"שא רגליך מדוושת הגז: הפרפר חוצה את הכביש" (אווה קילפי).
לאן נעלמה הדוכיפת ומדוע היחמור חשוב לציונות יותר מאשר השממית? כיצד מנותבים מאמצי השימור ולמי בדיוק קראנו פולש? שיחה משועשעת על זואולוגיה ועל מה שניתן לגזור ממנה על בני האדם. ויש גם סיפור אישי על עורב צבאי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/02/2024.
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
(מוזיקה)
ירון: (מקריא)
"המתווך צולח סבך עשב,
מקיף את הבית במשקפים שחורים,
בכרס תפוחה
פורש את ידיו: פה יעבור הגבול.
היער ההוא שם. החוף הזה כאן.
הקונים מהנהנים. מרימים רגליים לגובה.
ירד גשם קודם לכן.
והינשוף יושב בחלל העץ,
מצפה ברטט
שחובבי הטבע יסתלקו."
(מוזיקה)
דניאלה: הינשוף הכל כך צודק הזה שייך לאווה קִלְפִּי, משוררת פינית, והוא שוכן בתוך ספר השירה היפה שלה שנקרא "הפרפר חוצה את הכביש" בתרגומו של רמי סערי. אווה קִלְפִּי היא משוררת ותיקה מאוד שאפשר בהחלט למקם אותה כמי ששייכת לתנועה האקופואטית. אבא אתה יודע מה זה?
ירון: כן כן, זה קבוצה של משוררים או מגמה בשירה שמתייחסת לטבע, לאקולוגיה, בחרדה בדרך כלל.
דניאלה: כן, בעיקר אני חושבת, לא כאיזה משאב בלתי מתכלה שנועד לספק את הצרכים שלנו, או אפילו איזה כוח מיתי שצריך לכבוש אותו, אלא כחלק ממנו, האדם כחלק מהטבע. חלק אגב לא כל כך מוצלח, בדרך כלל.
ירון: תראי, צריך לומר משהו על אווה קִלְפִּי, אני חושב שהיא משוררת פינית, כפי שאמרת, שמוצאה בקוּרְלׇנְד. עכשיו, קוּרְלׇנְד זה מחוז הדרומי של פינלנד…
דניאלה: כן…
ירון: שנפל בידי רוסיה לכאן. לאחר מלחמת רוסיה-פינלנד, לאחר מלחמת העולם הראשונה. אני קראתי את הספר הזה בתרגומו של סערי לפני כמה שנים, והוא השאיר עליי רושם עמוק.
דניאלה: באמת?
ירון: כן. ורוב השירים של אווה קִלְפִי מסופגים בגעגועים לנופי המולדת שלה. וזו, קוּרְלׇנְד אותו חלק.
דניאלה: אוקיי, אז היום אנחנו לא נדבר על אקופואטיקה, אלא אנחנו נדבר על הכחדת מינים, ועל מינים פולשים. אנחנו נקדיש היום את אבא תרחם לזה, והאמת היא שחשבתי על הפרק הזה כי יש מין פולש די חדש יחסית. אני שמתי לב אליו לפני משהו כמו ארבע או חמש שנים.
מין של ברווז שנקרא יאורית מצרית. מוצאו בצפון אפריקה, גם דרום אפריקה, אבל בעיקר בצפון אפריקה. לפני מספר שנים הוא בעיקר חלף מעלינו ובשנים האחרונות הוא התחיל לקנן כאן. עכשיו, יאורית מצרית זה מין של ברווז עצום. אבא, הוא בגודל שלך.
ירון: לא היה לי הכבוד להיפגש איתו עדיין. איפה הוא מקנן בתל אביב?
דניאלה: לדעתי, הוא הולך אחריך כל יום כשאתה צועד עם גבאי. אתה פשוט לא שם לב כי אתה לא רואה, כי אתה עסוק במדרכה.
ירון: כדי לא להיכשל במדרכה ואני….
דניאלה: אז אתה לא שמת לב שהולכים אחריך זוג ברווזים ענקיים. הם תמיד גם בזוגות כי הם מונוגמיים עכשיו, זה בעצם כמו לראות זברה בתל אביב.
(ירון צוחק)
דניאלה: זה אי אפשר לתאר את היופי שלהם. הם נראים, הם נורא צבעוניים. הם ענקיים! הם ענקיים! ואני פשוט כל פעם שאני רואה את זה אני, הלב שלי מתפוצץ מאושר. אני לא מאמינה שהגיעה אלינו הדבר הזה ואני לא יכולה לשאת את הדבר הזה שקוראים, לקסם הזה, לנחמה הזאת, ליופי הזה, מין פולש.
ירון: כן, אני יכול להבין אותך, זה נכון, זה נכון.
דניאלה: אבל רציתי לשאול אותך אם אתה זוכר, אבא, חיות בר שהיו בילדותך ואינם.
ירון: יש הרבה. אני זוכר למשל דוכיפת.
דניאלה: נכון.
ירון: אבל היא ציפור די נדירה על המדרכות שלנו, היא הייתה נפוצה למדי.
דניאלה: גם נחליאלים כבר כמעט.
ירון: או חרקים כמו פרת משה רבנו. החרק הנפלא הזה, המנוקד, שמשום מה זכה לשם הזה, אינני יודע מי העניק לו את השם הזה, או שממיות, או עכבישים אפילו. עכבישים אורגים כאלה, נפלאים, שהיו פעם משתפלים מכל קירות הבתים הישנים.
דניאלה: אתה זוכר קיפודים?
ירון: בודאי! קיפודים היו כמעט על כל מדשאה. או נחליאלי אפילו את יודעת, מבשר האביב.
דניאלה: בטח, אין אין כבר.
ירון: בתחילה היה שמו אחר, זנבנוע קראו לו.
דניאלה: באמת? לא ידעתי.
ירון: על משקל קלנוע, קטנוע, זנבנוע.
דניאלה: (צוחקת) באמת?
ירון: כן.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אפילו אני זוכר אצל שלונסקי, אני חושב, "הזנבנוע על אופנוע," מין חרוז כזה, בעלילות מיקי-מהו, נדמה לי.
דניאלה: צבים?
ירון: צבים, כן. בוודאי, נכון
דניאלה: צבים היו. ילדים היו עושים צבים בגו...
ירון: בהחלט. מה עוד היה?
ירון: היה כמובן תולעי משי.
דניאלה: נכון.
ירון: היו הרבה עצי תות בתל אביב, ואנחנו היינו קוטפים את עליהם, כדי לפרנס את תולעי המשי, שהיינו מגדלים בקופסאות של נעליים, בכל דירה, ולראות את הפלא הזה, איך הם מתגלמות.
דניאלה: אז לפעמים נחמץ לבך, שזה קיים, או שזה משהו כזה, שאתה לא שם לב אליו.
ירון: אני בנעוריי, גדלתי בבית ספר חקלאי, אז הייתי יותר קרוב לטבע.
דניאלה: כן.
ירון: אני זוכר, גדלנו בצפון תל אביב, ובין ביתנו לבין גדות הירקון, עוד היו הרבה מאוד אזורים ריקים.
דניאלה: כן.
ירון: כמעט על כל גבעה, גבעת כורכר, השדרת הכורכר השנייה, שעוברת לאורך החוף הישראלי, מאשדוד עד חיפה. היא הייתה זרועה בפרחים אחרים, שכמעט לא מופיעים, מרגניות, סביונים. כמובן, הלילה היה מואר בגחליליות. מה עוד היו? נחשים. בכל טיול של תנועת הנוער, היינו נתקלים בנחשים, גם נחשי צפע ואחרים. אני לא זאולוג, אני לא מוכר באבחון אבל היו המונים.
דניאלה: אוקיי, אז אחד מהדברים שאנחנו בעצם רואים ונעלמו, שייכים כמובן לתהליך העיור, ולגריעת השטחים הפתוחים, וחלקם שייכים כמובן להתחממות הגלובלית, ולמינים פולשים, שבעצם מחליפים את הנוף.
עכשיו, לפעמים ההגירה שלהם היא כל כך מוצלחת, כמו נניח הפלישה של המיינות, עד שהיא דוחקת את רגליהן של ציפורים אחרות, בגלל זה אנחנו לא רואים יותר נחליאלים, כי המיינות הן פשוט כל כך מוצלחות, ואז הן מפירות את האיזון האקולוגי, וגורמות לאוכלוסייה מקומית לסבול ולהיעלם. די דומה למשל למה שהמתנחלים עושים ביהודה ושומרון. אוקיי.
ירון: יש מין פולש ויש מין חולש.
דניאלה: (צוחקת) בדיוק, מתחלש, כן.
ירון: בדיוק.
דניאלה: עכשיו, מה שנורא מעניין במיינות, זה שעשו מחקר על המיינות, וגילו שהמיינות יכולות להתאים את עצמם לכל אזור שהן פולשות אליו. זאת אומרת, הן נהיות ישראליות.
אם אתה בוחן מיינות ישראליות ומיינות שפלשו, נגיד, לטורקיה או לאירופה, שגם שם תפוצתם היום היא בכל העולם, הם מתנהגות אחרת. הן יודעות אחרת איך לגשת לאנשים בבתי קפה.
ירון: ישראלים, שכשמדברים, תולשים את הכפתור לחליפת הזולת, בגלל הקרבה הרבה אליהם, שונים מאוד, נגיד, מאירופים ששומרים על מרחק מסוים.
דניאלה: והמיינות…
ירון: אז המיינות מחקות את ה… טוב, את מגזימה ודאי, לא?
דניאלה: למה? לא, לא, אני לא מגזימה. את הפואטיקה אני הוספתי, אבל זה שהמיינות מסתגלות לתרבויות שונות, זה לא. הן לומדות איך לפתוח, למשל, מכסים של קוטג' שיש להם מכסה דק ממתכת, וזה שונה יהיה מאיך שהם מנקבים את הבקבוקים ההולנדים.
ירון: אני הולך עם הכלב שלי לגינה בתל אביב ואני עוקב אחרי עורבים.
אני יושב על ספסל וצופה בדרך שבה הם מתמודדים עם שכיות החמדה שהם אוספים, כמו אריזות וכדומה. איך הם פותחים את האריזה? אני משתגע מזה. אני לא יודע לעשות מה שהם עושים.
דניאלה: אבא, אתה מדבר על עורבים, אני גידלתי עורבים. אתה היה לך בבית עורבים.
ירון: נכון, נכון. את היית מלקטת עורבים שנשרו מקיניהם, מצילה אותם מפיותיהם של חתולים טורפים.
דניאלה: אני הלכתי לבית ספר עם עורבים.
ירון: אבל תמיד זה נגמר במגינת לב, כי בסוף פרחו ועזבו אותך.
דניאלה: מה זה פרחו? לימדתי אותם לעוף. זה דבר מדהים, כי במשך השנים, באמת כל בערך ארבע או חמש שנים, נפל לי גוזל על הרגל. הייתי הולכת ואלוהים הפיל לי גוזל.
ירון: אז יש אנשים שנופלים להם עורבים על רגליים.
דניאלה: ממש, ממש וזה היה עד לפני עשר שנים. גם כאן ביד אליהו עוד גידלתי.
ירון: אני זוכר סצנה טרגית ממש, שאת שירתת באחד הבסיסים קרוב לתל אביב, בצבא. והיו שם גדרות תיל, ליפופי תיל שהגנו על המחנה מפני פולשים אחרים. ואת ראית עורב או ציפור אחרת שהסתבכה בחוטי התיל ונפצעה.
דניאלה: לא יכולה להשתחרר, רק הכנפיים שלה.
ירון: ואת כמו גיבורי חייל, חיילים, השלכת את עצמך לגדר.
דניאלה: הורדתי את החולצה הצבאית שלי, נשארתי עם חזייה, אבא, כי לא יכולתי לקחת אותו, כי הוא מנקר, הוא נורא נבהל. אז הורדתי את החולצה הצבאית שלי, נשארתי עם איזה מין גוזייה כזאת, עטפתי אותו כדי שאני אוכל לשחרר אותו, רצתי למרפאה כדי שיחבשו אותו, ואז התפרצתי לחדרה של המפקדת שלי. היא הייתה באמצע ישיבה עם בכירים נורא, שולחן כזה גדול.
ירון: עם הרמטכ"ל.
דניאלה: נגיד שזה הרמטכ"ל, בסדר? לשם הסיפור, נגזים ונאמר שהרמטכ"ל ישב שם. ואמרתי לה, קראו לה רונית, אמרתי לה, רונית, אני חייבת ללכת הביתה. אני חייבת ללכת הביתה, אני חייבת לטפל בעורב שמצאתי, וקיבלתי שלושה ימי חופש מהמפקדת שלי, כדי לטפל בעורב.
ירון: זה כי את פריבילגית, אחר לא היה.
דניאלה: אתה יודע מה, שווה להיות פריבילגית רק בשביל זה.
ירון: אם היית מאופקים ולא צפונית, היו מכניסים אותך לכלא לחודש. אבל כן, אני זוכר את הסצנה המטורפת הזאת, שמגיעה חיילת עם חזייה.
דניאלה: ועורב מלופף.
ירון: וגור עורבים מלופף בתוך החולצה שלה.
דניאלה: נכון. עכשיו, מה שמעניין בעורבים, זה שאותם דווקא אנחנו אוהבים להשמיד. כי היחס שלנו, בעצם לחיות הפולשות ולמילים הנכחדים, הוא מלא באמוציות לא רציונליות, וגם לכל מיני מאוויים תרבותיים ולאומיים. עורב אפור בגלל שיש אותו המון, היום כבר פחות בגלל שהמיינות גם השתלטו על העורבים האפורים, אבל בעיקרון עד לא מזמן, כל מי שרוצה לצוד עורב אפור היה מותר לו, החקלאים תולים אותם כדי שהלהקות יפחדו, כי זה ציפורים נורא נורא חברותיות, והם חיות בלהקות. אז אם להקה של עורבים רואה עורב פצוע, הם לא יתקרבו לשם.
אז חקלאים לפעמים היו תולים עורבים אפורים. והדבר הזה, שאיך מחליטים איזה חיה היא סכנה, או איזה חיה נחשבת לפולשת, או איזה חיה צריך להעצים או להשריש כאן, היא בעצם שאלה פוליטית. זה נורא מעניין.
ירון: נניח יש כמה נשרים שעדיין מקננים בגולן.
דניאלה: בגולן דרך אגב כבר אין, הם חוסלו התחשמלו.
ירון: בְּגַמְלָא.
דניאלה: נכון, נכון.
ירון: אין יותר.
דניאלה: אין יותר בגולן. הם נגמרו ממש לפני שנה, שנתיים.
ירון: הורעלו עכשיו, המשאבים שמדינת ישראל השקיעה, בהצלת העורבים המעטים שנותרו, הנשרים. הם לא יתוארו.
דניאלה: הנשרים.
ירון: לדעתי אפשר היה לפתוח שלושה בתי ספר לילדים נזקקים, או למשל היו נמרים.
דניאלה: סיירות שלמות, אבא, משדרים שמוצמדים עליהם. ברגע שיש כבר איזה זוג שמצליח לקנן, מכניסים לו מצלמות לתוך הקן. אני יכולה בשידור חי להסתכל על עופות דורסים נדירים בארץ, ולראות איך הם מגדלים את הגוזלים. יש אנשים שזה מה שהם עושים, זה הריאליטי שלהם.
ירון: את זוכרת את הנמרים במדבר יהודה? היו שלושה נמרים שחופים, שמדי פעם נראו במדבר יהודה. עכשיו, במשך עשרות שנים הכרנו כל נמר ונמרה בשמה פרטי. נתנו להם שמות כמו אמזלג, או אשור בניפל, או שמות תנכיים מוזרים.
דניאלה: זה אילני, נכון?
ירון: כן, נכון, אילני. הזיאולוג של רשות שמורות הטבע, הוא היה אחראי על שני הנמרים, או עשרת הנמרים שנותרו, ומעט מעט הם הושמדו, כמובן, לא מצאו מספיק מזון.
דניאלה: כן, יש גם סיפור נורא מעניין על יחמורים. היו יחמורים בארץ ישראל, והם הושמדו, וכשהתחילה הציונות, נורא רצינו להשיב את החיות המקראיות, זה גם היה חלק מחזרה אל השורשים, וחשבו שהמין הזה נכחד, המין המקומי הזה נכחד, ובסופו של דבר מצאו איזה עשרים יחמורים באיראן.
ירון: [המהום]
דניאלה: שזה היה אותו תת מין שהיה בארץ. וב-1978, בטיסת אל-על האחרונה, הצליחו להביא בתא המטוס, בתא המטען, עשרים יחמורים.
ירון: שנמלטו מחומייני?
דניאלה: שנמלטו מחומייני, ממש בטיסה האחרונה.
ירון: אז העבירו את הקהילה הישראלית בטהרן, יחד עם יחמור. (צוחק)
דניאלה: יחד עם יחמורים, בתא המטען. כן, זה סיפור אמיתי. ומהגרעין רבייה הזאת, יש היום מאות יחמורים, יש בהרי ירושלים, שיחררו בגליל. זה סיפור מטורף, כי באותה מידה, אנחנו נשמיד חיות בר, שנראות לנו זרות, מהגרות.
ירון: האנלוגיה שעשית בבעלי חיים לבני אדם מקודם, מה שיעלה עלייך את חמתם, כמובן של חצי מיליון המתנחלים ביהודה ושומרון, או בשטחים הכבושים. כמובן, זה עניין לדיון,
דניאלה: כן…
ירון: כי האנלוגיה הזאת היא מצוינת המינים פולשים הם בני אדם.
דניאלה: בוודאי הם המינים הפולשים.
ירון: הם המינים הפולשים.
דניאלה: אין מין פולש, בסופו של דבר, שמאחוריו, ולא הסתתר, זה טמטום אנושי.
ירון: פַּרְטִי.
דניאלה: הבאנו שני תוכים לצפארי, והצפנו את כל הארץ בדררות. המין היחיד הפולש בעצם זה האדם, אין עוד מין שהצליח בטווח זמן כל כך קצר, להרוס, להשמיד, לשבש, לחסל את מאגרי הטבע ואת הכדור, זה מטורף מה שהצלחנו לעשות. לא מזמן, קראתי שמשהו כמו 60 אחוז מהחרקים נעלמו. אני יודעת ש-70 אחוז מהדגים הגדולים, זאת אומרת, מדולפינים, לוויתנים, כל החיות הפלאיות האלה שאנחנו נבין, נכחד. אין יותר שום מין שנמצא במקום הטבעי שלו, מרוב שהכל משובש ומטורף. המין הפולש הכי מסוכן, הכי דוחה, הכי אגרסיבי, זה האדם.
ירון: אבל בני אדם מתייחסים לבני אדם אחרים, לשבטי אדם אחרים כמינים פולשים. אירופה מתגוננת מפני הפולשים באפריקה, וזה גם הכינוי שלהם, זה מין פולש. וגם בארץ, כמובן, המתיישבים מאריתריאה האומללים האלה, מדרפור או מאריתריאה, נתפסים על ידי תל אביבים רבים כמין פולשים, שמן הראוי לגרש אותם, מכיוון שאי אפשר להשמיד אותם. אז הפלישה הזאת של בני אדם לנחלותיהם של בני אדם אחרים, היא אנלוגית לגמרי.
דניאלה: נכון.
ירון: לתנועות הפלישה.
דניאלה: נכון.
ירון: של בעלי חיים.
דניאלה: נכון.
ירון: אגב, אנחנו לא הזכרנו בכלל צמחים, דרך אגב, ועשינו עוול ל…
דניאלה: הם פשוט פחות מעוררים רגש, אבא.
ירון: נכון, אבל אם אני אספר לך שיש למשל עשב שנקרא אמברוזיה, שמשבש את החקלאות בעמק חפר, בעיקר בעמק חפר, ויש לנו אפילו קרוב משפחה, אילן למדני שמו, שמשוטט בטרקטורון בבקרים כדי לגלות תחומים נוספים שהאמברוזיה הזאת השתלטה עליהם.
דניאלה: בטח.
ירון: ואז יש צורך במאמצים כלכליים עצומים. אז המינים הפולשים האלה, אנחנו מתייחסים אליהם בחיבה, ברחמים, אבל הם גם הורסים את מזונותינו. עוד אסוציאציה אחת ששכחנו להזכיר אותה כי היא נחמדה.
הבאנו כמה בעלי חיים ארצה, שלא לדבר על צמחים, אבל בעלי חיים שהבאתם לכאן היא באמת אבסורד מצחיק, כמו התנינים בחמת גדר, או סמורים לפשיטת עורותיהם לצורך פרווה. להבאתם לארץ מתלוות אגדות, למשל על התנינים שנמלטו בחמת גדר וצללו למי ירדן והגיעו…
דניאלה: כמו המפלצת מלוך נס.
ירון: המפלצת מלוך נס היא לא מסוכנת.
דניאלה: כן, היא כן מסוכנת.
ירון: אבל תנינים יכולים להיכנס לביוב שלך ולצוץ לך דרך האסלה.
דניאלה: טוב זה כבר קשור לאגדות עם.
ירון: ולנשוך אותך בתחת. עד כדי כך או סמורים, לא היו דברים מעולם, שום תנין לא נמלט.
דניאלה: לא, מה שמצחיק בדברים האלה דווקא התנינים הם לא שיבשו את המאזן האקולוגי, הארץ ישראלי.
ירון: נכון.
דניאלה: אבל פשוט מצחיק המופרכות, המחשבה שאנחנו חייבים לגדל פה תנינים או שאנחנו צריכים לגדל חיות כדי לפשוט את עורן ולהפוך אותם לכובעי קפוטה של החרדים. אלה דברים באמת נורא מגוחכים אבל בהקשר שאמרת לגבי המינים הפולשים, חשבתי על עוד משהו מעניין שאת הבעלי חיים והצמחים אנחנו רואים בתור מין. אנחנו אדישים לאינדיבידואליות שלהם, זאת אומרת, כל העורבים האפורים, כל המיינות, כל החזירים בחיפה הם בעיה, זה לא החזיר הספציפי, כן, הזה ובאופן כזה גם אני חושבת בני אדם או מתייחסים או לא מתייחסים לקולקטיב.
אני חושבת שאצל אנשים דתיים למשל או אצל הסמוטריצ'ים אתה תמצא הרבה יותר דיבור על היהודים באופן כללי ופחות על הירון לונדון האדם. זאת אומרת השייכות לשבט לעומת ההתבוננות בפרט ואני חושבת שמי שמסתכל על בני אדם כיצירה חד פעמית ואינדיבידואלית ככה צריך להסתכל על כל ציפור, כל ציפור (ירון צוחק) כל ציפור, ברגע שאתה נותן לציפור איזו שם ברגע שהיה לי עורב שקראתי לו קרף זה קרף, זה לא עורב אפור, זה קרף.
ירון: זה מזכיר לי שיר נהדר של נתן זך.
דניאלה: מהמבט האינדיבידואלי.
ירון: (מקריא)
הדו צדדי, "רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי. הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי. צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד
עַד יוֹם מוֹתִי. עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ. אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם. מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ
לֹא אֹומַר עוֹד הַיּוֹם."
דניאלה: כן.
ירון: זה קצת קשה להתייחס תמיד למינים מסוימים של רמשים, למשל היתוש הזה, שמו מוישה והיתוש ההוא או החרדול הזה שמו אלפרד, זה קצת דרישה מוגזמת…
דניאלה: אבל צריך להשתדל. אתה יודע, שילד מגדל אוגר זה האוגר שלו, זה לא אוגרים זה האוגר שלו ויש משהו כל כך לא יפה בלכעוס על המיינה שמה היא שיחקה הכי טוב עם הקלפים שניתנו לה היא לא פולשת ולא בטיח, אין לה מושג שאחותה נמצאת באירופה, אין לה מושג, מה היא יודעת היא עשתה מחקרים על פלישת המיינות? היא רצתה אוכל רצתה להזדווג, רצתה, הגיעה לכאן, מה רוצים ממנה, מה קוראים לה פולשת? (ירון צוחק) לא פולשת ולא בטיח.
ירון: אני חושב שזה יופי ההגנה שלך על בעלי חיים באשר הם ולפרטיהם היא נהדרת, הייתי קורא לך הומניסטית אבל הרי זה לא הומניזם.
דניאלה: פוסט הומניזם קוראים לזה.
ירון: פוסט הומניזם, גם לזה יש כבר שם?!
דניאלה: גם לזה יש כבר שם פוסט הומניזם, אני פוסט הומניסטית. טוב, אני אעצור פה במחמאה, אבא, עד שאתה כבר נותן לי מחמאה אני עוצרת פה טוב, בסדר?!
ירון: אז אנחנו נפרדים?
דניאלה: כן אני אודה לעורכת שלנו המקסימה מאיה קוסובר, תודה אבא, אנחנו ניפגש שוב בעוד כמה ימים. אפשר לשמוע אותנו בכאן הסכתים או ביישומונים האחרים שיש לכם וניפרד בשיר קצר, שוב של אווה קִלְפִי שיר שהוא רק משפט אחד קצר אבל בגלל שהוא כל כך קצר אבא אני מציעה שתקרא אותו שלוש פעמים בשלושה אופנים שונים:
ירון: אז אני אאלתר אותו, תחילה בטון של אזהרה ואיום.
"שָֹא רָגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז: הַפַּרְפַּר חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ.
שָֹא רָגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז: הַפַּרְפַּר חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ.
שָֹא רָגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז: הַפַּרְפַּר חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ. שָֹא רָגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז:
דניאלה: חסר רק אחד אבא שיר אחד חסר תקרא את זה ברצינות,
ירון: (מקריא)
"שָֹא רָגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז: הַפַּרְפַּר חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ. שָֹא רָגְלְךָ מִדַּוְשַׁת הַגָּז:"
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments