אבא תרחם - פזמוני מלחמה

"ארץ טובה שהדבש בעורקיה אך דם בנחליה כמים זורם, ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל" (ירון לונדון).

דניאלה מזכירה לירון את פזמוני המלחמה והאבל שכתב, ושואלת מה השתנה מאז. ירון אומר שהעדר התקווה לשלום היא אולי הביטוי המובהק. על שיר הרעות, על חרבו דרבו ועל הסיבות בגינן מסתייג ירון משירו הנודע "המרדף".

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/03/2024.

קריין: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת רקע]

ירון: (מקריא) בָּרָק מוּל גְּדֵרוֹת וּמוּל תַּיִּל בָּרָק הַמְּבַשֵּׂר רְעָמִים בָּרָק הַמֵּאִיר אֶת הַלַיִּל בְּאוֹר אַחְוָת לוֹחֲמִים.

מִיָּמִים שֶׁל אָבָק וְשֶׁל אֵשׁ כְּשַׁרְשֶׁרֶת שֶׁלֹא תְּנוּתַק חֲטִיבָה שֶׁל פְּלָדָה וְשֶׁל אֵש הָחוֹלֶפֶת בַּקְּרָב כְּבָרָק מִבּוּקְעָתָה גֶ'נִין וְעַמּוֹן גִּשְׁרֵי דַמְּיָה וְעֵמֶק דּוֹתָן עַד הַקַּו הַמַּבְקִיעַ אֶל מוּל הָאוֹיֵב בְּרָמַת הַגּוֹלָן.

בָּרָק מוּל גְּדֵרוֹת וּמוּל תַּיִּל בָּרָק הַמְּבַשֵּׂר רְעָמִים בָּרָק הַמֵּאִיר אֶת הַלַיִּל בְּאוֹר אַחְוָת לוֹחֲמִים.

מִן הָאָבָק וּקְרָב בָּרְחוֹב וּמִשְׂדוֹת מִלְחָמָה בֵּין בָּתִים חֲטִיבָה שֶׁיוֹדַעַת לִלְחוֹם אַךְ לִנְצוֹר מוּל אִשָּׁה וִילָדִים וּמִשְׂדוֹת הֶעָבָר לֶעָתִיד מִקְּרָבוֹת הָאֶתְמוֹל עַד הֲלוֹם וְהַבַּז שֶׁשָׁעַט הוּא יָעִיד בִּזְכוּתוֹ עוֹד יַגִּיעַ שָׁלוֹם.

דניאלה: מה ששמענו עכשיו, הוא את המנונה של חטיבת ברק, אותו הלחינה נורית הירש, והוא נכתב בשנת 1970. אבא, אתה יודע מי כתב את ההמנון מלא ההוד הזה?

ירון: אני לא בטוח, אבל ברור שכתב את זה איש שלא החזיק מעודו נשק ביד, והעמיד את העיטור לרשות קומיוּת העם והמולדת.

דניאלה: את האגו הגברי שלו.

ירון: כן.

דניאלה: כן, טוב. אז האיש הזה זה אתה, בדיוק.

ירון: נכון.

דניאלה: ואנחנו עם החוג הגריאטרי שלנו, אבא תרחם, והפעם אנחנו נשוחח על פזמונים, בדגש על פזמוני מלחמה. אבל אולי נתחיל בתיאור התקרית הזאת, שהרגע קראת.

ירון: כן.

דניאלה: איך הגעת לכתוב את המנונה של עוצבת ברק, אבא?

ירון: אני לא זוכר, עברו מאז 55 שנים. אבל לפני ימים אחדים צלצלה אליי קצינה, קצינת התרבות של עוצבת... היום זה כבר עוצבת ברק, עוצבת השריון. ואמרה שה... מפקד החטיבה מבקש שאתה תכתוב בית נוסף להמנון. [ברקע דניאלה צוחקת]

אמרתי, איזה המנון? היא אמרה, המנון העוצבה, או החטיבה.

אמרתי, מה לי ולזה? היא אמרה, אתה כתבת אותו.

דניאלה: ולא זכרת.

ירון: לא זכרתי. אמרתי, תשלחי לי את הטקסט. זיהיתי משהו שאולי מעיד על כך שאני אמנם כתבתי אותו.

דניאלה: אתה לא זוכר כלום, זה לא...

ירון: לא. אבל אז זה קראתי, וראיתי שזה די רע. מבחינה פואטית, מבחינת חריזה.

דניאלה: למה? התייחסת נורא… אני חושבת ששני דברים שם מצאו חן בעיניי. דרך אגב, יש לדעתי עוד שני בתים שלא נתתי לך לקרוא מפאת רחמיי על המאזינים... אבל לפחות היה שמה "נוצרים אש מול זקנות וילדים".

ירון: כן.

דניאלה: ואיזה מין תקווה לשלום, שזה יפה. למעט מרדף, אבא, שהפזמון שרודף אותך עד היום ומייסר אותך ושנדבר עליו בסיום הפרק, אני הופתעתי לראות שכתבת די הרבה פזמונים שקשורים למלחמות... אתה נתת עבודה בז'אנר, אין מה לומר. ואני תכף, ואני מתכוונת להזכיר לך אותה, אבל ראשית, אולי נתחיל בהתייחסות קצרה למלאכה הזו, פזמונאות. איך התחלת לכתוב פזמונים?

ירון: אני חושב שאשם בזה אברהם שלונסקי, המשורר, שהיה ידיד של הוריי. הספר הראשון שהיה בספרייתי שלי…

דניאלה: עלילות מיקי-מהו?

ירון: עלילות מיקי-מהו, ועם הקדשה שלו. והרעיון הזה שאפשר לשאול איך יוד... איך מבדילים בין אווז לאווזת? אם הוא אווז, אז הוא נרגז. אם היא אווזת, אז היא נרגזת.

דניאלה: נהדר.

ירון: זה... זה חוכמה כל כך יפה לילדים. אני חושב שהרצון לחרוז היה אצלי, פיעם בי מאז, פחות או יותר. אבל אני לא ידעתי שאני פזמונאי.

דניאלה: מה היה הפזמון הראשון שכתבת, אתה זוכר?

ירון: שהוקלט? זה היה למקהלת הילדים של קול ישראל. הייתי אז שכנו של... בירושלים, של מנצח מקהלת הילדים, שמו היה בן פורת או פורת. והוא אמר לי, שמעתי שאתה משרבט פזמונים ושירים, חרוזים, אולי תכתוב משהו למקהלה. אז כתבתי. אני לא זוכר מה זה היה. אני חושב שאפשר למצוא את זה בספרייה של רשות השידור.

דניאלה: אבא, מה ההבדל בין פזמונים לשירה? לא מה ההבדל המעשי שפזמונים מולחנים, זה אנחנו יודעים, אלא ההבדל בכישורים. מה בך פזמונאי? מה בך לא משורר?

ירון: שאלה טובה, זה שיש לי כמה עמיתים פזמונאים שמכנים את עצמם משוררים. העניין הוא נסיבות ההזמנה. למה מיועדת היצירה? פזמון מיועד להשמעה, ואילו שיר מיועד לקריאה.

דניאלה: כן, זה המעשי. אבל מה בך? מה בך פזמונאי ולא משורר?

ירון: אני חושב שאי היכולת ליצור, מה שנקרא, פואטיקה. איזה התרוממות של הֶרְמֵזִים, של דברים שלא נאמרים אבל קיימים בסאבטקסט. איזה יכולת לומר משהו מבלי לומר אותו. אינני יודע, אבל תמיד ידעתי שכמו שאינני צייר אלא מאייר.

דניאלה: מאייר, גם אני, כן.

ירון: וגם את. שאינני סופר אלא עיתונאי.

דניאלה: כן, גם אני.

ירון: אז באותה מידה... נכון. אז באותה מידה, ברור לי לגמרי שאני לא משורר. גם מפני שאני אוהב כל כך שירה ומבין מה הוא ערכה... אבל לא כולם יודעים שיש הבדל, אגב.

דניאלה: נכון.

ירון: היום כל אדם חושב שהוא משורר.

דניאלה: לגמרי.

ירון: במסיבות בית ספר, לסיום המחזור, תמיד אחת האמהות כותבת שיר. וזה דברים איומים תמיד.

דניאלה: כן.

ירון: ויש מאמץ נואש לחרוז. אבל אני... הוירטואוזיות של החריזה מאוד מוצאת חן בעיניי.

דניאלה: כן, אתה גם חרזן קלאסי אתה...

ירון: כן, כן, כן.

דניאלה: יש לך המון המון כבוד למצלול.

ירון: קפדני מאוד.

דניאלה: כן. אני חושבת שאת הפזמונים שמוקדשים למלחמה ולתוצאותיה, אפשר לחלק בגדול לשניים. אולי, אני לא יודעת אם אתה תסכים לחלוקה הזאת, אבל יש את שירי הלפני ותוך כדי, ויש את שירי הזיכרון. ונדמה לי שהשירים היפים ביותר והזכורים ביותר, הם דווקא שירי הזיכרון. וגם לך יש כמה. אמרתי לך שהופתעתי לגלות. בוא נדבר רגע על ההבדל בין מה... מה... מה דורשים בעצם שירי הקרב עצמו, או העלאת המוטיבציה, לעומת שירי הזיכרון.

ירון: מדובר פה בנסיבות ההזמנה. מהי מטרת הכתיבה? הכתיבה של השירים לקראת המלחמה, היא ראשית כל, מֶשָּׂנְּאֵנוּ תקפו אותנו, ואנחנו הולכים למלחמה שערה. להשיב להם מלחמה שערה. כדי להגן על הבית, על המולדת, על ילדינו וכו', ואנחנו מוכנים לצורך זה להערות את נפשנו על מזבח המולדת.

דניאלה: כן.

ירון: ולמען חברינו. בשורה אחת קדימה. ואז מתחילות היריות, וכשמתחילות היריות, הסיפור משתנה. פתאום החבר הכי טוב נהרג, המ"פ נהרג, ואז מתחיל העצב. והגרביים כבר מציקות, כי לא הורדת את הנעליים במשך שבועיים...

דניאלה: אני חושבת שיש גם הבדל אולי, כשמנסים לגייס רוח קרב, זה מאוד כללי, יש בזה משהו קולקטיבי. ושירי האבל היפים והזכורים ביותר, הם... הם... הם פרטיים.

ירון: לא כולם, תלוי באיזו תקופה. בתקופה שהציבור בארץ היה הרבה יותר קולקטיביסטי…

דניאלה: כן.

ירון: אז הדיבור על הפרט והדיבור על היחדיו היה אחיד כמעט. למשל, כאשר חיים גורי כותב שניים משירי האבל היפים ביותר, שיר הרעות ובאב אל וואד…

דניאלה: כן. נכון, זה קולקטיבי.

ירון: הוא מדבר על הקבוצה.

דניאלה: נכון. אבל אחי הצעיר יהודה...

ירון: אה, זה שנים רבות אחרי זה.

דניאלה: רבות אחר כך, אוקיי.

ירון: שנים אחדות... רבות אחרי זה, של אהוד מנור.

דניאלה: יפה, יפה, מה שאתה אומר.

ירון: נכון.

דניאלה: אנחנו שנינו מאותו הכפר, מתי זה?

ירון: אנחנו שנינו... נעמי שמר, על שניים מחבריה מנהלל.

דניאלה: זה כבר אֵבֶל פרטי.

ירון: זה כבר אֵבֶל פרטי. היא מצטערת עליהם, איפה הם, כן. אבל נכון ש… השירים אולי היפים יותר, הם אלה שמְבַכִּים את האחד.

דניאלה: נכון. אז אני רוצה להזכיר לך, כי גם אתה כתבת כמה שירים מאוד מאוד יפים, אחד מהם זה "עמיחי". אתה זוכר משהו?

ירון: כן.

דניאלה: אתה יכול לשיר לי? שני משפטים?

ירון: אני אגיד לך, מדוע אני זוכר אותו, בגלל חרוז אחד שם, שהוא חרוז מבריק.

דניאלה: כן.

ירון: [מזמר שורות מהשיר במהירות] "לא ידוע אם נולד בפתח תקווה או תל חי, או תל חי / אך ברור כי לא ימות אם עד היום עודנו חי, עודנו חי". אז הפסוק המצחיק הוא: [מקריא] "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז על החליל הוא מנגן בלי סול ודו". [הערת המתמללת: השיר לא מצוטט במדויק, הטעות במקור]

דניאלה: הבנתי. חבל שהוספת את המילה "מבריק" כי אז אני יכולתי להגיד "נחמד", אתה מבין? אבל עכשיו אתה הודעת, אתה הכרזת שזה חרוז מבריק, וזה בסדר אבא.

ירון: זה לא מצחיק?

דניאלה: זה חמוד.

ירון: שהוא חטף...

דניאלה: זה חמוד.

ירון: מה? טוב. אבל זה לא בדיוק שיר אבל, על אדם אחד.

דניאלה: יש שם עוד משפט: "אף על פי שגולגלתו, מלאה פלטינה כמו אוצר, כמו אוצר / ובדמו יש רסיסים של רימונים מטווח קצר, טווח קצר / אל נא, ידידיי, תבכו את עמיחי. / זה תמיד מוקדם מדי. / חי לנצח, עמיחי".

ירון: כן, זה בכלל פזמון שלא נכתב למענו או לזכרו של איש מסוים.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אבל כשהיה לי איש מסוים.

דניאלה: בראש?

ירון: בראש, כן.

דניאלה: את בלדת סיירים, אתה זוכר?

ירון: בלדת סיירים נכתבה גם כן לסרט. סרט אחר, גם הוא של מיכה שגריר שהיה חברי, זה סרט שנקרא "סיירים", ועסק בחבורה מסיירת מטכ"ל, אז קראו לה עוד היחידה, שחוטפת ביום חורף איזה טרוריסט מחברון ומביאה אותו לארץ. מערכת היחסים בין ארבעת החוטפים לבין החטוף הערבי, היא זו ששימשה לעלילת הסרט, שהוצג רק פעם אחת, ומאז מביאים אותה אנשי הסיירת, אנשי סיירת מטכ"ל, כשהם רוצים לצחוק, אז הם מביאים את הסרט הזה.

דניאלה: אתה יכול לשיר משפט משם, אתה זוכר?

ירון: [מזמזם]

דניאלה: "הם היו חמישה כמו אחד".

ירון: "הם היו חמישה כמו אחד", משהו כזה.

דניאלה: תשיר.

ירון: לא, אני לא זוכר כבר.

דניאלה: אתה לא זוכר? [מקריאה]

"הם היו חמישה כמו אחד ומוזר

שהזר מתוכם שוב איננו עוד זר,

והפריד ביניהם המרחק המועט -

כמידת המרחק בין כוונת לקת.

מה מוזר.

הפקודה התמלאה המפקד, המפקד.

הפקודה נתמלאה בשלמות.

וישמיע עדות חברנו המת

שלשמה גם ידענו למות."

ירון: כן?

דניאלה: מה אתה אומר? מבריק?

ירון: זו עבודה פזמונאית טובה.

דניאלה: אוקיי. אתה זוכר את השיר שאני הכי אוהבת בז'אנר הזה? "על גל האבן הלבנה"?

ירון: אני זוכר שכתבתי אותו לתחרות זמר.

דניאלה: מי שר אותו, אתה יודע?

ירון: יגאל בשן אם אינני טועה.

דניאלה: נכון, נכון.

ירון: אני לא זוכר אף מילה מהשיר הזה. "על גל האבן הלבנה", משהו כזה, כן? זה על אבני זכרון, על הרי ירושלים.

דניאלה: זה נורא נורא…

ירון: זה מה שהיה לי בדמיון.

דניאלה: אבא זה שיר יפה.

ירון: כן?

דניאלה: כן. אותו כדאי לך לאהוב.

ירון: הוא נכתב לפני 60 שנה.

דניאלה: לתת לך משפט ממנו?

ירון: כן.

דניאלה:

הזכרונות אל מול פניך בבהירות,

עולים כמו מסלעים עלי הרקפות

דניאלה: זה יפה, אבא, הזיכרון שעולה כמו רקפות מסלעים.

הנה ליד האוהל הכרות

המקלען עצם עיניים עייפות

הנה בבור אשר נכרה ליד התל

אחד פצוע בין ערביים מתפתל

דניאלה: תיאור כזה מאוד אכזרי.

ירון: כמי שלא חווה מעולם חוויות כאלה.

דניאלה: כן.

ירון: אז זה יפה.

דניאלה: בוא נדבר קצת על, אולי, שירי המלחמה של עכשיו, של הנוכחים.

ירון: כן, אני אגיד לך משהו. כדי לכתוב שיר טוב, צריך זמן להבשלה.

דניאלה: כן, כי אתה צריך מבט רטרוספקטיבי על האירוע... אתה צריך להתרחק. איזושהי אזהרה, לא להיות בתוך אלא בצד.

ירון: בדרך כלל.

דניאלה: כן.

ירון: נכון, יש שירים שנכתבו על פיסת נייר בלב הקרב וכולי, יש גם כאלה.

דניאלה: כן.

ירון: אבל בדרך כלל אתה זקוק לזמן. והשירים האלה, ששמעתי עשרות מהם בימים האחרונים, לקראת שיחתנו.

דניאלה: כן, כן.

ירון: הם לא נוצרו בגלל איזה צורך של הזמר או היוצר להתבטא, להביע אבל, אלא מסיבות מסחריות לגמרי. הזמרים האלה, בעידודם של אמרגניהם בדרך כלל, או אנשי יחסי הציבור שלהם, דוחקים בהם ואומרים, אתם לא יכולים להיעדר מזירת היגון. גם אתם חייבים להראות...

דניאלה: אבל מה ההבדל? גם אתה כתבת כי ביקשו ממך לכתוב שיר לסרט, זה לא נבע כמו איזה מין מעיין, אתה עשית אותו דבר. כתבת בגלל אילוצים כלכליים, מה זה משנה?

ירון: כן, את צודקת, אולי זה לא משנה.

דניאלה: אולי זה פשוט עניין של כישרון, אתה מתכוון אולי לכישרון, אבא?

ירון: לא, אני לא רוצה לשפוט, זה בוודאי לא מגיע לגובה פיוטי מתקבל על הדעת השירים האלה. אבל הבולמוס הזה, לפרסם מהר שירי אבל, ברור לי לגמרי שזה חלק ממנגנון הצרכנות של האבל. אנשים זקוקים לזמרים אבלים, והזמרים האבלים רוצים לספק את הצורך הזה, רוצים לבכות.

דניאלה: אבל אתה מרגיש ששירי האבל כבר נכתבו? כי אני רק רואה את ה… אני יותר ערה לשירי המלחמה, ואני ערה לשירים שעוסקים באסתטיקה של הזוועה.

ירון: אז את לא שמעת את כל השירים.

דניאלה: לא.

ירון: יש שם כאלה, יש שם...

דניאלה: תודה לאל.

ירון: יש שם שניים, זה ששר את חרבו דרבו, ויש אחד ששר הצל או הספינקס, או איך קוראים לו, כלבם של בני בסקרוויל, אני לא זוכר.

דניאלה: כן.

ירון: אבל זה שיר איום ונורא שהוא מלווה גם בסרטון, בסרטון רואים גברים עזים, מניחים תפילין, על רקע של טנקים דוהרים, והמילים זה פחות או יותר, אנחנו נוציא אתכם עכברים מהמנהרות, ואנחנו נקרע לכם את הצורה, זאת אומרת...

דניאלה: אז זה מה שאני אומרת לך, אבא, עוד אין שירי אבל, יש שירי נקמה, יש שירי נקמה, אנחנו עוד לא הגענו...

ירון: אבל זה לא הכל, הרוב הם שירי אבל.

דניאלה: אוקיי, אני חושבת שלא, חנן בן-ארי, "מולדת לעולם תהיי לי מולדת, גם על סף תהום, גם בתוך הגיהנום, את גן עדן, גן עדן". יש את איזי שרון, "כל הראש שלי טרפת, מדינה שלי מותקפת", יש את אייל גולן, "עם ישראל חי, מסביב ברזל של חרבות", הכול עוד... אנחנו עוד לגמרי בתוך שירי נקמה וההסתערות.

ירון: לא יודע, מדוע, אני התרשמתי שהרוב הם דווקא, לפחות...

דניאלה: כבר עצבויות.

ירון: עשרה, חמישה עשר, הם קולות חנוקים, שהזמר, מתאפק על… הוא על סף צרחה, אבל הוא עוצר את עצמו, כי הוא עצוב נורא.

דניאלה: כן? אז אתה יודע, דווקא בעניין הזה אני מרגישה, אני ממש לא מומחית גדולה, מאיה קוסובר, שיושבת לידינו, בטוח יודעת פי אלף יותר, אבל יש המון שירים שפשוט עושים "ריקליימינג", מנכסים אותם מחדש והם הופכים להיות שירי האבל, כי עוד לא הספקנו לכתוב אותם. ואז כל מיני שירים, שבעצם בכלל היו שירי נוף או שירי טבע, הופכים להיות שירי האבל. והם עובדים נורא קשה באמת, הזמרים, בבתי הקברות, הם לא מפסיקים לשיר את השירים שלהם, שבכלל היו שירי אהבה לאהובה, ופתאום הם הופכים להיות שירי שבעה באוקטובר.

ירון: על זה יש לי סיפור מצחיק לספר לך. אני כתבתי את "מרדף", "ארץ טובה..." [שר]

דניאלה: ברור. עם זה אנחנו נסיים, אבא.

ירון: טוב, אז מי שכתב אותו, נחצ'ה היימן, שניסה בשלב מסוים למצוא את מקומו בעולם, והוא עבד באנגליה, עבד בפריס, כשהוא היה בפריס, הוא מכר את הלחן של "מרדף" לזמרת יפיפייה, שהייתה גם שחקנית קולנוע, ששמה מארי לאפורה [Marie Laforêt]. הייתה זמרת סגולת עיניים, יפיפייה, לא נורמלית.

דניאלה: אבא, אין צבע סגול, אבל בסדר, הבנתי.

ירון: אני זוכר אותו סגול.

דניאלה: אני בטוחה.

ירון: והיא כתבה שיר, Mes bouquets d'Asphodèles או משהו כזה, על סיגליות, על… שיר אהבה, ענוג ורך, שום קשר לדם ואנשי הברזל ונחושת וכל אלה...

דניאלה: אתה אומר על אותו לחן... על אותו לחן, בדיוק.

ירון: על אותו לחן אתה יכול להרכיב מה שאתה רוצה, כן.

דניאלה: כן, טוב, זה כמו נעמי שמר עם השיר-עם (טעות דקדוק במקור) הבאסקי, שזה גם ירושלים של זהב וגם, לא יודעת איך אומרים בבאסקית את מה שהיא שרה.

ירון: זה שיר... שיר רועים עליז בבאסקית.

דניאלה: בדיוק, אז כן, כן. בוא נדבר כמה דקות אחרונות על "מרדף", כי אני יודעת שהשיר הזה אכן רודף אותך מאז ועד היום. למה אתה לא אוהב את השיר הזה?

ירון: תראי, אין לי סיבה באמת טובה, כי כתבתי שירים רעים מזה.

דניאלה: נכון, רציתי להגיד לך גם שאני קראתי עכשיו את כל שירי האבל והמלחמה שלך, ואני חושבת ש"מרדף" זה שיר פגז. שיר פגז. חינכת אותי לא לסבול אותו, בגלל שהוא הפך להיות המנון המתנחלים ומין… באמת, שלא באשמתך, אבל ניכסו אותו לצרכים פוליטיים. והאמת היא, שזה יופי של שיר, הוא אפילו לא אלים במיוחד, הוא לא… זה שיר טוב.

ירון: זה נכון, זה נכון, אבל יש בו משפט אחד שאני לא יכול לסבול.

דניאלה: אוקיי.

ירון: ארץ אשר הרריה...

דניאלה: הרריה נחושת.

ירון: הרריה נחושת, אבל אנשיה ברזל.

דניאלה: אתה תכף תקריא את זה בסיום התוכנית שלנו.

ירון: אה, אוקיי. יש בזה משהו מסריח ממיתוסי דם ואדמה, ובמצב שבו אנחנו נמצאים, שאתה… כל הדרך ההפרזה, כל איזה סלע קיומנו...

דניאלה: אתה יודע, נגיד תפילות, יש בהן המון המון פאתוס, ואותם אנחנו מקבלים נורא נורא באהבה. כאילו "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי…" באמת, זה הרי שטויות מוחלטות. ברור שתירא רע, וברור שזה לא מספיק שמישהו שומר עליך, כי הוא לא שומר עליך. הכול זה, הכול זה פנטזיות...

ירון: כן, אבל ההקשר... ההקשר הוא חשוב.

דניאלה: בדיוק, בדיוק.

ירון: ליטורגיה זה דבר… "אדוני בידי ישים את גורלי", או...

דניאלה: כן.

ירון: אבל זה סיפור אחר, זה שוב נסיבות ההזמנה. אני כתבתי את זה ברגע מסוים, לצורכי סרט מסוים, תיעודי, שנהרגים אנשים שלנו, בבקעה.

דניאלה: כן.

ירון: ואז, כמובן, גאו בי רגשותיי, וחיפשתי איזה גם חרוזים יפים וגם משפטים נאותים, וזה מה שיצא, אבל בהינתן שבינתיים הקורבנות האלה, מה הם הנחילו לנו? הנחילו חצי מיליון יהודים שגרים בשטחים הכבושים, ומונעים כל אפשרות לפשרה טריטוריאלית עם העם הערבי הפלסטיני. על רקע זה, אני לא יכול לסבול על זה.

דניאלה: אוקיי, אז את ההקשר אתה לא יכול לסבול.

ירון: על ההקשר, כמובן.

דניאלה: כי להגיד אנשי ברזל, זה נראה לי בסדר גמור, באמת יש אנשי ברזל, ובאמת יש גבורה, והיא... היא ראויה להילול.

ירון: אני אוהב "אנדרסטייטמנט", מה אני אגיד לך?

דניאלה: אז זה לא תמצא אותם בשירי מלחמה [צוחקת] ולא בשירי אבל, שם אין "אנדרסטייטמנט". זה תמצא אולי בפזמונים גם שלך...

ירון: זה לא נכון.

דניאלה: לא?

ירון: תראי, בשיר הרעות, שהוא השיר היפה ביותר על עצבות וגם הלחן שלו, אני אסביר גם למה הלחן שלו נהדר כל כך, של סשה ארגוב. זה מתחיל כמו ערב צח במדבר, [שר] "כבר הערב…"

דניאלה: נכון, נכון, נכון.

ירון: ואז מתחיל הלמות מגפיים כזאת.

דניאלה: תתם תתם.

ירון: של… נכון. [שר] תתתם פאמפאפים פאמפאפם פאמפאפם פאמפאפם פאמפאפם. פאמפאפם פאמפאפים פאמפאפם פאמפאפם פאמפאפם פאמפאפם.

שני המזגים השונים של השיר עושים לך קווץ' בבטן.

דניאלה: הבנתי.

ירון: המעבר הזה.

דניאלה: הבנתי.

ירון: תתתם תתתתם [שר]. זה סשה ארגוב הגאון עשה את זה. וזה עד היום השיר שמבכה אותי הכי הרבה, בכל שירי היגון.

דניאלה: זה יפה, כי הלמות המגפיים והתופים היא בעצם לשם הרעות והאחווה ואולי ה… חזיונות השלום. ובפזמונים עכשיו של חרבו דרבו זה פשוט רק תם תתם. נהרוג, נשסף, ננצח, נמגר.

ירון: אין שום כמיהה לשלום. אגב, מה שהיה בפזמוני שלום עד לפני מלחמה או שתיים, אני לא זוכר, כמה מלחמות היו לנו.

דניאלה: אין, אין כמיהה לשלום.

ירון: אז את יודעת… נערות בצריח ופרחים בקנה או כל איזה דברים, היה בזה איזו כמיהה...

דניאלה: תנו לשמש לעלות!

ירון: לא, זאת המלחמה האחרונה.

דניאלה: כן.

ירון: זאת המלחמה. אבדה תקוותנו.

דניאלה: אני רוצה שנסיים, אבא, עם השיר שלך, עם מרדף. אולי תקשיב לו באוזן חדשה, אני חושבת שהוא ממש שיר טוב. זה נכון שכמו שמאיה העירה, יש בו משהו שלא יוצא מהלופ, אנחנו כל הזמן רודפים ונרדפים, אבל השתי שורות האחרונות הן התשובה לזה. תודה, מאיה קוסובר, העורכת שלנו, תודה לכם ולכן. כיף שהייתם איתנו, אפשר למצוא את כל הפרקים ב"כאן הסכתים". אבא, תקשיב בבקשה לפזמון, לא רע בכלל, אני לא אומרת גאוני, בסדר? אבל לא רע.

[מוזיקת רקע]

ירון:

ארץ טובה שהדבש בעורקיה

אך דם בנחליה כמים נוזל.

ארץ אשר הרריה נחושת

אבל עצביה ברזל.

ארץ אשר מרדפים קורותיה,

אלפיים דפים ועוד דף,

עד שנשרף

עוד מעט כל חמצן ריאותיה

בגלל מרוצת המרדף

ארץ אשר ירדפוה אויביה

והיא את אויביה תרדוף במרדף.

היא את אויביה תשיג, אך אויביה

הם לא ילכדוה בכף.

זו הרואה את חייה מנגד

תלויים כעלה הנידף.

היא יראה,

אבל כמו לא היתה כלל מודאגת

תמתין עד לתום המרדף.

תום המרדף מסתתר בנקיק

ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,

אך לסופו הוא יבוא כמו השמש

אשר ממזרח היא תבוא.

אז לא יותר אמהות תקוננה

ולא על בניהם האבות,

כן הוא יבוא

ורגלינו עד אז לא תלאינה

לרדוף בעקבי התקוות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה