לעשות אהבה בתנובת ארץ זבה (אליעז כהן) דניאלה מופתעת לגלות שאביה חובב תכניות בישול, ירון לא מופתע לגלות שדניאלה חושבת שהן לא מוסריות. שיחה על הז'אנר שכבש את העולם, על מעמדם של השפים כגיבורי תרבות, ומדוע תכניות הבישול מזכירות לירון שדה קרב והשופטים את הקבינט הביטחוני.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/12/2024.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
'מַשֶׁהוּ מֵבִיךְ וּמֻפְלָא מְאֹד.
לְמַשֵׁשׁ פִּטְמוֹת הָרִמּוֹנִים,
לֶאֱמֹד קַשִׁיוּת הַמְּלָפְפוֹנִים,
לַעֲגֹב בְּלִטּוּף עַל הָעַגְבָנִית
לַחֲפֹן, עֲדִינוֹת, אֶת הַתְּאֵנִים
(אֶת חֲלָבָן),
לְקָרֵב לַנְּחִירַיִם וְלִשְׁאֹף אֶת חַמּוּקֵי הַתַּפּוּחַ
וְהָאַגָּס,
לדחוף אֶצְבַּע בְּחַלַּת הַשַׁבָּת הַטְרִיָּה, בַּעֲרֵמַת הֶעָלִים הַיְּרֻקִּים,
לֶאֱרוֹת טִפַּת דְּבַשׁ מִתְּמָרָה מַרְקִיבָה,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בִּתְנוּבַת
אֶרֶץ זָבָה.'
דניאלה: מי שעושה אהבה נבוכה ונסערת עם ירקות ארץ זבה, הוא לא אחר מהמשורר הדתי, בן הציונות הדתית, אליעז כהן.
היי, אבא.
ירון: שלום לך.
דניאלה: את התוכנית של היום אתה יזמת. התחשק לך שנדבר על תוכניות אוכל בטלוויזיה.
ירון: כן.
דניאלה: אז ראשית, אני הופתעתי שאתה צופה בהן בכלל. במה אתה צופה ומה אתה מוצא בהן?
ירון: אני נלהב. למרות ההסתייגויות המסוימות שיש לי על הארץ הלוחמת והזוללת. אז ככה… נכון?
דניאלה: אוקיי. [צוחקת]
ירון: אז למרות ההסתייגויות האלה, אני צופה נלהב בשתי תוכניות בטלוויזיה בעיקר. אחת זה "בואו לאכול איתי".
דניאלה: כן.
ירון: שמשודרת בערוץ "כאן", ו"משחקי השף" בערוץ 13. לכאורה, שתי התוכניות האלה עסוקות באכילה, אבל זו רק המעטפת הדקה. לאמיתו של דבר, הם שונות לגמרי זו מזו. עיקר עניינה של "בואו לאכול איתי" הוא אנתרופולוגיה. הסעודה והתחרות הם דרך מחוכמת להפגיש אנשים יוצאי-דופן. שונים מאוד זה מזה מבחינת אישיותם, מבחינת מעמדם החברתי, מבחינת מוצאם וערכיהם.
דניאלה: כן, זה כמו "המעגל" של דן שילון, רק סביב השולחן. לוקחים את זה, לוקחים את זה, לוקחים את זה, מערבבים.
ירון: כי… מי שעוד זוכר את התוכניות האלה.
דניאלה: כן.
ירון: נכון, אבל פה הם הלכו בדרך יותר קיצונית, כי האנשים סביב השולחנות האלה הם קיצוניים ומוזרים. [דניאלה מהמהמת] ויש הרבה זמן לשיחות ארוכות במונחי טלוויזיה. הם סועדים בדירותיהם, והדירות האלה מלמדות עליהם הרבה.
דניאלה: כן.
ירון: ובתנאים שמקלים על פתחון לב, כי האוכל ודרכי הכנתו משקפים את האופי שלהם. והאכילה המשותפת, היא משככת את המריבה. היא מאפשרת לימוד הדדי, היא יוצרת איזושהי אחווה. ולצופה, כלומר לי במקרה זה, ניתן זמן מספיק כדי להכיר את המשתתפים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: ולקבוע את יחסו אליהם. כמובן שהיחס משקף את הסובייקט…
דניאלה: כן.
ירון: …לא פחות מאשר את האובייקט, הוא משקף אותי. והאוכל עצמו הוא בעצם רכיב משני בתוכנית.
דניאלה: בכל תוכנית אוכל זה רכיב משני. מדובר בתוכניות [צוחקת] על אוכל, שאתה לא מריח את האוכל, לא טועם את האוכל, ובעצם, אני לא מצליחה להבין את הקונספט הזה של לעשות תוכנית אוכל, שאין ביכולתך…
ירון: אבל את יכולה להתבונן גם בתוכנית על ציירים, בלי למשש את הציור או את הפסל. זה…
דניאלה: כן, אבל ציור זה מדיום ויזואלי, אוכל זה מדיום חִכִּי.
ירון: [בהיסוס] כן…
דניאלה: והוא נעדר מהתוכנית.
ירון: זה נכון.
דניאלה: לא משנה, זה סתם, זה פשוט מדהים אותי שזה דבר שכל-כך מצליח בעולם, כשהרכיב הכי חסר בו…
ירון: מפני ש…
דניאלה: הטעם - לא קיים. ולא הריח.
ירון: מפני שמזון… מזון זה דבר עקרוני…
דניאלה: אוקיי.
ירון: …בחיי אדם. אפשר לדבר על זה ללא סוף…
דניאלה: לא, אבל…
ירון: …מה המשמעות שלו.
דניאלה: אני חושבת שמה ש…
ירון: אם אני רוצה לעשות ההבחנה…
דניאלה: כן, אבל רק רציתי להגיד.
ירון: כן.
דניאלה: אני חושבת שמה שמעניין, זה כמה reaction הוא דבר חשוב, ועד כמה אנחנו יכולים ליהנות, או לסלוד, או לכעוס מתגובה. מדובר באוכל, את האוכל אנחנו לא טועמים ולא מריחים, אבל אנחנו יכולים להיות מרותקים לתגובה של השופטים על האוכל.
ירון: נכון. אבל אנחנו מדמיינים את טעמו של האוכל.
דניאלה: בדיוק.
ירון: זה כמו ביקורת על מוסיקה בעיתון - את לעולם לא תוכלי לשמוע את המוסיקה…
דניאלה: את כן תוכלי.
ירון: …שעליה מתח המבקר את ביקורתו. [דניאלה מהמהמת] בגלל שאת לא שומעת את המוסיקה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אותו דבר ביקורת על תיאטרון. את לא רואה את התיאטרון, את קוראת את חוות דעתו של המבקר על ההצגה.
דניאלה: אוקיי. בסדר, טוב.
ירון: תמיד יש כמובן המרחק הזה…
דניאלה: טוב.
ירון: אבל פה המרחק הוא לדעתי יותר קטן, ויש פה אלמנטים, יסודות מרתקים. יש פה, למשל, יסוד של תחרות. ב"בוא [כך במקור] לאכול איתי" כמעט שהוא לא קיים, התחרות היא מלאכותית. אבל פה יש תחרות בין קבוצות ובין שלושה שפים, שכל אחד מהם הוא דמות מרתקת כשלעצמה. וגם המבשלים הם דמויות, יש בו גם צד אנתרופולוגי.
דניאלה: מה זה, "השף"? אתה מדבר על התו… כל…
ירון: "משחקי השף".
דניאלה: אה, משחקי. כן, אוקיי.
ירון: ואחר-כך המפיקים, הנפלאים אגב, זה טלוויזיה במיטבה, שאני שונא. [דניאלה צוחקת] אבל זאת טלוויזיה במיטבה. למשל, יש פסקול, לבישול יש פס… כשאת מנגנת, את מנגנת משהו מהרדיו. שם יש מוזיקה שמותאמת לעלילה, למתח. המוזיקה יוצרת מתח. האם החביתה תעלה יפה?
דניאלה: כן, זה תמיד בליווי מוזיקה דרמטית. כשהאריה רודף אחרי ה…
ירון: ויש שעון. וצריך להתמודד עם זמן.
דניאלה: ויש שעון, ברור, ברור.
ירון: וצריך להתמודד עם זמן. עכשיו, גם הדמויות שמשתתפות הם דמויות מעניינות. למשל, בסדרה האחרונה יש אישה אחת שרק עליה אני מביט. שכחתי את שמה. היא…
דניאלה: ראשית, אני בטוחה שזאת אישה שעליה אתה מביט.
ירון: אישה, נכון.
דניאלה: כן.
ירון: אישה, מבית שאן.
דניאלה: אוקיי.
ירון: וכל מיני ת…
דניאלה: אני לא רואה כל… אני לא מכירה שום דבר.
ירון: אז אני אתאר לך אותה. כל…
דניאלה: אוקיי. וגם מה מרתק אותך בה.
ירון: כל הטבחים בסדרה הזאת הם טבחים מקצועיים, כולם עבדו במסעדות. הם באים עם ידע רב - לא ידע רב כַּשפים השופטים - אבל את יודעת, חלק עבדו אצל השפים השופטים.
דניאלה: אההה!
ירון: למשל, "מַחֲנֶה יהודה". [כך במקור]
דניאלה: זה VIP לדעתי, לא?
ירון: זה V… [דניאלה צוחקת] כן, נכון, זה VIP, בדיוק.
דניאלה: אוקיי, בסדר.
ירון: עכשיו, יש אחת שיש לה קייטרינג בבית שאן. [דניאלה מהמהמת] אבא שלה מת והשאיר לה איזו דירה עלובה, ושם היא התחילה לבשל חלה, ו… לאפות חלה, ובתוכה יש טונה, אני יודע, משהו כזה, והיא פיתחה את זה, פתאום התברר לה שיש דורש לתוצרת שלה, אבל היא מבית שאן. והיא פריפריאלית מכל בחינה שהיא - בבגדים שלה, בצורה שהיא מדברת, ובעיקר בחוסר הביטחון שלה. היא באה דפוקה מראש, היא לא תצליח, זה לא יעלה בידה. היא מצוינת, אגב, היא יוצאת מן הכלל, אבל כל הזמן יש איזה עוגמת נפש על הפנים שלה. לא, היא לא תצליח לעבור את הבחינות האלה. ולבי כל הזמן איתה, אני מת עליה, היא מדברת אחרת מכולם. אין לה אותם מליצות, אין לה "צִלחותים" כאלה, לשוניים.
דניאלה: אבא, אבל מה שהטלוויזיה הרי עושה, זה לקחת אנשים שאין להם סיכוי לנצח, ואז הם מנצחים, ואז אנחנו כקהל מתמוגגים.
ג'קי אזולאי, נגיד, היא הייתה… לא היה לה שום סיכוי, היא ניצחה את העונה, אני כבר לא זוכרת מתי זה היה, זה היה לפני עשר שנים. מאז, כמובן, היא כבר התגרשה, השתפצה, רזתה, קיבלה תוכנית ריאלטי [כך במקור] בעצמה…
ירון: כן.
דניאלה: פתחה מסעדות, סגרה מסעדות…
ירון: כן.
דניאלה: יצאה עם שחקני כדורגל שצעירים ממנה ב-20 שנה. כאילו, זה מה שהטלוויזיה אוהבת.
ירון: נכון.
דניאלה: אתה מדבר על הגיבורה שלך מבית שאן, היא בטוח תזכה.
ירון: נראה.
דניאלה: אוקיי.
ירון: נראה. בינתיים מצבה מצוין ואני כולי בעדה. אז יש עוד כמה דברים להגיד, אני לא, הרי, ראיתי במשך 10 השנים האחרונות את כל התוכניות, אני התמקדתי בשתיים, ואני אומר מה שיש לי לומר עליהם.
דניאלה: כן.
ירון: מה שמעניין הוא, שהתוכניות האלה, אתה… הם תוכניות בזמן מלחמה. [דניאלה מהמהמת] ויש לזה חשיבות גדולה. אמרתי בהתחלה שהישראלים הם אומה זוללת ולוחמת, והתקשורת הישראלית בעיקר, אך לא רק הטלוויזיה, עוסקת בהרוגים ובבישול מעודן בערך באותה אינטנסיביות. [דניאלה מהמהמת] אזעקת התרעה על כלי-טיס עוין מתערבבת בפאניקה בגלל חריכה מופרזת של דג סלמון.
דניאלה: [צוחקת] אוקיי.
ירון: וגיבורי מלחמה וגיבורי מטבח נפגשים על גבי המרקע. ושפים, וגנרלים, פרשנים צבאיים ופרשנים לענייני חך עוקבים זה אחרי זה. למשל, מצוקת החקלאים שמתעקשים לעבד את שדותיהם ומטעיהם…
דניאלה: כן.
ירון: לאורך הגבולות, איננה סותרת את שפע חומרי הגלם העומד לרשות המתחרים בתוכניות הבישול.
דניאלה: אוקיי.
ירון: והאמרת מחיר הפסטה, למשל, מדאיגה ממש כמו המחסור בחימושים. עכשיו, מה ההבדל בין התנחמות לבין אסקפיזם? הרי זה תוכניות מנחמות, נכון? אומרים, יש גם [בטון לגלגני] מנה מנחמת.
דניאלה: אוכל מנחם, בדרך-כלל זה אוכל מזרחי.
ירון: מנה מנחמת זה מנה משמינה בדרך-כלל. או אוכל מזרחי.
דניאלה: או אוכל מזרחי, כן. סירים.
ירון: עכשיו, האם המעקב המתוח אחרי עלילותיהם של לוחמי המטבח הוא בידור עד מוות? האם אנחנו חיים בפומפיי, או שאנחנו חיים במצדה? [דניאלה מהמהמת] הדמוקרטיה נשדדת מאיתנו, נכון? שרלטנים, חובבנים, גנבים, שולטים בנו. [צועק] אבל! אבל! בתוכניות הבישול הם רודנים נאורים. הם נועצים זה בזה, שלושת השפים, נכון? הם לעיתים חולקים זה על זה, הם מתלוצצים מעט. הם קשוחים, הם קשוחים, אבל גם משתתפים בכאבם של הנכשלים.
דניאלה: אוקיי.
ירון: לפעמים הם אפילו דומעים.
דניאלה: זה המנהיגים הרצויים של… כן.
ירון: זה המנהיג… כן, זה מנהיגים נאורים.
דניאלה: אז…
ירון: והמתחרים הם אזרחים צ… מה שמדאיג אותי קצת, זה גם התואר "שף". את יודעת, שף זה בא ממילה לטינית שמשמעותה ראש. אז יש שף באונייה, המכונאי הראשי נקרא שף. וצ'יף זה שף, צ'יף אינדיאני, כן, ראש-שבט - אז זה מזה. עכשיו, כשהם עומדים בפניהם, החיילים האלה, הם עומדים בחרדת מוות. [בטון חרד] מה יגיד אייל שני? מה יגיד, איזה, את יודעת. ואחר-כך כשהם מקבלים ציון רע, אומרים, "הצלחות שלך, [דניאלה נאנחת] אתה פספסת אותו, אתה קצת אכזבת אותי".
דניאלה: כן.
ירון: אז הם עונים בהרכנת ראש קלה, "כן, שף", "אתה צודק, שף", [דניאלה צוחקת] "אני אנסה להשתפר, שף", תודה רבה שייסרת אותי, אני אשתפר בעקבות ההערות שלך. זאת אומרת, יש פה חרדת מוות, הם עומדים לפני קיסרים. את יודעת…
דניאלה: חייל פשוט מול הרמטכ"ל.
ירון: ממש! ממש! כמו…
דניאלה: כן, אני מבינה.
ירון: כמו אחרון החיילים לפני רמטכ"ל. וזה קצת מחריד אותי לפעמים. [צוחק] אף אחד לא אומר להם, "Fuck you". באמת, הם… אחר-כך יש מדים…
דניאלה: אבל אבא, הם צודקים, בגלל שהתהילה בתוכניות האלה, באמת, הדרך להצלחה היא נורא-נורא ברורה. אם אתה מנצח בתוכניות האלה, אתה סידרת לעצמך את השנים הקרובות. אבל אני רוצה לפרוץ בנאום אה… בנאום משלי, בסדר?
ירון: בקשה.
דניאלה: אני מפחדת…
ירון: אני יודע מה את עומדת לומר, ואני משתתף עם מה ש…
דניאלה: [צוחקת] כבר אתה משתתף.
ירון: כבר אני… אני יודע מה שאת עומדת… להמר?
דניאלה: אז דיברת… כן.
ירון: להמר.
דניאלה: על מה?
ירון: תראי, שם שוחטים…
דניאלה: אבל אל תנאם במקומי רק.
ירון: שוחטים עדרים שלמים…
דניאלה: בדיוק. יפה.
ירון: …בתוך תוכניות הטלוויזיה האלה.
דניאלה: נכון.
ירון: ובכל זאת, 10 אחוז מהצופים הם צמחונים וטבעונים.
דניאלה: נכון.
ירון: שום התחשבות אין בהם. אבל לעומת זה, כשרות כן.
דניאלה: אוקיי. אז זה בדיוק מה ש… על זה רציתי באמת לדבר.
ירון: מה אמרתי? ידעתי!
דניאלה: המנהיגות הזאת שדיברת עליה, כן? השפים הרחומים, החומלים, המוסריים, התרבותיים, כן? הידענים, בעצם אומרים לנו שאוכל זה סוג של תרבות. נכון? אנחנו מתייחסים לאוכל כאל תרבות.
ירון: ודאי.
דניאלה: עכשיו, אני חושבת שאוכל זה לא תרבות, אוקיי? פשוט לנו, הרבה יותר קל לשורר על ממולאים מבית אמא [ירון צוחק] או על ברוסקטה, מאשר ללכת למוזיאון או לקרוא ספר. הרבה-הרבה יותר כיף להפעיל את הלסת ולקרוא לזה תרבות, אז זה לא תרבות, זו גרגרנות. אהרוני, למשל, יכול להיות מומחה בעל שם עולמי למטבח הסיני, כן? ולהגיש ברווז צלוי בנוסח פקינג, ולדעת את מקורותיה של המנה, ולהסביר לנו שהיא נולדה [צוחקת] עוד מימי שושלת מינג או פינג, או אני לא יודעת, ומאיזה מחוז היא. אבל אין שום התייחסות לצורה שבה מאביסים ברווזים…
ירון: אבל זה כבר…
דניאלה: הכי אכזריות…
ירון: אני מבין שבאירופה זה כבר אסור. בארץ, לפחות, זה אסור.
דניאלה: כן, אבל אין בכלל גידול ברווזים בארץ…
ירון: כן.
דניאלה: מייבאים אותם. אבל איך מאביסים אותם במזרח? בדיוק ככה, במקומות שעוד אפשר. כמו שמשנעים פרות - פשוט מייבאים אותם. אז מה אכפת לי אם זה משושלת מינג או צינג או מינג, אם אין התייחסות לעוול הנורא שאנחנו גורמים לבעלי-החיים?
עכשיו, ברור שאוכל זה פריזמה מדהימה לדבר על היסטוריה וסוציולוגיה וגיאוגרפיה, אני מבינה את זה. אבל אני חושבת שברגע שהשיח על המזון הוא נטול עמדה מוסרית, או שהוא מכחיש לחלוטין, זה לא קיים - התרומה של תעשיית המזון מהחי להתחממות הגלובלית. אז אי-אפשר להתייחס לבשר במנותק מהסבל של בעל-החיים. אז מה אכפת לי כל הפלספנות הזאת? מצידי, באמת, אבא, היא יכולה להיכנס לי לתחת.
זה כמו להתפעם מספרות קולוניאליסטית, אוקיי? או שוביניסטית, מבלי להבין את הקונטקסט שבה הדברים נכתבו. אי-אפשר היום לדבר על אוכל בלי להתייחס לטביעת-הרגל הפחמנית בעולם, בלי להתייחס לעמדות מוסריות בנוגע לכמה בשר צריך לצרוך. זה פשוט לא ייתכן! לכן אני מחרימה את תוכניות האוכל, ולכן אין לי מושג על מה אתה מדבר.
ירון: אה… אָלֶף…
דניאלה: אני רק עוד, עוד קצת, אני שופכת זעם. אני עוקבת למשל אחרי עומר מילר, למשל, בסדר? באינסטגרם. הוא מאוד מאמין בתזונה [בלעג] קטוגנית.
ירון: כן.
דניאלה: שמעת את המילה הזאת לאחרונה?
ירון: [צוחק] אני שמעתי, כן.
דניאלה: כולם נורא אוהבים לאכול [בלעג] ק-טו-גניה. מה זה אומר, קטוגני? זה אומר שכל היום אתה קוצץ ומקפיץ וטוחן וחותך מלא-מלא חיות ביום. המון. זה תזונה קטוגנית. תזונה קטוגנית זה חלבון, בעיקר הם אוהבים חלבון מהחי, ומהבוקר עד הלילה הם… הם קוצצים חיות. עכשיו, באחד הפוסטים שלו הוא כתב שחשוב לו ולשיר'קה, [כך במקור] אישתו, שיר'קה, לחנך את הילדים שלו לאכול טבעי ובריא. הבנת? טבעי ובריא. האם שף יכול לומר שהתעשייה האכזרית והצינית בעולם היא טבעית? או שהיא בריאה לעתיד כדור הארץ? מה זה הטירוף הזה?
ירון: אני נאלם דום, מפני שאני חושב שאת צודקת, אני רק אומר כמה… "מילתא דבדיחותא", כי אי-אפשר לסכם עם הנאום הלוהב שלך.
דניאלה: [צוחקת] כן.
ירון: אני חושב שאפשר לחלק את בני-האדם לשני סוגים, שמיוצגים בשתי מילים: מילה אחת זה אכילה, ומילה שנייה זה תזונה.
דניאלה: אוקיי…
ירון: ואנחנו מייצגים…
דניאלה: אתה אוכל?
ירון: אני… כן, אני… אנחנו מייצגים מגזרים נבדלים לחלוטין. אני שייך למגזר האוכלים, ואת שייכת למגזר הניזונים. את רואה בתזונה אילוץ, תשומת-לב הכרחית לשם תחזוקת הגוף, ואני רואה באכילה את אחת ההצדקות לעצם הקיום.
דניאלה: אני לא…
ירון: בהגזמה מסוימת, אומר זאת כך.
דניאלה: אני לא מסכימה.
ירון: אני אוכל… את אוכלת כדי לחיות…
דניאלה: לא!
ירון: …ואני חי כדי לאכול.
דניאלה: לא, אני רוצה להגיד משהו, דווקא בהקשר הזה: שאני חושבת שאדם זקוק לגבולות, ובתוך הגבולות הוא פורח. אני היום הרבה יותר מעריכה את האוכל שאני אוכלת. אני, למשל, מעריצה אבוקדו. אני באמת, אני מוכנה שאבוקדו יהיה ראש הממשלה שלי מרוב כמה שאני מעריכה אותו [ירון צוחק] ואני חושבת שיש אוכל נפלא. אני אוכלת היום טוב מכפי שאתה אכלת בילדותך. יש שפע מוצרים, זה לא נכון. אני לא אוכלת כדי… אתה יודע, אתה מכיר אותי, אני אדם תאוותן, גרגרני, מלא תשוקה, ואני אוכלת נפלא. לא, אל תשים אותי במקום שאני אוכלת רק כדי להיזון, זה לא נכון.
ירון: לא, לא, אני חושב שאת צודקת לחלוטין.
דניאלה: תגיד: "אני חלש, אני עוד לא הגעתי למעלתך. אני משתדל להגיע לשם, ואולי יום אחד אני אגיע".
ירון: אני מוכן…
דניאלה: למה אתה צריך לעשות בינינו הפ…
ירון: לא, התגובה שלי היא תהיה פשוטה.
דניאלה: כן.
ירון: וזה יהיה נפלא לחתום פעם אחת את השיחות שלנו באופן כזה: [לאט ובהדגשה] את - צודקת - לחלוטין. אה? איך זה?
דניאלה: מהמם, מהמם. כאן אנחנו נסיים. אז אני רוצה שנסיים בעוד שיר אירוטי על אוכל, הפעם של המשורר ההומו, אילן שיינפלד, המפנטז על מתנחל שעובד באריזת פירות וירקות. יכול להיות שהוא [צוחקת] מפנטז על אליעז מתחילת השיר. [ירון צוחק] אנחנו נסיים עם אילן שיינפלד, המעוניין להיות ירקות תחת ידיו של מתנחל, והוא מוכן, אגב, בשם תאוותו, למכור את עמדותיו הפוליטיות.
אז תכף אתה תקרא את זה, רק נאמר תודה לקהל מאזינינו, תודה לכם ולכן שהייתם איתנו, תודה למאיה קוסובר, העורכת שלנו, וניפגש בפרק הבא.
אילן שיינפלד, "ג'ינג'י".
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
"הוּא עוֹבֵד בַּטְּרַנְסְפּוֹרְט אָמְרוּ לִי, מְנַהֵל בֵּית אֲרִיזָה,
וַאֲנִי מְדַמְיֵן אֶת עַצְמִי מִתַּחַת יָדָיו כְּאַרְגַּז פִּלְפְּלִים
יְרֻקִּים, אֲדֻמִּים וּצְהֻבִּים, שֶׁהוּא מְלַטְּפָם בְּיָדוֹ הַחוֹמֶדֶת,
הַצְּעִירָה, מַעֲבִיר אֶצְבָּעוֹ בְּחַמּוּקֵיהֶם,
מְמַשְׁמֵשׁ בִּבְשָׂרָם.
הוּא בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ, לֹא יוֹתֵר, עֵינָיו כְּחֻלּוֹת
וְרַעְמָה שֶׁל שֵׂעָר זָהֹב מְכַסָּה אֶת רֹאשׁוֹ.
הוּא בִּכְלָל מִצּוּר יִגְאָל אוֹמְרִים לִי, וַאֲנִי
מוֹצֵא עַצְמִי שׁוּב מְבָרֵךְ עַל פְּרִי הַהִתְיַשְּׁבוּת
מֵעֵבֶר לַקַּו הַיָּרֹק, כְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּזָכָר."
[המוזיקה מתגברת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários