהו אחר. אז אותו דבר עקבי הסטילטו. הייתה לנו שיחה פעם, מזמן, על השפתיים המנופחות.
דניאלה: נכון. כן.
ירון: ו… אז, זה עוד יותר גרוע.
דניאלה: נכון.
ירון: זה הורס את כף הרגל הנשית.
דניאלה: לגמרי. אתה יודע, הרגליים הכרוכות האלה, שגודלן 7 סנטימטר, שנחשבו לאידיאל של יופי…
ירון: בסין.
דניאלה: בסין, כן. כונו "רגלי לוטוס מוזהב", ואגב, הם שימשו גם לעינוגים מיניים. הגודל הקטן שלהם…
ירון: ה…
דניאלה: כן, כן, כן.
ירון: כף רגל קטנה…
דניאלה: כן.
ירון: על האשכים של הגבר.
דניאלה כן, או…
ירון: ככה מלטפת אותם.
דניאלה: או… או ממש… או ממש נכנס מאחור.
ירון: [בפליאה] מה את אומרת?
דניאלה: כן. כן, כן, יש תיאורים סינים עתיקים, מאוד מאוד מעניינים.
ירון: אה… א…
דניאלה: אבל בכלל כל ה… אתה אומר, אני שמחה שאתה אומר את זה, כי הדבר הזה של עקבים ונשים, קשור כמובן למבט הפמיניסטי שלי על העולם [צוחקת], ולפטריארכיה. ואני חושבת שכיוון שפטריארכיה מתבטאת בשליטה, היא עסקה הרבה מאוד גם בהצרת צעדיהן של נשים, הלכה למעשה. יש לזה ביטויים ממש זוועתיים, כמו זה שהזכרנו. אבל אתה רואה את זה גם בסגנונות של ריקוד, נגיד. אתה יודע, של ואלס. שכל הזמן הנשים צריכות ליפול ולהישען אחורה על הגברים. זאת אומרת, הביטויים של הצרת הצעדים, הם ממש, הם לא רק פוליטיים, אלא הם ממש פיזיים.
ירון: כן. במחול מודרני זה נגמר. את רואה הרבה סצנות שבהן נשים מרימות גברים…
דניאלה: נכון, בגלל זה אני מאוד אוהבת מחול מודרני. וגם אגב, פלמנקו הוא ריקוד שלא מעצבן אותי, במובן הזה, בגלל…
ירון: את רקדת בילדותך.
דניאלה: נכון, נכון. כי יש משהו בכוח שנשים שמה לוקחות בריקוד, שהוא שונה לחלוטין מאשר כל הריקודים הלטינים המטופשים האלה…
ירון: כן.
דניאלה: עם הנעלי עקב. זה מאוד מעניין…
ירון: אני מעולם לא ראיתי אותך על… מתרוממת על עקבים. מעולם!
דניאלה: נכון, ברור.
ירון: ולא את אחותך.
דניאלה: נכון.
ירון: נכון?
דניאלה: ברור.
ירון: מעולם. גם את מיכל, בת זוגי, אני…
דניאלה: אני חושבת שמאז שאני… מאז שאני בת 14 או 15 קניתי רק נעלי גברים. אני מאוד אוהבת נעלי גברים. ואחד הדברים ששנאתי את "סקס והעיר הגדולה", אתה יודע, הסדרה המיתולוגית…
ירון: כן.
דניאלה: זה בגלל שהמון נשים הזדהו עם קארי בְּרֶדְשאוֹ, בְּרַדְשָׁאוֹ? בְּרֶדְשאוֹ.
ירון: [במבטא אמריקאי מוגזם] בְּרֶדְשאוֹ.
דניאלה: שהתגאתה שאת כל הונה היא השקיעה בנעליים. ובעיניי…
ירון: אה, זה… זה אמא שלך.
דניאלה: נכון, גם אמא שלי. ב… אבל אמא לאו דווקא נעלי עקב, אמא אהבה הכל. ואמא השקיעה את כל הונה בכל דבר. מנעלי עקב עד שמלות ועד כובעים…
ירון: אבל נעליים זה… כשחיינו בפריז…
דניאלה: מאוד אהבה… כן.
ירון: ולא היה לפי יכולתנו הכלכלית לקנות זוג נעליים של פראדה בכל יום…
דניאלה: כן.
ירון: היא הלכה ל-Espace Pierre Cardin, שזה היה המקום שבו הציגו את תצוגות האופנה הגדולות, ואחרי שהדוגמניות צעדו על המסלולים שלהם, הן כמובן השילו את נעליהן.
דניאלה: כן, ומה?
ירון: הנעליים האלה עמדו למכירה.
דניאלה: אהה.
ירון: כי זה היה נעליים לתצוגה בלבד, זה לא נעליים כדי ללכת בהן.
דניאלה: כן.
ירון: אמא קנתה אותן. אז היא… פעם היינו צריכים לעבור דירה. אמך הייתה בישראל תקופה ארוכה יחסית, ואני הייתי צריך לעקור לדירה אחרת, ולהעביר את החפצים. והיו מחבואים בבית, שאמא החביאה את הטובין שהיא רכשה, ביחד עם אילנה רובינא, שהייתה חברתה לקניות, גם כבעלת מוסר מהסוג של אמא שלך.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: ואני זוכר שאמא אמרה לי שיש כמה נעליים, גם שאסור לשכוח אותם, שנמצאים במדור העליון בארון. ואני עליתי על כיסא ופתחתי את הדלת של הקומה העליונה, ואז נפל עליי מַפָּל… אֶשֶׁד…
דניאלה: [צוחקת] של זוגות נעליים.
ירון: של נעליים, שכמעט נקברתי. כיסה אותי עד צווארי. היו ביניהם נעליים עם דג זהב כלוא בתוך עקב פלסטיק.
דניאלה: [צוחקת] אז…
ירון: דג זהב חנוט בתוך עקב פלסטיק. היו שם יצורים כאלה, שאולי לפסלים מודרניים מפליצים…
דניאלה: אז אני רק אוסיף… אני רק אוסיף עוד שני זכרונות. הירושת נעליים של אמא, כי אני והיא אותה מידה, מספיקה לי לחיים שלמים. זאת אומרת, אמא נפטרה לפני 15 שנה, 17, נכון?
ירון: בערך, כן.
דניאלה: ויש לי מספיק נעליים עד יום מותי, אוקיי?
ירון: אז…
דניאלה: מגפיים, נעליים, סנדלים…
ירון: יש לך מגפיים של…
דניאלה: חברות… יש… יש מותגים.
ירון: איסי מיאקי.
דניאלה: יש מותגים שכבר…
ירון: איסי מיאקי, את שמעת על איסי מיאקי?
דניאלה: איסי מיאקי כבר עשה 7 גלגולים בעולם הבא, ויש לי נעליים שלו. באמת, אי אפשר לתאר את כמות הנעליים. ואני גם זוכרת שיום אחד אמא חזרה עם נעליים. אני רציתי להשאיל אותם, אבל אני רואה שהן לוחצות. עכשיו, אני במידה של אמא, ואני, אז אומרת לה, "אמא, מה זאת אומרת? את קנית נעליים בכלל לא במידה שלך." אז היא אמרה, "נכון, אבל מה זה משנה? תראי איך הן נראות." זאת אומרת, אמא יכלה לקנות גם נעליים שהיא לא יכולה לנעול.
ירון: כן.
דניאלה: נעליים לסימון, ממש כמו… כמו המיתוס הכי מפורסם אולי, שזה המיתוס של סינדרלה, נכון? שהרי, הנעל הזכוכית היא מה, היא לא נעל ללבישה, היא נעל לסימון.
ירון: אהה…
דניאלה: אז, אז כן, זאת… זאת הייתה אשתך המופרעת לחלוטין.
ירון: תגידי…
דניאלה: ויכול להיות שבגללה אני באמת לא יכולה לסבול…
ירון: נעליים….
דניאלה: נעליים, צרכנות בכלל, אבל נעליים בפרט, כן.
ירון: אבל לאמך היו הכפות הרגליים הכי יפות במדינה.
דניאלה: זה נכון.
ירון: ואני…
דניאלה: ובכלל רגליים.
ירון: כן, כן. ואני, ואני… אחת הסיבות שאני גהרתי בדרך כלל…
דניאלה: אבא…
ירון: עד לגובה כפות רגליה…
דניאלה: אבא….
ירון: היה היופי הזה.
דניאלה: אבא, כאן אנחנו נעצור את התוכנית.
ירון: חבל, דווקא עכשיו התחלתי להתעורר.
דניאלה: כן, כן, פה אנחנו נעצור את התוכנית. עם ה"גהרתי".
ירון: כן.
דניאלה: בוא נסיים עם שיר של דן פגיס, שנקרא "אמן המרוץ".
ירון: כן, בהחלט.
דניאלה: בסדר? אז רגע, רק ניפרד מהמאזינות והמאזינים, ניפגש ב"אבא תרחם" הבא, ותודה לעורכת המקסימה שלנו, מאיה קוסובר. אבא, "אמן המרוץ".
[מוזיקה ברקע]
ירון: [מקריא]
"בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הָרָץ
לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים.
נְשִׁימָתוֹ מַסְפִּיקָה רַק
עַד קַו הַבֵּינַיִם.
עוֹקְבִים אַחֲרָיו בִּדְרִיכוּת
רַק עִקְּבוֹתָיו.
קָדִימָה! רַק שְׁנֵי מִתְחָרִים:
רֶגֶל יָמִין וְרֶגֶל שְׂמֹאל.
וּבְכֵן לֹא מְנַצֵּחַ, לֹא מְנֻצָּח.
מֻתָּר לוֹ לָשֶׁבֶת,
מֻתָּר לוֹ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה,
מֻתָּר לוֹ, אִם הוּא רוֹצֶה, גַּם לָרוּץ."
[פרסומת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments