"הוי, יהודים, יהודים עם מזוודות, התמונה הישנה המוכרת: צרור קטן, דמעה בעין, ותינוק על הידיים והעמידה הזאת בלי קץ על אם הדרך" (חנוך לוין) כדי לענות על השאלה האם אנחנו עם אחד, מסביר ירון, צריך להבין מהו עם ואיך נבנות קהילות. ומה החזיק את העם היהודי, שואלת דניאלה, ומתי עם מתפרק לחלקיו?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/06/2024.
[פרסומת]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
"לָרִאשׁוֹנָה הִכַּרְתִּי אֶת אֱלוֹהַי בַּעֲרָבִית
אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק בְּמָרוֹקָאִית
כִּי אֶצְלֵנוּ אָמְרוּ…"
[הקלטה] פרופ' שטרית: "בְּזַאהְד אְלְלָהּ"
ירון: "שֶׁזֶּה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם"
[הקלטה] פרופ' שטרית: "וְחְמְדוּלְלָהּ"
ירון: "שֶׁזֶּה בֵּאלוֹהִית עִבְרִית
הוֹדוּ לְהַשֵּׁם כִּי טוֹב
וְאָמַרְנוּ…"
[הקלטה] פרופ' שטרית: "הוּוָא חַ'יְף אְלְלָהּ"
ירון: "הוּא יְרֵא שָׁמַיִם בְּעִבְרִית"
[הקלטה] פרופ' שטרית: "וְתוֹדָה אָמַרְוּ אְלְלָהּ יְחַ'לִיכּ אוֹ אְלְלָהּ יִטְוַאל עְמַארְכּ"
ירון: "שֶׁזֶּה אֵצֶל הָאֵל הָעִבְרִי אֱלוֹהִים יַעֲנִיק לְךָ אֲרִיכוּת יָמִים
וּכְשֶׁכָּעֲסוּ אָמְרוּ…"
[הקלטה] פרופ' שטרית: "אְלְלָהּ יְחְכְּם פִיכּ"
ירון: "מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ יְדִינְךָ הָאֵל.
בַּסּוֹף הָאֱלוֹהִים הַמָּרוֹקָאִי שֶׁלִּי עָזַב אֶת
אַרְצוֹ
מוֹלַדְתּוֹ
בֵּיתוֹ
וְעָלָה לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל בָּאֳנִיָּה שֶׁל הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית
אַחֲרֵי הַדִּי־דִי־טִי וְהַמַּעְבָּרוֹת
וְכָל הַבַּכְיָנוּת הַמָּרוֹקָאִית וְהַצְּעָקוֹת
וְהַפַּנְתֵּרִים וְכָל זֶה
הוּא הִתְרַצָּה
וְקִבֵּל כִּפָּה סְרוּגָה דֶּגֶל וְרוֹבֶה
אוֹ חֲלִיפָה שְׁחֹרָה וְכוֹבַע בּוֹקְרִים לִיטָאִי
עִם הַזְּמַן הוּא שִׁבֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ וְאִמֵּץ מִבְטָא רָאוּי
כְּדֵי לְהִקָּלֵט כְּדֵי לְהִשְׁתַּלֵּב וְכָל זֶה
וְעַכְשָׁיו אִם תֹּאמַר לוֹ
חְמְדוּלְלָהּ בִּמְקוֹם תּוֹדָה לָאֵל
הוּא יַעֲשֶׂה לְךָ פַּרְצוּף שֶׁל "אֲנִי מַכִּיר אוֹתְךָ מֵאָנְשֶׁהוּ?"
שֶׁזֶּה בְּמָרוֹקָאִית…"
[הקלטה] פרופ' שטרית: "שִׁיר תְקֻוָאד"
ירון: "שֶׁזֶּה בְּעִבְרִית לֵךְ חַפֵּשׂ אֶת הָאֵלִים שֶׁלְּךָ
בְּעֵרֶךְ"
דניאלה: זה היה השיר הנהדר של פרופסור סמי שלום שטרית, משורר, משורר פוליטי, פעיל חברתי וחוקר חברה ותרבות. השיר נקרא "אלי המרוקאי וכל זה". הוא מתאר בצורה מחמירה ומצחיקה בעיניי, את המאבק על הניכוס התרבותי של האל שהתחולל כאן.
אבל אנחנו רוצים לדבר היום לא על האל המרוקאי, אלא בעיקר על ה"כל זה". וה"כל זה", להבנתי, היא השאלה למי מהשבטים הוא שייך. ובמובן היותר רחב, כך שיתאים גם לתוכנית שלנו, האם אנחנו עם אחד?
היי, אבא.
ירון: היי.
דניאלה: אז ראשית, אני רק… אני רוצה להגיד שאנחנו שילבנו בתוך השיר את קולו המקורי של סמי.
ירון: מפני שאני לא יכולתי לבטא את זה כמו שסמי מבטא, ולכן ויתרנו על קולי…
דניאלה: נכון, הרגשת שלפריווילג אשכנזי, אין זכות למלמל את…
ירון: לא, לא, זה לא שאין זכות, רציתי להיות נאמן למבטא הנכון.
דניאלה: למקור.
ירון: וזה היה טיפשי בעיניי שאני אנסה לעשות מבטא מרוקאי, אז ביקשתי ש… הטכניקה שלנו מתירה את זה, אז עשינו קונץ.
דניאלה: או-קיי. אולי נתחיל בתביעה המשונה להתאחד, שאנחנו שומעים אותה כל כך הרבה, כי נדמה לי שמעולם לא צעקו עלינו כל כך הרבה, שאנחנו עם אחד.
ירון: ברור, מפני שאנשים חוששים שאיננו עם אחד.
דניאלה: כן.
ירון: שאם כן הם צועקים, אנחנו עם אחד. האסוציאציה הראשונה שעלתה בדעתי היתה מתחום האתולוגיה, אנחנו כמו עדר של אנטילופות שמותקף על ידי להקת זאבים, ואז יש שתי אסטרטגיות הגיוניות, אחת היא להתפזר והשנייה היא להילכד, להתלכד.
אם אנחנו מתלכדים, אנחנו נעמיד שורה של קרניים, מול… דוקרות, דוקרניות, מול עדר הזאבים. אם אנחנו מתפזרים, לכל אחד לחוד יש סיכוי יותר גדול להינצל. והשאלה היא כמובן, העם או מנהיג השבט רוצה שנתלכד…
דניאלה: כן.
ירון: אבל הפרט רוצה שנתפזר.
דניאלה: נכון, אז נדמה לי שאנחנו עושים את שתי התנועות, לא?
ירון: אנחנו עושים את שתי התנועות, בדיוק. שתי התנועות, יש חלק שפורשים.
דניאלה: בדיוק.
ירון: הולכים מכאן, לא חוזרים.
דניאלה: יש את הנמלטים.
ירון: כן, נמלטים… רילוקיישן…
דניאלה: ויש את המתקבצים.
ירון: ויש כאלה שמתחמקים וכן, אבל זה הסיפור. עכשיו, כדי לערוך בירור יסודי, האם אנחנו עם אחד, צריך לברר קודם. עָם.
דניאלה: מהו עם?
ירון: מהו עם?
התיאוריה והרגש הפופולרי הוא סיפור אגדה שהיה לנו אב אחד או שלושה אבות, ואחר כך האבות האלה התרבו, והשבטים התפזרו והתלכדו, ואחר כך קול קרא להתלכד בחזרה, והציונות הגיעה ואספה את כולנו, ועכשיו אנחנו צריכים בכור ההיתוך להפוך את כולנו, למתכת חזקה אחת וכולי, משהו אולי.
עכשיו, זה סיפור שהוא מאוד לא היסטורי. ההיסטוריונים המודרניים, רובם הכי דוגלים בתיאוריה, ביסודו של דבר של בנדיקט אנדרסון, שהוא היסטוריון אמריקאי, אנגלי, נולד בסין, אם אני לא טועה, והוא לפני 30 שנה פרסם ספר שנקרא "קהילות מדומיינות", שהוא שכנע אותי ביותר.
הטענה שלו העיקרית הייתה, שלא כמו שאנחנו נוהגים לחשוב, היו פעם משפחות שהתלכדו לשבטים, והשבטים התלכדו ליחידות חברתיות יותר גדולות, והעמידו בראשן מלך, והמלך הזה יצר מדינה וכדומה. הטענה של אנדרסון הייתה הפוכה. האליטות, כלומר השליטים, הם שהמציאו סיפורים שפיתו קבוצות גדולות להאמין באיזה עבר משותף, באיזה אבות, גיבורים מיתולוגיים וכדומה. בעצם אנחנו…
דניאלה: "קהילות מדומיינות".
ירון: "קהילות מדומיינות", אנחנו יישמנו את התזה האומרת "האדם הוא בראש ובראשונה יצור מְסָפּר". אנחנו הסיפור של עצמנו, ואם אתה שואל מהו עם, עם הוא קבוצה גדולה למדי שמספרת לעצמה סיפור מלכד. והסיפור הזה, כוחו ותוקפו, הוא כל כך חזק, שאנשים מוכנים למות למענם של אנשים אחרים שכלל אינם קרובי משפחתם, ואפילו אינטרסים משותפים אין להם, ולעיתים קרובות האינטרסים שלהם מנוגדים, ובכל זאת הם הולכים ומעלים את עצמם על מזבח רעיון שאנחנו לאום אחד. עכשיו הסיפור הזה…
דניאלה: אבא רגע, תיקח רגע נשימה כי אני גם רוצה להגיד משפט. אני רק רוצה לתת את ההגדרה של פרופ' רחל אליאור, החכמה בנשים, אני חושבת, היסטוריונית פילוסופית יהודית. היא אומרת שיהודים הם "קהילת זיכָּרון", ככה היא קוראת לנו.
ירון: ככל הקהילות.
דניאלה: נכון. בסדר, קהילה שבאיזשהו אופן היא מאוד דומה לאריג. יש שתי ויש ערב, אז היא אומרת ככה, "חוקי השתי האנכיים הם היסודות הקבועים שנשמרו, ואילו החוטים שחוצים אותם, הם חוטי הערב האופקיים הנשזרים בהם, והם בעצם דיאלוג בלתי פוסק, קבוע, בין הישן לחדש וגילויים לא צפויים שקורים במהלך ההיסטוריה". זאת אומרת, יש משהו קבוע…
ירון: כן.
דניאלה: ולתוכם נארגים הפרשנויות החדשות.
ירון: ב"משהו הקבוע" היא מתכוונת בכך לסיפור המרכזי שלנו.
דניאלה: בדיוק.
ירון: סיפור יציאת מצרים.
דניאלה: בדיוק.
ירון: סיפור רוב העם ששומע את קול האלוהים באור כשדים, ובא לארץ הזאת, ושם מבטיחים לו שהוא ישלוט מהפרת עד החידקל, וצאצאיו יהיו רבים ככוכבי השמיים לרוב, וכחול הים. אז כן, זהו הסיפור המרכזי.
עכשיו הציונות, מה היא עשתה הציונות? הציונות פיתתה חלק ניכר מהעם, שזאת מולדתו, זאת ארצו ויש להתאחד.
עכשיו בתקופת ההשכלה, בתקופה של אביב העמים, במאתיים השנים האחרונות, נאמר, כשהמושג "עם" קיבל את המשמעות המודרנית, יהודים רבים התנגדו לרעיון הזה. הם אמרו, יהדות זה דת, תהיה יהודי בביתך, גרמני או צרפתי בצאתך, אבל הציונות ניצחה. למה הציונות ניצחה? זה עניין אחר, שלא כדאי להיכנס אליו. עכשיו הסיפור הזה ניצח.
במשך כמאה שנה, מאז העלייה הראשונה, בעצם חינכו אותנו, וגם אותי, אני מוכרח לומר, הינדסו אותנו להאמין בקיבוץ גלויות, בעם אחד, ביחדיו, בנעלה אל ראש ההר, בעלייה, בניגוד לירידה, כל… וגם אני קורבן שלהם, כמו כפי שאת קורבן שלהם. קשה מאוד לצאת מתוך הלחץ הזה של הצבת ההנדסית הזאת, שאתה לא יכול כמעט לחרוג מדפוס המחשבה הזה. זה לא רק אנחנו, זה כל העמים אותו דבר. ועל זה אנשים נהרגים, כן?
אבל מה קורה? כאשר מסיבות כאלה ואחרות שגם אליהן, אני חושב שלא נוכל, לא יספיק לך הזמן להיכנס אליהן, יש פה קונפליקטים בין עדות וקבוצות, ויש פוליטיקאים דמגוגיים, שמשתמשים ב… מפלחים את הזהויות השונות, מלבים אותם ואומרים, "רגע, יש סיפור אחד, אבל יש גם סיפור אחר. יש סיפור של מרירות ויש סיפור של קיטוב ויש…" והם בונים על זה קריירות. זאת אומרת, במקום להחזיק בסיפור המרכזי שלנו, הם מפרקים אותו לחתיכות.
וזה מה שאנחנו רואים עכשיו. אז אותו הסיפור הזה, שליכד אותנו, יכול גם לפרק אותנו.
דניאלה: נכון.
ירון: ואנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך פירוק.
דניאלה: דרך אגב, אבל חשוב להגיד גם שזה לא הפעם הראשונה, הדבר הזה של הלכידות וההתפוררות הוא כמו איזה מין דבר נושם כזה, לפעמים הוא ככה, לפעמים הוא התלכדות ולפעמים הוא התפרדות. הרי גם בתקופה ההלניסטית-רומית אנחנו מוצאים כל מיני כתות וזרמים, היו את הפרושים ואת החכמים ואת האיסיים ואת הצדוקים. הדבר הזה של הלכידות, הוא משתנה כל הזמן.
ירון: הוא פריק לחלוטין.
דניאלה: הוא פריך לחלוטין.
ירון: תתחילי עם התורה, למה… למה…
דניאלה: 12 השבטים.
ירון: 12 השבטים, עשרה מתפרקים ושניים נשארים, ואחר כך יהודה וישראל. ואנחנו כל הזמן אומרים "אנחנו עם אחד", אנחנו לא עם אחד. אנחנו לא עם אחד, לפעמים אנחנו עם אחד. והשאלה, מה קורה לכל אלה שאינם חלק מהסיפור הזה, ופרשו מתוך היחדיו היהודי…
דניאלה: גם השאלה מה הרווחים וההפסדים בהיות עם אחד. אולי לא תמיד טוב להיות עם אחד?
ירון: [מגחך] טוב, אני אפילו לא מעז לחשוב על זה, אבל כן, נכון. מה…
תראי, אנחנו היינו, נגיד, חמישה מיליון בתקופה, בתקופת המרד נגד הרומאים, שמהם שניים וחצי בערך ישבו פה ושניים וחצי כבר היו בגלות. להיכן נעלמו עוד 300 מיליון? היינו צריכים להיות בערך 300 מיליון. כמובן שהם התבוללו, ולא רק בגלל שאנסו אותם להתבולל… שהיו פיתויים אחרים. ואנחנו איננו, אנחנו מעט. והיינו 16 מיליון לפני השואה, היום אנחנו 12 מיל…
דניאלה: וגם היו תקופות שבהן גיירנו, שאספנו יהודים וחיבקנו…
ירון: היו תקופות, כן. כן…
דניאלה: והכנסנו אותם פנימה.
ירון: בדרך כלל התנועה הייתה…
דניאלה: החוצה.
ירון: מהיהדות החוצה. אבל יש כאלה שטוענים, למשל, שהכוזרים הם חלק מהעניין, או חלק מהתימנים ש… אבל לא ניכנס לזה.
דניאלה: אוקיי, אבא, ואם אנחנו רוצים להגיע, אז אם אנחנו רוצים באמת לדבר קצת על האקטואליה העכשווית, מה לדעתך גרם לפירוק?
ירון: אני חושב שהיסודות הפריקים היו בנו מאז ומקדם, רק שהציונות הדביקה אותנו. הדבק הזה מסתבר לא עומד בלחץ העיתים. לא עומד בלחץ העיתים, הלחץ החיצוני משפיע, ויש יסודות פנימיים שמנצלים את זה, אנוכיים, אגואיסטיים, ואומרים, אנחנו נרכב על זה, על אותה תסיסה פנימית שיש. אבל תסיסה פנימית, כפי שאמרת מקודם בצדק, הייתה תמיד.
עכשיו אפשר לעשות, את יודעת, על קמצ… קמצ… אה… אה… חרבה ירושלים, אז כמובן זו אגדה והיא לא שייכת לעניין, ולא בגלל זה ממלכת…
דניאלה: אבל יהודה וישראל היו לך כאן שתי ממלכות, ברור.
ירון: אבל ממלכת ישראל כן, על מיסים, על מיסים. ירבעם ורחבעם רבו על מיסים. אז יכול להיות על מיסים, יכול להיות על יסודות אחרים, שקיימים תמיד בכל חברה.
תראי מה קורה בחברה האמריקאית היום. זה קיים בכל… מה קרה ביוגוסלביה? יוגוסלביה, טיטו ה… הסביר להם שכל הסלבים הדרומיים האלה, חמישה עמים בערך, שהם מדברים פחות או יותר באותה לשון כן? הם עם אחד.
דניאלה: אבל אתה יודע מה…
ירון: במשך… במשך 50 שנה הם היו לעם אחד, ופתאום שישה עמים, מה קרה?
דניאלה: אבל אתה יודע מה מצער? אתה אומר לעצמך, אוקיי, בסדר, אז יש תנועה של התפרקות, בסדר? ואז אתה אומר, אוקיי, יכול להיות שאנשים, הזהות שלהם היא כל כך אינדיבידואליסטית וכל כך צרה, שהם לא רוצים לסחוב על גבם איזה מין זהות כוללנית כזאת. אבל לא, זה מתקיים במקביל לתפיסה לאומנית נורא חזקה. זאת אומרת, מצד אחד, אתה לא מרגיש עם, כן? אבל מצד שני, אתה לא יכול שלא להיות עם.
ירון: בעניין הזה, אולי זה לא תשובה ישירה, אבל זה פשוט עולה על דעתי, אז אני מרשה לעצמי להכניס את זה. יש מכתב מפורסם מאוד, שמצטטים אותו הרבה, של גרשֹם שוֹלֶם, מ-1926, לפילוסוף והתיאולוג היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג. והוא מזהיר אותו מפני ה…מטען הנפץ שטמון בתוך השפה העברית. כשאתה אומר "קדוש", כשאתה אומר "מן הים עד המדבר", כשאתה אומר "בשם אדוני", אלה הם הכל מילים, אלה מילים. אבל המילים האלה, בתפיסה הפונדמנטליסטית שלנו, יכולים להקים תבערה עצומה. וזה מה שאנחנו רואים היום אצל חלק מהיהודים במדינת ישראל. הם פשוט משתגעים, הם לא…
אני אספר לך סיפור שתמיד עולה בדעתי. פעם, לפני שנים, צילמתי סדרה של סרטים שנקראה "לונדון פינת בן יהודה", על השפה העברית המדוברת, ובמסגרת הסדרה הזאת התעכבתי עם הצוות שלי במגרש החנייה הגדול לפני מערת המכפלה בחברון. והייתה שם רק מכונית אחת, היה יום קיץ חם מאוד, והייתה שם מכונית אחת גדולה, ועליה רמקול גדול, והרמקול הזה ניגן שירים של רב נחמן, נח, נח, נח, נח, נחמ, וארבעה טיפוסים צעירים רקדו כמו שבט מסאי לגובה, אתה יודע [כך במקור], ככה הנח נחים רוקדים, קופצים כל הזמן, קופצים כל הזמן.
דניאלה: נכון.
ירון: והם ראו אותנו את המצלמה, והם מיד קפצו לכבודנו לגובה עוד יותר גבוה, השיגו שיא מסאי בקפיצה. ואז התחלתי לדבר איתם, ואחד הבחורים האלה פנה לעבר הקבר וצעק "אבא! אאאבא!". ואני הייתי בטוח שאבא שלו מת, ואולי הוא מקבורי חברון או מהקורבנות של 1921 בחברון, ופניתי אליו ואמרתי לו "אבא שלך קבור?" ואז הוא אומר "אבא אברהם!". עכשיו הוא התייחס לאברהם לא כסמל, לא כאיזה גיבור מיתי, אלא כאבא שלו! גנטית! ואז הבנתי את הטירוף! הוא רואה בתנ"ך היסטוריה. הוא רואה בזה את הסיפור המשפחתי שלו. הם בלי שום עין שלישית, שום דבר.
עכשיו אני אאשים את עצמי, אני אעשה מעצמי צחוק, את תראי למה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני אעשה מעצמי צחוק ואני אגיד לך שגם אני נגוע באותה מחלה, אבל במונחים יותר קטנים אני גם לועג לעצמי, וזה ההבדל.
דניאלה: ציונות.
ירון: בשבועות האחרונים אני עוקב בעניין עצום אחרי המשפט של טראמפ בניו יורק. מה אני רואה שם? מלבד הסכנה כמובן למקדש על ההר…
דניאלה: את הדמיון?
ירון: למקדש הדמוקרטיה וכולי. אני מחפש את היהודים בתוך המשפט. אז התובע הוא יהודי. כן, טראמפ, הבן שלו נשוי, קושנר, נשוי לביתו שהתגיירה. אחת הסנגוריות שלו היא חצי יהודיה, ואני מיד בודק מה שם המשפחה שלה אומר לי, ומאיפה בא אבא שלה וכולי.
דניאלה: מה, אתה נגוע ביהודיוּת?
ירון: עכשיו הכהן הזה, המנוול הזה, העורך דין שלו שמסדר את כל הביזנס הזה עם סטורמי וכולי, הוא יהודי, כהן, חתיכת נבלה. ורואה החשבון של טראמפ הוא יהודי ו… ומצד אחד אני נבהל, ומצד שני אני אומר, "רגע, הם יהודים", אני אומר לעצמי, אה, אחר כך המשפט של הבן של הנשיא,
דניאלה: אבל רגע, אבל אבא…
ירון: המשפט של הנשיא, אידיוט אני. המשפט של הנשיא, אשתו… פתאום אני מגלה, אשתו השנייה, היא בת של… מאומצת של יהודים.
דניאלה: אשתו השניה של מי?
ירון: [מתלהט] יהודי מליטא! יהודי מליטא! דרום אפריקאי מליטא, אני אומר, כולם משפחה שלי, אני אומר, אחר כך, אתה תגיד, אתה אידיוט.
דניאלה: אשתו של מי? רגע, אבא.
ירון: מה לך ולהם?! מה לך ולהם?! הם לא יהודים, הם, אין להם שום… הם לא מדברים בשפה שלך, הם לא בני התרבות שלך, מה העניין שלך ביהודים האלה? אני אומר לך, אני הקורבן של אותו סיפור. הקורבן של אותו סיפור, אנחנו לא יכולים לברוח מההנדסה הזאת, נו.
דניאלה: יש אנשים שיכולים.
ירון: [נאנח בקול] אני מקווה, כן, הם יותר חכמים ממני, אני לא.
דניאלה: אפרופו הסיפור שסיפרת על אברהם אבינו.
ירון: [צוחק] כן.
דניאלה: אז… אז אולי נסיים בו, בסדר, אבא? באברהם היהודי הראשון, או העברי הראשון. אבל…
ירון: את שמעת כמה אני התרגשתי?
דניאלה: כן.
ירון: אני לא יודע מה… מה קרה? אני לא יודע… טוב, יצאתי מעברי, סליחה. סליחה למאזינים.
דניאלה: אני חושבת שזה האכזבה העצומה ממיתוס שבעצם… גדלת לראות.
ירון: כונן אותי, כן. כן. אני בן הדור שבו הציונות הייתה בשיאה, כן?
דניאלה: כן, נכון, זה מאוד מאוד הגיוני. מאוד הגיוני.
ירון: כן.
דניאלה: אני נורא מרחמת עליכם.
ירון: בצדק. בצדק. אנחנו ראויים לרחמים.
דניאלה: טוב, אז רגע, אבא, אז אנחנו נסיים באברהם אבל, היהודי הראשון, או העברי הראשון. אבל דווקא באברהם של חנוך לוין. כי הרי גם אברהם הוא דמות שנתונה לפרשנות.
ניפרד מהמאזינות והמאזינים, נודה מקרב לב לעורכת שלנו, מאיה קוסובר, ונזכיר שאפשר למצוא אותנו בכאן הסכתים וגם ביתר היישומונים. "לך לך", חנוך לוין.
ירון: [מקריא]
""לֵךְ לְךָ" אמר אלוהים לאברהם,
ואנחנו הולכים והולכים.
היום אנו פה, מחר אנו שם,
ובאמצע, לפעמים, קצת נחים.
הוי, יהודים, יהודים עם מזוודות,
התמונה הישנה המוכרת:
צרור קטן, דמעה בעין,
ותינוק על הידיים,
והעמידה הזאת בלי קץ על אם הדרך.
העולם הוא עגול וסובב בחלל,
והיהודי סובב לו בעולם,
מה הטעם ולאן - אל תשאל, אל תשאל,
אלוהים פשוט ציווה על אברהם.
הוי, יהודים, יהודים עם מזוודות,
התמונה הישנה המוכרת:
צרור קטן, דמעה בעין,
ותינוק על הידיים,
והעמידה הזאת בלי קץ על אם הדרך…"
[מוזיקת סיום קצרה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments