בעקבות עצתו של החבר אלעזר, דליה לא אומרת יותר מחמאות שמקבלת ממאזיני הפודקסט הרבים שעוצרים אותה ברחוב. נורית מקדישה את הפודקסט לדודתהּ רוֹחיק הסובלת מדימנציה. הזיכרון הולך ומצטמצם ועל כן, כל קוד חשוב נרשם תחת שם הקוד ״מתי כספי״. הסדרה החדשה שמביים ניר ברגמן ״שישה אפסים״ בכאן 11 מעולה ומוכיחה שוב שמגיע פרס ישראל לשלמה בראבא וליאורה ריבלין.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/06/2023.
[פרסומות]
[פתיח]
נורית גפן ודליה גוטמן, באות בזמן. מבית אול אין, הבית של הפודקאסטים.
דליה: טוב, אז… לא יודעת. אני יכולה להגיד, נורית'קה, מה שלומך, אבל הכל כזה… אין, לא יודעת. אצלי הדברים לא פשוטים, אני מודה. לא פשוטים. לא פשוטים.
נורית: [צוחקת] מאיזו בחינה?
דליה: לא, מהמון בחינות, אבל גם טובים וגם לא טובים. אני לא יודעת. אני, אני…
נורית: מה קרה? דליה, מה קרה?
דליה: לא, אני כל בוקר קמה וחושבת, טוב לי, לא טוב לי. תראי, האמת היא, במובן האישי, לגמרי טוב לי עכשיו.
אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל גם… אבל יש עננה מעל הראש כל הזמן.
נורית: נכון.
דליה: איומה ונוראה.
נורית: שהשבוע, היום היא כבר יורדת עוד יותר.
דליה: איומה ונוראה, לא יכולה לסבול את זה. למה מגיע לנו? אני לא יכולה לסבול את זה. אני סובלת מזה נורא, אני אומרת לך.
נורית: אני כל כך מבינה אותך.
דליה: את לא יכולה לתאר.
נורית: אני מחכה למחר.
דליה: כולל זה שהיו 91 אלף, לפי חברה שסופרת...
נורית: מתי, אתמול?
דליה: לא, במוצאי שבת.
נורית: אה, במוצאי שבת, כן.
דליה: בקפלן.
נורית: היה יותר, הם כתבו מאה ומשהו.
דליה: ברוב המהדורות אמרו ש… מהדורה אחת אמרו כמה אלפים.
נורית: לא, היו מאה ואחד נדמה לי.
דליה: כן, היו מאה בקפלן.
נורית: תראי, אני מחאה עושה על הספה בבית.
דליה: כן, ברור.
נורית: ואז אני רואה, כל הזמן באים אלי… החדשות, טלוויזיה. חותכים אליכם.
דליה: נכון.
נורית: ואז גם יש את כל ה...
דליה: נכון.
נורית: כמה באו, גם בתפוסה וגם בזה.
דליה: אגב, קרה דבר נורא נחמד, ניגשה אליי… דרך אגב, כלל חדש.
נורית: מה?
דליה: יש לי חבר נורא נורא טוב, אלעזר זיינבל. והוא אמר, דליה, זה לא טוב שאת אומרת את המחמאות שאומרים לכם. זה לא טוב. אמרתי לו, אלעזר, מה שאתה אומר בגלל שאתה חכם, מה שאתה אומר אני עושה.
אז יותר אני לא מצטטת מחמאות, אני רק אומרת, החמיאו לנו ואני לא מצטטת ולא אומרת שמות. זהו.
אבל בכל זאת, למרות מה שאלעזר אמר, [נורית צוחקת] ישבנו על גדר אבן בקפלן, קפלן פינה דה ווינצ'י, וניגשו החברים שיבואו. כל הזמן ניגשים אנשים ואומרים, אתן נהדרות, אתן נהדרות.
אוקיי. אלעזר, אל תיבהל, אני לא עושה מזה עניין. [נורית צוחקת]
אבל ניגשה בחורה אחת עם אמא שלה, בחורה מתוקה, שאלתי, בת כמה, בת 32. אז אמא שלה אמרה, לא נכון, את בת 31. אז היא אמרה, עוד חודש אני בת 32.
ש… גם מזה אני מכירה טוב. [נורית צוחקת]
והבחורה המתוקה הזאת, שבכוונה לא שאלתי את שמה, כדי לא להגיד יותר, [בקול נוזף:] אלעזר.
אז היא אומרת לי, ככה וככה, אתן נהדרות וזה. ואת דיברת על פחד, היא אומרת לי. ואני גם נורא מבוהלת כל הזמן. אמרתי לה, אל תיבהלי. את יודעת, עשיתי לה… בקיצור, ואז היא רואה לידי עוד מישהו, היא אומרת, אה, זה צחקי.
נורית: צחקי.
דליה: זה היה נורא חמוד.
נורית: נכון.
דליה: כי כאילו היא זיהתה עוד דמות מהפודקאסט. זה היה נורא חמוד.
אבל יותר אני לא אומרת מחמאות ולא זה, זה בגלל אלעזר.
דבר שני, נועה. שנורא חשוב לי מה היא אומרת.
נורית: בתך.
דליה: כן, מאוד חשוב לי מה היא אומרת. היא אמרה לי, אמא, את עשית למישהי שיימינג, אל תעשי את זה יותר.
אז אני יותר לא עושה שיימינג.
נורית: אני לא שואלת למי, כבר שכחתי.
דליה: נכון, אני לא רוצה להזכיר את זה. אז אני מתנצלת ואני גם לא עושה יותר שיימינג.
נורית: וואי, שכחתי למי עשית.
דליה: בדיוק. אז זאת הבטחה שנייה.
נורית: אוקיי.
דליה: ואני סתם רוצה להגיד לך איך התחיל היום שלי היום, בסדר?
נורית: כן, בטח.
דליה: הייתי צריכה להיות בדרום העיר. בשעה מוקדמת. צחקי היה נורא רחב לב ולקח אותי, למרות שזה פקקים וזה נורא, ואנחנו בנאות אפקה. לקח אותי, ואנחנו נוסעים ככה, באוטו, ופקקים, והוא דווקא לא מתעצבן בכלל, אלא… ואנחנו שומעים איזה תחנת רדיו שאנחנו לא מזהים, עם שירים נורא מוזרים.
נורית: כן, מה זאת אומרת מוזרים?
נורית: מוזרים, עצובים יותר מדי, מצחיקים, אני לא יודעת מה. אז אני אומרת לו, תחליף תחנה. הוא אומר, קל לך להגיד, להחליף תחנה, אני לא יודע איך מחליפים. [נורית צוחקת]
אז הוא מסתכל על לוח השעונים, ומתחיל להקיש על הזה ככה, כשאנחנו בתוך הפקק, ואז מופיעה הודעה, באפשרותך לראות סקירה של אפליקציות אחרות באתר האינטרנט של סיאט על ידי סריקת הקוד עם המכשיר שלך.
הוא יוציא עכשיו את המכשיר לטלפון, הוא יסרוק את זה, במקום לנסוע, ושהוא בכלל לא יודע איך עושים את זה, ואחר כך… ואז הוא אומר לי בשקט, תבדקי, אם יש גם אפשרות ללחוץ על משהו, כדי להתאבד מיד. זה מה שהוא שאל, ללחוץ טיפה טיפה.
נורית: [צוחקת] הוא צודק!
דליה: הוא רוצה להתאבד, אתה רוצה שיעזרו לך ומתכתבים איתך על זה, תסרוק, לא יודע… בקיצור.
זה היה נורא נורא נחמד, ואחר כך נסעתי לפגוש חברה מאוד טובה שלי, סמדר צור, בואי נשתה קפה, ובדרך לשתיית קפה, אמרה לי, דרך אגב, יש לך מראה צעיר. אמרתי, סמדר, את יודעת שיש לי בעיה עם זה, היא אמרה, אבל, אבל, דליה, תאמיני לי, אני אומרת לך. אוקיי. התיישבנו לשתות קפה, שתינו קפה, ופתאום, אני פורצת בשיעול, איום ונורא, ממש כאילו אני נחנקת, והיא מספיקה עוד לשאול אותי, אם, את יודעת, התבלבל לי קנה בושט. אמרתי, כן, אז היא אומרת לי, גם לי זה קורה, אז אמרתי לה, עשיתי לה תנועות, ואני ממשיכה להשתעל, ואני אומרת לה, מספיקה להגיד לה, סמדר, זה שיעול, שיעול… איך אמרתי לה, גריאטרי. אז היא אמרה, מה פתאום? והיא צעירה ממני, היא אמרה, מה פתאום? גם אני משתעלת. היא אומרת, אנחנו מאבדות שליטה על הגוף שלנו, כנראה.
נורית: את רצינית?
דליה: תשמעי, אני משתעלת לפעמים, על שטות.
נורית: אבל נו, בסדר, זה נורמלי.
דליה: כמו משוגעת, ואני הולכת הצידה, ואני ממשיכה להשתעל, ואני רואה אנשים...
נורית: מה קשור גריאטרי?
דליה: לא, כי זה שיעול, מאיפה, ממה? מזה שהתבלבל קנה בושט?
נורית: קורה.
דליה: לא, זה היה ממש פרזנטציה של שיעול דוחה, מגעיל, לגמרי.
נורית: פרזנטציה. את נורא מחמירה עם עצמך, דליה.
דליה: טוב, בקיצור, זה היה רע מאוד, לא משנה. ואז היא אמרה לי ש… תשמעי, זה לא הדבר היחידי שקורה לי, אלא יש לי גם ירידה בשמיעה, והיא צעירה ממני. אמרתי לה, סמדר, זה… אני לא רוצה להתחיל לדבר איתך על זה, אבל, מה אמרת עכשיו? מה? לא שמעתי.
נורית: [צוחקת ואומרת בהגזמה] שמה? שמה?
דליה: בדיוק, ירידה בשמיעה… ואז אמרתי לה, תשמעי, אני גם, אני לא כל כך מודה בזה, אבל אני כנראה צריכה מכשיר, ולא… תיארתי לה, מה זה נקרא, שצחקי ואני רואים מהדורת חדשות.
נורית: כן.
דליה: הוא רוצה שהשלט יהיה אצלו, כי הוא רוצה כל הזמן שיהיה יותר שקט, להוריד את הווליום, כי הוא פוסט-טראומטי מיום כיפור.
נורית: הבנתי. נכון, קשה לו עם רעש.
דליה: בסדר. ואני לוקחת כי אני רוצה לשמוע מה אומרים, בשביל זה אני רואה חדשות, אני רוצה לשמוע מה אומרים.
נורית: נכון.
דליה: אז כל הזמן יש מאבק על השלט, הוא מנמיך ואני מגבירה, בסדר. אחר כך הוא אומר לי, מי זאת? אני אומרת לו, קרן מרציאנו. הוא… מה זה מי זאת? תסתכל, מי זאת… הוא אומר, לא נראה לי, כך הוא אומר, לא נראה לי.
[נורית צוחקת]
דליה: אני אומרת לו… פתאום אני שומעת שאומר ככה, לכפר סבא. [מדגישה כ"ף לא גדושה] מה, הייתה ידיעה שהתחילה, היום הייתה… הרשו לחשוף משהו שקרה בכפר סבא. [מדגישה את הכ"ף] אז הוא אומר, בכפר סבא, [בכ"ף לא גדושה] כי אין דגש בכ"ף. אני אומרת לו, הלכה הידיעה, איך אני אדע עכשיו? מה אתה צריך עכשיו לתקן?? הוא שומע אותך, הקריין? מה אתה מתקן את זה? אני לא שומעת כלום בינתיים.
[נורית צוחקת]
דליה: אוקיי, מתחילים, הלאה, עוד כל מיני דברים כאלה, ופתאום הוא אומר, [מרימה את הקול]: פשיסט אחד, אני לא רוצה לשמוע אותך בכלל. הלכה עוד ידיעה, את מבינה, מישהו, הביאו נאום של מישהו מהכנסת, אמרתי, אז אני לא יכולה לראות ככה חדשות.
נורית: [צוחקת] את מאבדת אינפורמציה.
דליה: כל הזמן, אבל בעיקר שהוא מתקן טעויות של דקדוק, כל הזמן, בלי הפסקה. אני לא יכולה לסבול את זה, והולכות לי… המון פעמים אני רואה, בגלל שיש טלוויזיה חכמה, אני רואה שעה אחרי זה, עוד פעם ת'מהדורה, אני רצה לי למקומות שהוא הפריע לי לשמוע, ואני שומעת מההתחלה.
זאת אומרת, זאת אומרת, שאני צריכה מכשיר שמיעה.
נורית: אבל אני רוצה להגיד לך, לפני מכשיר השמיעה, שאני גם צריכה, אני רוצה להגיד לך, כי לנו יש חברים גם אומרים לי שאני מדברת בשגיאות בדקדוק, אז אני עכשיו מודיעה לכולם, כן?
דליה: לכולם, אמרת.
דליה: אמרתי לכולם, שאני מתעלמת מבומ"פ, מבחל"ם, ומבג"ד כפ"ת בראש משפט, בראש מילה. אל תגידו לי, את אמרת, "ו" [ו' עם שורוק] במקום "ו". [ו' עם שווא]
אני לא, אני לא, אני יכולה לדבר עברית, נכונה, אני יכולה. אבל כשאני מדברת איתך, ואנחנו מדברות מהר, אני מצטערת, אני במקום "ו" [ו' עם שורוק] אני אומרת"ו" [ו' עם שווא]. אז שכל אלה שנורא נורא רגישים לבחל"ם, בומ"פ ובג"ד כפ"ת - לא אצלי, בסדר?
דליה: אז רק תיזהרי מצחקי, כשאת מדברת איתו דברים.
נורית: ושצחקי לא יתקן אותי.
דליה: אוקיי, בסדר.
נורית: את אמרת עוד משהו, הידברות, את אמרת שה… הוא אמר בטלווי…
דליה: אה, שכחתי להגיד לך.
נורית: הנה.
דליה: עכשיו, יש מילה שעכשיו משתמשים בלי סוף.
נורית: כן.
דליה: הידברות. [בי"ת לא דגושה]
נורית: נכון?
דליה: עכשיו, כולם אומרים הידברות. [בי"ת דגושה]
נורית: אני אומרת הידברות. [בי"ת דגושה]
דליה: אוקיי. הוא כל רגע מפסיק, הוא צועק, [בצעקה]: הידברות! [בי"ת לא דגושה] אלף פעמים, הלכה עוד ידיעה. עוד פעם, מישהו אומר בכנסת זה, הוא מתקן, [בהרמת קול]: הידברות! [בי"ת לא דגושה] אני אומר לכם. עוד פעם הלכה ידיעה. כל… בגלל ההידברות הזאת, בגלל שהם אומרים את זה, מהדורות שלמות הולכות לי. אין הידברות, אין כלום. אני ממש יוצאת מדעתי. הידברות! [בי"ת לא דגושה] הוא אומר למכשיר שלא יכול לענות לו, את מבינה?
נורית: עכשיו, אני רוצה להגיד לך עוד משהו. אני גם, אני צועקת לטלוויזיה.
דליה: כן.
נורית: אני מקללת המון את החברי כנסת למי שמדבר.
דליה: ברור.
נורית: גם בפאנלים. אני ממש יש לי שיתוף פעולה עם המכשיר הזה. [צוחקת] ובד בבד, יש תמונה גדולה של אמא שלי, שאני נורא אוהבת, ואני גם מדברת איתה, אני משתפת אותה.
ראית את החרא הזה מה הוא אמר?
ראית את האידיוט הזה מה הוא אמר?
ראית את המתחזה הזה לדתי? שאין לו אלוהים?
דליה: [צוחקת] והיא עונה לך?
נורית: כן. היא במבט שלה, היא מסתכלת עליי, אני רואה תשובות.
גם כשאם יש שיר יפה.
דליה: [צוחקת] אולי אני אסדר לצחקי דבר כבר. רעיון טוב. דבר לתמונה.
נורית: כן, אני משתפת אותה. אני לבד כמו כלב. אני אוהבת שאני לבד כמו כלב.
דליה: ברור.
נורית: אבל אני צריכה לדבר עם מישהו.
דליה: נכון.
נורית: אז אני אומרת לה, מה את אומרת אמא ראית מה החרא הזה אמר? [צוחקת] אני מרגישה שהיא עונה לי.
דליה: אז תשמעי, אשתו של גד יגיל, בלהה חורגל, אבא שלה היה שחקן נפלא.
נורית: חורגל, אני זוכר.
דליה: שחקן נפלא. הוא היה מקבל את עיתון הבוקר, הם היו מינויים, פעם היו עיתוני בוקר. הם היו מינויים, פותח את העיתון, את הדפים, חד שתיים, חד שתיים, עוד דף, עוד דף, עוד דף, זורק את העיתון על הארץ בכעס, הוא אומר אני לא צריך מנוולים, אני לא צריך את העיתון הזה, אני לא רוצה לקרוא את זה, מי צריך את זה בכלל? כל בוקר אותה סצנה, זורק את העיתון, לא מפסיק את המנוי.
נורית: [צוחקת] כן, אבל...
דליה: המשיך לקבל, מדפדף ואומר, מנוולים, זורק את העיתון, מטיח אותו ברצפה.
נורית: זה ריטואל.
דליה: כן, זה נורא חשוב.
נורית: אבל עוד לא הפסקת עם השמיעה.
דליה: בדיוק. עכשיו מה יהיה עם השמיעה, תגידי לי.
נורית: אני כבר עשיתי לפני שנה וחצי בדיקת שמיעה.
דליה: כן.
נורית: כבר קיבלתי מכשיר שמיעה, רק הוא לא עשה כלום, אני לא שמעתי יותר טוב, אז החזרתי את זה, ועכשיו עברה כמעט שנה, ואני צריכה מההתחלה ללכת לעשות בדיקת שמיעה, ואני רוצה להגיד לך, במכבי, ועכשיו...
דליה: רגע, את החזרת את המכשיר?
נורית: החזרתי אותו. עשיתי טעות, אני מטומטמת.
דליה: אוקיי.
נורית: או שהייתי צריכה ישר ללכת ולעשות מכשיר אחר. אבל עבר הזמן, אמרו לי, עבר הזמן, את צריכה מההתחלה. אמרתי, אוקיי, טלפנתי למכבי, ונתנו לי תור, את לא תאמיני, זה היה לפני שלושה חודשים כבר. נתנו לי יותר מחצי שנה ל-20 בנובמבר, נתנו לי תור.
דליה: מכבי?
נורית: ואני אומרת לך שלפני חודשיים כבר שטילפנתי שאני רוצה כבר תור, ואמרתי לה, אבל גברתי, אני בת שמונים עוד מעט, מתי תתני לי תור? אני אתפגר! אני צריכה עכשיו מהר, אני לא שומעת, אני לא צעירונת שלא שומעת, כי גם יש המון צעירים, דרך אגב, שלא שומעים בגלל הטכנו והזה.
דליה: שמעי, אני זוכרת שיונתן…
נורית: יונתן, נכון, הראשון שעשה מכשיר שמיעה.
דליה: הראשון שעשה מכשיר שמיעה, לפי דעתי, הוא היה בן 60, לא יותר.
נורית: הוא היה בן, נכון, אבל עכשיו מה קרה עם יונתן?
דליה: והוא לא התבייש?
נורית: לא, ממש לא, גם אני לא מתביישת.
דליה: אני קצת כן.
נורית: אבל אנחנו צריכות להגיד תודה רבה לטכנולוגיה.
דליה: בסדר, אבל זה...
נורית: הטכנולוגיה מצילה אותנו.
דליה: אבל, זאת הודאה נורא קשה להודות בזה שהשמיעה שלך ירדה.
נורית: ועוד תרד עוד יותר.
דליה: תרד עוד יותר. יופי, ממש….
נורית: תודה רבה לשיניים שעשו לי, לשיניים ולשתלים.
דליה: אוי ואבוי לי.
נורית: פעם לא היה שתלים! אני אומרת תודה רבה על כל התקדמות בטכנולוגיה שנותנת לי איכות חיים. ככה אני אומרת כל הזמן. המכשיר שמיעה, הוא לא עזר לי. עכשיו אני הולכת, נתנו לי תור ל-20 בנובמבר. מה, אני אתפגר עד אז. אני ארד לקבר חירשת. זה מה שיעשו לי! אני לא מבינה את זה…
דליה: רע מאוד. אז אני רוצה להגיד לך עוד משהו, לפני אנחנו ממשיכות. כי אני יודעת שיש לך סיפור נורא חמוד על דודה שלך, אני לא יודעת אם חמוד, אבל נורא מתוק. אבל רגע, לפני זה אני רוצה להגיד משהו שאני לא אשכח, בסדר?
נורית: את תגידי משהו, כי יש לי משהו להגיד. אני רשמתי גם, אני אקריא שאני לא אשכח.
דליה: טוב, אני רוצה להגיד את זה, כי הייתי צריכה להגיד את זה בשבוע שעבר. אני רוצה לברך חבר נורא נורא קרוב שלי ושל עוד, יצחק שאולי.
נורית: יצחק שאולי, אני מכירה אותו.
דליה: כן. שקיבל אות למפעל חיים, של תוכנית ברוקדייל, של אוניברסיטת בר אילן.
נורית: יפה.
דליה: לפני שבוע. והכי, הכי, הכי ראוי לזה בעולם.
נורית: תכף אני אגיד לך מה את מזכירה לי...
דליה: סתם, אני אומרת על שאולי, רק בשביל להזכיר, הוא היה בלהקת הנח"ל עם יהורם גאון, אריק איינשטיין וכן הלאה, שיחק בתיאטרון.
נורית: כן, כן.
דליה: היה במאי תיאטרון ובמאי טלוויזיה, עתיר זכויות.
נורית: אני יודעת, נכון.
דליה: ביניהם, הוא היה מהיוצרים של קרובים קרובים. והבמאי של קרובים קרובים.
נורית: נכון, שאולי.
דליה: ושזה היה הסיטקום הראשון בישראל.
נורית: נכון.
דליה: ואחר כך הוא עשה עוד דברים, כמובן, זהו זה.
נורית: כל העולם מכיר אותו.
דליה: כל העולם מכיר אותו. אז הוא קיבל, ואני מברכת אותו מפה.
נורית: רק עכשיו הוא קיבל את הפרס?
דליה: רק עכשיו הוא קיבל, אבל הוא קיבל.
נורית: טוב שנזכרתם.
דליה: נכון, אבל הוא קיבל אות למפעל חיים, של תוכנית ברוקדייל. אז אני מברכת אותו.
נורית: גם ממני, שאולי, גם ממני.
דליה: יפה מאוד.
נורית: עכשיו, לפני שאני אתחיל את הנושא הגדול שלי היום, יש לי עוד ילד, חוץ משירה גפן.
דליה: מה את אומרת?
נורית: [צוחקת] ושמו אביב גפן.
דליה: כן, אנונימי.
נורית: אנונימי לחלוטין. והוא הוציא ספר לילדים, שנקרא סילברליין, על רכבות סילברליין, כי אליוט ביקש ממנו, שהוא יכתוב ספר בשבילו, לאליוט. ואליוט מאוד אוהב רכבות, ואביב הוציא ספר. אז הוא בשבוע הספר גם כן. אני לא יודעת אם הוא חותם, אני לא יודעת כלום, כי אני לא רוצה לעשות איפה ואיפה בין הילדים שלי. רק אני אגיד שהוא כתב את הספר, איירה ליאת קורן, ערכה עדי זליכוב-רלוי, בהוצאת ידיעות אחרונות. אביב מספר לאליוט אגדת חג מולד ברוח הקלאסיקות הישנות והטובות. בסיפור איך להיות בן אדם טוב יותר. בעיניי, זה ספר מאוד פיוטי על עולם טוב יותר.
דליה: איזה יופי. בהצלחה.
נורית: אז הנה, אני לא עשיתי איפה ואיפה. בהצלחה, אביבוני.
דליה: כשהוא אומר, בני ברק, אז מה?? [מתוך פרסומת מטלוויזיה בה מככב אביב]
נורית: [צוחקת] נכון.
דליה: זה כל כך חמוד בעיניי. בני ברק, אז מה?
נורית: כי את יודעת, אומרים בני ברק. האמת, נכון. כשאומרים בני ברק, לא טוב.
דליה: בעיניי זה נורא חמוד.
אבל עכשיו אני רוצה להגיד משהו עלייך.
נורית: כן.
דליה: אמרה לי אישה, שאני עובדת מולה, אבל אני לא אוכל להגיד פרטים מסגירים, כי היא ביקשה לא. אמרה, דליה, אני הולכת לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם.
נורית: דבר טוב או רע?
דליה: טוב. אבל בגלל שלה הוא רע… [מצטטת מדברי האישה]: אבל בגלל ששמעתי את נורית אומרת על מישהו, אולי על אבא שלה, שהוא כל כך סבל שהיא רצתה, שהוא כבר ימות.
נורית: נכון, נכון.
דליה: [ממשיכה לצטט מדברי האישה]: זה, הרשיתי לעצמי לראשונה להגיד לעצמי שאני, שהייתי בת 17, אמא שלי הייתה חולה סרטן.
נורית: גם אבא שלי.
דליה: [ממשיכה לצטט מדברי האישה]: ונמשך כמה שנים. היו לי אחים קטנים וגדולים. אני טיפלתי בקטנים.
נורית: כן.
דליה: [מדברי האישה]: זה היה קשה. אני סבלתי, והתייסרתי, ואמרתי בלב, למה היא לא מתה? היא צריכה למות. ולא היה לי למי לספר את זה, כי איך ילדה אומרת דבר כזה על אמא שלה??? זה ממש נורא.
נורית: נכון.
דליה: והיא אומרת, רק בגלל שנורית אמרה ככה על אבא שלה, זה איפשר לי להגיד את זה לעצמי, להודות בזה, ואולי יהיה לי אומץ גם לספר את זה לאחותי. עד היום, לאיש לא סיפרתי את זה, ואני מתהלכת עם רגש אשמה כבד מעין כמוהו.
נורית: זה נורא חשוב. אוי, אז קודם, אני שמחה שהיא סיפרה לך.
דליה: כן, אז היא סיפרה.
נורית: ואני שמחה שעזרתי. וכמו שכבר אמרתי בפודקאסטים הקודמים, אבא שלי גם סבל חמש שנים מסרטן עצמות, הוא היה צעיר, בן שלושים ומשהו. הוא נפטר בן שלושים ותשע. וראיתי בבית, לא היו את התרופות ואת מה שהיום, תחשבי, כבר 65 שנה הוא כבר מת. הוא לא קיבל את הטיפול של היום, הוא צרח מכאבים בבית, ואני הייתי אומרת, הלוואי שהוא כבר ימות, לגאול אותו מייסוריו, והייתי גם בת 17, את מבינה? צעירה.
ואני טוענת בכלל, אנשים סובלים…
דליה: הם ילדו אותך נורא צעירים, ההורים.
נורית: מה?
דליה: ילדו אותך נורא צעירים.
נורית: היא הייתה בת 18, הוא היה בן 19. ילדים!
דליה: [מופתעת] אני לא מאמינה!
נורית: גידלו אותי ילדים, כן. מסכנים נורא.
דליה: מסכנים.
נורית: נורא מסכנים, ילדים. אבל ככה זה היה. את רוצה לשכב איתו? את צריכה להתחתן איתו.
דליה: כל כך צעירים!
נורית: לא היה אז גם אמצעי מניעה, אני יודעת? לא היה כלום.
דליה: היה מחיר לזה שהם ילדו אותך צעירים?
נורית: מאוד, מחיר מאוד, כן.
דליה: מה זאת אומרת? תגידי לי, רק בכמה מילים.
נורית: כי כשכולם יצאו לבלות, הם תקועים עם תינוקת.
דליה: לא, אם את ואחיך שילמתם על זה מחיר, אני רוצה לדעת, שילדו אתכם אנשים כל כך צעירים ולא מנוסים. ולא בוגרים.
נורית: היה לי בית שמאוד אהב, קיבלתי המון המון המון אהבה, לא רק מה… אנחנו חמולה, אז גם כולם נתנו לי אהבה. אבל הם רבו מהבוקר עד הערב. אני גרתי בבית שכל הזמן… ואז לא התגרשו. היום הם היו מתגרשים, אבל אז לא מתגרשים בגלל הילדים.
דליה: אבל זה לא אומר ש…
נורית: בגלל הילדים לא מתגרשים.
דליה: כן, אבל זה לא אומר שהם רבו בגלל שהם התחתנו צעירים…
נורית: [בפסקנות] הם התחתנו נורא צעירים.
דליה: אני שואלת אם כהורים צעירים, יש מחיר לזה שאת או אחיך...
נורית: אני לא חושבת שזה היה מחיר… לא. להם היה מחירים מאוד כבדים, הם שניהם. כי לא היה להם שום… לא היה להם את ה… לא היה להם, ילד בן 19, ילדה בת 18.
דליה: אבל היו סבלנים אליכם מספיק?
נורית: הייתה לי עם אמא שלי ואבא שלי, ילדות נהדרת, באמת. אבא שלי, אמא שלי טיפלה, היה חולה המון זמן, עד שהוא נפטר. ואז היא הייתה בת 38.
דליה: נורא צעירה.
נורית: ילדה! ילדה! עם שני ילדים. אני חולה בגב, ואני נכנסתי לניתוח חצי שנה בבית בגבס, ועוד חצי שנה בשיקום. תחשבי מה היא עברה, והיא עבדה כל החיים מהבוקר עד הלילה, אמא שלי, באמת. והיא טיפלה בי בהכי אהבה, וקיבלתי הכל, ולא היה חסר לנו גם כלום.
דליה: אז לא היה מחיר לזה שהם היו צעירים.
נורית: לא היה מחיר, אז. או שאני לא זוכרת, שזה גם יכול להיות דליה, אני לא זוכרת.
דליה: אולי את לא זוכרת. לא, אבל את אומרת שגם לא חיו כל כך בהרמוניה.
נורית: הם רבו מהבוקר עד הערב. הם היו כל כך שונים, הוא היה ביישן, הוא היה מופנם, הוא היה הכי יפה בעולם, ומתוק, והיא הייתה מאוד חתיכה, ונורא… בדיחות, סיפורים, הייתה מספרת נהדרת.
דליה: אז היא התאלמנה בגיל 38, נורא ואיום. אבל סיפרת לי על אח שלה, שאת נורא אוהבת את אחיה, את אח של אמא שלך.
נורית: כן. כל המשפחה של אמא שלי נורא נורא אהבתי, גם את של אבא שלי, עד שאמא שלי נפטרה… כבר לא היינו ביחסים.
דליה: הם עלו מסוריה, נכון?
נורית: ההורים של אמא שלי.
דליה: ההורים, אבל אמא שלך נולדה פה?
נורית: אמא שלי נולדה פה בתל אביב.
דליה: אז גם אחיה?
נורית: גם אחיה נולד פה.
דליה: זה שאת בקשר איתו טוב, נכון?
נורית: כן, הוא הקטן. הוא בשלהי השמונים, תשעים… שמונים ו… אני לא אגיד, כי הוא נראה בן שישים. [דליה צוחקת] יוסי, קוראים לו יוסי. אני לא אגיד שם משפחה, כי אני רוצה לדבר על אשתו, רוחה, רוחיק, כמו שאני קוראת לה.
עכשיו, שאמי נפטרה לפני 23 שנים, היא הפכה לאמי, גם תמיד, היא הפכה לאמי. הוא והיא הוריי המאמצים. יוסי ורוחיק, ואני נורא אוהבת אותם. עכשיו, רוחיק, דודתי, אני רוצה לדבר ולהקדיש את הפודקאסט היום לרוחה ויוסי, דודיי האהובים והוריי המאמצים. וגם לכל המשפחות ויקיריהם הסובלים מדמנציה.
אני הולכת לדבר היום על דמנציה. שהמון סובלים מדמנציה, ואני דואגת על עצמי. שאני כל שנה הולכת לנוירולוגית לבדוק ועושה את כל המבחנים.
דליה: אני מבוהלת מזה נורא.
נורית: גם עברתי סקר המוח פעם באיכילוב, כי אני לא יודעת… אני קמה כל בוקר, אני לא זוכרת כלום אחרי דקה מה קראתי, ומה, איזה יום. את יודעת מה קורה? אני לפעמים לא יודעת איזה יום היום.
דליה: אני המון פעמים לא יודעת איזה יום היום.
נורית: ואת יודעת מה עוד קורה? אני יושבת על הספה, בדירה שלי השכורה 17 שנה בתל אביב, ונדמה לי שהרחוב למטה זה רחוב גורי יהודה ברמת גן, איפה שגדלתי. [דליה צוחקת] ואני עם עיניים… אני בגורי יהודה, אני ברמת גן.
דליה: זה תעתוע כזה, כן.
נורית: ואני יודעת שאני לא שמה, אני יודעת שאני בתל אביב. [דליה צוחקת] ואני מנסה לשחזר את הרחוב למטה עכשיו.
דליה: אני נורא אוהבת שאנשים על ידי, לא משנה באיזה גיל, שוכחים. מישהו אומר, "אוי! שכחתי איך קוראים…!" איך אני מאושרת מזה.
נורית: גם אני. איך אני מאושרת. נורא. [צוחקת]
דליה: אני לא מזכירה להם, למרות שאני יודעת למי הם מתכוונים, אני לא מאושרת. תסבלו עכשיו, עד שתזכרו, לא רק אני, והנה, זה לא סימני דמנציה, שאני שוכחת שם. [נורית נקרעת מצחוק] אני לא עוזרת להם, שיסבלו, [משנה את קולה:] "אני שכחתי. אולי את זוכרת, מתי הייתה…" [עונה בקולה:] "לא, אני לא זוכרת, אתם תזכרו לבדכם, לא עושה לכם את העבודה."
בטח, מה, רק אני אשכח? ורק, תסתכלו עלי, אולי דמנטית? אולי התחילה כבר זה…? לא רוצה, תעשו לי טובה, טפלו בעצמכם. אז לרוחה יש דמנציה?
נורית: אז לרוחה יש דמנציה כבר כמה שנים. אבל אני רוצה להגיד, יש דברים נורא עצובים, שהיא הולכת ודועכת… אומרים ו [ו' עם שורוק] או ו? [ו' עם שווא] [צוחקת] אבל אמרנו שלא נגיד. כדי שלא יצא…
דליה: בדיוק, תשאלי את צחקי.
נורית: אין בומ"פ.
אז עכשיו מה קורה, היא הולכת… עכשיו אני רוצה להגיד כמה מילים על דודה רוחה. רוחה דודתי, היא, מה שאת אמרת, במקום לרכל, בואי נקדיש קצת זמן לזולת, היא הקדישה את רוב חייה לזולת.
דליה: [צוחקת] את רוב זמנה.
נורית: [צוחקת] את רוב זמנה לזולת. היינו נפגשות שתינו, היינו רואות המון הצגות. היא נורא אהבה תיאטרון וגם אני, היינו הולכות לתיאטרון, למרות שלא לקחתי אף אחד, רק אותה. והיא תמיד… היא אהבה לרכל…
דליה: להקדיש זמן לזולת.
נורית: אבל מה, היא לא הייתה רעה. הרכילות שלה, יש כל מיני רכילויות, את יודעת. יש רכילויות רעות, ויש רכילויות גם טובות. על שמלה יפה שהיא לבשה, אם את תראי שמלה, יואו, איפה היא קנתה. אני מתכוונת על רכילות, אבל לא רעה.
[דליה מצקצקת]
נורית: אוקיי, את לא קונה את זה.
דליה: ממש לא.
נורית: בואי נגיד שהרכילות שלנו הייתה טובה. בסדר? נגיד את זה. [צוחקת]
דליה: אוקיי, בסדר.
נורית: והיא פתאום חלתה בדמנציה. ובעלה יוסי הוא איש עסקים, שהוא עוד עובד. הוא מעל ה-80 כבר, והוא נראה נהדר, לכולנו יש מכשירי שמיעה, כמובן, ויש לו עוד חבורה של חבר'ה, של הפרלמנט שלו, הוא צעיר בן 40 בנפש, עכשיו הוא האיש הכי מצחיק בעולם.
דליה: יש לו מראה צעיר, כמו שסמדר אמרה לי.
נורית: מראה צעיר, וגם כשאנחנו באים אליהם, הוא והבן שלו גם, אודי, אודי המתוק, מצחיקים נורא. עכשיו, מה שמתי לב על רוחה? עכשיו היא כבר יושבת כמו טוטם על הספה בסלון, יושבת במיטב מחלצותיה, מיטב תכשיטיה, היא חולת תכשיטים, היא אוהבת נורא תכשיטים, אז המטפלת דייסי, היא קוראת לה אמא, והיא כל הזמן שמה עליה תכשיטים ובגדים. יש לה בגדים, היא אוהבת נורא בגדים, מתה על שופינג, ויושבת ככה, אבל כמו טוטם, היא כמעט ולא מדברת.
דליה: היא מזהה אותך?
נורית: לפעמים כן, לפעמים לא, אבל יוסי מצחיק, היא צוחקת, היא מתה. מצחוק.
דליה: מעניין.
נורית: היא אוהבת נורא לצחוק, ויוסי הכי מצחיק בעולם, אז יוסי כל הזמן מצחיק אותה. והוא סיפר לי סיפורים… אמרתי לו תגיד מה קורה, והוא מספר לי את החיי היום יום שלו ושלה, שהיא כבר, הוא אמר לי ש… הוא אמר לי, קודם כל הוא מטפל בה במסירות. זה גבר שהיה קם בבוקר ובא בלילה. את יודעת, כמו רוב הנשים, מגדלות לבד את הילדים, והגברים לא בבית. ומה שקרה עם מוטי, אותו דבר, מוטי קירשנבאום,
דליה: וירון.
נורית: וירון לונדון,
דליה: יחד, באותו זמן זה קרה להם…
נורית: יחד, כן.
דליה: טיפלו בנשים שלהם באופן מופתי. מופתי!
נורית: מופתי. זה מה שמדהים אותי, הוא לא היה בבית, דודי יוסי, כי הוא עבד, הוא היה איש עסקים, הוא עבד כמו חמור,
דליה: כן, גם שניהם עבדו קשה…
נורית: והוא היה עצמאי גם, את מבינה? אז היא טיפלה בילדים, אבל הוא אבא נהדר, הוא בעל נהדר, והוא גם סבא. עכשיו מה אני מקנאה ברוחיק? הנכדים שלה מעריצים אותה, מעריצים אותה! כי היא טיפלה בהם, היא הייתה סבתא, הפוך ממני, הכי טובה בעולם.
דליה: אז עכשיו הם גומלים לה.
נורית: מה זה גומלים לה, את לא מאמינה איזה אהבה, אני מקנאה, ממש מקנאה.
דליה: אבל סיפרת לי שפעם הייתם נוהגות לבלות יחד…
נורית: רגע, רגע, אז קודם כל יוסי מטפל בה במסירות, באמת, הוא הולך לקניות, בחיים הוא לא היה בסופר, בחיים הוא לא קנה, הוא קונה כל מיני מעדנים, והוא פעם בחודש מזמין את המשפחה, כי אנחנו משפחה ענקית, וחברים וחברות שלהם, והיא יושבת כמו מלכה בסלון, ומתחילים להצחיק, והיא צוחקת,
דליה: איזה נחמד.
נורית: וזה עושה לי טוב, כי היא כבר לא מדברת כמעט, אבל היא צוחקת, היא נהנית, אז יש בזה משהו של חיות. דוד שלי גם מנגן על פסנתר, אז שרים שירים, והיא מבסוטית נורא, הוא מספר סיפורים. ועכשיו, עכשיו הוא מספר לי, אמרתי, איך היום שלכם? כי די, כבר, את יודעת, הוא לבד, הוא די לבד. מזלו שהוא קורא, הוא תולעת ספרים, הוא קורא המון וזה.
הוא אומר שכל יום אצל רוחה, זה יום חדש. היא קמה בבוקר, ושואלת, מה זה הבית הזה? הם כבר עברו לבית החדש כי היא לא היה להם מעלית, הם עברו לבית החדש כבר שלוש שנים. ויוסי עונה לה, זו הדירה שלנו, רוחה.
ורוחה עונה לו, איך אני לא יודעת את זה? אשת עסקים… ומאיש עסקים, הוא הפך למתווך.
ואז הוא אומר, היא אומרת לו, תראה לי את הדירה. [דליה צוחקת] שלוש שנים היא כבר שם. והוא מראה לה את הדירה. זאת אומרת, איש עסקים שהופך למתווך. הוא אומר, אני עכשיו מתווך לה את הדירה. ככה הוא אומר.
הוא הולך, מראה לה את החדר השינה, מראה לה את השירותים, מראה לה את הסלון, מראה לה את המרפסת, ורוחה אומרת לו, ורוחה אומרת לו, זו סביבה מאוד יפה אנחנו גרים. יש כאן בתים יפים. אני אפילו רואה את הים. אבל איך אני לא יודעת את זה? וזה יוסי אומר לי כל הזמן, איך אני לא יודעת את זה? אני גרה פה? איך…? את מבינה מה היא מסכנה? שכל יום היא יום חדש, היא לא יודעת את זה.
דליה: איזה שאלה. אני רק אגיד לך, בסוגריים, אמא שלי הייתה הרבה שנים באלצהיימר מוחלט.
נורית: מה?!
דליה: מוחלט!
נורית: יואו!
דליה: בסוף היא הייתה במוסד. אז אני יודעת, את כל מה שאת אומרת, אני יודעת.
נורית: מה שהיא אומרת, איך אני לא יודעת את זה?
דליה: לא, בסוף היא לא זיהתה אותנו, ולא זיהתה את הנכדים…
נורית: זה נורא, דליה.
דליה: לא, זה היה מזעזע,
נורית: כל כך עצוב.
דליה: ובליבי אמרתי, או שהיא תמות או שאני אמות, בדיוק.
נורית: שתמות. אני, אם זה היה אמא שלי הייתי אומרת שתמות.
דליה: אבל יש לי שתי אחיות שמאוד… כלומר חלקנו בעול,
נורית: אבל מצד שני, אלה עם הדמנציה, ועם האלצהיימר במיוחד, הם כבר חיים בבועה, את יודעת.
דליה: נכון, אבל אחותי כל הזמן הייתה אומרת, ואולי היא צדקה, שהיא קצת כן מבינה דברים, שאנחנו לא רואים. זאת אומרת, שאולי אנחנו החלטנו, שהיא לא מבינה כלום, אבל נשארו שאריות של התודעה, אולי. אני לא חושבת ככה, כי היא לא זיהתה אותנו, והייתי באה לבקר אותה…
נורית: אבל אולי היו דברים שהיא כן מזהה, ולא אתכם? מה שאני אומרת, הם חיים בבועה, בגן עדן של שוטים.
דליה: אבא שלי נפטר, והיא המשיכה להגיד איפה אבא.
נורית: כן.
דליה: היא לא ידעה שהוא נפטר.
נורית: היא לא ידעה.
דליה: כן.
נורית: אבל מצד שני, אבל אין לה את הבעיות של היום יום.
דליה: נכון, נכון.
נורית: היא לא חרדה לילדים.
דליה: נכון.
נורית: היא לא דואגת, כי כבר היא לא יודעת, היא לא מכירה אתכם. אז היא בעצם, בעצם שחרור מוחלט.
דליה: נכון. אבל מה שיפה שיוסי, הוא לא מציע להעביר אותה למוסד.
נורית: לא! הוא לא רוצה. את יודעת איך הוא מטפל בה? ודייסי המטפלת נהדרת. ואז הוא מספר לי את זה. ואז יש עוד משהו נורא מצחיק עם רוחה. כל לילה, היא נכנסת למיטה, ואז הוא קורא, הוא "קריין" [השגיאה במקור], הוא קורא כל הזמן, המון המון המון ספרים, ואז הוא נכנס למיטה. ואז אם היא מתעוררת, או שהיא עוד לא ישנה, היא אומרת לו, תסלח לי אדוני, אבל מי אתה?
דליה: וואי, וואי.
נורית: [צוחקת] והוא אומר לה, אז הוא אומר לה, תסלחי לי גברתי, אני בעלך, ואני ישן איתך כבר שישים וארבע שנים באותה מיטה. שזה בעיניי חולני, [דליה מגחכת] לישון עם אישתך, שישים וארבע שנים באותה מיטה!
דליה: מה הוא צריך לעשות בדיוק?
נורית: מיטה לידה, אני יודעת, תפריד מיטות.
דליה: מה זה חשוב?
נורית: הוא אומר, שום הפרדת מיטות, אנחנו ישנים, שישים וארבע שנים באותה מיטה. אמרתי, מגיע לך פרס, מה אני אגיד לך?
דליה: הוא נורא אופטימי בזה.
נורית: ואז הוא אומר לה, רוחיק, אנחנו נשואים שישים, אני אשן לידך שישים [צוחקת] וארבע שנים באותה מיטה. הוא אומר לה. וככה כל לילה הוא נכנס למיטה, והיא שואלת אותו, תסלח לי אדוני, מי אתה? זאת אומרת, היא ישנה כל לילה עם מישהו אחר, את מבינה?
דליה: כן.
נורית: אז תחשבי גם על זה.
דליה: כן.
נורית: יש לה גבר חדש לידה, כל לילה. הוא גם אומר לי, כל יום זה יום חדש. היא לא זוכרת מה שהיה כלום, לפני רגע.
דליה: אני מכירה את זה היטב.
נורית: אז אני רוצה לספר על רוחקי דודתי, שתכירו אותה: רוחקי, אישה חכמה, מצחיקה, אישה נפלאה ליוסי, אמא נהדרת וסבתא שנכדים מעריצים אותה. היא אהבה טיולים. היא נסעה לאלסקה בגיל כמעט שמונים! יש לה דרך אגב פרפורים כרוניים כמוני. יש לנו אותו דבר בלב. פרפורים כרוניים. והיינו מדברות על כדורים גם. [צוחקת] היא גם הייתה לוקחת מעצמה כדורים. היא הייתה רופא. רופא. היא אהבה לארח. היו לה את הכלים הכי יפים שיש בעולם. היא אהבה לארח. היא הייתה מארחת המון. מארחת לא כמוני, שיונתן אמר לי, את מארחת מהתחת. [דליה צוחקת] לי הוא היה אומר, יונתן. כי שיביאו דברים, מה אני צריכה לארח? היא מארחת למופת. זה באמת, היא אירחה נהדר. והיו לה המון חברות מכיתה א', איך שומרים על יחסים עם חברות מכיתה א'? תגידי לי.
דליה: אני לא יודעת.
נורית: היא שמרה. יש לה עד היום חברות מהתיכון, מכיתה א' וכיתה ב'. היא יודעת לשמור, היא יודעת ואהבו אותה נורא. ואז… למה אני רוצה לספר לך את זה? פעם בשנה רוחיק ואני היינו נוסעות לים המלח. איתה שנים, אני והיא, לא הסכמתי לישון עם אף אחד בחדר, איתה הסכמתי. שתי מיטות מופרדות כמובן, הכל והכל.
עכשיו, תמיד היא ארגנה את הנסיעה. כי היא נורא, היא הייתה שתלטנית נורא. היום היא לא משתלטת, היא לא יכולה. אבל היא הייתה משתלטת על כולם. היא הייתה מסמר הערב. היא ארגנה הכל. היא ארגנה הכל. אז אמרתי, תשמעי, אני כל החיים מפיקה, נמאס לי. את תארגני את הנסיעה לים המלח. תבחרי את המלון, תבחרי לנו חדר טוב, בלי ילדים, בבקשה, בבקשה, בלי ילדים. שבכל הקומה שלנו, לא יהיו ילדים. כי אני באמת, ילדים הורגים אותי.
ואז היא… היא עבדה בזה חודשיים, שיגעה את, אני לא אגיד, אני ידעתי, [צוחקת]
דליה: סוכנת נסיעות.
נורית: אני לא אגיד מי, שיגעה אותה, אבל היא התאהבה בה הסוכנת. ותראי לאן היא הגיעה. היא אמרה לצמצם לצמצם הוצאות, הכי זול, הכי זול, הכי זול, שיגעה את זאת משם. ואז מה מסתבר? יש דילים. יש דילים. למשטרה יש דילים, יש למורים, לעיריות, לועדי עובדים. ואז, [נקרעת מצחוק] זה הרג אותי. היא אמרה, הוצאנו, הוצאתי לנו דיל מהחלומות. כי סמכתי עליה, יהיה החדר הכי טוב, בהכי פחות כסף. זה רק רוחיק.
דליה: יפה.
נורית: ואז אמרתי לה, והיא אמרה לנו, יש לנו חדר, בלי ילדים, על יד המעלית. ועכשיו אנחנו מגיעים לים המלח היא אומרת לי, אם שואלים אותך עם מי באת, תגידי שאת באת עם השוטרות.
דליה: כלומר, את שוטרת.
נורית: היא אמרה לי, את עכשיו שוטרת. אמרתי לה, תגידי, רוח את נורמלית? אני לא שוטרת. אני מקווה שלא הבאת מדים וכובע גם. אמרתי לה, איזה שוטרת?! מה לי ולשוטרים? היא אומרת, רק תגידי שבאנו עם השוטרות. מה אני מבקשת ממך?! [צוחקת] אמרתי לה, ואם אני אשכח, אמרתי לה, מה אומרים בתור שוטרת? אני לא שוטרת. יש לי תיק במשטרה. עם מספר עם טביעות אצבעות. מה אני אבוא עם השוטרים? אני לא יכולה לבוא עם השוטרים.
קרה.
פעם שנייה שהיינו, כל שנה. שנה שנייה, באנו, הצטרפנו, היא צירפה אותי לקבוצת המורות [צוחקת] היא אומרת לי, עכשיו את אומרת…
דליה: את מורה.
נורית: את מורה. אמרתי לה, רוחיק, איך אני יכולה להיות מורה? אני שונאת ילדים, אני לא אוהבת ילדים. ואני כל השנים שלמדתי, או בפינה או בחוץ, אני לא יכולה להיות מורה. אני לא יכולה לשקר שאני מורה. הם גם מדברות כמו… יש להן דיבור של מורות הרי.
דליה: ברור. לגמרי. לגמרי.
נורית: אמרתי לה, רוחק'ה, אני לא יכולה לשקר שאני מורה, אני מצטערת. אומרת לי, אני מתחננת לפנייך, באנו עם הארגון של המורות. קיבלנו חצי מחיר, מה את רוצה? תראי את החדר, תראי איפה אנחנו. מה אני מבקשת ממך? תגידי שאת מורה, מה העניין? היא הכריחה אותי לשקר. את יודעת, נורא.
[פרסומת]
נורית: ופעם אחרת, [צוחקת] בפעם אחרת באנו בתור עובדות מעיריית נהריה. הפעם את עובדת עירייה. אמרתי, רוחיק, אני לא יכולה לשקר.
דליה: את צריכה להכיר את נהריה, ישאלו אותך על נהריה.
נורית: [צוחקת] הייתי פעמיים בנהריה.
דליה: בקיצור, באת בקבוצה של עובדי נהריה.
נורית: מעולם לא הגענו. שתינו. מסעותיי עם דודתי, לא רק גרהם גרין, היה לו מסעות, גם לי. באמת זה היה מסעות עם דודתי. באנו באוטובוס, היא הייתה קונה כרטיסים, היינו יורדות באמצע לשתות קפה ומאפה.
דליה: גדול.
נורית: היא הייתה צריכה לעשות פיפי. היא גם הייתה עם המון הרגלים, המון המון הרגלים. אבל אני כל כך אוהבת אותה. ואז לא באנו לבד, תמיד הצטרפנו לארגונים.
אבל מה… מה עוד היא אהבה נורא? בגלל שהיא אהבה נורא לדבר, לתת זמן לזולת. היינו יושבות בארוחת בוקר, והיא הייתה מתלבשת, היית צריכה לראות. מה, את יודעת, כל הגרדרובה. ואני הייתי באה כמו הומלס. אני הבאתי שני זוגות מכנסיים, וזהו זה. אחד ללילה, ערב, בארוחת ערב, חמישה ימים, אפשר לחשוב, יראו אותם מכנסיים, אפשר לחשוב! ועם אותה חולצה! למה אני צריכה להחליף חולצה?! היא אומרת לי, איך את יכולה לבוא עם המכנסיים? אמרתי, רוחיק, מה העניין?? ואת לא יכולה לרדת עם אותה חולצה. אמרתי, למה לא? מי אמר? אני דוגמנית נראית לך?
היא אומרת לי, היא כל היום מחליפה חולצות ומכנסיים, ותיקים, היא הביאה מלא, אני אומרת לך. אני הבאתי תיק קטן, תיק גב. ואז היינו יושבות, היא אומרת לי, תראי, הזוג הזה, את רואה? הם בוגדים, היא אמרה לי.
דליה: גדול.
נורית: [צוחקת] אמרתי לה, כן? איך את יודעת, שרלוק, מה...
דליה: כלומר הם לא זוג.
נורית: הם לא זוג. הם לא זוג. הם באו לכאן, לא זוג. [צוחקת] אמרתי לה, איך את יודעת, רוחקי? היא אומרת לי, אני, יש לי אינטואיציות של חיה. כך היא היתה אומרת לי. אני אומרת לך. עכשיו, מה קורה? רוחיק, הייתה… משפחות היא הייתה… על כולם היא דיברה. המשפחה הזאת היא ככה וזה ככה. היו המון נכי צה"ל גם. המון מקבלים פעמיים בשנה נכי צה"ל עם הנשים שלהם, עם הגברים שלהם. היא הייתה על כולם אומרת דברים, והיא הייתה מתקרבת לקורבן. היא אהבה להתקרב. זה שבוגד באשתו ובא עם המאהבת שלו, היא תתקרב אליו, והיא תוציא ממנו את הכל, את כל הסיפור, היא היתה מומחית בזה.
אז הזוג הזה שבערב היינו הולכים לשמוע מוזיקה בפואייה, גומרים ארוחת ערב, הולכים לשמוע מוזיקה בפואייה, תמיד זה זמרת, שירים אתניים, מחרוזת שירים.
דליה: בטח. שירי עם. שירי… גועל נפש.
[נורית צוחקת]
דליה: מחרוזות, מחרוזות שאני הכי שונאת בעולם. אוקיי?
נורית: מחרוזות שירי עם… [צוחקת]
דליה: אז היא הייתה הולכת לדבר עם הזוג הזה?
נורית: היא הייתה מתקרבת לאט, מתגנבת אליהם, יושבים לידם.
דליה: כן.
נורית: כי זה חופשי, אנחנו בפואייה.
דליה: ברור, ומה היא שואלת?
נורית: אז היא מתחילה, היא הייתה יכולה להיות בלה"ב 4888…
דליה: חוקרת. בלה"ב 433.
נורית: היא הייתה יכולה להיות חוקרת, פר אקסלנס, הוציאה מהם הכל. ואז היא חוזרת אליי, והיא אומרת לי, אני רואה כבר הפרצוף שלה נפל. אמרתי, מה קרה, רוחי?
דליה: הם זוג. [נורית נקרעת מצחוק] הם איש ואישה, בקיצור.
נורית: בקיצור.
דליה: האינטואיציות שלה לא עבדו.
נורית: לא. היא הייתה אומרת, הם נשואים כבר 48 שנים, והם נורא אוהבים אחד את השני, והם נוסעים כל שנה לים המלח, מרוב אהבה.
דליה: בבקשה.
נורית: והוא עוד היה נותן לה יד. היא היתה אומרת לי, את רואה את זה רק מאהב ומאהבת, נותנים יד.
דליה: יופי, יופי. נהדר, אינטואיציה נהדרת.
נורית: אמרתי, רוחיק, האינטואיציות שלך… [צוחקת]
דליה: אכלה אותה לגמרי.
נורית: היא אומרת לי, יואו, פדיחה, פדיחה. היא אמרה לי, פדיחה. ככה… ועכשיו, גם אני גם הייתי בלשית, אז גם אני הייתי…
דליה: ווטסון?
נורית: הייתי שרלוק. והייתי אומרת, אני לדעתי, הזוג הזה, המשפחה הזאת, מפורקת.
דליה: וואי וואי.
נורית: הכל שקר שם, משפחה שנהנים, נהנים, נהנים… לא נהנים.
דליה: כן, אבל לא דובבת אותם.
נורית: אני לא דיבבתי אף אחד, כי מה אני צריכה לחשוב, שטעיתי לאורך כל הדרך, כמו שהיא, היא את כל אלה שהיא אמרה עליהם, היא הלכה, היא התחברה איתם. ואז הבומבה היתה לה בפרצוף, שהם זוג נורא אוהבים, וגם נחמדים. אבל עכשיו, מה מצחיק שמה, בים המלח, כי מאחר ויש המון נכי צה"ל, היינו מתחברים המון, היינו מתחברים עם מי שיושב בפואייה ושר את השירים היוונים, או הטורקים, או הזה וזה. אין מה לעשות, אין לך לאן לברוח שם. אז היינו מתחברים, היינו מתחברים כל השבוע. אז התחברנו עם זוג, שהוא קטוע יד, ואשתו מקסימה, והיינו כנראה על תקן מורות, או שוטרות, אני לא יודעת, אני לא זוכרת מה הייתי אז. [צוחקת]
דליה: איזה דמות.
נורית: או עובדת עיריית נהריה.
דליה: כן, איזה דמות.
נורית: לא שאלו אותי, אבל הבנו שהוא בא כנכה, אז הם לא שאלו אותי מאיפה אני ומה. והיינו יושבים לידם, היינו שרים, את יודעת. ופתאום הזמרת, [צוחקת] עברה, איך היא עברה, לא אני מוכרחה להגיד, לא אני מוכרחה להגיד את זה. היא אמרה, עכשיו, עכשיו, [נקטע לנורית חוט המחשבה] נו, מה, אני הכינותי מראש... היא אמרה, עכשיו, יאללה, כפיים, כפיים. ככה היא אמרה.
דליה: אין לו יד.
נורית: ורוחה מסתכלת עליי, ואומרת לי, חסרה לו כף. היא לא אמרה יד, היא אמרה כף. חסרה לו כף. איך הוא ימחא כפיים? הוא שמע שהיא אמרה לי, חסרה לו כף. אבל הוא, היה לו המון אמור, וכבר היינו איתם כבר ארבעה ימים, אז, ורק היא אמרה, כפיים, כפיים. ואז הוא אומר, כן, הוא אומר, חסרה לי כף. חסרה לי כל היד, לא רק הכף. הוא אומר, אני לא אמחא כפיים. וצחקנו על זה. את לא מבינה, את מבינה, יש הומור של נכים גם, את יודעת.
דליה: בטח. ברור. ברור.
נורית: אין להם רגליים, אין להם ידיים. הכרנו שם המון אנשים, באמת, ממש היה כיף לנו, נורא. אז זה היה, זה היה למטה.
עכשיו, מה הבעיה? הייתה בעיה מאוד חריפה עם רוחיק, שהיא הייתה נהדרת. היא הייתה ישנה בצהריים, ואני הייתי בים. היה לי המון חופש ממנה, ולה ממני. והיא הייתה לוקחת כדור שינה הייתה נרדמת, בלוק. הייתי יכולה לראות טלוויזיה, כי עד 12 ראיתי טלוויזיה. היא פחדה מהיונים שנכנסו לחדר, ואני לא יכולה לישון עם סגור, אני יש לי קלסטרופוביה, אני צריכה גם בחורף סערה, חלון ותריס, הכל פתוח ואור, הכל אור, אני לא צריכה לסגור. היא צריכה חושך מוחלט, ושהיונים לא יכנסו. אמרתי לה, רוחיק, אני לא ארדם. היא אומרת לי, נורית, את סוגרת הכל. סגרתי, בסדר, והתעלפתי.
עכשיו, היה לי עוד משהו נורא. אני איסטניסטית נורא, ואני כשאני באה למלון, אני מחטאה את כל החדר.
דליה: ברור.
נורית: השלט ישר נכנס לניילון, לכפפת ניילון, וזה.
דליה: אלמנטרי.
נורית: אני את הזה… אני בחיים לא אעמוד במקלחת בלי נעליים.
דליה: ברור!
נורית: לא יגעו לי הרגליים בזה.
דליה: ברור!
נורית: אני מחטאה כל הידיות, אני מחטאה את הבית שימוש, אבל עדיין, כשאני הולכת לישון בלילה, אני שמה, אני מכינה לי נייר טואלט, על כל הזה, שאם אני קמה, קורה לי לפעמים, אני לא קמה בלילות לפיפי, כי אני לוקחת כדור. מבינה? אז אני לא קמה. אבל לפעמים אני כן קמה. אז בבית אני לא צריכה, כי זה הבית שלי, אז אני הולכת, אני לא פותחת העיניים. אף פעם, כי אני מכירה. ואני הולכת בחושך, גם לא את האור, ואני הולכת לעשות פיפי בחושך, אני ככה עם הידיים על הקירות, עושה פיפי, לא פותחת את העיניים, חוזרת למיטה, כאילו אני בתוך השינה עשיתי פיפי וחזרתי.
עכשיו, את במלון, זה לא הבית שימוש שלי, את מבינה? אז אני מרפדת אותו, ואני אומרת לה רוחקה, את לא קמה בלילה לפיפי!
דליה: והיא קמה באמצע הלילה, והנייר טואלט זז.
נורית: לא, אז היא אומרת לי, מה זאת אומרת? ואם יהיה לי פיפי? אמרתי, רוחקה, אני כבר הכינותי מראש, את בית השימוש, שאם אני קמה בלילה, אני לא רוצה לפתוח את העיניים, ואני לא אתחיל לשים ניירות על הזה, כי אני כבר…
דליה: נורית'קה, בואי נתקדם.
נורית: בקיצור, היא הייתה באמת קמה, הייתי קמה בלילה, וראיתי הכל, היא החריבה לי את כל הזה, מה שהכינותי מראש.
דליה: ברור.
נורית: והרגתי אותה, והיא אומרת לי, נורית, אבל אני לא יכולה להתאפק, אני צריכה פיפי כמו שאת בדיוק. זה הדבר היחידי שהפריע לי בה.
עכשיו, היה עוד משהו שהיא נורא אהבה, את הכספת. כל היום היא התעסקה עם הכספת, ומה היא שמה שם? את הכרטיס אשראי, את התכשיטים קצת, את הכסף. היא הייתה פותחת סוגרת, פותחת, היא נורא אהבה להמציא קוד, והיא אמרה לי, כל היום הייתה, אין לך מה לשים בכספת? אמרתי, מה אני אשים בכספת?! אין לי תכשיטים, אין לי כלום. הכסף עליי, מה? לא יודע, אני צריכה… היא שמה בכספת.
בקיצור, מה שאני רוצה להגיד עליה, שהדברים האלה, הנסיעות לים המלח, פשוט… פעם בשנה, היה לי כיף איתה, את מבינה?
דליה: נהדר.
נורית: והיא הייתה נהדרת, ופתאום עכשיו את רואה אותה, ויושבת, אמנם היא נראית נהדר, היא מטופחת ויפה, ויש לה גוונים בשיער, ופעם בחודש, הדוד שלי באמת מביא את כולם, ויש לה חגיגה, מבינה?
דליה: יופי. זה יופי של סיפור.
נורית: אבל זה נורא עצוב, עצוב שהיא כבר…
דליה: אבל היא לא סובלת. זה היה הממואר שלך, נורית'קה, על דודה רוחיק.
נורית: על דודה רוחיק, ויוסי שמטפל בה כל כך יפה.
דליה: ממש ממואר. ואני רוצה להגיד לך, שדיברת על כספת עכשיו, אז מתי התחלתי לחשוד, לא לחשוד, אני הרבה פעם חושבת… מתי התחלתי להבין, שאכן יש לי סימני שכחה, שזה נורא? אני מקווה שזה...
נורית: דליה, את יודעת מה לי יש…
דליה: : לא, אבל חכי. עשו אצלנו קוד בבית. לא, זה לא טוב שאמרתי, עשו קוד בבית, כי אני לא יכולה להגיד אותו עכשיו.
נורית: אל תגידי אותו, את לא צריכה להגיד אותו.
דליה: חבל מאוד.
נורית: אז תגידי מספרים אחרים.
דליה: לא, אבל אני רוצה להוכיח לך, שעם קוד כזה קל, לא הבנתי את הפרינציפ שלו. [נורית צוחקת] זה הולך ככה. אני אגיד עכשיו משהו אחר, אבל הפרינציפ הוא אותו הפרינציפ. 1, 3, 5, 7.
נורית: כן.
דליה: מה משותף לכל הספורות שאמרתי עכשיו? 1, 3, 5, 7.
נורית: אני יודעת, אי זוגי.
דליה: נכון? יפה מאוד, בראבו. אני לא הבנתי את זה. אז חשבתי ככה, 1, 3 אני אזכור, אבל 5, 7, איך אני אזכור 5, 7? ולא הבנתי שזה 4 ספרות, שזה מספרים לא זוגיים. לא הבנתי.
נורית: אני אמרתי את זה סתם…
דליה: את יודעת כמה אני הייתי בדיכאון אחרי זה, שהבנתי, חשבתי, איך לא הבנתי מיד? חשבתי, אני אזכור 1, 3, אבל 5, 7, איך אני אזכור? מה זה, איך תזכרי מטומטמת? זה אי זוגיים, זה הכי קל שיכול להיות. [נורית צוחקת] את יודעת, אני שקעתי בדיכאון, לא סיפרתי את זה לאף אחד.
נורית: את רצינית?
דליה: איך לא הבנתי מיד, שזה הפרינציפ של הקוד הזה. זאת אומרת שמשהו משובש, משהו ב…
נורית: אבל אוקיי, זה נורמלי שקצת אנחנו… אני כבר… עזבי, יש לי, אני בכספומט, אני לא יודעת את הקוד, אני מסתכלת על המספרים, ואני יודעת המספרים, ככה ככה.
דליה: אה, גם אני.
נורית: אבל תגידי מה המספר של הקוד, אני לא יודעת להגיד לך, אני עושה ככה באייפון, רק לפי הצורה.
דליה: בגלל שהזכרנו את שאולי, שאולי קוד שלו בבנק, מה הוא היה עושה? הוא היה כותב את זה בספר טלפונים, כותב משה, רעננה, מוסיף 052, [נורית צוחקת] אגב, כותב ארבע ספרות, ואת השלוש ספרות האחרות, לא משנה מה, פותח את ה… כשהוא צריך להוציא כסף, פותח את ה… ורואה, משה מרעננה, 052 לא חשוב, אני אגיד רק 3457, את האחרים… זה כדי שמי שיגנוב לו את התיק, וימצא את הספר טלפונים, אז היה ספר טלפונים, לא ימצא את הקוד של הבנק, את מבינה? [נורית צוחקת] זה נורא חמור, זה נורא, לא, זה נורא קשה לזכור קוד.
נורית: נורא!
דליה: עכשיו אני לא אגיד לך, לי יש גם סימן לקוד, אבל אני לא אגיד לך אותו,
נורית: אל תגידי.
דליה: אבל יש לי סימן, עד עכשיו זה עובד, מספר נורא קל, אבל כשאתה לא זוכר, אתה לא זוכר, אבל בסדר, אני איכשהו…
נורית: אבל רגע, אנחנו אמרנו שכותבים כספי, אני כתבתי עם מתי כספי, ואת הקוד.
דליה: אז כולם כותבים כספי.
נורית: אז כולם כותבים מתי כספי.
דליה: על קוד כולם כותבים כספי,
נורית: אם מתי כספי היה יודע כמה כסף יש לו… [צוחקת]
דליה: מה זאת אומרת, כספי יש המון.
נורית: אבל גם אני עשיתי 054, ואז את המספר, ויש לי שני מספרים מיותרים…
דליה: ככה שאולי לימד אותי.
נורית: אז אני לא זכרתי אף פעם את זה,
דליה: אבל יש לי עוד משהו נורא נחמד לספר על שאולי, שהוא ממש סטורי טלר הכי טוב שאני מכירה, אז על שכחה, שהוא יצא פעם מהבית שלו, התכוון לנסוע לטלוויזיה הלימודית, למקום העבודה שלו, ביד אחת התיק שלו, ביד אחת שקית אשפה. [נורית מתפקעת מצחוק] ירד מהבית, וככה הוא נכנס למשרד שלו בטלוויזיה הלימודית, יד אחת התיק שלו, ויד אחת שקית אשפה. ככה הוא צעד פנימה לחדר שלו. לא, אבל זה אי אפשר לתאר, אבל זה גם פיזור דעת.
תראי, אני חייבת להגיד לך על עצמי, אני הלכתי פעם עם נועה, הייתה בת שבע אולי, עם אחותי והבת שלה שהייתה בת… אם נועה הייתה בת שבע, היא הייתה בת עשר. הלכנו ליפה והחיה. ונועה כדרכה, כתינוקת אפילו, כשאם היינו הולכות לראות סרט, היא הייתה מטלטלת לי את הכתף ואומרת, אמא את מתעניינת? את מתעניינת? כי היא יודעת שאני לא שם בכלל, שאני לא שם, שאני לא מבינה, שאני לא שם, היא לא יכולה לשאול אותי כמו כל הילדים, אמא על מה זה, כי היא יודעת שאני רק… אז היא רק מטלטלת, את מתעניינת, את מתעניינת.
נורית: [צוחקת] גדול.
דליה: אוקי, הלכנו ליפה והחיה ובהפסקה, אחותי אומרת לי, תגידי, הקול של השחקנית שמדובבת את החיה, את היפה, הוא נורא יפה, היא מועמדת לאוסקר, אז אמרתי לה, איזה יפה? [נורית צוחקת] אז היא אמרה לי, מה זאת אומרת איזה יפה? היפה שהחיה… אמרתי לה, איזה חיה? אמרתי לה, אני לא מבינה על מה הסרט הזה! וזה היה בהפסקה, היא אומרת, תעשי לי טובה, אל תגידי לנועה, שנועה לא תדע, עכשיו אני אומרת לך, זאת היפה וזאת החיה, תתרכזי ובואי נסיים את הסרט הזה, וזהו, אל תגלי שלא ידעת מי היפה ומי החיה, הראש בכלל במקום אחר. לא, זה אי אפשר לתאר.
ופעם הלכנו איתם להיכל התרבות, רובוטריקים, לא רובוטריקים, משהו אחר, היו איזה חיות כאלה, והיה רעש, ואחותי אמרה לי, על מה זה? ואמרתי, אני לא יודעת על מה זה, ושתי הילדות נורא נהנו. [נורית צוחקת] אנחנו אמרנו, על מה זה? אני רוצה להבין, את מבינה?
אבל אני התחלתי להגיד לך את זה, זה שהזיכרון הולך ומצטמצם. אבל אני רוצה להגיד לך עכשיו משהו אחר…
נורית: את יודעת מה אני אגיד רגע לפני? אם מישהו אומר, אוי, שכחתי מה רציתי להגיד לך, אני אומרת, אוי, אני מאושרת, אני אומרת בפנים. אני כל כך שמחה…
דליה: לא, אני לא שמחה, ואני לא עוזרת להיזכר. לא יודעת למי את מתכוונת.
נורית: את לא עוזרת, ואני אומרת שאני שמחה שאני לא לבד,
דליה: נכון, נכון.
נורית: לא נעים לי להגיד, אני אומרת.
דליה: נכון, האמת היא שכולם שוכחים, אז אני רוצה להגיד לך שני דברים, לקראת סיום. קודם כל אני רוצה להגיד לך, אני אעשה הכרזה, בסדר, עם פאתוס.
נורית: אוי, אמא'לה, הכרזת המדינה?
דליה: לא. תכף תצטרכי להכריז על מדינה.
דליה: תאגיד השידור הציבורי כאן 11, או כאן, זה פלא.
נורית: נכון.
דליה: זה פלא.
נורית: כי רוצים כל הזמן, יש גיליוטינה יש עליו.
דליה: זה ממש פס ייצור, של דרמות מצוינות, של סרטים דוקומנטריים מצוינים. יש שם את תוכנית התחקירים המצויינת זמן אמת, שראיתי שם עכשיו את הסרט של אסף ליברמן על מכון קהלת, עם דברים שלא ידעתי, יוצא מהכלל.
נורית: וואו! הסתננו, שלא שמנו לב.
דליה: אני אומרת לך, התחנה הזאת, כאן, 11, תחנת השידור הזאת, היא נותנת עבודה לרוב התעשייה בארץ.
נורית: אני יודעת, קראתי המון על זה.
דליה: עכשיו, אני רואה המון דרמות שם, לא כל כך אוהבת ריאליטי, אני לא רואה את הערוצים המסחריים, אחרי החדשות. אני תמיד פונה לשם, ואני יודעת ששם אני אמצא מה לראות. כמובן שסוכן תרבות, אין מה לדבר, שזה קבוע וכן הלאה. אבל, עכשיו ראיתי דרמה, שישה אפסים.
נורית: יואו, הקלטתי.
דליה: וזה יפה, נורית.
נורית: אני מחכה לבראבא ו… ליאורה ריבלין.
דליה: את אמרת בדיוק את מה שחשוב להגיד על הסדרה הזאת. זו סדרה עם שחקנים מצוינים.
נורית: כי גם שטוקהולם הייתה נהדרת.
דליה: נכון, היא כתובה נהדר. היא מבויימת על ידי ניר ברגמן נהדר.
נורית: היום אני הקלטתי שני פרקים ראשונים.
דליה: פשוט יוצא מהכלל. משחק נפלא.
נורית: אין, שחקנים נהדרים.
דליה: אבל, שלמה בראבא וליאורה ריבלין.
נורית: נו, מה את רוצה?
דליה: פרס ישראל. אני אומרת לך, אין שחקנים כאלה. הם יוצאים מהכלל. אני עוקבת אחריהם. הם יוצאים מהכלל. פשוט, אני לא חושבת שיש...
נורית: מי שרת או שר התרבות עכשיו?
דליה: אני לא יודעת, אבל זה… לראות…
נורית: זוהר. שהוא ישמע. מיקי זוהר. שר התרבות.
דליה: אבל לראות את המשחק הזה, אני אומרת, זה קונצרט, זה תאווה.
נורית: אל תחכה שאנשים ימותו.
דליה: תאווה לאוזן ותאווה לעין. זה פשוט יוצא מהכלל.
נורית: נכון. תענוג. היום הייתה ביקורת.
דליה: וגם משחקת שם שחקנית, לא דקיקה לראשונה, כמעט לראשונה. אמנם בשעת אפס גם הייתה שחקנית נפלאה. לא דקיקה, נכון?
נורית: כן, נהדרת, נהדרת.
דליה: אבל גם פה יש שחקנית לא דקיקה, שני קליין.
נורית: שני קליין, היא נהדרת. נכון.
דליה: יוצאת מהכלל. כתבה את התסריט נויה, עכשיו אני זוכרת את שמה, נויה אורן.
נורית: כן.
דליה: כתוב נפלא. ניר ברגמן, כמו שאמרתי לך ביים. בקיצור, כל האוצרות האלה נמצאים בכאן 11.
נורית: יש שם אוצרות, בכאן 11.
דליה: וגם בתחנת הרדיו.
נורית: וההוא רוצה לסגור את התחנת הרדיו.
דליה: אני שומעת כל יום ב-8 עד 10 בבוקר, את קלמן וליברמן באופן קבוע. ואני מעודכנת בכל מה שקורה. אחרי זה אני יכולה לעבוד ולעשות מה שאני רוצה. מתחילה את היום עם שניהם. תוכניות תרבות נהדרות.
נורית: הדרמות שלהם הכי טובות.
דליה: פודקאסטים יוצאים מן הכלל. אין לי מילים. זה פלא. זה ממש פלא.
עכשיו, בסוכן תרבות שלפני האחרון, ראיין קובי מידן את רועי שרון, הכתב והפרשן הצבאי של כאן 11. שהוציא ספר נורא נורא חשוב, שאי אפשר להניח אותו מהיד לרגע, ואנקמה. ואנקמה, על הטרור היהודי משנות התשעים.
נורית: היה על זה… ביקורת ספרותית…
דליה: עכשיו, הוא עצמו, הוא עצמו למד בישיבת אור עציון וקרני שומרון. והוא העיתונאי שחשף את התמונות של חתונת השנאה. את זוכרת…?
נורית: אני זוכרת עם הסכינים.
דליה: עם הסכינים שדקרו את התמונה של התינוק הזה.
נורית: ששרפו את דוואבשה.
דליה: עם אבא ו… בדיוק, בדומא. עם אבא ואמא וילד.
נורית: אבא ואמא ותינוק והילד עד היום.
דליה: רוקדים בחתונה ודוקרים את התמונה של התינוק.
נורית: כן, אני ראיתי את החתונה הזאת.
דליה: לפי דעתי...
נורית: חתונת הדמים.
דליה: אני לא הגעתי למקום שהוא אומר ש… אבל לפי דעתי זה שינה אצלו משהו. והוא כותב על הטרוריסטים היהודיים. הוא כותב על נערי הגבעות. הוא אומר שהציונות הדתית זה לא מה שהיה הציונות הדתית.
נורית: בכלל לא.
דליה: ואורי אורבך כבר איננו. הוא היה נהדר.
נורית: כן.
דליה: והתחלפו הדמויות החשובות בציונות הדתית. הוא מדבר על בן גביר. דרך אגב, סתם אני אומרת לך, ואולי, לא סתם. המחשבה שבן גביר ממנה מפכ"ל, תגידי, זה אמיתי?
נורית: [צוחקת] לא.
דליה: זה יכול להיות שזה… מה עושים עם הידיעה הזאת?
נורית: וזה שדרעי רוצה לחזור להיות שר, זה נראה לך?
דליה: זה פחות נורא. זה פחות נורא.
נורית: מה נורא?
דליה: זה שבן גביר ממנה מפכ"ל, זה כמו שאני אמנה את הכוריאוגרף הראשי של להקת בת שבע. [נורית צוחקת] זה אי אפשר להקל את הדברים האלה. אז אני אומרת, הכי נוגע ללב בספר הזה, נוגע ללב וחשוב, כי אף פעם עוד לא תיעדו את זה, בספר הזה, והיא נקמה של רועי שרון, זה שהוא, קודם כל הוא מודה שהתקשורת בנתה את בן גביר, אבל השאלה הכי חשובה, קובי מידן שואל אותו, מה אתה אומר על ינון מגל, שאמר עליך שאתה משת"פ, למרות שהוא דתי, משת"פ...
נורית: ומה הוא אמר על נגיד בנק הבנק.
דליה: בדיוק.
נורית: לגלגל אותו מכל ה...
דליה: אז בדיוק, לא, זה לא הוא אמר.
נורית: מישהו אחר אמר
דליה: אז זה לא משנה.
נורית: זה אמר מישהו אחר גם.
דליה: זה שר אחר מעוצמה יהודית.
נורית: עוד אחד מורשת. משהו שר למורשת.
דליה: בדיוק שר המורשת אמר את זה.
נורית: [צוחקת] איזה מורשת?
דליה: אז רועי שרון, בתשובה לשאלה של קובי מידן, מה אתה אומר על העיתונאים שהפכו אנשי תקשורת, כמו ינון מגל, הוא מתכוון לכל אנשי ערוץ 14 כמובן.
נורית: הכוכבים, כן.
דליה: מה אתה אומר עליהם? אז הוא אומר, אני אומר בצער, שאנשי תקשורת, שפעם היו עיתונאים, הלכו לאיבוד, התחרפנה דעתם. וזה אומץ לב להגיד למישהו מתוכם, על קבוצה אחרת, שהתחרפנה דעתם. תלכו בשבוע ספר, תקנו את 'ואנקמה' של רועי שרון, לא תניחו את הספר לרגע, נורית'קה.
זהו, זה מה שיש לי להגיד, לפי דעתי זה מה שיש לי להגיד.
נורית: אמרנו הכל.
דליה: לפי דעתי אמרנו הכל, שמענו על דודה שלך.
נורית: לא, על הדמנציה, אבל אמנם סיפרתי סיפורים מצחיקים, כי אני רציתי להראות הפן המצחיק בדברים האלה, אבל המחלה מאוד מאוד קשה, ובאמת למשפחות היא קשה. יותר לזה שחולה בדמנציה.
דליה: נכון. מדברת למי שאמא שלה הייתה חולה.
נורית: זה נורא, נורא ואיום. בגלל זה גם פה, החברה שאמרה לך שאמא שלה מתה…
דליה: היא רצתה שאמא שלה תמות.
נורית: אני אמרתי לך, שההורים מתים, הילדים...
דליה: שזו הרגשה, זה תחושה נורא לגיטימית. זה נכון להרגיש ככה. לא צריך להתבייש. זה נכון להרגיש ככה.
נורית: בדיוק. לזה אני מתכוונת. לא להתבייש.
דליה: לא להתבייש. קשה לך? לאמא שלך אין תוחלת, אין תקווה, היא סובלת, החיים שלך נהרסים במקביל, אז את רוצה ש…
נורית: בגלל זה אני בעד המתת חסד, ואני בעד… טוב, אני לא אגיד את המילה השנייה, שמה אני עוד בעד, אבל זה אני לא אגיד. אבל אני באמת, אני סידרתי לעצמי, המתת חסד. וגם שני חברים, איך אומרים, חותמים לך על זה, לא הילדים ולא משפחה. שני חברים טובים שלי.
דליה: יש לי… סידרת בבנק את ה…?
נורית: אני לא. אני צריכה, כי הייתי עסוקה, אבל אני אלך, מה שאת אמרת.
דליה: אריכות ימים, זה חשוב נורא.
לפני שמסיימים, אני רוצה להגיד לך, למרות שחשבתי אולי לא, אבל בכל זאת אני אגיד. היום מתקיימות הבחירות...
נורית: זאת העננה שדיברת.
דליה: זאת העננה. היום מתקיימות הבחירות ללשכת עורכי הדין. ואחד המועמדים הוא אפי נווה. ואני אומרת לך, אני שמעתי את… אתי כרייף מדברת אצל… אצל אופירה וברקו.
נורית: גם אני שמעתי.
דליה: אני לא רוצה, נועה אמרה לי, לא לעשות שיימינג, אז אני לא עושה שיימינג. למרות שיש הרבה חומרים שם.
אני לא עושה שיימינג. [נורית צוחקת] אני רק רוצה להגיד דבר אחד. היא אמרה, היא הצדיקה את המועמדות שלו, ואמרה שהיא תבחר בו, בגלל שהוא לקח אחריות, והתנצל. ואני רוצה להגיד לך, אין לזה שום משמעות משפטית לשני הדברים האלה.
נורית: נכון.
דליה: הוא עשה עבירה בזויה, הוא הגניב את החברה שלו לשדה התעופה הלוך וחזור, ובחקירה הראשונה הוא אמר שזה לא נכון, הוא הכחיש את זה.
נורית: ראו את זה.
דליה: ובסוף הוא הודה, והוא נשפט, ופעמיים הוא פנה לבג"ץ, פעמיים הוא פנה לבג"ץ. הבג"ץ הזה שעכשיו, אם הוא יבחר, הוא יקשור קשר עם אנשי הרפורמה שרוצים להחליש את בג"ץ. הוא פנה פעמיים לבג"ץ בטענה שהייתה אכיפה בררנית, זאת אומרת שרק לו עושים את זה, לאחרים לא, למרות שהשופטת אמרה שגם במקרים אחרים, זה פסק הדין וגזר הדין וכן הלאה, והוא לא הביע חרטה ולו לרגע.
נורית: ראית איך הוא זחוח כל הזמן?!
דליה: מה זה לקח? מה זה נקרא לקחת אחריות? מה זה זחוח?
נורית: אני רואה את הפרצוף שלו…
דליה: אני כל כך מקווה שעורכי הדין יתעשתו, וסוף כל סוף יבחר מישהו במדינה לתפקיד ציבורי, שלא היה לו כתב אישום! מישהו שלא היה לו תיק במשטרה! מישהו שידיו נקיות, בואו ננסה את זה, בואו נתחיל עם זה, אולי זה יצליח, אולי זה יצליח, בואו.
נורית: את יודעת שכולם מחכים,
דליה: ברור, אז עורכי הדין…
נורית: כולם עכשיו, המדינה עצרה נשימתה, גם המכהנת, גם האנטי המכהנת…
דליה: אז חברים שלי, עורכי הדין, לכו להצביע מחר ותצביעו נכון, זה הכל, תצביעו נכון.
נורית: אם הוא נבחר דרך אגב…
דליה: ותודה רבה, ברור, ותודה רבה לחברתי, עורכת הדין, ענת סבידור. ואני מאחלת לשתינו מותק של אריכות ימים,
נורית: אריכות ימים ושלא נסבול.
דליה: ושלא נסבול, ונפגש בפרק הבא.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments