"אפילו פרוסת לחם, חצי פרוסת לחם, מעלה בי מרחק, ספק, היסוס, שאלה - מה אני, מה אני, האם אני נגוסת חולי" (מאיה בז'רנו) השהות בת השבוע בבית החולים אחרי ניתוח הוצאת מרה, גרמה לירון להתפעל עמוקות מהרפואה הציבורית, מהעלייה הרוסית, מהמוניטור שלמראשותיו ומהיחס הענייני של האחיות אל חתיכת הבשר הדווי שהוא גופו שלו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/06/2024.
[חסות]
אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
ירון: [מקריא]
"אפילו כוס מים עוצרת אותי להרהור, אפילו פרוסת לחם, חצי פרוסת לחם מעלה בי מרחק, ספק, היסוס, שאלה, מה אני, מה אני, האם אני נגוסת חולי? ערכם של דברים, דקותם החומרית, הפיזית, כה מאיימת לפוגג, להעלים. הכל זניח, ומותר, רפוי, מתרחק, נע הלאה, כמו בפסי ייצור של עשרות מוצרים. פריטים של חיי מתרחקים מאוד, אל מעמקי החלל הגלקטי של הזמן, זה ריחוף הממשי סביבי. באיזו נקודת אמצע הקפואה ללא זיע אהיה?"
דניאלה: "נגוסת חולי" מעידה על עצמה המשוררת מאיה בז'רנו, אבל יחד עם החולי היא מוצאת עצמה מהורהרת מאוד, שונה מאוד. היא מתארת קיום שבו ההיררכיה של הדברים משתנה.
דניאלה: היי, אבא.
ירון: שלום.
דניאלה: על ה"רבותיי, מהפך", דיברנו בפעם הקודמת.
ירון: מממ.
דניאלה: אוקיי? אבל הפעם אני רוצה שנדבר על חוויית בית החולים. כי נדמה לי שזה היה שבוע מאוד מהורהר גם אצלך. אז אולי נתחיל, כי דיברת על זה די הרבה, אתה מאוד התרשמת מהדרך לניתוח שעברת.
ירון: אז אני מתוך בחירה, או בגלל אישיותי החקרנית, אני בדקתי את הסביבה, מה קורה? איך זה עובד? מובילים אותך, פניך כלפי התקרה, אתה לא רואה מה שנעשה מסביבך, אלא אם כן אתה מסיט את הראש. אתה בחלוק כזה, שהישבן שלך גלוי לגמרי, אתה שוכב אפרקדן על הגב, ומוליכים אותך מהקומה השביעית, המחלקה להשתלות כבד ששם הייתי, עד למרתף, נדמה לי קומה שנייה של המרתף, חדרי הניתוח. זה מסע די ארוך.
דניאלה: זה קרוב לדעתי לגופות, מינוס שתיים.
ירון: זה אני לא יודע, אני מספר מה ראיתי.
דניאלה: אוקיי.
ירון: והעגלה הזאת, עגלת המתכת משקשקת, כי לא כל הרצפות חלקות. אז אתה מדי פעם מדלג ככה.
דניאלה: באמפר?
ירון: מוקפץ, באמפר. ואז אני, באתי סביבי, זה נראה כמו בטן של נושאת מטוסים, ענקית, ענקית, המון זמן זה לוקח.
דניאלה: מה? הדרך?
ירון: ואז ראיתי… המסע הזה לוקח הרבה זמן והבטתי ככה מסביבי, ופזלתי, וראיתי המון אנשים בחולצות טריקו בעיקר, או בחלוקים בצבעים שונים.
ממש כמו על נושאת מטוסים אמריקאית, סרטוגה, שהייתי שם פעם, לפני 20 שנה. לכל אחד יש תפקיד משלו, יש חולצות אדומות וכחולות, וירוקות, והם יושבים על יד מול מחשבים, עד שאתה מגיע לחנייה האחרונה, שזה ממש בפתח חדרי הניתוח.
שם מחכים בערך עשרים וחמישה אנשים על מיטות, וכל הזמן ניגשים אליהם אחים ואחיות ובודקים אם הם אמנם הם. את יודעת, כדי שלא יטעו ויחתכו לך רגל במקום כלייה, אז כל הזמן שואלים אותך מה שמך, ומה מספר התעודת זהות שלך, ואם אתה זוכר ואם אתה אמנם אתה. ואז מגיעה לך הרופאה, שהיא המרדימה, ומציגה את עצמה, ואומרת, אני מרדימה. ומכאן ואילך בעצם אתה מאבד, פחות או יותר את ההכרה, ומתעורר אחר כך בחדר ההתאוששות. אתה לא יודע מה קרה לך. אני חושב שאני זוכר, לא, אני זוכר, שנכנסתי לחדר ניתוח וראיתי את ה"דה ווינצ'י", את האוטומט הגדול הזה.
דניאלה: רובוט.
ירון: הענקי, הרובוט, שהרופא אמר לי שבתחילה ינסו לחדור לתוך הבטן שלי באמצעות חמש הזרועות הדקות שלו, אבל ייתכן מאוד שלא יצליחו לחפור בתוך הבטן שלי ביעילות רצויה, ויצטרכו לבקע אותי.
דניאלה: שזה מה שעשו.
ירון: ואומנם התברר בדיעבד שביקעו אותי.
דניאלה: כן.
ירון: אבל אני זוכר את הרופאה הגוהרת עליי, היא זאת שתכוון את הזרוע של ה"דה וינצ'י".
דניאלה: אבל אני זוכרת שתיארת את הדרך לניתוח כמסע של אדם בתוך גוף ידע עצום.
ירון: נכון.
דניאלה: וגם על זה אחר כך דיברת.
ירון: נכון, נכון.
דניאלה: שגם ההיררכיה והתפקידים השונים, דיברת על בית חולים כמו על איזה…
ירון: נכון.
דניאלה: על זה אני רוצה שתתעכב רגע.
ירון: נכון, תראי, בית החולים איכילוב הוא בלב תל אביב, ורוב האנשים לא מכירים את כל פינותיו, אתה לא מתוו…
דניאלה: ברור.
ירון: זה מפעל עצום, שעובדים בו אלפי אנשים, ובכל יום שוהים בו אלפי אנשים, ויש בו מצד אחד ה-state of the art, שיא הטכנולוגיה, שיא הידע הרפואי, ומצד שני לוגיסטיקה פשוטה. מי מכבס את המדים, מי מגיש לך אוכל, מי מבשל את הסלט הנורא שמגישים לך.
דניאלה: כן.
ירון: מי מגיש אותו, מי מוביל אותו. זה עסק עצום. אולי בעצם בית החרושת הגדול ביותר בכל המרחב הזה של 50 אלף דונם שהם תל אביב.
דניאלה: נכון, שגם מכיל בתוכו כל כך הרבה סוגים.
ירון: סוגים שונים.
דניאלה: של התמחויות.
ירון: נכון, נכון, כל אדם יש לו התמחות שם, אז יש לי מנהל המחלקה שהוא פרופסור, ויש לו עוזר ויש בו קצינת הקשר עם החולה שמעדכנת אותך יום לפני כן, ואחר כך יש כמובן צוות האחיות, ועוזרי האחיות, ונערות שכל תפקידם זה לקחת דם, הן מתנדבות כאלה.
דניאלה: כן.
ירון: וכל המומחיות שלהם זה בשנה שלמה לקחת דם.
דניאלה: נכון. ואת המנקים והמנקות בשעה מסויימת.
ירון: והמנקים והמנקות, ותשמע, ואחר כך אתה…
דניאלה: הוא עובד כמו שצריך המפעל הזה.
ירון: הוא עובד יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל. מה שהתמיה אותי, למדתי, זה ה-monitoring. אני בטוח שזה לא היה בעבר עד כדי כך, אתה כל הזמן מחובר כמובן לצינורות, ולמחושים ולמשושים והכל מוזרם לתוך מחשב והתגובה המהירה של הצוות, כלומר, אם כמות המלחים, המגנזיום באצבע הזרת שלך ירד, אז מיד אחרי עשר דקות מגיעה איזו אחות, ומספקת לך מגנזיום.
דניאלה: אבא, אני זוכרת אותך כמוצר בסופר, יום אחד באתי, וראיתי שיש לך על היד ברקוד.
ירון: כן, ודאי.
דניאלה: יש לך על היד ברקוד, ממש ואחרי שהאחות גמרה לבדוק לך את הדם, זה לא היה, אני לא זוכרת מהפעמים שאני הייתי בבית חולים, אז התוצאות, היא עשתה ככה, ממש כמו מכשיר.
ירון: כמו קופאית.
דניאלה: כמו קופאית בסופר.
ירון: כמו, כמו…
דניאלה: היא ממש העבירה אותך על מסוע לא אמיתי, כן? ופשוט עשתה ככה על הברקוד.
ירון: נכון.
דניאלה: וכל הנתונים שלך הוזנו לתוך המחשבים.
ירון: בוודאי, בוודאי.
דניאלה: ונותרת…
ירון: כן, וכתוצאה מזה מזרימים לך פתאום עוד מלחים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ועוד זריקות. ועוד, מה…
דניאלה: אז נורא נורא התרשמת, אני זוכרת שדיברת על זה הרבה מאוד, מפסגת הידע.
ירון: נכון.
דניאלה: וגם מאיך שהדברים עובדים ודופקים. אבל בכל זאת אמרת לי משהו נורא מצחיק.
אמרת, "בכל זאת, אנחנו ישראל, ורואים שם את החלטורה. אין finesse, אין finesse."
ירון: [צוחק]
דניאלה: אני זוכרת שאמרת את זה, כי אחרי שגמרו לבדוק או להזריק לך משהו, השאירו לך את העטיפה…
ירון: נכון.
דניאלה: של המזרק על הראש או על הרגל.
ירון: לא, שמתי לב, שמתי לב לדבר נורא מוזר, יש המון קילופי עטיפות.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: כלומר, כל מזרק הרי נתון בעטיפה, שנמצאת לפנים מעטיפה אחרת, ומעל עטיפה אחרת, אז כל הזמן מורטים עטיפות, ומסירים ניילונים, כל הזמן. עכשיו, מה עושים עם השאריות האלה? אז בדרך כלל, ההיגיון אומר, תיקח אותן, תשליך אותן לפח האשפה שנמצא. את זה שוכחים לעשות, אז מסביבך, בכל טיפול נשארות שאריות.
דניאלה: כן.
ירון: איזה פקק של משהו, איזה, אני יודע, פתק שלא… ששכחו לשים.
דניאלה: שיא הטכנולוגיה, שיא הטכנולוגיה, אבל… שיא הגאונות האנושית, ואת העטיפה של הפלסטר…
ירון: את העטיפה של הפלסטר.
דניאלה: על המצח שלך.
ירון: בדיוק, בדיוק.
דניאלה: אז גם זה היה משהו נורא מצחיק. עכשיו, רציתי לשאול אותך, האם הרגשת גבר סקסי בבית החולים? או יותר נכון, האם הצלחת לזכור שאתה גבר סקסי בבית החולים?
ירון: אם הצלחת לזכור שאי פעם היית גבר סקסי. מאז שהטסטוסטרון אזל באשכי...
דניאלה: כן.
ירון: עברו כמה שנים מאז, אז אני לא מרגיש את עצמי גבר סקסי, אבל אולי אני יכול עדיין… יש לי כמה הרגלים שאני מנסה להלך קסם על נשים, תהיה זו אישה, החל מזאת ש…
דניאלה: סיפרת לי, סיפרת לי פשוט סיפור, יום אחד באתי לבקר אותך וסיפרת לי סיפור על עליבות הבשר, וזה היה הנושא של הסיפור ותיארת לי איך אחות באה לרחוץ אותך.
ירון: כן.
דניאלה: בשכיבה.
ירון: נכון. אתה…
דניאלה: אתה זוכר מה סיפרת לי, אתה זוכר מה הרגשת?
ירון: אני יכול לנסות לשחזר. מדי יום רוחצים אותך, בתחילה אתה כולך מוזרק, בעיקר אחרי הניתוח, אתה אפֶס כוחות, ואתה מהסס רגע, איך היא תרחץ אותי? אני כולי מחובר לצינורות, ובאה אישה, שזה כנראה תפקידה, וכלאחר יד, היא מתייחסת לערומי, כאילו הייתי איזו חתיכת סטייק או איזו ירך תרנגולת שהיא מבשלת עם יין לשבת, אני לא יודע מה.
דניאלה: כן.
ירון: ולאט לאט הרגשתי איזה נועם מסויים, אמרתי, פאק איט, יאללה.
דניאלה: זה מה שאני…
ירון: עשי בי מה שאת רוצה.
דניאלה: זה מה שאני, חתיכת בשר.
ירון: חתיכת בשר, ועשי בי כרצונך. והיא התייחסה אלי מאוד באדיבות, בעדינות, אבל לא יותר מאשר, נגיד, לחתיכת סטייק פילה, נגיד, שהיא מכינה לבעלה, אני לא יודע, איזו ענייניות כזאת אדישה. אמרתי, את לא רואה שיש לי זין וביצים? אני לא מבין אותך. את לא רואה? את לא רואה? זה שלי, יש לי משהו עדיין, יש לי משהו.
דניאלה: [צוחקת]
ירון: שום דבר, כלום, בוז מוחלט למי שאני, לגוף שלי.
דניאלה: לא בוז, אדישות.
ירון: לעובדה שאני זכר.
דניאלה: אדישות זה יותר חמור, לא?
ירון: חמור, חמור.
דניאלה: כן.
ירון: אני אומר לה, פעם הייתי זכר.
דניאלה: היו שם מעללים, היו שם מעללים.
ירון: כן.
דניאלה: הדבר הזה ייצר מעללים.
ירון: פעם הייתי זכר.
דניאלה: אז באמת, אז תיתן, תגיד משהו על התובנה שלך, אולי המעבר ממבוכה לקבלה, מה זה? תחושת ההיותך, פשוט גוש בשר אפור.
ירון: הייתי אומר סטואיות, או חוש הומור מסוים, אמרתי, אוקיי, זה…
דניאלה: לא עלבון, לא היית צריך לעבור דרך העלבון?
ירון: לא, לא, זה מר גורלי, זה מר גורלי. היו שם תופעות אחרות, למשל, אני אופסנתי בהתחלה בחדר, בחדרים יש שתי מיטות בדרך כלל ובמרחק של מחיצת וילון ממני, ממש כמעט פה ליד פה, שכב אדם שסבל ממחלה מאוד מטרידה, טראגית כמעט, הייתי אומר גהקת קוראים לזה, משהו כזה, שהקיבה מקבלת איזה פולסים בגלל איזה מחלה או גידול ובלילות הוא היה מגהק, והגיהוק שלו, היה לו קול של נביחה.
ובמרחק של דצימטר אחד מהאוזן שלי, נבחו כל הלילה. מאוד ריחמתי על האיש הזה, למחרת הרגיעו את המחלה הזאת, וזה היה…
דניאלה: לא יכולת לדמיין שזה תנים? שאתה בטבע?
ירון: אני לא ראיתי את הפנים. אני לא ראיתי…
דניאלה: תנים.
ירון: איך?
דניאלה: תנים, תן.
ירון: לא.
דניאלה: שאתה בטבע, ואתה שומע מרחוק תנים.
ירון: לא, זה היה במרחק של דצימטר מהאוזן שלי.
דניאלה: אני, האמת שאני זוכרת את זה, כי הייתי עדה.
ירון: וזה היה קשה, לא ישנתי כל הלילה. מצד שני, ריחמתי על האיש הזה, שאת פניו לא ראיתי. למחרת בנותיו באו לבקר אותו, ואני יצאתי מהוילון, הלכתי לחדר התשמיש, לאמבטיה, וראיתי את פניו וניגשתי אליו, ולחצתי לו את היד ואמרתי לו: "אתה סובל מאוד, ואני יודע את זה, ולא אכפת לי שאתה, המשפחה קצת מרעישה, ושגם אני שומע קולות מהצד השני, זה בסדר, ואני רוצה שתהיה בריא". והוא היה אדם דתי, עם כיפה על הראש, אז אמרתי לו, אלוהים ישמור על שנינו, משהו כזה. אני התפלאתי על האורך רוח שלי, ואמרתי, "לונדון, אתה אדם נהדר, לונדון, אתה אדם נהדר".
דניאלה: אני רוצה לחזק את דבריך בעניין הזה, ולספר שכשאני שמעתי את עוצמת הגיהוקים, ואת עוצמת הרעש, באמת, זה באמת, באמת, באמת היה נורא, נורא קשה, הלכתי בלי ידיעתך לאחות, ושאלתי אם אפשר אולי להעביר אותך חדר.
ירון: אהה.
דניאלה: כי באמת זה היה יום אחרי הניתוח, אחר כך קצת הצליחו להשקיט לו את הנביחות, אבל ביום הראשון זה באמת היה נורא. אמרתי, מה, אבא, מסכן, עכשיו יצאת, למה אתה צריך לשמוע כל היום את הנביחות האלה? הלכתי לאחיות, ושאלתי אותם, אולי אפשר? והם הקשיבו לי, ואמרו, ברגע שיתפנה, יכול להיות שכן. ואז חזרתי אליך ואמרתי לך, "אבא, יכול להיות שהצלחתי לסדר שיעבירו אותך חדר", ואתה כמעט זרקת אותי מהחלון מכעס, כעסת עליי נורא.
ירון: באמת?
דניאלה: אמרת לי, "אל תעשי דבר כזה".
ירון: לא, איזה איש נהדר אני.
דניאלה: נכון?
ירון: אך, משהו.
דניאלה: [צוחקת] אני יכולה ו…
ירון: לא, אני נפלא.
דניאלה: וכדי לחזק את זה…
ירון: מה, ברצינות כך היה?
דניאלה: כן.
ירון: אוי, איזה מתוק, אני…
דניאלה: נכון?
ירון: משגע.
דניאלה: יש משהו נעים בלהיות פשוט מוטל בבית החולים, בלי שום אחריות על החיים שלך, בלי שום אחריות לצרכים שלך, בלי שום אחריות, לוקחים, מביאים, יש בזה משהו נעים? אתה יכולת למצוא בזה איזשהו רגע נחמד?
ירון: לא.
דניאלה: או שזו השפלה אחת גדולה וזהו?
ירון: לא, זו לא השפלה, לא התייחסתי לזה כהשפלה, היה לי קל להסתגל. אבל… וחוץ מזה אני, את מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני מתאפיין בסקרנות רבה ואני העסקתי את עצמי בהתבוננות, ובשיחה עם אחיות ובחקירה.
דניאלה: נכון.
ירון: ובהתבוננות גם במצבי. לא, לא, אני לא, אין רגעים של עונג ונחת, אני מוכרח לומר, כי כואב ולא נוח אבל לא הרגשתי השפלה, להפך, אני הרגשתי התפעלות, אהבתי מה שראיתי.
דניאלה: מממ.
ירון: אמרתי, יש פינה אחת במדינה הרשלנית הזאת…
דניאלה: מממ.
ירון: באמת ששום דבר בעיקר עכשיו, שכלום לא דופק כמו שצריך.
דניאלה: נכון.
ירון: שיש פינות כנראה שאנחנו מצטיינים בהן.
דניאלה: נכון, אני חושבת שאתה נורא התפעלת וגם אני, כי שנינו הקשבנו לסיפור של אחת האחיות, אתה זוכר? שבאתי לבקר אותך באיזה יום, וסיפרה לנו אחות איך היא עשתה את המעבר ממורה מחנכת לאחות, ודיברנו על העלייה הרוסית בכלל, וכאילו…
ירון: חלק גדול מהאחיות שם…
דניאלה: ראיינת את כל האחיות.
ירון: כן, את כל האחיות. חלק גדול מהן מהעלייה הרוסית של שנות ה-80 וה-90.
דניאלה: נכון.
ירון: וחקרתי את כולן.
דניאלה: נכון, נכון.
ירון: את כל מי שטיפלה בי. שאלתי אותם איך הן בחרו במקצוע הזה, מסתבר שרבות מהן, זה המקצוע השני שלהן. אחת מהן הייתה מהנדסת אלקטרוניקה, שעבדה במפעל בעיר ליד מוסקבה, ומומחיותה הייתה מנורות רדיו ובית החרושת שבו היא עבדה, היה, נדמה לי, האחרון בעולם שייצר את המכונות האלה. כשעלתה לארץ כמובן לא נמצא שום עניין בהתמחות הזאת שלה, והיא החליטה בשלב מסוים של חייה… אחות נפלאה אגב, לעבור לסיעוד. ואחרת הייתה מורה לבלט, ואפילו מחנכת של… מורה לבלט.
דניאלה: זאת נכון, נכון.
ירון: עדינה, אישה עדינה ונחמדה. והגיעה הנה ולימדה בבית ספר, והיא ראתה את אחת האימהות, לועסת מסטיק או מעשנת.
דניאלה: עם סיגריה, בועטת בדלת עם סיגריה.
ירון: שהיא מביאה, בועטת בדלת עם סיגריה, כי היא לא יכלה לפתוח את ה… כי ביד אחד היא החזיקה את התינוקת, את הילדה שלה ומשכה אותה פנימה לתוך הגן וביד השנייה החזיקה בדל סיגריה, אז לא נותר לה אלא רגל לפתוח.
דניאלה: לא, זה התחיל מזה שהיא ניסתה ללמד בבית ספר יסודי.
ירון: נכון.
דניאלה: ואז היא אמרה שהיא לא הבינה, היא לא הבינה למה כל הילדים צועקים עליה. ואז היא אמרה, אני אלך לגן ואז היא פגשה את ההורים.
ירון: כן.
דניאלה: ואז היא הבינה שאין סיכוי, עשתה מהפכה מטורפת. זה כולן נשים שבאמצע החיים, למדו שפה, למדו מקצוע מחדש.
ירון: נכון.
דניאלה: באמת, נערצות, היה בזה משהו…
ירון: וחשבתי על נקודת המבט שלך תמיד, על גורל האישה, נקודת מבט פמיניסטית, אמרתי, רובם היו בנות 35 עד 45, משהו כזה.
דניאלה: נכון.
ירון: לרובם, אני מניח, היו ילדים עדיין בבית שטעונים טיפול. לסיים שמונה שעות כאלה של עבודה במחלקה כזאת, שאין רגע אחד של מנוחה. ולחזור הביתה ולהתחיל סיבוב שני עם הילדים, אמרתי לעצמי… והם מטפלות בסבלנות ובאורך רוח ובמקצועיות.
דניאלה: אבא, ולעבור את כל השנים של הלימודים בלי להתפרנס.
ירון: ולעבור את כל השנים של הלימודים האלה.
דניאלה: בלי להתפרנס.
ירון: אמרתי לעצמי, "וואלה, כל אחת מהן ראויה להערצה, כל אחת מהן ראויה להערצה".
דניאלה: אבא, אז אני חושבת בסופו של דבר, כשאתה מסכם את חוויית הבית חולים של השבוע הזה, למדת המון, נכון?
ירון: כן. כן. כן. [צוחק]
דניאלה: היה בזה צדדים מעניינים.
ירון: צדדים, כן וכאשר הכאבים עוברים, והם עוברים, הולכים ונפוגים, ואני הולך ומחלים.
דניאלה: מילה על האוכל של הבית חולים, יש לך?
ירון: יופי. יחסית למפעל שצריך להסיע בעגלות אוכל לאלפי אנשים, זה יוצא מן הכלל, מה זה, אני לא יכול לדרוש לי יותר מזה. מה פה צריך להיות? ביף בורגיניון?
דניאלה: אז יצאת מהשבוע זה אסיר תודה.
ירון: בהחלט, כן.
דניאלה: זה מדהים.
ירון: [צוחק]
דניאלה: אתה רואה למה אתה חמוד, באמת, לצאת מבית חולים אסיר תודה. זה דבר מקסים. אני רוצה שנסיים בשיר אכזרי למדי של שז, שנקרא "לרגעים שכחתי", שבו היא מתארת סוף שבשום אופן לא חל עלינו. בסדר, אבא?
ירון: מממ…
דניאלה: לא חל עלינו. נודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר ונזכיר שאפשר למצוא אותנו בכאן הסכתים ובכל מקום אחר. אבא, שז.
[מוסיקה]
ירון: [מקריא]
"לִרְגָעִים שָׁכַחְתִּי שֶׁאָמוּת בְּבֵית חוֹלִים מֶמְשַׁלְתִּי מַדִיפָה רֵיחוֹת רָעִים,
אָחוֹת תִּבְדֹּק אֶת הַדֹּפֶק שֶׁלִּי וְתַכְרִיז שֶׁאֲנִי גּוֹמֶרֶת.
אָז תַּגִּידוּ לִי כְּבָר מֵעַכְשָׁו: "זֶה לֹא בִּשְׁבִילֵךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה",
תַּעֲמִידוּ פָּנִים מְחַיְּכִים כְּשֶׁאַתֶּם מְגָרְשִׁים אוֹתִי.
אֲנִי מְסַפֶּקֶת לָכֶם מוֹתְחָן מְשַׁגֵּעַ בְּזִיל הַזּוֹל,
הַסֵּבֶל שֶׁלִּי, בַּשּׁוּק שֶׁלָּכֶם, שָׁוֶה רַק כַּמָּה אֲגוֹרוֹת,
אֲנִי נֶעֱנֶשֶׁת יָפֶה וְקָשֶׁה,
אֲנִי נֶעֱנֶשֶׁת יָפֶה וְקָשֶׁה,
תִּמְחָאוּ לִי כַּפַּיִם.
תִּמְחָאוּ לִי כַּפַּיִם.
וְתַגִּידוּ לִי כְּבָר מֵעַכְשָׁו: "זֶה לֹא בִּשְׁבִילֵךְ הַמָּקוֹם הַזֶּה",
תַּעֲמִידוּ פָּנִים מְחַיְּכִים כְּשֶׁאַתֶּם מְגָרְשִׁים אוֹתִי."
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
댓글