״זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה, כקוסם המוצא מכובעו ארנבות ומגדלים, הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה״ (יהודה עמיחי). ירון, בן יחיד לאביו - השחקן בצלאל לונדון - מספר על געגועיו לאביו, על ילדותו בקרב שחקני תיאטרון האוהל ואנשי הבוהמה של קפה כסית ועל החמצת הפרידה ממנו. "מה היו תכונותיו הבולטות", שואלת דניאלה וירון משיב: "נרפות, חוסר כישורי חיים וחום אנושי".
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/02/2024.
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
ירון מקריא:
זכר אבי עטוף בנייר לבן
כפרוסות ליום עבודה.
כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים
הוציא מתוך גופו הקטן - אהבה.
נהרות ידיו
נשפכו לתוך מעשיו הטובים.
דניאלה: זה היה אחד השירים היפים שכתב המשורר יהודה עמיחי על אביו, שניכר שאהב והעריך אותו מאוד, והוא גם כתב עליו לא מעט. יש משהו בשיר הזה, בדימוי של הלחם העטוף בנייר הלבן כפרוסות ליום עבודה שנורא מצא חן בעיניי. כאילו זיכרון האב הוא יום יומי, דבר מובן מאליו, חלק מציוד שלוקחים לעבודה.
היי אבא.
ירון: היי.
דניאלה: אנחנו עם הפודקאסט הקצר "אבא תרחם", ואת השיחה הפעם אני רוצה שנקדיש לאבא שלך, סבי, שחקן התיאטרון בצלאל לונדון. אבל כדי שהשיחה תעניין גם את המאזינים וגם את המאזינות, ולא תהיה שיחה נוסטלגית או היסטורית, אנחנו נדבר כמובן על היחסים שלכם מתוך תקווה שתספר כרגיל חומרים שערורייתיים. טוב אבא?
ירון: [צוחק] קדימה.
דניאלה: אז אולי נתחיל מהעובדה הפשוטה שאת אבא שלך, בדומה ליחסו של יהודה עמיחי לאביו, אהבת.
ירון: נכון.
דניאלה: ובניגוד ליחס שלך אל אימא שלך, אין כאן איזה מורכבות גדולה. אין לך טענות אליו, אין כעסים. זה נכון?
ירון: כן.
דניאלה: למה אותו אהבת?
ירון: אני אתחיל על דרך השלילה… כיוון שהוא...
דניאלה: [צוחקת] הוא לא היה דומה לאימא שלי.
ירון: לא, לא במובן הזה, אלא אימי נטלה את האחריות עליי, ולכן היו גם עימותים איתה.
אבי היה דמות חנונה ואוהבת, שהסתובב מעט מאוד בבית, נטל מעט מאוד אחריות גם לפרנסת המשפחה. הוא היה טיפוס חולמני, אוהב, חם, בוהמי, ואי אפשר היה לבוא אליו בטענות. זאת אומרת, אשתו, אימי, באה אליו בטענות בלתי פוסקות.
דניאלה: אז זה כרגיל, פשוט אוהבים את מי שלא מגיע לו. זה כמו… זה הפסיכולוגיה הילדית הרגילה.
ירון: הגיע לו, הגיע לו, הגיעה לו אהבה, אל תגידי לי את זה…
[דניאלה צוחקת]
הגיעה לו אהבה, אבל זאת האמת - יחסינו לא הגיעו לידי קונפליקט.
דניאלה: הרוך הזה שאתה מרגיש אליו, הוא נשען על מה? איזה מין תמונות יש לך?
ירון: תמונה מכרעת. צולמנו מעט, משום מה. גם אני אתכם צילמתי מעט, לא יודע למה.
דניאלה: אל תגיד אתכם, כי את אורי צילמתם המון, ואותי לא צילמתי בכלל, כי הייתי ילדה שנייה.
הלאה.
ירון: יכול להיות. אני מצטער על זה. אני מתנצל.
דניאלה: בסדר, אין בעיה
ירון: הדברים עברו ואין להשיבם.
דניאלה: נכון.
ירון: סלחי לי, בתי.
דניאלה: סלחתי.
ירון: אז יש תמונה אחת שאנחנו יושבים בבית קפה, על הירקון, בית קפה ערבי, בשבע תחנות. וכנראה אני זוכר את התחושה של נתזי המים, זה היה מפל ממש. אנחנו יושבים על שרפרף, והוא מחבק אותי. ואנחנו קרובים מאוד, אני אז בן שלוש או ארבע, וישבנו שם והוא חיבק אותי. עכשיו, אני לא יודע אם התמונה הזאת, היא מעידה על סצנה ממושכת, אבל היא חיה מאוד כמשהו ממשי, כמשהו שהיה - אבא שלי מאמץ אותי אליו. אבי כבר מבוגר, מקריח, שן אחת חסרה לו בפה…
דניאלה: כששאלתי אותך על געגועים, אז אמרת, שלאבא שלך אתה מתגעגע גם פיזית, אתה מתגעגע להתחבק איתו.
ירון: נכון, נכון. היה בו משהו חם ומקבל. פשוט…
דניאלה: אז זו תמונת האושר? הירקון, אבא מחבק אותך?
ירון: האבא הזה שמחבק אותי, כן, כן זאת התמונה הזאת.
דניאלה: לפני שאנחנו ממשיכים אבא, תנסה לעשות את זה קצר, בסדר? כי זה בדרך כלל החלק הפחות מעניין בשיחות שלנו, אבל הוא הכרחי. ביוגרפיה קצרה, מי הוא היה?
ירון: הוא נולד בעיירה בצפון אוקראינה של היום ב-1900, זאת אומרת לפני 124 שנים.
דניאלה: בעיירה שנקראת פרילוקי.
ירון: פרילוקי, נכון. אחר כך עבר לאודסה ושם הוא למד גם הנדסת אוניות וגם משחק בתיאטרון. הוא רצה להיות אקרובט בקרקס, רצה להיות שחקן בהוליווד.
ב-1922 הוא היגר במטרה...
דניאלה: אני אוהבת את הקצב.
ירון: במטרה להגיע להוליווד ונתקע בקובה. בקובה הוא שיחק בתיאטרון יידיש, הייתה אז קהילה יהודית גדולה. בסופו של דבר, הוא הצטרף לאחותו, שהייתה ציונית ונשואה לעסקן ציוני, שלימים היה חבר כנסת בארץ ישראל. הבריטים הסכימו להעלות אותו לארץ, מפני שהוא אמר שהוא סתת מצבות.
דניאלה: די!
ירון: כן. אבא שלי, היו לו שתי ידיים שמאליות, הוא ניסה יומיים לעבוד בפרדס, ואז גילה אותו אביגדור המאירי, המשורר הידוע, וביחד הם הקימו עם עוד קבוצה של שחקנים, תיאטרון שהתפרק אחרי שנה…
דניאלה: איך הוא נקרא?
ירון: "הקומקום". והם רבו איתו, להקת השחקנים, והקימו תיאטרון שהתקיים עד אמצע שנות ה-50 בערך, וזכה בהתחלה להצלחה גדולה מאוד.
דניאלה: איך הוא נקרא?
ירון: "המטאטא", [שר:] "מטאטא! מטאטא! את הרפש יטאטא, גועל נפש יטאטא, את הרפש יטאטא" זה היה ההמנון שלהם שאיתו הם עלו. הייתה הצלחה גדולה, וגם בקנה המידה של השנים ההן, איפשר חיים מתקבלים על הדעת מבחינה כלכלית למשפחה.
ב-1933 הוא הכיר את אימי, שחזרה באותו זמן מאוסטריה, אחרי גירושיה. התחתן איתה, ואני צצתי אחרי שבע שנים.
דניאלה: והוא היה אב די מבוגר, נכון?
ירון: הוא הוליד אותי כשהוא היה בן 40, ומת כשהוא היה בן 71.
דניאלה: אז זה היה ממש מאוחר.
ירון: זה היה מאוחר, כן.
דניאלה: הוא היה גאה בך? הוא היה אבא מעורב? הוא ידע מה אתה לומד?
ירון: הייתי ילד בן יחיד, לאימי לא, אבל גדלתי כבן יחיד, ובעצם, עד 1948, עד שהייתי בן שמונה, גר בדירתנו דודי משה. משה היה אח המבוגר מאימי בשנה אחת. והוא היה מין אב רזרבי. את כל התפנוקים שהוריי לא רצו לספק, או לא יכלו לספק בגלל מצוקתם הכלכלית, סיפק דודי משה, שישן על מזרן לצידו של אבי, באחד מחדרי הדירה. הייתה לנו דירה של שלושה חדרים, אחד תמיד השכרנו, בשני חיו ביחד דודי ואבי, בשלישי גרו אמי ואני, ובפרוזדור גרה אחותי, כאשר היא באה מהמוסדות שבהם היא בילתה את נעוריה.
דניאלה: אז שלושה מבוגרים על ילד.
ירון: נכון.
דניאלה: שזה יחס מאוד אה… מסביר די הרבה דברים על הביטחון אני חושבת, ביטחון של הילדות המוקדמת. אבל מה בו, יחסית לשאר המבוגרים, שאתה כל כך…
ירון: אני יודע, זו הייתה משפחה בעלת אופי בוהמי בסך הכל, חוג המכרים של הוריי היה בוהמי. זה חוג מכרים מאוד מעניין, החוג הזה סביב "כסית".
דניאלה: לא ללכת לשם אבל, אבא!
ירון: לא, אבל זה חלק מהעניין, ביקשת לזכור מה אני מחבב בו, מה אני מחבב בו זה, בין היתר, שהוא לוקח אותי ומכיר לי את צילה בינדר, אהובתו של נתן אלתרמן ואומר, הילד הזה יודע לצייר יפה, אולי את מוכנה ללמד אותו. ואני הולך אחרי צילה בינדר לרחוב שלמה המלך שם היא גרה, והיא גוהרת עליי ככה, אני זוכר אפילו את הרוך של השיער שלה ומחזיקה לי את היד.
דניאלה: גוהרת - אתה בטוח זוכר את הפועל ג' ה' ר'.
ירון: לא טוב, מתכופפת מעליי.
דניאלה: כן, כן.
ירון: מתכופפת מעלי ומחזיקה לי את היד ומלמדת אותי איך להחזיק פחם. זה חלק מהזיכרונות שלי, התיאטרון, ההופעות שלו בתיאטרון.
דניאלה: נכון, תספר לי קצת באמת איך זה להיות ילד של...
ירון: אני ילד של שחקן… בתיאטרון, היינו גם, מין משפחה כזאת, כלומר יש עוד ילדים, בעצם עד היום אנחנו באיזשהו קשר, של ילדים של שבט של יורקי אש ובולעי חרבות כאלה, את יודעת, קרקסנים, אנשים ששייכים לעולם קצת אחר, מופרש, נבדל.
דניאלה: אהבת ללכת איתו לתיאטרון, לחזרות, להצגות?
ירון: כן, לחזרות, בעיקר בלילה, תלוי באיזה גיל… לא כל כך בשלב מסוים, והייתה הצגה אחת… השניות הזאת של האדם שהוא לובש דמות אחרת והוא אבא שלך, בהתחלה היא לא כל כך מובנת לילד. למשל, הוא שיחק תפקיד ראשי במחזה איטלקי שנקרא "רוח שובבה". זה מחזה על אדם זקן או מבוגר שנטרקת מאחוריו הדלת שיוצא לפרוזדור, וילדה שכנה מזדמנת לפרוזדור, וחושדים בו שהוא נגע בה או התעלל בה. וזו טרגדיה שקורית לאדם מבוגר, חף לחלוטין מכל פשע שחושדים בו שהוא עושה מעשה נורא, אני לא בדיוק הבנתי מה טיבו של המעשה הזה, אבל הבנתי שמאשימים אותו במעשה שהוא לא עשה. עכשיו, ילד רואה את זה בגיל שמונה, בגיל תשע, אני מבין די טוב שזה תיאטרון ושאבא שלי לא אשם בשום דבר.
דניאלה: אבא, אתה יודע זה נורא מצחיק. אני ראיתי אותך משחק הרי ב"זוג נשוי".
ירון: נכון.
דניאלה: של צפל, ואני זוכרת את אותה תחושה, תחושת הזרה כזאת, מוזרה של לראות אב שמשחק דמות אחרת.
ירון: נכון, אבל זה חד פעמי כמעט, השתתפתי במעט מאוד סרטים, ותפקידים כאלה בוודאי שלא, אבל הוא…
דניאלה: אפרופו גוהרת, היה שם הרבה גוהרת וגוהר.
ירון: כן, אז זאת הייתה קבוצת התייחסות, התיאטרון וכל אשר סביבו, ומכריהם האומנים, סטימאצקי וזריצקי ואלתרמן ושלונסקי ואלכסנדר פן, כל אלה היו חלק מילדותי.
דניאלה: אליטה תרבותית פריבילגית לבנה של תל אביב.
ירון: היום את יכולה להביט על זה כך, כולם היו רעבים ללחם, לכולם לא הייתה פרנסה.
דניאלה: למה, לא היה לו פרנסה?
ירון: מצבנו הכלכלי היה נורא בשנים מסוימות, נורא.
דניאלה: אבל לא, עוני זה דבר יחסי, כולם היו אותו דבר.
ירון: לא, לא כולם היו אותו דבר, נכון אין להשוות את המצב היום למצב אז, לנו לפחות הייתה דירה.
דניאלה: הייתה לכם דירה יחסית…
ירון: היו כמה שנים שהתיאטרון פשט רגל, לאבא שלי לא הייתה עבודה במשך כמה שנים, אימי לא הייתה לה בעצם שום פרנסה בטוחה. אז אני לא אומר, תמיד הייתי מוגן, תמיד בשבילי היה אוכל, תמיד יכלו לשלוח אותי אפילו לפנימייה שעלתה כסף.
דניאלה: טוב, אני רוצה רגע לחזור לאבא שלך. איזה מין אדם הוא היה, ובמה אתה דומה לו?
ירון: הלוואי שהייתי יודע איזה אדם הוא היה, אני מתאר אותו כמישהו שיצא בליל ערפל, בספינתו, לנמל לא ידוע. אני לא חושב שהוא ידע מיהו, אני חושב שהוא מצא את עצמו על הבמה בתפקידים שהוא גילם, וזה אולי מסביר מדוע הוא שחקן. הייתה לו זהות בלתי ברורה עכשיו הוא היה מבחינה כלכלית...
דניאלה: הוא היה כמו, אתה יודע לשחקנים יש אישיות, יש הפרעת אישיות שחקנית.
ירון: הוא לא היה כזה, הוא לא היה אגוצנטרי, הוא לא דיבר על עצמו.
דניאלה: אנשים שזקוקים לאהבה, אנשים שזקוקים למרכז, הוא לא היה כזה?
ירון: כל מה שאני יודע זה שהיו לו מאהבות כנראה בשנים, ואפילו אני יודע על אחת מהן או שתיים מהן.
דניאלה: יפה, הנה, בזה אתם דומים.
ירון: כן, אממ, גברים, אנחנו גברים, ובכך אנחנו דומים. בתקופה אחרת, היום כמובן הדברים שונים, לחלוטין
דניאלה: אז באמת רציתי לשאול, הוא היה אדם תאוותן? הוא היה אדם עם יצרים חזקים?
ירון: וומנייזר, אני בטוח שב… הוא חלה בגיל מאוד צעיר, יחסית. בגיל חמישים וחמש הוא כבר התחיל לחוש לא טוב, היו לו כאבי רגליים והוא הלך בקושי. אבל, אני חושב, שבגיל צעיר הוא הקסים נשים, וודאי שהיו לו מאהבות, ועד שהוא התחתן עם אמי, הוא התחתן, כאמור, הוא היה בן שלושים ושלוש, הם הכירו, אז בוודאי… הוא השאיר גם אחריו אישה ברוסיה, כנראה, שנרצחה ברעב הגדול.
דניאלה: אבל, אבא, רגע, אני רוצה לחזור שנייה ליחסים שלכם, כי אם אהבת אותו, ואני חושבת… מתי הבנת שאתה אוהב אותו, ולמה בעצם בשנים היותר מאוחרות, אחרי שעזבת את הבית כשהלכת...
ירון: כי קצב החיים אז, פרקי החיים היו אז הרבה קצרים ובהירים.
דניאלה: למה לא התקרבת יותר בגיל יותר מבוגר?
ירון: מפני ש… תראי, בגיל 14 עזבתי את הבית, הלכתי לבית ספר חקלאי.
דניאלה: נכון.
ירון: בגיל 14. ואחר כך, כבר התיאטרון פושט רגל, אבא שלי מתחיל להידרדר, והמחסור בבית, ואחר כך אני מתחתן בגיל מאוד מאוד צעיר, חי… עובר לירושלים ללמוד ולעבוד. זאת אומרת, לא… זה מוזר, 31 השנים המשותפות האלה, אז ברור שבינקות אין לזה משמעות. המשמעות, היא ניטעת בך, אבל אין משמעות כמשוחח, ואחר כך אני עוזב את הבית בגיל הנעורים, וההורים אז לא היו פתוחים כמו היום שאני מדבר איתך. זה לא היה מערכת יחסים כזו. ההורים עבדו קשה, הם באו מעולם אחר לגמרי.
אני לא הבנתי, אם הייתי יושב היום עם אבי, ונסעתי לפרילוקי ונסעתי לקובה, לשני המקומות האלה, לראות איפה הוא חי.
דניאלה: נכון. אבל זה הרבה אחרי מותו.
ירון: נכון, אבל רציתי להבין מי הוא היה, בהישען על המקומות שבהם הוא גדל. במשהו אני צריך להבין. לא הבנתי שום דבר. עברו כל כך הרבה שנים, העולם השתנה כל כך. קובה הייתה אחרת. פרילוקי היא אחרת. אין לזה כמעט שום משמעות לא הייתה לזה, לא למדתי כלום מזה. מי הוא היה השחקן הזה הגנדרן שנוסע לקובה ומשחק שם? אני רק יכול להפעיל את הדמיון שלי, לספר עליו סיפורים, אני לא יודע כלום.
דניאלה: אתה זוכר אבל משהו מדברים שהוא עשה, משגרת היום שלו שאתה… שטבועים בך?
ירון: כן. למשל הוא היה עצל מאוד אבי. [צוחקים] באמת. אני חושב שאם הוא היה יורש עשיר, אבי, הוא היה יושב בבתי קפה כדוגמת "כסית" מהבוקר עד הערב, אפילו לא טורח לשחק שחמט עם שלונסקי למשל, אלא רק מביט מהצד על השחקנים, כי משחק שחמט דורש מאמץ שכלי, ואבי אהב להתבונן ולהעביר אצבע צהובה מניקוטין סביב השפתיים שלו, ללטף לעצמו את השיער. היה לו שיער צדעיים כזה.
דניאלה: גם אתה מעביר את האצבע סביב השפתיים.
ירון: נכון. גם אני עושה אותו דבר, נכון.
דניאלה: איזה קטע.
ירון: כן. וללכת אולי מדי פעם אחרי הצהריים לאיזה מאהבת, לקרוא אולי שיר ברוסית אם אפשר. הוא אהב לקרוא את שלום עליכם. הוא קרא את שלום עליכם, את כל הכרכים, אני חושב, אין סוף פעמים. זה היו כרכים אצלנו בבית.
דניאלה: זה לא היה עצלן אינטלקטואלי. הוא היה עצלן גופני.
ירון: הוא היה… כן.
דניאלה: אז במה התבטאה העצלנות שלו? הוא עבד קשה, להיות שחקן זה מקצוע קשה. זה האני הפנימי שלו?
ירון: אימי, היא נהגה לספר את הסיפור. הם גרו באיזה חדר אחרי נישואיהם בתל אביב. חדר שכור. והיא באותו זמן למדה אצל הנרייטה סולד, בירושלים, עבודה סוציאלית. זה היה בזמן המאורעות ב-36'-9'. היא נסעה… היה מסוכן לנסוע לירושלים, היא נסעה מדי שבוע לירושלים, חוזרת אחרי כמה ימים. והיא סיפרה לו שעומדים להרוס את הבית ששם הם מתגוררים, ושימצא חדר אחר למגורים. והיא חוזרת, מוצאת אותו שוכב במיטה עם ספר. זו הייתה דירת גג, הרעפים מלמעלה… עובדים פועלים, ונופלות חתיכות טיט וטיח על מיטתו, והוא מסיר את פיסות ה… פסולת הזאת בכף ידו מגרש אותם. ממשיך לקרוא.
דניאלה: אבל זה קשור לעצלנות או לכישורי חיים? זה, אתה יודע, זה בדרך כלל…
ירון: הא בהא תליא, לא?
דניאלה: כן.
ירון: למשל, הוא לא ידע לעשות חוץ מאשר לשחק בתיאטרון, מלחשוב על תיאטרון, דבר לא. אם הוא היה מנסה לנעוץ מסמר בקיר עם פטיש, הקיר לבטח היה נהרס.
דניאלה: אבא, זה גם מזכיר מישהו, אתה יודע.
ירון: כן, זה עבר אליי בירושה, אנחנו דומים. הוא לא עשה דבר בידיו. דבר!
דניאלה: הדבר הנורא זה, שאתה כן ניסית לעשות.
ירון: כי אתם, הילדים שלי לא נתנו לי סיכוי, אתם לא תליתם בי תקוות, אתם לא אמרתם לי בסופו של דבר תצליח, אלא כל הזמן השפלתם אותי.
דניאלה: עכשיו אני מבינה למה התעקשת כל כך, כי זכר אביך שלא ידע לעשות כלום, הטריד אותך. אתה החלטת שאתה תלחם בתכונה הזאת, ושהיא לא עברה אליך.
ירון: שאני רואה...
דניאלה: כמו העצלות, אגב, שלדעתי צצה בשנים האחרונות.
ירון: לא, אני עצל נורא. אני מביט על פנצ'ר מאכר, מחליף טייר. הוא מרים אותה בעזרת המנוף, בעזרת הזה, את המכונית ומחליף טייר. אני מתפעל, אני חושב שזה נפלא מה שהוא עושה. ושלעולם לא אגיע לשם. בכל הרצינות, אני אומר לך, אני שלימזל, יש לי שתי ידיים שמאליות.
דניאלה: אני מאוד מאוד שמחה שהגעת לגיל שאתה יודע את זה.
ירון: אבל זה לא עניין תורשתי. זה עניין שאתם לא נתתם לי סיכוי.
דניאלה: הבנתי.
ירון: זה הכל.
אז תראי מה עוד אני יכול לספר, מה אני יכול לספר? אתן לך דוגמה: אני זוכר בימות הקיץ, בעיקר, תיאטרון "המטאטא" היה לוקח את המשפחות למסעות בארץ יחד איתם.
דניאלה: אוקיי.
ירון: הם היו עושים מה שנקרא אז סיבוב. והיו מציגים במטולה, בצפת, בנהריה ובכל מקום התושבים היו מלינים אותם או שוכרים איזה מלון עלוב. ואני זוכר קיץ אחד שכל בני המשפחות נסעו באוטובוס של התיאטרון, ועצרנו ליד אגמון קטן ליד החולה, שנקרא ג'חולה. אני לא יודע… נדמה לי שהוא עוד קיים. זה היה אגם קטן וכולנו רחצנו בו ביחד. המים היו קרירים, זה מי ירדן כאלה. הייתי אז אולי בן שמונה או תשע, אני לא יכול לשכוח את זה שכל המשפחה המורחבת הזאת, משפחת התיאטרון…
דניאלה: זה באמת יפה.
ירון: … רוחצת ביחד באגם הזה ליד הכביש, בדרך למטולה. קריית שמונה עוד לא הייתה קיימת, אז התחילו רק הבתים הראשונים שם. או נסענו אולי לקיבוץ דן או לדפנה או משהו כזה. הבלחות כאלה של תמונות.
דניאלה: תמונות של אושר.
ירון: איכשהו הן קשורות במים ובנתזים ובקור, בקרירות, משום מה אני חושב. או הוא לוקח אותי ללמוד שחייה על חוף הים אצל המציל אהרונצ'יק, בר אל, שהיה חבר של הוריי, והוא עוקב אחריי בגאווה. אבי, אבי היה ספורטאי מצוין בצעירותו, רואה איך אהרונצ'יק מלמד אותי לשחות. באמת בגיל שש, שבע כבר שחיתי עד האלטלנה אפילו. אלטלנה עדיין עגנה על השרטון, ליד תל אביב. אז כבר הייתי יותר מבוגר, כמובן. אבל אני שחיין טוב עד היום, אבל אני לא שוחה. זאת אומרת, אין לי דרך להוכיח את זה, אבל אני שחיין מצוין.
דניאלה: אני בטוחה.
אבא, כשסבא בעצם נפטר, אני לא הכרתי אותו, אגב, לא אמרתי את זה, אבל אני, יש לי אולי תמונה אחת מטושטשת בראש מגיל ארבע. וגם תמונת חום כזאת, אני זוכרת חום.
ירון: כשגרנו בירושלים, הוא היה נוסע לפעמים, כבר היה אדם חולה, מהתנהל בקושי. הוא היה עוצר תמיד בבית קפה "עטרה" בירושלים, כנראה זיכרונות נעורים שלו, וקונה בייגלך ומביא לכם ולי, הוא ידע שאני אוהב מאוד בייגלך.
דניאלה: אבא, זה נורא מצחיק, גם אתה מביא בייגלך, אתה כל הזמן מביא בייגלך.
ירון: נכון.
דניאלה: [צוחקת] לאנשים שרוצים ולאנשים שלא רוצים.
ירון: נכון.
דניאלה: כל הזמן, לפני שבועיים, קנית לי עשרים בייגלך.
ירון: נכון.
דניאלה: הבנתי.
ירון: אז אני יכול להרשות לעצמי לקנות עשרים בייגלך, הוא הביא שניים. והם היו בדרך כלל יבשים ולא טעימים.
דניאלה: אז מה שרציתי להגיד, אני לא זוכרת אותו כי הוא נפטר בעצם כשאנחנו היינו בפריז, ולא היית לידו כשהוא נפטר, זה מייסר אותך?
ירון: לא הייתי לידו במחלתו. הוריי הסתירו את מחלותיהם מפני הילד שלהם, כדי שלא ייפגע אושרו אני מניח. זה היה הורים אחרים, ואבי היה אדם… אמי תמיד אמרה עליו, הוא אדם גא. גא - גאה.
הוא היה גא. בעל כבוד, הוא מעולם לא התחנן, מעולם לא השפיל את קומתו.
דניאלה: לא ידעת שהוא עומד למות?
ירון: אני ידעתי שהוא חולה, ולא ידעתי שהוא עומד למות, אבל ידעתי שהוא לא רוצה שאבוא לשבת על יד ערש מותו.
דניאלה: אבל אתה יודע, אבא, שאם אתה היית אומר לי דבר כזה, הייתי מצפצפת עליך, מה זה אתה לא רוצה?
ירון: הייתי בפריז, היו לי כבר שניים או שלושה ילדים, ואם הוא לא רצה שנהיה לידו, אז לא טסתי להיות לידו.
דניאלה: ואתה מצטער על זה היום? או שזה לא נראה לך אירוע נורא חשוב?
ירון: הימים האחרונים של המוות, יש בזה איזה נופך של רומטיקה ושמאלץ לעיתים.
דניאלה: בגלל זה אני שואלת, כי אני מכירה…
ירון: המילים האחרונות של המת… אבא, מה המשאלה האחרונה שלך ממני וכו'.
דניאלה: לא, ללחוש לו: אבא, אני אוהב אותך.
ירון: ללחוש להגיד לו: אבא, אני אוהב אותך.
דניאלה: אבא, זה לא קיטש! זה חשוב.
ירון: התשובה היא שלא עשיתי את זה.
דניאלה: כן. אז אני שואלת אם יש לך חרטות.
ירון: למה את צריכה ל...
דניאלה: ככה! אמרתי, הסברתי לך בתחילת התוכנית, זה צריך להיות...
ירון: אם הייתי חי את חיי מחדש.
דניאלה: בדיוק, כן. אז היית טס?
ירון: ירון מזוקק, טהור ומוסרי.
דניאלה: כן.
ירון: הייתי גם את זה עושה.
[צוחקים]
אבל יש עוד כל מיני דברים שהייתי עושה, או הייתי עושה אחרת, או לא עושה בכלל. אז מה?
דניאלה: טוב, אנחנו לקראת סיום.
ירון: תודה לאל.
דניאלה: אני רק אגיד תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר.
אני אזכיר שאפשר לשמוע אותנו בכאן הסכתים ובישומונים האחרים.
נסיים עם השיר היפה של חנוך לוין.
כמה שורות מתוך חרוזי פרידה לאהובה
ירון מקריא:
אני חוזר אל אבי ואימי,
הם חיכו לי ובאתי.
איתך היה ניסיון רפה לעבור את גיל תשע -
הוא לא עלה יפה.
אני חוזר אל אבי ואימי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments