בערב יום הכיפורים הפלגנו מניסיונות שתמו אל ניסיונות שהחלו (זלדה) למה אוהב ירון את יום הכיפורים ולמה דניאלה לא מאמינה בחשבון נפש; איך מכפרת תרנגולת על חטאי האדם ומדוע תקיעת שופר היא עינוי עבור זקן חצי חירש. ולקינוח: שתי בקשות סליחה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/10/2024.
[צלילי פתיחה]
ירון: [מקריא]
"בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הִפְלַגְנוּ
מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ
רֵאשִׁית הַזְּמַן
בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר
יָם
בְּנֵרוֹת –
שָׁם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב
לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל
בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם
בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה
בַּהֵיכָל
אֶחָד מִן הָעֵצִים
בַּיַּעַר."
דניאלה: הזיכרון האינטימי של החיבוק, הרגע הקטן בשולי היום הגדול ומפיל האימה הזה, שייך למשוררת הדתייה זלדה.
ירון: [נאנח] אוי, זה שיר נפלא פשוט. נפלא.
דניאלה: נכון, למה?
ירון: לא מתחברת אהבת היחיד, אהבת הזוג, אלא אהבת העדה.
דניאלה: כן.
ירון: והוא פורש ממנה והולך להתחבר אל כלל ישראל.
דניאלה: נכון.
ירון: זה כל כך יפה.
דניאלה: נכון, נכון. זה גם נורא יפה שזה שיר שנקרא "יום כיפור", אבל הוא מדבר על השול שלו.
ירון: נכון.
דניאלה: זאת אומרת על הרגע האינטימי והקטן שלפני. אז אנחנו עושים תוכנית בנושא יום כיפור, לקראת… אמ… יום כיפור [צוחקת]. וכיוון שאין לנו איזה חוט שדרה עם התחלה, אמצע וסוף, אלא מין תקרובת של הרהורים, אז עם מה אתה רוצה להתחיל אבא? אולי נתחיל ממנהגי החג.
ירון: את יודעת, אני הרי אתאיסט מושבע, ואני לא שומר מסורת וכדומה. ולכן האטרקציות העיקריות שמציע לי יום הכיפורים, הם הצום כמובן, והצום מועיל לחיזוק האופי, לניקוי רעלים, לשיפור הגזרה שלי, שטעונה שיפור.
דניאלה: [צוחקת] רגע.
ירון: אחר כך תפילת כל…
דניאלה: אבל שנייה, מה זאת אומרת? כל זה נכון על אחרים.
ירון: כן, בוודאי. [דניאלה צוחקת] אני לא צמתי מעולם יותר משעתיים.
דניאלה: אוקיי, אז איך הצום של האחרים מועיל לך?
ירון: כן, הנה תפילת כל נדרי למשל, שזה מתן תוקף רשמי לביטול תוקפן של כל ההבטחות שבין כה וכה אני לא התכוונתי לקיים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: והתקיעה בשופר. על כך יש סיפור קטן. יש לי שכן צעיר, שהוא בנו של הרב השכונתי בסביבת שינקין, והוא, כמו כל השלוחים של חב"ד, יש לו משימות מיסיונריות. למה לכחד? ומדי פעם הוא נכנס לשיחה. הפעם הוא הקיש על הדלת, ואני אמרתי לזוגתי מיכל "אני חושב שזה הבן שלו, אל תפתחי לו". היא אמרה "מה פירוש לא לפתוח לאדם את הדלת? הנה הוא בא, באמת בכוונה טובה". כן, כמובן בכוונה טובה. בכוונתו הייתה לתקוע בשופר באוזניי. זו מין שליחות כזאת. עליו לתקוע בשופר באוזניו של יהודי. לנסות להחריש אותו למען האל.
דניאלה: כנראה שפעם אחת אתה הסכמת, ומאז… נכון?
ירון: כן, אז אמרתי לו "תשמע, עשה לי טובה".
דניאלה: כן.
ירון: "הקול של השופר, בעיקר בקרבה כזאת לאוזניי החרשות כמעט, הצלילים הצורמים האלה מעצבנים אותי. אל תתקע בשופר. תחסוך ממני, אל תתקע בשופר". -"לא, אני צריך לקיים מצווה". ומהי המצווה? שאני אניח לו לקיים מצווה. ובסופו של דבר נכנעתי, ושמעתי את התקיעה בשופר. כך פתחתי את יום הכיפורים הָשַׁתָּא. עכשיו, פעמים אחדות בחיי אני הלכתי לשמוע את התפילה והתקיעה, ולו הוכרחתי לבחור בעינוי חליפי…
דניאלה: כן.
ירון: עינוי שווה ערך לצום, אני הייתי בוחר בייסורי מצפון. בייסורי מצפון ובבקשת סליחה.
דניאלה: רגע, אבל אפרופו התפילה, איזה אתה הכי אוהב?
ירון: אה, "נתנה תוקף", כמובן.
דניאלה: נכון.
ירון: באמת היא תפילה יפה.
דניאלה: אז אני רק רוצה להגיד שזו תפילה כל כך יפה, בגלל שחלק גדול ממנה אין בה בכלל אלוהים, והמשפט הזה ש"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ, וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר, וּכְעָנָן כָּלָה". זה כל כך יפה, נכון?
ירון: זה נפלא.
דניאלה: זה נפלא.
ירון: שירה נפלאה.
דניאלה: פשוט נפלא, אוקיי, תמשיך.
ירון: השאלה הרי, עיקרון של יום הכיפורים, לפחות בנוסחה של אלף השנה האחרונה, זה ייסורי מצפון ובקשת סליחה. [דניאלה מהמהמת] עכשיו, אני רדוף בייסורי מצפון, אבל במשך שנים רבות אני למדתי לטפל בהם, עד שהפכתי בעצם למומחה בהשקטת רגשי אשמה, וחזק מאוד בבקשת סליחה. אני מוכן לבקש סליחה מכל דורש. אפילו מאנשים שאני לא מכיר.
דניאלה: כן אבא?
ירון: ובכלל לא גרמתי להם כל עוול. אני מבקש סליחה, אין לי בעיה עם זה. אני גם אוהב להתוודות על חטאיי. את מכירה את זה. [דניאלה מגחכת] זה גורם לי לתחושה של איזה ניקוי פנימי.
דניאלה: רגע, אבל שנייה, אבא, אני מנסה לעקוב. מצד אחד אתה אומר שאתה לא עושה חשבון נפש, ומצד שני אתה אוהב לבקש סליחה.
ירון: כן. לא.
דניאלה: הבנתי.
ירון: יש לי ייסורי נפש. אני למדתי לרצות אותם.
דניאלה: הבנתי, אתה זורק לעברם נתחי בשר?
ירון: כן, אני מבקש סליחה.
דניאלה: אה, אוקיי.
ירון: אני מבקש סליחה. עכשיו, לו הייתי קתולי…
דניאלה: כן?
ירון: אז אני הייתי הולך לתא הווידוי בכל יום וממציא חטאים איומים - רציחות, סטיות מיניות, והכמרים המוודים היו מתקוטטים על הזכות לשמוע את הווידוי שלי.
דניאלה: רגע, אבל למה אתה לא יכול לעשות את זה כיהודי? למה אתה צריך להיות נוצרי בשביל להתוודות?
ירון: כי אין כומר.
דניאלה: אה, הבנתי, אתה רואה את עצמך יושב בתוך התא?
ירון: יושב בתוך התא הזה.
דניאלה: הבנתי.
ירון: והוא שומע את הזוועות שאני מספר לו, והווידויים המוקלטים שלי היו מגיעים בסופו של דבר לאוזני האפיפיור.
דניאלה: הבנתי, מרוב ייחודם.
ירון: והוא היה שומע אותם לפני השינה [דניאלה צוחקת] ביחד עם הווידויים של כל ה…
דניאלה: אתה חושב שהיית מפיל אותו מהכיסא? היית ממציא סיפורים כאלה?
ירון: תראי, הוא רגיל לשמוע זוועות, הרי…
דניאלה: הוא רגיל. ובוודאי, הוא השיא…
ירון: הקרדינלים שלו מספרים בכל יום איך אנסו ילדים קטנים.
דניאלה: בדיוק, בדיוק. מה שהולך במנזרים, הרי אין… אין זוועות גדולות מאלה.
ירון: נכון.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אז זה…
דניאלה: אז מה…? אז…
ירון: זה לשם בדיחותא סיפרנו.
דניאלה: כן. הבנתי.
ירון: כמובן שלא כך בדיוק אני מרגיש, ולא כך במציאות, אבל…
דניאלה: הבנתי, היית רוצה לבחון את הפואטיות הווידויית שלך. אז אני יכולה רגע אבל להגיד משהו ברצינות? שני דברים אני רוצה להגיד על חשבון נפש, אם כבר נגענו בזה. אחד, שהחשבון נפש הוא מושג נורא נורא מעניין, אוקיי? כל האלוהימים הם בעד לסלוח על חטאים שחטאנו לזולת. ישו סולח, והוא סולח סליחה אינסופית, מוחלטת, נכון? ללא תנאים, הוא יסלח על הכל. גם אם אתה תקצוץ את השכן שלך ותפזר אותו על הבוגנוויליה, אם תתנצל הוא יסלח. אללה אוהב לסלוח, אבל הוא מבקש בתמורה חרטה וחזרה בתשובה. והבודהה גם, שהוא לא אל, אלא הוא יותר בקטע של קואצ'ר, אז הוא עסוק בתהליך נרקיסיסטי של שחרור עצמי מחרטה.
ירון: אני לא יודע שום דבר על בודהיזם. תלמדי אותי משהו.
דניאלה: אז הנה, תקשיב.
ירון: כן.
דניאלה: אני מלמדת. אז הבודהה הוא לא… הוא עסוק בתהליך נרקיסיסטי. הוא גילה איך משחררים מחרטה ומסבל. אבל החרטה והסבל הם הרי עניין בינו לבינו, הם אפילו לא… הבודהה לא חושב שצריך ליידע את זה שפגעת בו, כי זה הכל אני, אוקיי? ודווקא בדבר הזה אני חייבת לתת קרדיט לאלוהים שלנו, ש-א', הוא אומר "לא על הכל ניתן לסלוח. יש דברים שניתן, יש דברים שלא ניתן". זה נורא יפה.
ירון: כן.
דניאלה: אתה יכול לבקש סליחה, לא ייסלח לך. על החטופים לא ייסלח לנו, אוקיי? לא על הכל אפשר לסלוח. וגם הדבר הזה שהוא אומר שיש לפחות אזור מסוים, שזה יחסים של בין אדם לחברו, שהוא אומר, "עזבו אותי, באמא. את החטאים שלכם תפתרו ביניכם".
ירון: כן.
דניאלה: ואני מחזיקה מזה. אני אהבתי. בעיניי זה הכי אמיץ. בעיניי זה הכי הומניסטי. זה מאוד מפוכח. זהו, רציתי להרים לאלוהים שלנו.
ירון: תראי, צריך להזכיר. עכשיו נדבר לרגע ברצינות לטובת מי שלא בקיא במצוות, אני אומר שצום איננו אלא אחד מחמשת האיסורים שמוטלים על היהודי ביום הכיפור. אכילה.
דניאלה: נכון
ירון: אסור להתרחץ.
דניאלה: כן.
ירון: אסור להתבשם. אסור לנעול נעלי עור.
דניאלה: עור. נכון.
ירון: ואסור לקיים יחסי מין. שזה מנהג שממילא אני כמעט שלא מקיים.
דניאלה: שממילא אין, שממילא אין כו…
ירון: בגילי.
דניאלה: לא, אבל גם מי יכול גם לצום וגם לקיים יחסי מין? זה כאילו אי אפשר.
ירון: אני לא יודע, אני כבר שכחתי את הדברים האלה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: עכשיו, אבל מה מצער לקבוע…
דניאלה: אבא, אני לא רוצה לדעת מהדברים האלה.
ירון: בסדר, אני…
דניאלה: כמה פעמים… אני כל תוכנית אני אגיד לך מחדש.
ירון: אין לי…
דניאלה: תמשיך.
ירון: עכשיו מצער אותי לקבוע שגם מנקודת ראותו של יהודי, שאחראי גם לגורל העולם, ולא רק לגורלו שלו, שלו. ולא רק לאומתו, האומה שלו, כן? כרוכים טקסי יום הכיפורים בפשעים ממש. ואת תביני אותי היטב. כלומר, דווקא המצוות שנועדות לריצוי עוונותינו הם הסתה לפשע. אני מתכוון להטלת האיל.
דניאלה: כן.
ירון: שמשמש כשעיר לעזאזל מראש צוק במדבר, כדי שהוא יתרסק וייקח עימו את חטאינו.
דניאלה: זה לא עז, אבא? זה איל?
ירון: מה?
דניאלה: זה לא עז?
ירון: לא, זה איל, לדעתי.
דניאלה: זה איל?
ירון: כן
דניאלה: אוקיי.
ירון: שחיטת תאומו של המסכן הזה על המזבח.
דניאלה: כן.
ירון: זאת אומרת, יש שני תאומים. ואחד מהם כורכים…
דניאלה: כן.
ירון: אני לא יודע אם יש קנאים דתיים שעדיין מקיימים את הטקס הזה במדבר, רק משום שאני לא אתפלא, אם יש, את יודעת, בין החרד"לים כאלה שהחליטו לקיים את ימינו כקדם, וגם משליכים איילים מראש צוקים.
דניאלה: כן.
ירון: אבל אני מניח שחסדי הקמת המקדש כבר מתרגלים הטלת איילים, כן?
דניאלה: תראה, הבאנו פרות אדומות.
ירון: ועכשיו…
דניאלה: הבאנו פרות אדומות, אז זה הגיוני.
ירון: נכון. עכשיו, וגם מנהג הכפרות שבו מסובבים תרנגול סביב הראש. זה מנהג ידוע. וגם אני חושב שהוא מנהג מתועב. מדוע רבנינו, שעכשיו נאבקים על מי יירש את כס הרבנות הראשית, אין ביניהם גם אחד שמעז לומר "זה חטא, ובימינו אסור לקיים אותו"? לא.
דניאלה: נכון, אבל זה מנהג שהאמת היא שהוא די… הוא נפוץ אולי רק במעוזים חרד"ליים מאוד קשים.
ירון: אין לי מושג.
דניאלה: אין…
ירון: אין לי מושג.
דניאלה: אבל אני רק רציתי להגיד, יש גם משהו שאותי מעצבן בזעזוע מהתרנגול כפרות. גם אני לא אוהבת הקרבת חיות, בסדר? אבל אני באופן אישי גם לא חושבת שחייה של תרנגולת בכלוב סוללה טובים, אוקיי?
ירון: ברור.
דניאלה: אני לא יודעת מה התרנגולת הייתה מעדיפה - להסתובב [צוחקת], להסתובב מעל הראש?
ירון: הקרוסלה הזו.
דניאלה: כן, או לנקר עד מוות את השכנה שלה, כי הן לא יכולות לזוז? אז אין לי איזה התנגדות יתר לכפרות. לפחות, כן, זה בעבור עוונות ולא עבור גרגרנות. זה קצת יותר טוב, לא? נכון?
ירון: כן, זה יפה מה שאת אומרת.
דניאלה: אבל האמונה שהחטאים שלנו יכולים לעבור ליצור אחר, רק כי החלטנו, היא… זה מה שמגוחך.
ירון: כן.
דניאלה: נכון?
ירון: כן.
דניאלה: כאילו, איך זה בדיוק עובר? איך חטאים עוברים? מה זה, זה תקשור? מה, מה? זה הדבר המגוחך.
ירון: תראי, אם את דואליסטית, את מאמינה שיש נשמה שפורחת עם מותו של אדם.
דניאלה: אז היא נכנסת לתוך התרנגולת?
ירון: אז הכל יכול להיות, את יודעת.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני אגיד משהו עוד יותר רציני ועוד יותר מייגע, אם תרשי לי.
דניאלה: בסדר, אם זה יהיה בקצרה, אבא.
ירון: זה לא יהיה קצר. את תפסיקי אותי.
דניאלה: טוב, אז בוא ננסה. אוקיי.
ירון: תראי, אנחנו מבינים את יום הכיפורים בימינו כפסק זמן שנועד לבדיקה עצמית שמסתכמת בהכאה על חטא ובפורקן. וחופשיים ממועקה יכולים המתוודים לצאת לדרך חדשה. עכשיו, עינוי הצום והתפילות הם תכסיס, שמשמש להסחת הדעת ממועקת החומר, כדי להתמקד בחקירה פנימית. סתם, לגבי כולם, אין מי ש…
דניאלה: רגע, אתה אומר שעדיף היה שנאכל, אם אנחנו רוצים באמת להצטער?
ירון: לא. לא.
דניאלה: כדי שלפחות נתפנה מהרעב?
ירון: לא, להפך. מה שאני אומר, אתה מסיח את הדעת מן ה… מענייני חומר.
דניאלה: אוקיי.
ירון: עכשיו, מי שחושש מפני זעם האל, וגם מי שחוקרים את נפשם פנימה, כמעט שאין משמעות לתוכן התפילות. הן נשמעות בבית הכנסת. המספר שלהם עצום. הלשון שלהם ארכאית. המהירות שבה הן נפלטות מחלל הפה נועדו למנוע מהמתפלל להבין אותן לאשורן. ואילו הרוצה להבין באמת, מתבודד בביתו, ולא משתנק בחברה של המוני יראים, שאינם יראים, לפחות ברובם. ובאולם שבו מתנועעים, וממלמלים ומחרישים אוזניים בתקיעות שופר - צלילים שתכליתם מבחינה מוזיקלית לעורר את לב החוטאים, שהם כולנו. או למשוך את תשומת ליבו של השופט הזקן, שמנמנם על כיסאו שמעל העבים. [דניאלה מגחכת] כן? הבעיה היא שחשבון נפש, אפשר לערוך רק בעזרת אמות מידה המקובלות על הכלל. [דניאלה מהמהמת] מה שאני רוצה להגיד הוא שהחברה היא שמכיילת את המאזניים. ובהעדר הסכמה על מהות החטאים, ועל משקלם, אין כל משמעות פרטית או ציבורית להכאה על החטא.
דניאלה: נכון. אבל היהדות נותנת לך, היהדות נותנת לך מפרט מאוד רחב.
ירון: היהדות לא נותנת כלום, זה שהרבנים נותנים לך. או הפרשנים נותנים לך. אבל עכשיו…
דניאלה: אני מתכוונת לכתובים, אבא.
ירון: אני יודע, אבל…
דניאלה: יש לך מפרט די גדול.
ירון: הבעיה היא…
דניאלה: יש מספיק ציוויים כדי לדעת.
ירון: אין משמע… אין… לכתבים אין שום משמעות, אם אין להם פרשנות.
דניאלה: אוקיי.
ירון: הכתבים הם מעורפלים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ומי שנותן להם פרשנות זה, למשל… אני יודע, רבני קו התפר, או איך קוראים להם, הרב טאו…
דניאלה: אוקיי.
ירון: נותן להם פרשנות אחת, והרב טאו הליברלי נותן להם משמעות אחרת. כן, ואין לזה שום משמעות. אני אומר שהחברה היא שמכיילת. ובהעדר אמות מידה מוסריות מוחלטות, איך אפשר לדעת?
דניאלה: מה… אבל כל הנאום הארוך שלך, זה כדי להגיד שהחשבון נפש הוא מושג יחסי?
ירון: במידה רבה, כן.
דניאלה: אוקיי.
ירון: במידה רבה, כן.
דניאלה: בסדר.
ירון: הוא מותנה בערכים שעליהם אתה גדל.
דניאלה: נכון. אז זה גם נכון לחברה החילונית, אבל.
ירון: בוודאי.
דניאלה: כן, אז זה נכון לכולם.
ירון: בוודאי.
דניאלה: אוקי. זה משתנה?
ירון: אתה יכול להיות הומניסט, ואתה יכול להיות אתאיסט.
דניאלה: אבל זה לא לוקח כלום מכוחו של חשבון נפש, שזה דבר די רצוי.
ירון: כל אחד בנפשו.
דניאלה: נכון.
ירון: ויש נפשות מאוד מכוערות, שבעינם… מה שבעינייך הוא חטא, בעינם זה מצווה.
דניאלה: אז בדיוק על זה אני רציתי להוסיף, ורציתי רק לומר שאנחנו מכירים את המצווה הזאת של חשבון נפש, אבל בעצם חשבון נפש זה לא רק עניין של מוטיבציה. חשבון נפש זה גם עניין של יכולת.
ירון: מה שאת רוצה לומר שיש אנשים שאין להם יכולת לערוך חשבון נפש.
דניאלה: בדיוק, אנחנו לא כולם טובים בזה. אני חושבת שיש פרמטרים מסוימים, שאנחנו זקוקים להם כדי לערוך חשבון נפש. אתה צריך להיות מצויד ברמה מסוימת של מודעות עצמית.
ירון: נכון.
דניאלה: אתה צריך להיות מצויד ביושר. אי טיוח. של יכולת לשפוט מהצד סיטואציות מורכבות. בתחומים שנופלים באפורים, נכון?
ירון: כן.
דניאלה: כי קל לדעת איך להתנהג במקרים של שחור לבן. של טוב מוחלט מול רע מוחלט. אבל קשה יותר כשהצדק הוא יחסי. באיזשהו אופן שחשבתי עליו, הדת מציירת עולם של שחור לבן. של מותר ואסור. והאפורים הם דווקא… הם דווק יותר הספקנות. הם דווקא יותר המחשבה המערבית. ובעיקר מי שגילה לנו המון על הנפש האנושית, זה הפסיכולוגיה והסוציולוגיה שהגיעה המון שנים אחרי הדת. מה שאני רוצה להגיד זה שכדי להיות מצויד ביכולת לחשבון נפש, אתה צריך להיות המון דברים שהם לא נמצאים בצד שמצווה עליך לערוך חשבון נפש.
ירון: תראי, אני אסנגר על היהדות…
דניאלה: זה פשוט…
ירון: או על היהדות המסורתית. תראי, בגמרא, או בתלמוד, יש הרבה מאוד מקרים של דיון ביחסיות המוסרית.
דניאלה: נכון.
ירון: אז זה לא מדויק מה שאמרת, אבל אני אומר את זה…
דניאלה: כן, אבל עכשיו אתה…
ירון: לטובת מה שרוב הציבור שמאזין לנו יודע שאינני מאמין בו.
דניאלה: כן, אבל אני לא התכוונתי דווקא, אני לא התכוונתי דווקא לתנ"ך. אני התכוונתי על הפרשנות המשיחיסטית, השמרניסטית.
ירון: אה, כן, כן.
דניאלה: קשה מאוד לדבוק למשל בעליונות הגזע היהודי ובהבדלים מגדריים ומיניים שמונעים חופש, או מונעים כבוד, ושמונעים חירות מהפרט בשל השתלטנות של ה-so-called נורמליות, ועדיין לחשוב שאתה מסוגל להיות אדיר בחשבון נפש. לא, אתה לא יכול.
ירון: אבל אנחנו הלכנו רחוק מבית הכנסת עכשיו.
דניאלה: נכון.
ירון: הלכנו קצת…
דניאלה: אז…
ירון: התחככנו בפוליטיקה.
דניאלה: נכון, בסדר.
ירון: So what?
דניאלה: נכון, ברור. אז בוא נדבר קצת אולי על חרטות.
ירון: כן. אוקיי, על מה אני מתחרט למשל? את שואלת אותי.
דניאלה: כן, חשבתי שזה יוכל… אולי זה יהיה יפה לתת את ליטרת ה… הפן האישי.
ירון: אני רוצה… אני חושב שאני השתכללתי במשך השנים מבחינה מוסרית. בחיי. למדתי כמה דברים, גם מילדיי. אני לא מצליח… זה לא… זה נשמע לא יפה, נדמה לי שאני לא חוטא גדול. בחיי. מה אני אעשה עם זה? אני מוכרח למצוא…
דניאלה: אבל יש לך חרטות שאתה…? ש… הם עמוקות?
ירון: אני חושב שכיוון שאני…
דניאלה: ואתה יכול אולי, אתה יודע, בלי שנגיד ספציפית, אתה יכול, אולי תאפיין את האזור שלהם? זאת אומרת, מה מאפיין חרטות? אני אגיד לך…
ירון: אני שואל את עצמי, אם נהגתי נכון, לא באופן פושעני, בבני משפחתי כולם? למשל, האם הייתי חכם ביחסיי איתם? לא… לא עוול. לא פושע. לא חוטא, אבל שוטה. ואני חושב שכן, היו מקרים במשך… כיוון שאני חי כבר הרבה שנים, ניסיתי במשך השנים האלה לכפר או לתקן את מה שעוולתי.
דניאלה: אז זה מתחום ההורות והיחסים.
ירון: מתחום ההורות, מתחום היחסים, גם הזוגיים ואחרים. לא עשיתי פשעים נוראים, אבל עשיתי טעויות חמורות. ועליהם אני…
דניאלה: מסכימה. [צוחקת]
ירון: אף על פי… כן. נכון.
דניאלה: אני מסכימה.
ירון: אבל אני…
דניאלה: כולנו אבל, אבא.
ירון: אין טעם להתחרט ברצינות, את יודעת.
דניאלה: אז אני רוצה סתם…
ירון: יש ניסיון לתקן.
דניאלה: נכון.
ירון: ואני חושב שעשיתי כמה כאלה, אני יודע? אולי לא. אולי לא מספיק.
דניאלה: אני מסכימה שבאמת אתה הולך ונהיה אדם יותר ויותר רך וסמרטוטי. [ירון צוחק] ולפיכך פחות מזיק לזולת.
ירון: כן, אבל מבייש עדיין.
דניאלה: לא. לא. לא. אני רוצה להגיד על עצמי שכל פעם שאני נכנסת כזה למחילת הארנב כשאני חושבת על חרטות? כאילו, כן, אני עושה את זה לקראת יום כיפור. סתם כתרגיל פסיכולוגי, כשאני חושבת על זה.
ירון: למה דווקא ביום כיפור?
דניאלה: למה לא? כאילו, למה לא להיות יהודיה?
ירון: אוקי.
דניאלה: מה? כאילו, אין לי איזה אנטי, יום כיפור.
ירון: יאללה.
דניאלה: מסמנים לי את זה בזמן, אז סבבה.
ירון: כן.
דניאלה: אז שני דברים גיליתי. שאחד, אני מרגישה שרוב החרטות שלי הן על דברים ש… לא על דברים שעשיתי, אלא על דברים שלא עשיתי. אוקיי? כאילו, יותר אני… כל הזמן אני אומרת לעצמי "למה אז לא…?", כאילו, "ולא…?"
ירון: כן.
דניאלה: אתה מבין את ההבדל?
ירון: בוודאי.
דניאלה: אוקי. ובסוף תמיד אני מגיעה לעצמי. זה מין חרטות כאלה שקשורות ל… "למה לא הלכתי ללמוד?" ואז אני יוצאת כזה… תגידי, בשביל זה? בשביל זה את ישבת והתחלת להתחרט? כדי בסוף להגיד לעצמך "חבל שלא…" על עצמי. על עצמי.
ירון: חבל שאני לא הלכתי לרפואה, למשל.
דניאלה: כן, כן. כל מיני…
ירון: במקום לקשקש, לחיות בקשקושים?
דניאלה: בדיוק, בדיוק. "למה עשיתי שלושה ילדים? למה לא עשיתי ילד אחד וכלב?" כאילו "מה זה כל…?" בקיצור, בסוף אני מגיעה לעצמי.
ירון: מוזר.
דניאלה: אז אני לא בטוחה שכדאי שאני אתמודד עם המשימה הזאת. [שניהם צוחקים]
ירון: כן.
דניאלה: כי בסוף אני רק מתחרטת על זה שאני לא יודעת להתחרט. [ירון צוחק]. זהו, אבא, אנחנו…
ירון: כן, מסיימים?
דניאלה: כן, נסיים.
ירון: איזה כיף היה, אני… לא גבית ממני מספיק וידויים.
דניאלה: אישיים.
ירון: אמרתי לך בהתחלה.
דניאלה: נכון, אבל אני מקווה…
ירון: שאני אוהב נורא לבקש סליחה, ואין לי ממי.
דניאלה: אבל נתתי לך רשות, וחוץ מזה אתה עושה את זה…
ירון: בעקיפין. בעקיפין.
דניאלה: אתה רוצה לבקש ממני סליחה על משהו?
ירון: [נאנח] אני חושב שלא הערכתי אותך מספיק בילדותך ובנעורייך. אני חושב שאת נהדרת. [שניהם צוחקים] אבל אולי זה נכון גם לגבי…
דניאלה: סולחת.
ירון: שאר ילדיי.
דניאלה: סולחת. אני גם רוצה להתנצל, אני הערכתי אותך יותר מדי. [שניהם צוחקים]
ירון: כן.
דניאלה: הערכתי אותך הרבה הרבה יותר מדי.
ירון: כן. אני מבין. תכי על החזה. טוב.
דניאלה: אז בוא ניפרד בשיר של יהודה עמיחי, החילוני, שיום הכיפורים שלו שונה מאוד מיום הכיפורים של זלדה. נגיד תודה למאזינות ולמאזינים. תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו. אפשר למצוא אותנו בכל היישומונים, וכמובן בפרק הבא. יום כיפור, יהודה עמיחי.
[צלילי סיום]
ירון: [מקריא]
"יוֹם כִּפּוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמּי
הוּא לֹא יוֹם כִּפוּר.
לָכֵן אֲנִי אוֹכֵל כְּדֵי לִזְכֹּר
וְשׁוֹתֶה כְּדֵי לֹא לִשְׁכֹּחַ
וּמְסַדֵּר אֶת הַנְדָרִים
וּמְמַיֵּן אֶת הַשְּׁבוּעוֹת לְפִי זְמַן וּמִדָּה.
בַּיּוֹם צָעַקְנוּ "סְלַח לָנוּ",
וּבָעֶרֶב צָעַקְנוּ "פְּתַח לָנוּ"
וַאֲנִי אוֹמֵר שְׁכַח לָנוּ, שְׁכַח אוֹתָנוּ, הַנַּח לָנוּ
לְעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָּנָה הַיּוֹם.
אוֹר הַשֶׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן נִשְׁבַּר
בַּחַלּוֹן הַצִבְעוֹנִי שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת.
אוֹר הַשֶׁמֶשׁ לא נִשְׁבַּר,
אֲנַחְנוּ נִשְׁבָּרִים,
הַמִּלָּה "נִשְׁבֶּרֶת" נִשְׁבֶּרֶת."
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments