כולנו נמצאים בתקופה מורכבת.
אנחנו ב All•in משתדלים מאוד לייצר לכם תכנים שיעשו לכם טוב על הלב.
[מוזיקת פתיחה]
פתיח: באות בזמן, הפרלמנט. דליה גוטמן, רועי בר נתן, ושחר סגל. מבית אול אין, הבית של הפודקאסטים.
דליה: טוב חברים, אההה… שחר'קה, שחר סגל הבת, רועיקי, רועי בר נתן, הבן.
שחר: השבוע קיבלתי הודעה, לשחר סגל הבן.
דליה: כן, לא נכון.
רועי: אה, איזה יופי.
שחר: כן, זה קורה לי מדי פעם.
דליה: זה מציצנות קצת.
שחר: מה? אההה… כן, בואי, לא כזה מעניין שם. לפחות במה שמגיע אליי, לא מאוד מעניין.
דליה: ומה עשית עם זה? העברת לו?
שחר: פעם הוזמנתי לברביקיו. מיד לפי השימוש בברביקיו, הבנתי שזה לא בשבילי.
דליה: אוקיי, והעברת לו את ההודעה?
שחר: לא, אני לבן אדם ששולח אומרת.
דליה: אה.
שחר: היי, אני שחר סגל הבת, ודאי התכוונת אליו, ד"ש. כזה.
רועי: וואו, איזה… איזה יופי.
שחר: כן, אז השבוע קיבלתי כזה. הוא מאוד היה נבוך האדם שתיקנתי, כי כאילו הוא היה אמור להכיר גם אותי, אז...
דליה: גם על ברביקיו?
שחר: לא, לא. משהו על הילדים שלנו ביחד, בוואטאבר, ולא...
רועי: פעם קיבלתי...
דליה: אה, חבל, חשבתי כבר ש...
רועי: קיבלתי שיחה שלא נענתה מלפני… כמה חודשים. שמעון מזרחי ממכבי תל אביב?
דליה: כן.
רועי: אוקיי, חזרתי אליו, הוא אמר לי, שלום רועי, שלום שמעון, מה שלומך? בסדר, איך אתה? בסדר גמור. ואז שקט. הוא אומר לי, כן? אני אומר לו, אה, חיפשת אותי? הוא אומר לי, לא. חיפשת אותי? לא. אוקיי, כנראה טעות.
זהו, עכשיו הייתה… שיחה…
שחר: וזהו?
רועי: הוא לחץ על משהו. והגיע אליי.
[שחר ודליה צוחקות]
רועי: אוקיי? סתם. פשוט סתם.
דליה: איך היה לו את המספר שלך?
רועי: אבא שלי, היה בענייני מכבי. אז ניהלנו...
שחר: מה זה, זה הכיס של שמעון מזרחי צלצל אליך השבוע.
רועי: משהו כזה. צלצל אלי. כן, כן, 25 שניות קסומות. שמעון ואני.
דליה: איזה יופי. 25 דקות דיברת?
רועי: 25 שניות.
דליה: אה, שניות. כבר רציתי, כבר הרגשתי מרירות מרירה, אבל לא…
שחר: רגע, אתה מכיר את לייזי גורדון?
רועי: כן.
שחר: מפעם. את יודעת מי זה לייזי גורדון? הוא היה שחקן.
דליה: לא.
רועי: כדורסל.
שחר: לא משנה, זה לא כזה מעניין. אבל פשוט באתי לאימון של הילד שלי, הילד אדם, הוא בחוג כדורסל.
הוא בן שש. זה לא ממש חוג כדורסל, זה חוג הקפצת כדורסל. מכאן לשם לזמן קצר מאוד.
דליה ורועי: כן.
שחר: נניח. ועוד דברים. ומי המאמן?
רועי: לייזי. גורדון.
שחר: לייזי גורדון. מחליף את המאמן במילואים. לייזי גורדון, שחקן הכדורסל לשעבר.
רועי: אגדה. ברור.
שחר: שמה. לא מעוניין בכלל לאמן ילדים. בכלל, בכלל.
[דליה צוחקת]
רועי: אבל הוא בכל זאת שם.
שחר: מעוניין לבדר הורים.
רועי: כי הוא לייזי גורדון.
שחר: הוא מופיע, כן, הוא הרי כאילו היה… הוא סוג של קומיקאי לסוגו.
רועי: כן.
שחר: וזמר לסוגו.
רועי [צוחק]: כן.
שחר: ואת שני הדברים האלה, הוא עושה שם פשוט מול ההורים.
רועי: כן, היה לו את רפי גינת, שהיה כרוז.
שחר: משונה ומצחיק מאוד מאוד.
דליה: אז לא היה אימון.
שחר: היה מעט אימון. מעט, מעט. צריך לרוץ הילד בשעות אחרות בהחלט.
רועי: קודם כל הזמנים טובים, אנחנו מדברים על לייזי גורדון.
דליה: נכון.
רועי: אוקיי?
דליה: לא, לא רק זה. אנחנו נדבר עכשיו על נחום סטלמך.
רועי: כן.
דליה: אתם יודעים מי היה נחום סטלמך?
רועי: כן, השוער.
דליה: כן, שחקן כדורגל מוביל בנבחרת ישראל. והיום צחקי מספר לי את הדבר הבא: לנחום סטלמך הייתה הצעה טובה מאוד, כנראה, עם קבוצה באוסטרליה. והוא ניהל מגעים לעבור לאוסטרליה.
שחר: באיזה שנה אנחנו?
דליה: 1961.
שחר: בסדר גמור.
דליה: אוקיי. צחקי, בבית השיטה, כותב לו ככה, אוקיי? ב-1961: 'שלום רב לנחום, אני שנים מעריץ אותך… אני מסיים…' אחרי שהוא כתב עוד כמה משפטים, 'בטל מיד את ירידתך מהארץ, כדי שלא ירד מעמדך בישראל לשפל המדרגה, כפי שקרה לרפי לוי, אם שמעת. ממעריצך, שאינו רוצה להפוך למבזך…'
שחר: וואו.
דליה: '...יצחק ש. בן תשע, בית השיטה.'
רועי: איזה מתוק.
שחר [צוחקת]: מבזך בגיל תשע.
רועי: מבזך, תראי איך הוא עשה את ההלחמה הזאת.
דליה: I rest my case. לגמרי.
רועי: איזה מתוק. מה קרה בגורל ירידת סטלמך?
דליה: לא ירד. לא ירד מהארץ.
שחר: זה בגלל זה? מי יכול אחרי מכתב כזה לרדת? ברור שלא.
דליה [צוחקת]: הוא כתב לו מכתב, הוא כתב בטח לרבים, שבגלל שפניתם אליו, אז החלטתי לא לרדת מהארץ, וככה…
רועי: זה עובד העניין הזה.
שחר: אתה גם שלחת מכתבים. אני ממש מחלקת את חבריי לראויים יותר וראויים פחות. אלה ששלחו מכתבים בתור ילדים. ואלה שלא. אני כמובן לא שלחתי מכתבים לצערי.
רועי: את בוודאי שאת גם…
שחר: אה, לירדנה ארזי, נכון. לירדנה ארזי.
רועי: ואני שלחתי מכתב ניחומים לשמעון פרס על ההפסד לשמיר ב-88.
[שחר צוחקת]
רועי: עכשיו אני בן 10, ואני כותב לו ניחומים מפה, מרבי עקיבא 33 בהרצליה.
שחר: מה כתבת?
רועי: הנני ילד בן 9 וחצי. שמעון, אני אהבתי מאוד את הג'ינגל של [שר:] "המערך הדרך לפריצת דרך האמת".
שחר [צוחקת]: ממש טוב
רועי: מה יש לכם? [ממשיך לשיר] "..הדרך שלי…"
שחר: ממש טוב.
רועי: [ממשיך לתאר את שכתב במכתב] ואנחנו תומכים בך, ואנחנו נבוא… ואני קיבלתי ממנו בכתב ידו, מכתב חזרה.
שחר: באמת?
רועי: שהכנסתי אותו לעבודת השורשים שלי. [מצטט מהמכתב שקיבל בטון פורמלי:] "מפלגת העבודה, תמשיך ותעשה, למען כולכם…"
דליה: בן כמה היית?
רועי: 9 וחצי.
דליה: נפלא.
רועי: בן מחזור של צחקי.
דליה: כן, נפלא.
[שחר ודליה צוחקות]
שחר: טיפה בוגר ממנו [מצחקי].
רועי: והוא התגבר, איך לומר, שמעון, הוא ניסה שוב פעם.
דליה: לגמרי, אבל רועי, יש לי שאלה אחרת אליך. אני שמעתי בקפידה...
רועי: כן?
דליה: אוקיי. את הפרק האחרון שלנו, שתכף נדבר, אגב, עלו שם…
שחר: לא ידעתי שאת עושה גם ביקורת איכות אחר כך.
דליה: אני רוצה לגלות לכם משהו מאוד אינטימי.
רועי: חייבים.
דליה: אני שומעת את זה לא ביום הראשון, ולא ביום השני. אני נורא מבוהלת. אני שומעת את זה בחלקים שלושה ימים אחרי. אחרי שכולם כבר אמרו לי וככה וככה… אז אני מעזה. זה פשוט לא יתואר. אבל אוקיי…
שחר: זה באמת לא יתואר.
דליה: זה לא החיסרון היחידי כפי שאתם יודעים. בקיצור, אז שמעתי את הפרק הזה.
רועי: כן?
דליה: והיה שם משהו שאני לא הבנתי, והתביישתי להגיד אונליין, כי בהקלטה…
שחר: כן, תוך כדי.
דליה: שאני לא מבינה. מה היה העניין עם החנייה שלך בכחול לבן? מה קרה?
רועי: אולי לא הסברתי את עצמי. יש לי עניין עם חנייה.
דליה: כן.
רועי: אז יש לי פאניקה כללית מחנייה, שחר מכירה את זה 20 שנה.
שחר: לא, לא, לא. את החלק שאתה דיברת פה, אני לא הכרתי.
רועי: לא הובן? אוקיי.
שחר: וגם תוך כדי, אני שאלתי, ואז הבנתי, וחזרתי על זה כדי להבין שאכן הבנתי מה שאמרת. ואם אני זוכרת, אתה אמרת.
רועי: כן.
דליה: אז לא רק אני לא הבנתי…
שחר: שכשאתה מפנה את החנייה בכחול לבן,
רועי: כשכולם מחכים לו.
שחר: אתה רוצה לבחור מי מתוך כל האנשים האלה, אם זה במקום לוהט, מי מכל האנשים האלה יקבל את העניין היוקרתי הזה של החנייה שבה חנית. ושעמדת ליד מקום החנייה שלך, עשית את עצמך כאילו זה לא שלך אוטו, כדי שהם לא יעצרו, ו-50 דקות, אתה ממתין לבחור את האדם שיחליף אותך בחנייה.
האם הטירוף היה נכון, מה שאני תיארתי כאן?
רועי [צוחק]: מדויק אחד לאחד, אבל אני אחמיר את זה, ואני אגיד…
שחר [צוחקת]: ברור.
רועי: שאני לא רציתי, זה לא רק… גם לאכזב ולתת להוא שזכה בחנייה הזאת עכשיו, את התחושה שהוא זוכה, ועכשיו כולם עומדים ומחכים את השניות האלה, ואני בכלל לא יודע אם… בחרתי בו, כי כולם רוצים עכשיו את החנייה הזאת, והם תלויים בחנייה הזאת.
דליה: איפה זה היה, בכיכר החטופים, לא?
רועי: כן, במקביל, שם ברחוב ברקוביץ', מאחורי המוזיאון, בסדר, סליחה.
דליה: מה אכפת לך שאחד מסוים...
רועי: מ-8:10 עד 9:00 עמדתי וחיכיתי, כאילו, מה קרה? אז עמדתי עם...
שחר: זה כל כך מחופף…
רועי: מחופף.
דליה: מ-8:10 עד 9?!
רועי: כן.
דליה: זאת אומרת, בזה עוד לא טיפלת עדיין.
רועי: לא, אבל לא ידעתי את מי לבחור.
שחר: אבל אולי זה פיזור מחשבתי כללי שהיה לך…
רועי: לא.
שחר: ואתה מכוון את זה לזה?
רועי: ממש לא. הייתי ממש ספציפי בזה. גם כשאני יוצא מפה מהקלטות שלנו,
שחר: כן.
רועי: עם דליה, שיהיה לה בהצלחה, אנחנו לא… הרי לא מוצאים… אנחנו לא מוצאים את היציאה מהחניון.
אף פעם.
[שחר צוחקת]
דליה: את לא יודעת…
רועי: דליה?
דליה: הוא אומר ככה, "תראי, דליה..." אנחנו יורדים לחניון למטה, בסוף ההקלטה, הוא אומר, "תראי, דליה, יש לך עכשיו זמן, את יכולה לדבר עם מי שאת רוצה."
רועי: כן, תיפרדי מכל מה שתכננת, אנחנו לא יוצאים, 40 דקות ואנחנו בחוץ.
דליה: כן, זה ייקח זמן.
רועי: איפה האוטו, איך יוצאים?
שחר: אולי ללכת אחרי האור? מה אתם אומרים על הרעיון הטוב? אור.
דליה: לא, בפעם האחרונה…
שחר: יש יציאה, יש אור, ונוסעים לשם.
רועי: אין תנועה בשעה שאנחנו יוצאים, ועדיין אנחנו מסתובבים סביב עצמנו, ואנחנו אומרים, "הנה זה מפה," ואנחנו בדרך למחסן. אף פעם לא מגיעים ליציאה.
דליה: אוי, אני מתפקעת מצחוק. לא, אבל בפעם האחרונה הוא דווקא עשה את זה יפה, הוא עשה לו סימן. הוא…
רועי: אני לא יודע, את רשמת משפטים, מרוב שאת אמרת, "טוב, טוב, אני חייבת… אני לא אזכור את מה שאתה אומר…"
דליה: לא, לא, בעיקר יש לך הרבה זמן, בנחת, אנחנו נעשה את זה.
רועי: כן, תפתרי כל מיני משימות, מה שאת צריכה. אני אגיע.
דליה: זה יקרה בסוף, זה עניין של 40 דקות, עד שנצא מהחנייה. לא, את לא יכולה לתאר לעצמך
רועי: חנייה זה נורא.
דליה: צרחתי מזה, אבל…
שחר: אם את רוצה את יכולה לבוא איתי היום.
דליה: אבל עכשיו רק לסכם את ה… רק לסכם את הכחול-לבן.
רועי: כן, סיפור הכחול-לבן.
דליה: מה אכפת לך שהראשון שנעצר, שרואה שאתה יוצא מהחנייה, שישמח, והנה יש לו חנייה לחנות.
רועי: אני לא נגדו, רק שאני חושב שאני בעדו של המישהו אולי הבא, שיש לו משפחה שם וזה יותר נראה לי מצוקה.
[דליה צוחקת]
רועי: איזה בחורה כזאת, היא יכולה לחנות, היא יכולה להתחיל ללכת עכשיו 25 דקות. אבל אם מגיעים זוג מבוגר, אני מעדיף שהם יעברו [יחנו]. עכשיו, אני לא מוצא אותם, אני לא יודע אם...
דליה: אבל לקח לך 50 דקות עד שהגיע...
רועי: במצטבר, כן.
דליה: מי הגיע שהיה ראוי לזה?
רועי: משהו מהסוג הזה, ראיתי מישהו עם שפם…
דליה: אנשים מבוגרים?
רועי: כן.
דליה: 50 דקות לא יצאת מחנייה כדי לבחור מי יחנה במקום שלך.
רועי: עוד עשיתי, הסתרתי את הפנים שלי, כי ראיתי שנינט עוברת לידי, ולא רציתי להיכנס לזה עכשיו. כן, היא הייתה בדרך לשיר באותו אירוע.
[דליה צוחקת]
שחר: אבל היא לא הייתה אופציה בחנייה ולא נתת לה לעבור...
רועי: לא, לא, היא הלכה עם הילדה שלה, ויוסי, כן.
שחר: אם כן זה באמת מוגזם.
דליה: לא, אבל אם היא הייתה רואה שבחור מסתובב, באופן תמוה…
רועי: יושב על המדרגות, יש שם איזה בית כנסת או בית ספר, למשהו, חיכיתי כתמהוני כללי.
דליה: חיכית למה? חיכית למה?
רועי: שאני אחליט מי יכול להיכנס לחנייה שלך.
[שחר צוחקת]
דליה: שתחליט מי יכול להיכנס לחנייה שלך?
רועי: כן, כן. מי יכול [לחנות] במקומי, כי היא הייתה כל כך אטרקטיבית.
דליה: זה מדהים, לא, אני הקשבתי לזה, חשבתי, אולי רק אני לא מבינה, הלוך וחזור, הלוך וחזור, ולא הבנתי, לא הבנתי מה קורה פה…
רועי: אני לא יכול להגיד לך שאני אשים את זה בשואו רילס שלי, אני אגיד, אוקיי, אחת הפסגות...
שחר: אני חושבת שכבר הערב זה יתווסף בהחלט לויקיפדיה שלך.
רועי: הסיפור הזה?
שחר: כן. אתה יודע שאנחנו עושים את זה.
רועי: תראו, חלק מה...
שחר: את יודעת שיש לנו מהלך כזה?
רועי: שזה...
דליה: שמה? שמה?
שחר: שאנחנו… אני לא רוצה להסגיר את האדם שעושה את זה, אז אני אגיד, אנחנו.
רועי ודליה: כן.
[צוחקים]
רועי: שזה לא אני, אני לא באנחנו הזה. אני לא באנחנו.
שחר: אנחנו משנים לו את הויקיפדיה.
רועי: לי.
שחר: מדי פעם.
דליה: וואי.
שחר: עם פרטים ממש טובים.
דליה: זה אפשרי?
שחר: חכם בשמש, נגיד, דברים כאלה.
רועי: נולד עם לב בצד ימין.
שחר: פעם אמרנו שיש לו לב בצד ימין, כמו אילי גורליצקי.
רועי [ביחד עם שחר]: אילי גורליצקי.
דליה: אבל איך אתם יודעים? איך נכנס?
שחר: ואז זה גם נותן לך ללחוץ, להגיע לאילי גורליצקי ממנו, למרות שהם לא קשורים.
דליה: אבל איך אתם יודעים? איך אתם יודעים?
שחר: כל אחד יכול לערוך ויקיפדיה.
רועי: אני לא יודע לעשות את זה.
דליה: באמת?
שחר: הדבר המדהים הוא...
דליה: כן?
שחר: שאנשים אחרים שזה באמת מה שהם עושים, הם כל כך דרוכים, ששלוש דקות אחר כך זה שוב נמחק.
רועי: זה נמחק, בטח.
דליה: אה, יפה.
שחר: אבל אנחנו מספיקים לצלם מסך ולשלוח להרבה אנשים.
דליה: אבל זה בשורה טובה. שיש מי שמפקח על זה, והם… יפה.
שחר: כן, יש, יש.
דליה: יפה מאוד. טוב, אין ברירה. תקשיבו, אפשר לדבר ככה ולדבר ככה, אבל יש מלחמה בחוץ.
שחר: בהחלט.
דליה: יש מועקה איומה.
שחר: יש הפסקת אש.
דליה: יש הפסקת אש שהופרה עכשיו, אבל בטח תחזור. ובעיקר, דיברנו על זה לפני שנכנסנו לאולפן, ואתם הודיתם שזה קורה לכם, יש בכי.
שחר: בהחלט.
דליה: ואנשים...
רועי: וואו, זה חדש.
דליה: בדיוק, זה חדש.
רועי: זה שבוע, טלטלה עצומה.
דליה: למה דווקא השבוע?
שחר: דווקא הרוגע. אני חושבת שמשהו ברוגע - נזק בלתי הפיך.
דליה: מה זאת אומרת?
שחר: יש שקט עכשיו.
רועי: הסיפור הזה, את יודעת, יש משהו באזעקות שהוא פעולה, אתה דרוך, אתה עושה כבר את המהלך עצמו, ואחרי שזה… רק הציפייה, ופתאום אין ציפייה, אבל שום דבר לא חזר למסלול. ויש הפנמה של מה שקרה, קורה, מתרחש, מצטברת גם ה...
שחר: אני חושבת שזה גם החזרה של הילדים האלה.
רועי: זה… אין לתאר.
דליה: אין לתאר.
שחר: החזרה של הילדים האלה, ולא רק הילדים, אבל...
רועי: אין לתאר, גם פרצופים, שמות, קולות, תנועה של הגוף, זה לא… זה פשוט עבר מתמונה לממשות.
שחר: הכול, הכול, הכול גרוע. כן.
רועי: ושמה זה, אני גם, זה מרסק ברמה שלא הכרתי. אני חושב שהמנגנונים שלי ממש לא עבדו השבוע בכלל. זהו, נשאבתי לתוגה האיומה.
שחר: זה כאילו שמחה, נכון? כי הם חוזרים. זה כאילו שמח, זה שמח.
רועי: כן.
שחר: והטלוויזיה, והכל עובד בזה, וכאילו איזה… וזה נורא גרוע. הם חוזרים, אבל הם רואים שכשהם יוצאים, אז מלווים אותם אנשים מטורפים, חולי רוח,
רועי: כן.
שחר: עם, כאילו, פסיכופטים עם נשק.
רועי: כן.
שחר: מכוסים בפנים… אז הילד הזה, או ילדה, אז עכשיו הם ליד, זה הרגע הטוב שלהם. אחרי כבר ש… כאילו, ואז… ככל שמבינים יותר דברים יותר גרוע, שהיה צריך להוציא אותם משם, אז היה צריך להוציא אותם משם כמו חטיפה. הם לא ידעו לאן הולכים, אף אחד לא טרח להגיד להם, אתה הולך מכאן כי אתה משתחרר, נכון? אז האימה באותו רגע.
דליה: לא ידעתי איזה.
שחר: מכסים את הראש ואוזקים בשביל להוציא אותך לצלב האדום. אז ברגע הזה מדובר באימה, שאתה לא יודע מה יקרה. עכשיו זהו, זה עוד רגע שהוא לעולם כבר… היה הרגע של הסוף. וזה בשביל הרגע הטוב. כבר לא מדברת על מה ששם, ועכשיו מתחילים עדויות.
דליה: כן, מתחילות להוציא עדויות. רעות מאוד.
שחר: עכשיו זה בחדשות. זה בחדשות הרגילות הכלליות. זה לא אם בחרתי להיכנס לדבר, אם אני שומעת חדשות רגילות...
רועי: כן, אנחנו ברצף.
שחר: אז אני שומעת מה עשו לילד איתן בשבי.
דליה: נכון.
שחר [לוקחת נשימה]: אז...
רועי: כן, קשה מאוד לסנן, וגם רגע שומעים, הדוברים, הם אדירות, זאת אומרת, הם הרי אנשים שלא עשו את זה קודם, הם לא בחרו, הם בכלל לא מעוניינים להיות בפרונט או באור הזרקורים.
דליה: הדוברים, אתה מבין, החטופים שחזרו?
רועי: הדוברים, המשפחות, עמרי אלמוג, המשפחה של דורון אלמוג.
דליה: נכון.
רועי: הבחור מהגליל, הוא גם באמת, משכמו ומעלה. או הבחור היום, שהראיתי, אבידע בכר, שהוא מנהל גידולי השדה בבארי, ששם היום התחילו...
דליה: נכון, לחרוש את השדות.
רועי: לחרוש את השדות.
שחר: הנה, זה מה שמעתי, הם זרעו חיטה.
רועי: הוא, ואיך הוא, איזה גדלות נפש. הבן שלו ואשתו נרצחו, ויש לו עוד שלושה ילדים, הוא מדבר על השמחה, אבל הוא אדיר, אני לא מבין מאיפה זה, אני נאחז בו. אז בכלל, יש פה טיפוסים, זאת קלישאת הקלישאות, שהם מלח הארץ, אנחנו פוגשים פה בהיקפים עצומים.
דליה: זה נכון. אבל זה מדהים מה משמח אותי, ששחר אומרת בשמחה, וגם אתה, היום התחילו לחרוש בבארי ולזרוע חיטה. מתי היינו אומרים את זה? חבר'ס, מתי היינו אומרים את זה?! וזה מביא אותי לדבר אחר בכלל, שרציתי להגיד בסוף, ואני אגיד עכשיו. אני ראיתי את תושבי אופקים שמחים לקראת השיירה של ה… עם החטופים. שעברה דרך אופקים. ואופקים סבלו כמו שדרות, כמו נתיבות, כולם סבלו. והם עומדים ומניפים דגלים ומוחאים כפיים וצועקים קריאות עידוד לחטופים. ואני פתאום מתמלאת כעס, זה גם מעיד עליי אולי, ומרירות כלפי אלה, שלא הבינו שישראל השנייה היא כבר לא ישראל השנייה. ושזה הרגע הכי מתאים אולי להיפרד מהקונספט הזה, של ההסתה בעניינים האלה של ישראל ראשונה וישראל שנייה. קרה משהו בצורה הכי אכזרית אולי, אבל שהציבור היה מוכן לזה לפני כן. רק אנשים, בעיקר אחד שאני לא רוצה להגיד מי, הוא לא מי שאתם חושבים, מישהו אחר.
שחר: לא אבישי.
דליה: מנצל את זה לרעה כל הזמן, ומסית, ומנצל את העניין של הפער העדתי וכן הלאה. ואני חושבת ש… תראי, זה שטחי מה שאני אומרת, ואולי גם נמהר מדי, אבל אני חושבת שקרה משהו נורא נורא, באמת תנ"כי. אירוע משנה נורמות, משנה אורחות חיים, משנה קונספטים, משנה מחשבה. ואני חושבת, אני ראיתי תושבי אופקים, וממש… ואני בכיתי שראיתי אותם צוהלים לקראת החטופים, וחשבתי לעצמי, חברים, בואו נתחיל מחדש, מספיק עם הדבר הזה, תזנחו את הדברים הקודמים שלכם.
שחר: זה לא יקרה.
רועי: לא יקרה.
דליה: זה לא יקרה? למה?
שחר: זה כבר לא קורה. את פשוט כנראה לא צופה. את צופה בערוץ 14?
דליה: לא.
שחר: אז תעשי לך יום.
דליה: בסדר.
שחר: תעשי לך שעה ביום, זה באמת לא… תעשי לך חצי שעה ביום, תעשי לך כמה דקות ביום, ותראי שהמהירות שבה האנשים עצמם, הציבור נכנה אותו, הוא עדיין לגמרי בדבר, בצדק. מנהיגים, או מה שהם, לא מנהיגים, פוליטיקאים נכנה אותם, כי מנהיגים הם לא. פוליטיקאים, אנשי תקשורת. וכל ה… זה השופרות בכל הכוח, כולם חזרו לעשות בול את מה שהם עשו קודם. מי שהיה על בית המשפט, הוא על בית המשפט. ומי שהיה נגד… צריך לעשות את השופר הזה עכשיו, שסליחה על המילים, מחרבנים על הראש של ראש אמ"ן, אז הם על זה. וכל אחד יש לו פה את התפקיד שלו, והם פשוט, באמת אולי היה יומיים של איזה בלבול.
דליה: רק יומיים, לא יותר?
שחר: אני אומרת, שלושה, קחי שלושה על בלבול, שהם לא ידעו בדיוק איך לסדר. זה סודר. הכל אותו דבר, ההסתה נמשכת, העיוות של המציאות נמשך, הכול נמשך.
דליה: אבל אני אגיד לך מה אני חושבת.
שחר: עכשיו, כאילו, סליחה, כאילו, אבל זה קשה לי להגיד, כאילו אני בונה על הציבור, כאילו, לא יכול להיות שכולם יפלו בזה עוד פעם.
דליה: נכון.
שחר: אבל זה יכול להיות.
רועי: בטח שיכול להיות.
שחר: מושקע בזה המון כסף.
דליה: גם יכול להיות שלא.
שחר: המון כסף.
דליה: אבל גם יכול להיות שלא.
שחר: אולי. הלוואי.
רועי: את קוראת פה איך הם מנסים שוב לייצר נרטיבים, ואני רק יכול… זה… למנוע מדינה…
דליה: כן, כן, זה נורא שהוא אמר...
שחר: וגם יש זמן. כי המלחמה היא הזמן שזה מתאפשר בו באופן מטורלל. כי כל הזמן שיש את המלחמה, אז יש המון, יש צד שאומר, 'חברים, זה מלחמה'. ויש אנשים, באמת, כולם נלחמים. כולם אנשים שלהם נמצאים.
דליה: נכון.
שחר: אתה לא עוסק בדברים האלה. אתה עוסק רק בלדאוג, רק בלהיות עצוב, רק ב...
דליה: נכון.
רועי: הוא לאור היום מעביר כספים קואליציונים בפרצוף שלנו.
שחר: כן, וזה נמשך במקביל. אבל הוא גם שולט באורך המלחמה.
רועי: כן, שטובה לו ב...
דליה: אני מודה שאני… זה קצת קונספירציה בשבילי, הדבר הזה. כי יש אנשים שיושבים איתו בקבינט.
רועי: נו, אז מה?
דליה: אני לא מאמינה שבן אדם אחד יכול להחליט על אורך… אני לא יודעת. יכול להיות ש… אני לא יודעת.
אני… ככה אני חושבת שזה לא רק...
שחר: יש הרבה אנשים, זה לא אחד. יש הרבה אנשים שהאינטרס שלהם כרגע הוא שזה יסתיים. כי ברגע שזה מסתיים, על פניו הכל מתפרק, נגמר.
דליה: נכון.
שחר: העבודה שלך איננה העבודה שלך.
דליה: נכון.
שחר: ואתה מתחיל ממקום אחר. זה לא כזה מורכב.
דליה: אני מסכימה איתך.
שחר: כן?
דליה: אפרופו הבכי, המון תגובות של אנשים שלא כותבים לי, 'תשמעו, החיטה צומחת שוב' היה נורא יפה, או ככה וככה. חלק אומרים, הרוב אומרים, 'בכינו כל השיר. בכינו במשך כל השיר,' על הפרק האחרון שלנו עם עילי בוטנר.
רועי: למרות שאתגרתי אותך עם הסולם, זה היה לא לעניין.
שחר [צוחקת]: זהו, רציתי להגיד, מזל שלא שרתי, כל השאר היו בוכים. חסכתי.
רועי [צוחק]: לא, זה היה יותר… תפסנו סולם, שהוא לא לבנות.
דליה: האמת היא, נכון, הסולם היה צריך להיות יותר נמוך, נכון. אבל, כן.
[שחר צוחקת]
רועי: בגרסת רמיקס נעשה...
דליה: לא ידעתי שזה יופיע בסרטון, למרות שזה מחווה נורא נחמדה, הסרטון הזה, אבל לא, לא חשבתי שזה יופיע בסרטון, וגם שרתי קצת די בשקט, ככה, אני לא יודעת. אבל כן, זה לא היה הסולם הנכון, אבל אין דבר. הפואנטה היא אחרת.
רועי: כן.
דליה: אתם לא יודעים כמה אנשים דיברו איתי על השיר הזה, ובעיקר על זה שהם בכו. שהם פשוט, איכשהו, כולם בוכים. יש פה… שמעתם על זה משהו? על ה...
שחר: לא, זה רק שמעתי היום בבוקר, את זה שהתחילו לזרוע שוב. זרעו חיטה, ואז אמרתי לעצמי...
רועי: כן, כתבו, זה הייתה גם… כן.
דליה: לא, זה ממש...
שחר: שמעתי את זה ברדיו. ואמר, אמר האיש, איך, 'חבר'ה, השמש זורחת,' כאילו, בן אדם, אלוהים, הכול גרוע בחיים שלו כרגע.
רועי: כן.
שחר: הוא אמר, 'תסתכלו החוצה, השמש, היא תזרח שוב. הכלניות, אני מבטיח לכם…'
רועי: מבטיח, כן, ראיתי אותו.
שחר: כן?
רועי: זה אותו אחד שראיתי.
דליה: חבר בארי.
רועי: כן, אבידע בכר.
שחר: כן.
שחר: הכלניות, אני מבטיח לכם, יפרחו בתאריך שלהן.
רועי: כן, בפברואר יהיו כלניות, ויהיו גם תפוזים וקלמנטינות שיקטפו. וזה היה חתיכת דבר. זה היה… בעיקר גם, פשוט אי אפשר, אנחנו פשוט… חונק הכל.
שחר: אני נתתי דמעה על זה הבוקר.
דליה: באמת?
שחר: עליו, כן, על המילים האלה, כן.
דליה: אבל אמרתי שקיבלתי את התגובה על הפרק האחרון, שמה…?
שחר: אני מקבלת תגובות על אנשים ש… זה לא מהפרק האחרון, על זה שהם מחדשים קשרים עם אנשים...
דליה: אה, לפני האחרון שאמרת שזה הזמן…
שחר: שבחסות המלחמה, אפשר להתפייס, כן.
דליה: נכון.
רועי: כן, זו הייתה עצה.
דליה: נכון, זה היתה עצה.
רועי: שחר, ואני אימצתי אותה, אני אמרתי לכם, אני הלכתי להקשיב לזה שוב. אמרתי, אני רוצה לשמוע מה היא אומרת, ועשיתי את המהלך הזה וחידשתי שני קשרים, שהתפרקו. סתם.
שחר: זה ממש נחמד.
דליה: אבל איך תירצת? מה אמרת?
רועי: מה נשמע? בוא ניפגש?
דליה: מה זה בוא ניפגש? מה פתאום אתה אומר לי בוא ניפגש?
רועי: לא, אנחנו כאילו...
דליה: לא, דיברת איתי חצי שנה…
רועי: לא, על מי מנוחות כזה, מבינים שיש איזה נתק שהוא מקושקש ומיותר. שני הצדדים מעוניינים להיות בחיים אחד של השני. בוא נתקדם.
שחר: מה, אתה היית שואלת למה? את לא היית שואלת למה.
דליה: לא…
שחר: את היית שמחה.
רועי: לא התפנקסנו על זה.
דליה: לא, אבל… אני לא בטוחה. לא, יש לי משקעים, הוא לא מדבר איתי חצי שנה. גם לי יש משקעים, לא רק לו.
רועי: יכול להיות.
שחר: רגע, קודם כל זה לא שיחת טלפון, הוא מסמס. זה הבדל גדול.
דליה: בסדר, כן.
שחר: כי יש את הפנאי לאדם האחר לקבל את זה ולהגיד, אוקיי, רק שנייה, לא הבנתי.
דליה: נכון.
שחר: ולמה, ולנתח כל מילה ולחשוב, להתייעץ עם אדם אחר, איך אני אגיב, אפשר לעשות דברים, זה לא… לא מה נשמע.
רועי: במקרה שלנו גם נפגשנו, ובאופן… גם מקסים וגם יש בזה מוזרות, לא העברנו מילים על למה היה נתק.
שחר: ברור.
רועי: בכלל לא. עכשיו, אחר כך הייתי צריך לברר עם המשוחח, מה זה? זאת אומרת, אני לא מצאתי את הרגע הנכון...
שחר: פסיכולוג.
רועי: פסיכולוג. לא מצאתי את הרגע הנכון להגיד, מה קרה לנו חצי שנה? אני חטאתי לך, אתה חטאת לי, ככה הרגשתי…. לא נכנסנו לזה.
דליה: למה? למה?
רועי: והוא טוען, המשוחח, הוא אומר, תראה, שניכם שני אנשים בוגרים, שהם מבינים שהיה צורך לקחת מרחק אחד מהשני, whatever why, ובוא נתקדם. זאת אומרת, ההתחשבנות היא לא רלוונטית. והיא באמת לא… לא הרגיש שחסר משהו, אבל רגע, אבל מה קרה שנתקענו שם וקרה? לא היה צורך בזה. והתחדש פשוט, מאותה נקודה שזה הפסיק. ואולי זה יעלה, אבל לא היה צורך.
דליה: לא, אולי זה יישאר כך. אבל, שחר, זאת עצת זהב, אבל אני מבינה גם שיש אנשים שהתפייסו עם ההורים שלהם.
שחר: כן, כן, יש לי כל מיני כאלה שאמרו לי, וואו, תודה רבה וזה.
דליה: שמה? שמה? שהתפייסו עם ההורים?
שחר: כן.
דליה: מה את אומרת?
שחר: כן, מישהי שהתפייסה עם ההורים. שהרבה זמן היא לא מדברת [איתם]...
רועי: כן, המשפט מפתח ששחר...
שחר: אמרתי לה, את יצאת מדעתך. את פשוט יצאת מדעתך.
רועי: [מצטט את מה ששחר אמרה] היא אמרה, המצב כל כך גרוע, שלא יכול להיות שלא נדבר עם אנשים שאנחנו אוהבים.
דליה: נכון.
רועי: יש בזה כל מה שצריך.
שחר: כן, גרוע מדי כדי שלא נדבר עם...
דליה: נכון.
שחר: הכול כל כך גרוע.
[צוחקים]
דליה דרך אגב הייתי לפני… ביום שישי הייתי עם שתי חברות בשפיים. ולראשונה דיברתי עם מפונים, אבל גם קורבנות של הדבר האיום הזה שקרה.
שחר: מה, פשוט באתם אבל?
דליה: לא, באנו כי… קבענו עם מישהו שבשפיים, כן?
שחר: אה, אוקיי.
דליה: וישבנו עם… לפחות עם שתיים או עם שלוש… לא, בחור ושתי נשים שעברו את מה שהם עברו. אבל עברו את זה בשלום, אבל עם כל השהייה...
רועי: בכפר עזה.
דליה: בכפר עזה. היו ב… 20 שעות בממ"ד. אישה בת 86, אני חושבת, סיפרה לי בתיה כהן, שהייתה 30 שעות לבדה, בממ"ד, בלי טלפון.
שחר: וואו.
דליה: למזלה, הבית שלה נפגע, וכתוצאה מהפגיעה, הדלת נפלה על דלת הממ"ד.
שחר: באופן שאי אפשר היה לפתוח אותה.
דליה: באופן שאי אפשר היה לפתוח. אבל היא לבדה, 30 שעות, היא לא יודעת מה קורה בחוץ, אין לה שום קשר, אין לה טלפון, אין לה כלום, שלא לדבר… על דברים אחרים.
שחר: כאילו מים?
דליה: כלום אין בממד, 30 שעות, אישה לבדה. וכשמחלצים אותה, ומשפיעים עליה שזה באמת החיילים, ולא, אתם יודעים עם כל הדבר הזה, היא מבינה, לא באותו רגע, אבל היא מבינה ששני חתנים שלה,
רועי: שני חתנים שלה.
דליה: שני בעלים של שתי בנותיה נרצחו.
רועי: כן.
דליה: בכפר עזה.
רועי: כן, כן. שמעתי את זה ממנה.
דליה: ואני עומדת, באתי, ואני אומרת, אני מכירה את הסיפור, ואף על פי כן, כשאתה מדבר עם האיש עצמו, אתה חושב, מה עושים עם הפלצות הזאת? איך ממשיכים את החיים עם…? איך מרפאים? איך משככים? אני לא יודעת… מה עושים עם הפלצות הזאת?
והביקור הזה בשפיים, היה בשבילי איזשהו לקח, שמה שאנחנו רואים זה לא מה שבאמת, כלומר, הבאמת הוא יותר נורא אפילו מהדיווחים.
שחר: אה, מהבחינה הזאת.
דליה: כן, מהבחינה הזאת.
שחר: כן, זאת המסקנה שלך?
דליה: יש בזה… אני חושבת.
שחר: חשבתי שזה הולך למסקנה על המבנה האנושי, שהוא דבר מדהים, ולא מה שהיית מצפה, ושיש את הכלים באיזשהו אופן.
דליה: אבל אני לא יודעת, תראי, היה שם זוג עם ילדים, שלושה ילדים שהיו בממ"ד, עם כלב, פרא שאי אפשר לתאר, אגרסיבי שאי אפשר לתאר, שלא הוציא הגה 22 שעות,
שחר: הכלב? באמת?
דליה: הכלב. וגם כשחילצו אותם, הם יצאו החוצה, הוא שתק. אז זה הכל, את יודעת, זה… וחוץ מזה, אני פשוט שואלת את עצמי כל הזמן, ואין לזה תשובה, מה המחיר? מה המחיר? מה המחירים של המבוגרים, של הילדים שעברו את זה?
שחר: של כולם, מה זאת אומרת?
דליה: כן, נכון, נכון, של כולם, אבל אני אומרת של מי שחווה את זה, אני, כלומר, יוצאות עכשיו עדויות על הילדים שהיו בשבי. קטסטרופה. קטסטרופה.
שחר: ברור. נו, מה?
דליה: לא, אז מה שאני חושבת, סתם, זה אתגר נורא גדול, כמובן, לפסיכולוגים בכלל, לתחום הנפש. השאלה אם אפשר, אני לא יודעת, בטח אפשר, אבל השאלה באמת מעניין אותי, עניינית, מה המחיר? מה? מהיום, אני לא יודעת, מה, הוא לא יוכל להישאר לבד בבית מהיום? מה?
שחר: כמובן, שזה לא כולם אותו דבר.
רועי: לא כולם אותו דבר.
דליה: נכון.
שחר: כבר כשיוצאים את רואה שזה לא כולם אותו דבר.
דליה: נכון.
שחר: שיש כל מיני מבנים של אנשים. רגשיים. ויש גם מה שהיה קודם, ויש מה שיהיה אחרי, ויש מה שיש עכשיו.
דליה: נכון. כן. אבל זה, כשאתה שומע את זה...
שחר: אבל זה נכון שלפחות, אני קצת מתנחמת בזה, שנערכו, בניגוד לכל מה שקרה עד עכשיו, לזה נערכו. כאילו, יש תחושה...
דליה: לקבלה שלהם.
שחר: כן. שלזה נערכו. כשאני ראיתי את השרוול הזה, מתאסף כזה צ'יק צ'ק מחוץ למסוק בפעם הראשונה, שהתקשורת מופתעת מזה.
רועי: כן.
שחר: צפיתי בזה. וכאילו, הם אמורים להגיע, וכולם כמובן מציצנות אין קץ. ואז פתאום יש שרוול שמתהווה, טק טק טק טק. כאילו, ואתה אומר, וואו. שנייה אחת שבה היינו מדינה אחרת, נורמלית, שבה עושים את מה שצריך. מתארגנים, חושבים צעדים קדימה על מה שיודעים, מתכננים את זה, מבצעים את זה בזמן, לא מודיעים על זה, עושים… ממש מה שהיה אמור להיות קודם, ולא היה. כאילו, לפחות לרגע יש את זה, גם באיך מקבלים אותם, גם באנשי המקצוע, גם באיך שמשאירים אותם שם, את הכמה זמן שצריך. הכינו את המקומות, הכינו מקום למשפחה, הכינו דברים לילדים, הכינו… דברים קטנים, זה הרי בוא, שלחו קצינה כלשהי או חיילת כלשהי למקסטוק, והביאו לילדים מה ש… זה לא משנה.
דליה: נכון.
שחר: כאילו, חשבו. מישהו חשב מראש על מה צריך, ועשה שזה יהיה. זה טיפה מנחם, מקומית.
דליה: זה מדהים. אני רוצה לתקן כמה דברים שלא דייקתי בהן בפעם הקודמת בקשר להתנדבויות, וזה נורא חשוב לי, לא ישנתי לילה שלא ידברו על זה.
רועי: ברור לי.
דליה: אז קודם כל, יש את 'פותחות מטבח', שמיקי סימון היא אחראית על הדבר, על המיזם הזה. נשים תל אביביות מבשלות עם נשים של מפונים, אתם זוכרים?
שחר ורועי: כן.
דליה: אוקיי. אז אני אמרתי, כי את יודעת, אני מבשרת המרירות עלי אדמות לפעמים, אני לא יודעת, מה יש לי? למה? אי אפשר להגיד שלא הצלחתי בחיים, מה אני מרירה? באמת, אני...
שחר: אולי השתמשת במרירות להצלחה.
דליה: אולי השתמשתי במרירות להצלחה…
רועי: זה מנוע.
דליה [צוחקת]: מנוע, יופי. ממש מעודדים אותי, אוקיי. נראה אתכם בעוד כך וכך שנים. כן, בעוד 40 שנה.
בקיצור, אז מיקי סימון אמרה לי ככה, 'דליה, את אמרת שרמי לוי סירב לתת לנו מוצרים, כדי לבשל עם האנשים המפונות בסטודיו לבישול.
שחר: אה, שהוא לא נתן, נכון?
דליה: שלא נתן. זה לא מדויק, היא אמרה לי. היחידי שאמר לא זה יוחננוף, שזה בעיניי מאוד מכוער.
שחר: ממש.
דליה: כי כמה מוצרים כבר ביקשו? אבל גם לא פחות מכוער שהשאר, כולל רמי לוי, פשוט לא ענו. התעלמו מהבקשה הזאת.
רועי: כן.
דליה: שגם זה, אוקיי, אני לא שופטת ואני לא...
שחר: למה לא?
דליה: בסדר, אני רק רוצה להגיד עוד פעם שמיקי סימון, שהטלפון שלה, הם מחפשים מטבחים כשרים בתל אביב, מטבחים של משפחות ששומרות על כשרות בתל אביב, כדי שהנשים המפונות שבמלונות בתל אביב, מקרית שמונה ומשדרות,
שחר: יוכלו להכין לעצמם את האוכל מהבית של עצמם,
דליה: בדיוק. אז הטלפון של מיקי סימון, אם אתן רוצות להתנדב, 054-3131972. זהו. חוץ מזה, כתוב לי פה, עוד משהו היה לי, למרות שאמרתי שהפעם אני אהיה מסודרת, אבל לא.
רועי: חובות.
דליה: כן, עוד תיקון אחד, תכף אני אגיע אליו. אבל בינתיים אני רוצה להגיד לכם שבין ה… אני חובבת, כמו שאתם אומרים, אני חובבת מאוד מאוד תגובות, ואני אוספת אותן. אתם יותר אצילים ממני, אז אתם לא… התגובות לא ממש… מחמאות, לא עושות לכם כלום.
רועי: לידנו, לידנו.
דליה: בדיוק, לידכם. אני שותה את זה בצמא, וזוכרת היטב מי מחמיא...
שחר: אני עונה לאנשים שכותבים לי.
רועי: לא, מאוד יפה, כשזה באישי, אני לא קורא טוקבקים. אני לא קורא תגובות.
דליה: זה לא עניין של טוקבקים, זה בפייסבוק כותבים לי, מסמסים לי באופן פרטי…
שחר: רק שנייה, בואו נעצור הכל.
רועי ודליה: כן?
שחר: דליה - היא הצטרפה לאיזה קבוצה, סבתות מבשלות או משהו.
רועי: מה את אומרת?
דליה: לא, זו הקבוצה הזאת של דפנה ברוורמן. בפייסבוק.
שחר: היא הצטרפה, איך אני יודעת שהיא הצטרפה?
רועי: נכון, איך את יודעת?
שחר: משום ששרה מירון…
דליה: נכון, התכתבתי איתה.
רועי: אמו של אורן מירון.
דליה: נכון.
רועי: בן זוגה של שחר.
שחר: היא בקבוצה, מבחינתה זו הקבוצה שלה.
דליה: נכון. מבשלים טעים בלי מאמצים.
שחר: הו. מנהלת הקבוצה, במה היא מתגאה, אם לא בהצטרפות של דליה?
דליה: נכון. התכתבתי איתה. נכון.
שחר: היא כותבת לכולם. היא שמה את הלינק של הפרק והיא כותבת, הצטרפה אלינו, בכבוד, וזה. דליה גוטמן.
דליה: נכון.
שחר: לא מחזיקה את עצמה שרה מירון. מיד היא כותבת.
דליה: נכון. היא עונה לי, גם היא עונה לי, הכלה שלי משתתפת ב… כן, בדיוק.הכלה שלי, הכלה שלי.
שחר: ככה זה כתוב.
דליה: זה נורא יפה.
רועי: בקאסט, היא בקאסט של הפודקאסט.
דליה: לגמרי, לגמרי, לגמרי.
[שחר צוחקת]
דליה: ובקיצור…
שחר: ודליה עונה לה.
דליה: נכון. בקיצור…
שחר: מה זה נכון? מה זה קשר…? הוא לא יכול להתנהל.
דליה: חופף, חופף.
שחר: הקשר לא יכול להתקיים.
דליה: הוא דעך.
שחר: הוא לא יכול, הוא עוקף אותי.
דליה: הוא היה קונקרטי, עניתי לה כמה פעמים, והיא לי כמה פעמים, זה נורא הצחיק אותי, זה היה נורא נחמד, וזהו.
רועי: צוק העיתים.
דליה: חזרו עוד דברים לפורמטים שלהם.
אז באמת, הקבוצה הזאת של הפייסבוק, במבשלים טעים בלי מאמצים, יש להם גם, כמו שאמרתי לכם, קבוצה מבשלים, מבשלות לכולם, שדפנה ברוורמן מנהלת את כל המיזם הזה, שנשים במודיעין ובהרצליה, בכל מיני מקומות מבשלות, וכשמגיעה בקשה לדפנה ברברמן, היא משנעת את האוכל של הנשים…
אוקיי, אז רק אני רוצה להגיד ככה, שזה נורא נורא חשוב להגיד. קודם כל, שהם גם בישלו בכיכר החטופים, במוזיאון, הם השתלטו על העמדה של השוער של בית אריאלה, ובישלו שם, שזה… מה יותר יפה מזה? קיבלו בקשה ממאה חיילים, שיוצאים להתרעננות בבסיסים בעוטף עזה, ושלחו להם אוכל.
רועי ושחר: יפה.
דליה: יפה. והם אפילו קיבלו פנייה ממשפחות החטופים, ובישלו להם. ועוזרים למטבח ויצו ברמת גן, ששולחים אוכל לעוטף. עכשיו אני אומרת את הטלפון של דפנה ברוורמן , אם מישהו רוצה, מישהי רוצה לבשל בביתה, ולתת אוכל...
שחר: אולי גם לשנע, יכול להיות שהיא צריכה גם אנשים ש…
דליה: אולי גם לשנע, אז הטלפון של דפנה: 050-6670113. זהו, תיקנתי את כל מה שהייתי צריכה לתקן.
רועי: נאה.
דליה: ועכשיו אני רוצה להגיד לכם, שגלית אקרמן ברש, כי אתם יודעים שאני חובבת תגובות, כתבה לי, עכשיו מקשיבה לפרק השובה לב, עם עילי ושחר ורועי, ואני נמסה. תודה עליכם, תודה על השיר בסוף, מקווה שאלמה, אימא של אורי רביץ, תתאושש, וכל החטופים יחזרו אלינו. זה היה לפני שאלמה חזרה, ואתה שמעת היום את אורי רביץ ברדיו.
רועי: כן, מדבר בגלי צה"ל, ולפי מיטב הבנתי, הוא אמר שמצבה משתפר, אי אפשר להגיד שהיא יצאה מכלל סכנה, אבל משתפר, הוא לכיוון חיובי, שאנחנו ממש מחזיקים אצבעות, זה סיפור נוראי קשה, ושובר את הלב, וגם צריך לבאות להבין, בכלל, אנחנו לא נכנס לזה, אבל הארגון הזה, הצלב האדום, שבושה וחרפה, בושה וחרפה, מוציא מהדעת.
שחר: רוצים נושא שנוי במחלוקת רגע?
דליה: כן, רק אני רוצה להגיד שאנחנו מזכירים את אורי רביץ, כי הוא זה ששינה את השורות בחיטה…
רועי ושחר: בחיטה צומחת שוב.
דליה [מדקלמת]: "זה לא אותו הנגב, זה לא זה… ואתם הרי חייבים לשוב.."
רועי: כן.
דליה: אוקי. שחר.
שחר: שנוי במחלוקת. בסדר?
דליה: אני אוהבת את זה.
שחר: יש לי קושי, עם התיעדוף המובן מאליו, של נשים...
רועי: של אימהות.
שחר: כן.
שחר: אימהות על פני גברים.
רועי: אצלי הוא לא שנוי במחלוקת.
דליה: תני לי דוגמה. תני לי דוגמה.
שחר: מחזירים קודם נשים, אמהות וילדים.
רועי: גם האבא.
שחר: ילדים ברור מאליו. למה האבא זה פחות מהאימא?
רועי: מסכים.
שחר: אני לא מבינה את זה.
רועי: גם אני לא.
שחר: זה מרגיז אותי.
רועי: גם אותי.
שחר: עכשיו, זה כאילו… כאילו איזו מוסכמה בינלאומית.
רועי: מוסכמה.
שחר: כאילו זה הדבר שאתה יכול להגיע אליו.
רועי: ילד צריך אמא. ילד צריך גם אבא. זה אותו דבר. אותו דבר.
שחר: כן. אבל אני… אני בפמיניזם, אני מהצד השני של יכולות להילחם בטנק. רוצות את זה? רוצות גם את זה.
רועי: אני מסכים. בכל מקרה, זה חייב להיות מפתח שהוא יותר רחב מאשר...
שחר: הג'נדר? כן. נכון.
רועי: חייב להיות. זה לטעמי.
דליה: כן, אבל אני רוצה אתגור קטן.
שחר: בבקשה.
דליה: מובן מאליו ודי בנאלי. אתם יודעים שאם היו מחזירים גברים, אז חלק מהילדים לא היו חוזרים. אני חושבת ש...
שחר: למה?
דליה: כי היו…
שחר: יש שם אבות וילדים. חזרו הילדים בלי האבא.
דליה: המכסה, לא. אני אומרת, אם הילדים האלה, אם הילדים האלה, היו שולחים אותם עם אמא ואבא או עם אבא, יכול להיות שהאבא הזה הוא על חשבון ילד שלא יחזור.
שחר: לא, החשבון נחשב אחרת. הילדים אמרנו קודם, מספר הילדים זהה.
דליה: אבל הילדים לא יכולים לחזור רק עם אמא.
שחר: הם חזרו רק עם אמא ואבא נשאר. יש את זה פה.
דליה: נכון. מה שאני אומרת, שהאבא הזה שלא חזר, אני בעדו לגמרי כמובן, שלא יהיה אי הבנה, זה על חשבון ילד אחר אולי, שלא יבוא באותה קבוצה. באותה קבוצה.
שחר: לא, יש… אולי באותה קבוצה. אז הוא יחזור מחר, מחריד ככל שיהיה. אני אומרת רק, בעיניי, זה לא יכול… זה ממש… אני לא מצליחה… באוזן שלי זה לא הגיוני שזה מובן.
רועי: זאת אומרת, כעסה שאומר לא מפרידים ילדים מאמא או אבא, אומר בעצם מפרידים ילדים מאבות.
שחר: אומר, אמא יותר חשובה לילד מאבא.
רועי: נכון, מסכים.
שחר: אני, כל העולם הזה, הוא גבולי מאוד בעיניי. הוא לא סבבה.
דליה: אני כל הזמן חושבת שזה יהיה על חשבון ילדים או חלילה קשישים חולים. אם הגברים יבואו… אני, כמובן, בעד זה, אבל יש מכסות, והמכסות...
שחר: אני לא רואה מה… מה מכין גבר באופן טוב יותר לאירוע הזה? אני מצטערת.
דליה: לא, אני מתכוונת על חשבון מישהו אחר.
שחר: אבל כל האירוע הזה הוא מחריד משום שזה משהו על חשבון משהו, משום שזה סחר בבני אדם. הכל נורא...
רועי: מחריד, כל הדיון הזה הוא מחריד.
שחר: והיום אין פה באמת משהו שהוא...מהלך מוצלח. אין מה… הכל נורא ואיום.
דליה: נכון.
שחר: רק אומרת, לא יודעת משהו… אני באמת אומרת, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות פמיניסטית, להילחם על שוויון, בהקשר הזה, לא על זהות, אבל על שוויון, ואז מגיע רגע כזה, ויש תיעדוף, ברור מאליו, לפי ג'נדר.
רועי: נכון.
שחר: לא יודעת, לא טוב, לא טוב.
דליה: נכון.
רועי: לא איתגרת פה ממש אותנו. אנחנו די מסכימים.
דליה: לא, אבל מעניין למה זה לא עלה עד עכשיו ככה בתקשורת.
שחר: כי אסור להגיד דברים כאלה. זה מסוג הדברים שאסור להגיד אותם.
דליה: כן.
שחר: בטח לא, אגב, במדינת ישראל שהולכת ונהיה דתית יותר ויותר ויותר באופן משיחי ומטורלל, דעתי בלבד.
דליה: אבל זה לא קשור לעניין הזה.
שחר: זה קשור. ברור שזה קשור. זה אותו מקום שממנו אין אבא ואבא. מה זאת אומרת?
דליה: כן, אבל את אומרת שזה מוסכמה...
שחר: בודאי, כי אמא זה דבר טבעי.
דליה: לא, את אומרת שזאת מוסכמה, שחר, זאת מוסכמה כמעט בינלאומית שילדים ואימהות מחזירים קודם. כמו שמישהו אמר בטלוויזיה שלשום, אין בעולם אירוע כזה שלקחו שבויים ילדים ונשים. אין אירוע כזה. לא היה. אין דוגמה של אירוע כזה. יכול להיות שבגלל זה...
שחר: לא, כל הבוקו חראם האלה וזה עשו דברים איומים לנשים שאין לתאר.
רועי: טוב, זה רק דוגמה אחת. זה דוגמה אחת.
דליה: אני לא יודעת.
שחר: לא, יש פשעים כאילו ענקיים נגד נשים בעולם הזה. אני פשוט… אני חושבת שזה… זה סתם, אנחנו נכנס לדברים איומים, אבל אני חושבת שזה קשור תמיד לנשים לאונס, כאילו. ישר יש… אז אם זאת תהיה אישה, אז יש גם את הנשק הזה עליה. הוא מחריד אכן, אבל בתוך כל החרדה הכללית והקטסטרופה, אל"ף לא יודעים אם זה נמנע, בי"ת לא יודעים מה גברים עוברים, בואו. וכשאתה פסיכופת, אז אין גבולות באופן כללי, ולכן הכול מחריד.
דליה: אני חושבת על זה, זה ברור.
שחר: הכול מחריד.
דליה: מסכימה שהכול מחריד.
רועי: ממש.
דליה: אני גם חושבת על זה, דרך אגב, תארו לכם שקרעי היה מממש את הרפורמה שלו לפני המלחמה. מה היינו יודעים ומה לא היינו יודעים היום על מה שקורה? תארו לכם שהרפורמה המוטרפת הזאת של פיקוח ממשלתי על כל אמצעי התקשורת, פחות או יותר, תארו לכם שזה היה מתממש. זה לא התממש גם בגלל הרפורמה שלא התממשה, זה נפל עוד לפני המלחמה. אבל אני כל הזמן חושבת, אם הייתה הרפורמה שלו מתגשמת, לא היינו יודעים עכשיו כלום. היינו יודעים פיסות של אינפורמציה, לא היינו...
רועי: מזכיר לך שגם יכולנו להיות כמובן עם דוברת צה"ל. אחת שכבר הייתה, גם זאת הייתה אופציה.
שחר: מה, רצו להחזיר את מירי רגב?
רועי: לא, רק אני אומר שהם היינו נופלים במשמרת שלה בעניין הזה, אז גם אבוי לנו.
דליה: אה, כשרת התקשורת.
רועי: אם לא היה לנו את הגרי.
Comments