איתי בן שמחון בא אלינו כדי לדבר על פופ וקולנוע ועל הדרך שבה הם משיקים, על כל מה שיפה במיינסטרים, וגם: על ג'ניפר לופז, הלוא היא "מארגנת החתונות"; על "מעודדות צמודות", סרטי תיכון וניכוס תרבותי, על "אני האגדה" שראה שלוש פעמים בחודש אחד, על מישל פייפר שלימדה אותנו איך נראית אישה גדולה מהחיים ב"באטמן חוזר", ועל "הכל בכל מקום בבת אחת": סרט אחד שיצא רק לפני שנתיים, וכבר שינה סדרי עולם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/01/2024.
אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", "כאן הסכתים" הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
בלוקבסטר עם זוהר אורבך.
זוהר: שלום וברוכים הבאים ל'בלוקבסטר', הסכת הקולנוע של כאן תרבות. אני זוהר אורבך, קולנוע זה כנראה הדבר היחיד שאני מבין בו, ואיתי היום איתי בן שמחון. בעשור האחרון נכנס לחיינו מקצוע חדש, איש תוכן. מה זה אומר? מה שתרצו שזה יאמר. איש התוכן שיושב מולי היום, עורך תוכניות ריאליטי, מרים סרטוני טיק טוק שמדרגים את הירקות האהובים עליו ביותר במרק של הקוסקוס, ומנחש איפה כל כוכבת פופ הייתה משרתת בצה"ל אם הייתה מקבלת צו ראשון. איתי מנחה את הפודקאסטים "הברית החדשה" יחד עם שיר דקר, ואת "הזינוק לאתמול" יחד עם כרמל צייג בעריכת אלעד בר-נוי.
זוהר: איתי, איפה שאקירה הייתה משרתת?
איתי: וואי, שאקירה זה בעיה. זה בעיה כי פעם חשבתי שהיא הייתה במודיעין, כאילו שהיא הייתה כזה המזרחית היחידה במודיעין.
זוהר: כי היא יודעת ערבית.
איתי: כי היא יודעת ערבית, בדיוק, אבל היא מזרחית בווייבים.
זוהר: פגשה אשכנזי פעם ראשונה בגיוס.
איתי: היום מרגיש לי שכל התפקידים משתנים, כי כולם כזה שונאים את ישראל, וכזה כולם כל הזמן עושים עלינו... עושים לייקים לפוסטים נגדנו, אז אני לא יודע אם שאקירה בהכרח הייתה מתגייסת במציאות היום, אתה מבין?
זוהר: ודואה ליפה בכלל לא הייתה מתגייסת.
איתי: דואה ליפה ממש כאילו, בזמנו חשבתי שהיא מד"סניקית, היום אני כאילו, אתה יודע...
זוהר: עושה שירות לאומי ברשות הפלסטינית.
איתי: כן, היום היא בצלב האדום.
זוהר: אה, או, כן, זה אני רואה. דואה ליפה, איפה משרתת? בצלב האדום. אומרים לה: גברת, את יכולה בבקשה לבוא לבקר את החטופים? היא אומרת, לא. אין לי עניין בזה. אבל האמת, איתי פשוט איש מאוד מאוד מצחיק, שמבין רשתות חברתיות יותר מרוב התקשורת הישראלית, ולמעשה פשוט אחד מפרשני התרבות הכי טובים בארץ.
איתי: וואי.
זוהר: תודה שבאת.
איתי: תודה לך, איזה כיף.
זוהר: איתי, בוא תסביר לנו שנייה, מה מעניין אותך?
איתי: וואי, מה זה מה מעניין אותי? איך עונים על זה? אני אוהב… מה, בקולנוע?
זוהר: בהכל, בהכל.
איתי: אני אוהב פופ, אני חושב. כאילו אני חושב, גם כשזה מגיע לאוכל, גם במוזיקה, גם בסרטים, אני אוהב דברים שהם פופולריים.
זוהר: ומה זה תרבות פופ בשבילך?
איתי: אני חושב שזה, במהות זה משהו פופולרי. זאת אומרת, חייב שכולם יכירו את זה. חייב שזה יהיה משהו שהרבה אנשים מזהים, גם אם הם לא אוהבים את זה, גם אם הם לא רוצים לראות את זה, לא רוצים לשמוע את זה, לא רוצים לטעום את זה, הם מזהים את זה. וכן, זה תופס מקום בתרבות, שכאילו אי אפשר להתעלם.
זוהר: ומה מעניין בזה? מה מעניין במה שכולם כבר מכירים?
איתי: זה פשוט, אתה יודע, אתה יכול ללמוד מכל דבר על החברה. כאילו, גם מהשוליים, אבל אתה גם יכול ללמוד הרבה מה… כאילו, מהמרכז, וכאילו, ממה שיש שם, לא יודע. כאילו, אני חושב שכזה, במוזיקה ובסרטים הרבה דברים שנחשבו פופולריים, או שנחשבים פופולריים בזמן אמת, מאוד מזלזלים בהם. אני חושב שזה גם יהיה בחלק מהסרטים שכזה, שנדבר עליהם היום, שכאילו סרטים, שחקנים, שחקניות, שכזה, בזמן אמת, לא מעריכים, ואז פתאום מסתכלים אחורה ואומרים, וואו, כמה קיבלנו מהחוויה הזאת.
זוהר: אז באמת, בעולם הזה של תרבות הפופ, שמעסיק אותך בגדול כל היום, איפה קולנוע נכנס לתמונה? איפה הוא משתלב?
איתי: זה חלק בלתי נפרד בעיניי. מוזיקה, קולנוע, אוכל, טלוויזיה, הם מופיעים הרבה אחד בשני, כאילו אם זה פסקול סרט, אם זה קליפ לשיר שמבוסס על סרט, אם זה מוצרים שמופיעים בסרטים. כאילו, יש מלא חפיפה בין המדיות האלה, וגם הרבה דברים אייקונים. בסוף, כשאתה מסתכל על פופ, אתה מחפש כזה את השיאים ואת הרגעים הבלתי נשכחים שנצרבו לנו בתודעה, אם זה אפילו, אתה יודע, ה'מטריקס' לצורך העניין, שזה סרט, זה כבר נהיה, כאילו, ביטוי בשפה, כאילו אני במטריקס, המטריקס קורס, אתה עבד במטריקס, כאילו, אז כאילו, זה גם, זה פופ.
זוהר: אתה איש של פופ ואתה איש של מוזיקת פופ, מה השיר הקולנועי האהוב עליך?
איתי: וואו, זה גם קל וגם קשה, אני חושב אבל שאי אפשר שלא להגיד טיטאניק, השיר של טיטאניק.
[השיר ברקע]
זוהר: גם איתי בפירוש יודע מה שם השיר הזה, והוא בוחר לקרוא לו 'השיר של טיטאניק'.
איתי: נכון, הנה, ואתה מבין, זה גם בעיניי חלק מהדבר הזה, זה לא משנה שיש לו שם, שיש לו זמרת - הוא השיר של טיטאניק. ברור שסלין דיון...
זוהר: רגע, לא, השיר של טיטאניק זה סלין דיון.
איתי: ברור שסלין דיון היא... וחס וחלילה, זה לא היה יכול להיות אף אחת אחרת, גם אם אנחנו מדברים על השיר הזה, אז אני חושב שכולם ידעו שהיא לא רצה להקליט אותו, ומה שאנחנו מכירים זה בכלל הדֶמוֹ, היא לא רצה להקליט אותו, ואמרו לה, "נו, תקליטי", והיא אמרה, "טוב, אני אקליט דמו, ונראה מה יהיה עם זה", וזה בסוף השיר. ברור שזה סלין דיון, אבל זה נהיה כבר משהו בפני עצמו - השיר של טיטאניק. אתה יכול להגיד, "שימי את השיר של טיטאניק, אני רוצה לשמוע את השיר של טיטאניק", אתה לא צריך להגיד, "אני רוצה לשמוע את 'My Heart Will Go On' של סלין דיון".
זוהר: נכון, זה נכון. יש עוד שני דברים שאני רוצה לדעת, לפני שניכנס לחמישייה שלך. קודם כל, בחודשים האחרונים יש אזור אחד בארץ שמעסיק ליטרלי את כולנו, ואני מדבר כמובן על רצועת עזה, שזה מקום שבו, מי שלא יודע, איתי למעשה גדל, רק שאז קראו לו גוש קטיף.
איתי: נכון.
זוהר: אני רוצה לדעת, תושבי גוש קטיף, איפה היו רואים סרט?
איתי: אנחנו היינו צריכים לנסוע לבאר שבע או לאשקלון לראות סרט בקולנוע. אתה יודע, מי שהיה לו די.וי.די או כאילו, קלט... איך קוראים – וידאו… [צוחק] משחק אותה כאילו אני לא יודע, כאילו לא ראיתי את רוב הסרטים בוידאו.
זוהר: מה זה היה הדבר הזה, הקופסה הזו?
איתי: אז היית רואה בדי.וי.די, בוידאו, ואם היית רוצה היית נוסע לקניון אביה, או לקניון הנגב בבאר שבע, או לקניון חוצות.
זוהר: שזה איזה שעה נסיעה בגדול? שעה וחצי?
איתי: יותר, כן. באר שבע זה שעה וחצי, אשקלון גם, אתה יודע, זה בקו אווירי מאוד קרוב, אבל אתה צריך לנסוע דרך המון מחסומים.
זוהר: האמת שאני מת לדעת, אם לפני המלחמה לפחות, אם היה איזשהו בית קולנוע מתפקד בעזה, זה אני מת לדעת.
[שיר ברקע מ"מארגנת החתונות"]
אנחנו עם מ'ארגנת החתונות' שביים אדם שנקמן, משנת 2001, איתי, בוא נשמע את זה ממך. מה זה מארגנת החתונות בשבילך?
איתי: וואו, אז מארגנת החתונות, קודם כל, הוא נכנס לדעתי לז'אנר סרטים שאני קורא לו סרטים שיכולים להיות חלום שחלמתי בשנ"צ, שזה סרטים עם עלילה מופרכת, אבל זה איכשהו עובד, וזה כמובן הרבה סרטים שג'ניפר לופז משחקת בהם. היא מארגנת חתונות, היא אף פעם לא התחתנה, היא מאוד טובה בזה, היא יודעת הכל, היא יודעת איך לדבר עם כלה רגע לפני שיש לה רגליים קרות לפני החתונה, היא יודעת איך לשכנע את האבא של הכלה להפסיק לבכות, היא יודעת לפתור כל בעיה. והיא מתאהבת ברופא שמציל אותה כמעט ממוות שנעשה על ידי פח אשפה שמדרדר אליה. כבר אתה רואה שהעלילה כאילו מופרעת.
זוהר: איך פגשתי את בחיר ליבי, ובכן, פח אשפה כמעט דרס אותי למוות.
איתי: כן, ובעצם מתברר שהרופא הזה, שממש יוצא איתה לדייט והם מתאהבים תוך שבע שעות, הוא חתן בחתונה הכי גדולה שהיא מארגנת, שהחתונה הזאת גם תהפוך אותה לשותפה בחברת ארגון חתונות שהיא עובדת בה. בעצם, משם אנחנו יוצאים להרפתקה, וכמובן שאבא שלה מחתן אותה עם מסימו, שהוא איטלקי, שלא יודע בכלל אנגלית, ו...
זוהר: הדוקטור אלכס קרב מהאנטומיה של גריי.
איתי: וואלה?
זוהר: כן.
איתי: מגניב, אז כאילו, והיא מסכימה, כאילו היא איכשהו נותנת לזה להאמר שהיא מאורסת למישהו שהיא לא באמת מכירה. בסוף אנחנו יכולים לנחש מה קורה, אבל עד שנגיע לשם בעצם יש הרבה טוויסטים בעלילה.
זוהר: דרך ארוכה, ואני כעוף בנדודיו. מה באמת אבל עושה לך את זה ב'מארגנת החתונות'? יש מצב שגם בך מקננת איזושהי מארגנת חתונות עם אוזנייה?
איתי: אני חושב שבתוכי קודם כל מקננת ג'ניפר לופז יותר מהכל. כי אני חושב שג'ניפר לופז היא שחקנית שכזה... היא מביאה לנו הרבה פעמים את אותה דמות, אבל היא עושה את זה מושלם. וזה משהו שאני ממש מעריך בה בתור בן אדם. היא לא מוכרת לך אף פעם משהו אחר, היא מביאה לך בשירים, במשחק. היא אומרת, זה מה יש, אני ג'ניפר לופז, זאת הסחרה שאני מוכרת במלא דרכים, ואתם כל פעם תקנו את זה מחדש. אני מת על זה, אני אוהב את זה. ואני רוצה להגיד, זה לא בהכרח הסרט הכי טוב של ג'ניפר לופז, זה לא בהכרח הקומדיה הרומנטית הכי טובה שאני אוהב, אבל 'מארגנת החתונות' נכנס לי ללב, זה גם סרט שראיתי בקולנוע, בזמן אמת.
זוהר: בן כמה היית?
איתי: מתי הוא יצא ב-2001?
זוהר: כן.
איתי: הייתי בן 13.
זוהר: באשקלון.
איתי: ראיתי את זה לדעתי בבאר שבע. וג'ניפר לופז, מעבר לזה שהיא שחקנית שאני מאוד אוהב, וזמרת שאני מאוד אוהב, היא בעצם שוברת פה שיא, כי הסרט הזה היה מקום ראשון בארה"ב, בו זמנית שאלבום של "J.Lo" היה מקום ראשון.
זוהר: די!
[קטע קצרצר משיר של ג'ניפר לופז]
איתי: היא הזמרת, היא האישה הראשונה לעשות דבר כזה, לדעתי מישהו עשה את זה לפניה, גבר או להקה אולי. שגורמת לי עוד יותר לאוהב את הסרט הזה.
זוהר: זה רגע תרבותי.
איתי: בדיוק.
זוהר: זה רגע שבו ג'ניפר לופז, אישה שאף מבקר קולנוע לא אמר תנו לה עכשיו אוסקר, עומדת בלב התרבות ונועצת את הדגל ואומרת, הנה אני.
איתי: כן. ובסרט הזה יש הרבה דברים מופרכים, והרבה רגעים קולנועיים קלישאתיים, כמו למשל, הרגע המדהים ביותר, שהם אוכלים M&M’s בפארק, ומת'יו מקונוהיי, שבכלל מדהים שלא הזכרנו אותו שהוא...
זוהר: יש עוד זמן.
איתי: הוא זורק את ה M&M’s הצבעוניים, והוא משאיר רק את החומים ביד, והיא אומרת לו, למה אתה זורק את ה M&M’s? והוא אומר לה, כי שוקולד הוא כבר חום וזה מרגיש לי שכאילו זה פחות תעשייתי.
זוהר: שזה באמת מגוחך כל כך. קודם כל אדוני, אתה רופא, אתה אמור להבין שלא ככה עובד מדע.
איתי: זה לא באמת שהוא לא אוהב את הצבעים, זה רעיונית. הוא נותן לה משהו רעיוני להתאהב בו. ואז בסוף הסרט, היא עושה את זה בעצמה.
קטע מהסרט:
Steve: Why are you only eating the brown ones?
Mary: Because someone once said that... They had less artificial coloring because chocolate's already brown. And it kind of stayed with me.
Steve: You kind of stayed with me.
זוהר: עכשיו הגיע הזמן גם לדבר על הצלע השנייה שלנו, מת'יו מקונוהיי.
איתי: כן.
זוהר: אתה יכול להסביר לי מה אנחנו מוצאים באיש הזה?
איתי: אני חושב שפשוט אנחנו מקבלים את זה כעובדה, שהוא כריזמטי, סקסי. אין לי הסבר. הוא לא, אין לי, כאילו, אם אני בודק עכשיו בלב שלי, הוא לא שם.
זוהר: כן, הוא לא שם?
איתי: אבל אני מסתכל עליו ואני אומר כזה, כן, מה שתרצה יקרה, [צוחק] כאילו, אני חושב שיש לו מין את האנרגיה הזאת.
זוהר: זה אלכימיה בעצם.
איתי: כן.
זוהר: זה המסוגלות, שנייה, להיעמד מול מצלמה, ולגרום לקהל לומר: כן, קניתי. הרי יש חתיכים ממנו, ויש מוכשרים ממנו. אין אנשים עם מבטא דרומי סקסי משלו.
איתי: נכון.
זוהר: בזה הוא מנצח.
קטע מהסרט:
Steve: Do you ever think about that night at the park?
Mary: What?
Steve: I barely know you. I don't know your dad's first name, I don't know if you ever wore braces, or contacts, or glasses and I have no idea how you came to be a wedding planner, Mary, but I do know the curves of your face.
זוהר: אוקיי, שאלה.
מה הופך סרט בינוני או נפלא לסרט נחמה?
איתי: קודם כל, מתי הכרת אותו?
זוהר: שזה גיל 13
איתי: כן, מתי ואיך הכרת אותו. כאילו, מבחינתי ללכת לקולנוע בגיל 13, זה היה פריבילגיה בגיל הזה, כאילו זה היה שגדלתי כבר והייתה לי יותר בחירה על מתי ולאן ללכת. אבל זה היה פריבילגיה מטורפת לראות סרט כזה בקולנוע. וזה היה גם... אתה יודע, גדלתי בבית דתי, גדלתי בהתנחלות, לא היה לי ערוצים, לא היה לי ערוץ 2 ו-10, הייתי יחסית מוגבל בתוכן שהייתי יכול לצרוך ומשהו בהוליווד הרומנטי הזה, הכל כזה גדול מהחיים, גם אם זה סרט שהוא באמת לא הסרט הכי אייקוני והכי גדול והכי זה, החוויה האישית שלי זה הייתה כזה - זה מה שאני רוצה, כאילו, אני רוצה שהחיים שלי יכללו עוד כאלה, אני רוצה את זה.
זוהר: אז בהקשר הזה אני רוצה לדעת, אתה זוכר פעם אחת שראית סרט, ואתה יודע מה אני אהיה לארג' ואתן גם סדרה אם אתה רוצה, שם ראית אותם ואמרת, זה אני שם על המסך?
איתי: וואי, אז אני אגיד לך את האמת, אני חושב שברמה מסוימת, זה לא... גם פה ראיתי את ג'ניפר לופז ורציתי להיות היא, חד משמעית. הרבה פעמים לראות את הכוכבות הגדולות של הסרט מגשימות את עצמן, יש משהו שכאילו, איך שהוא, הרבה פעמים ראיתי את עצמי בגיבורה דווקא, בקומדיות הרומנטיות ובסרטים כאילו ב- ‘chick flicks’, ובעוד קטגוריה שאני לא אגיד עדיין עד שנדבר עליה...
זוהר: אוקיי.
איתי: ראיתי את עצמי שם, כן. ואני אספר גם סיפור הצלחה שבתואר שלמדתי בירושלים, אז חברה של חברה התחתנה, והיא אמרה לי תקשיב, היא מחפשת מישהו שבחתונה ידאג לכל הדברים הקטנים, יביא כסף ללהקה, יגיד כזה, ייתן את ה-Q מתי להיכנס… עצרתי אותה ואמרתי לה: היא מחפשת מארגנת חתונות, היא מחפשת מארגנת חתונות - זה אני, זה חייב להיות אני. ופשוט הייתי למשך לילה שלם מארגנת החתונות. רגע, השיא של הערב, שכמובן שהבאתי אוזנייה… כאילו אף אחד לא היה צריך...
זוהר: איש לא ביקש.
איתי: איש לא ביקש, וגם היא לא יכלה לדבר לשום מקום, היא הייתה מחוברת לטלפון שלי, זו אפילו לא הייתה אוזנייה אלחוטית, זה האוזניות של האייפון.
זוהר: אז זה פשוט, אתה הסתובבת עם אוזנייה כדי לדבר בטלפון?
איתי: היא פשוט הייתה מחוברת לאוזן אחת, ופשוט זה היה להיכנס לדמות. היה רגע שהכלה רצתה לשתות, והיא כבר הייתה מאופרת ולא יכולה לשתות מכוס, ולא היה קשית בכל האולם. אני אמרתי, "this is my moment", זה הרגע שלי, כאילו הספוט עליי. לקחתי המפתחות, לקחתי אחד המלצרים, אמרתי לו: לך, יש פה 'yellow' מאתיים מטר, קח את האוטו, "לך ל-'yellow' תביא לי 20 קשיות, שיהיה לנו לכל הערב". המלצר הסתכל עליי כאילו, "מה אתה רוצה?" לקח את המפתחות, הביא קשיות. [צוחק] אין, אני לא יכול לתאר לך את תחושת ההגשמה העצמית כשהגשתי לכלה הזאת כוס עם קשית, זה פשוט היה אחד הלילות הטובים בחיים שלי.
זוהר: בכלל, בחתונות יש את התחושה הזאת שמי שנותן לכלה לשתות מים, הוא הבן אדם הכי טוב בעולם.
איתי: ברור.
זוהר: כאילו, אתה תמיד לוקח על עצמך את התפקיד הזה של… אני חייב לרוץ לברמן עכשיו...
איתי: כן.
זוהר: לבקש כוס, לומר לברמן אפילו "זה בשביל הכלה", כדי שתוכל לעקוף. והיא גם עושה לך את הפרצוף הזה של: "יו, תודה, אני חייבת".
איתי: "תודה חיים".
זוהר: למרות שסביר שהיא לא באמת הייתה צריכה את הכוס הזאת.
איתי: אתה יודע, אתה גם יכול להוסיף כזה, אחרי שאתה מביא לה את הכוס לעשות לה כזה: "מה, איך את? נהנית? איך את מרגישה?"
זוהר: אני בחתונות כמעט מקפיד לצאת מנקודת הנחה שהכלה לא מעוניינת לדבר איתי.
איתי: כן. [צוחק]
זוהר: כאילו שאין לה את הזמן הזה עבורי. בחתונה של אחותי, אני החלפתי איתה אולי שלוש מילים כל הערב.
איתי: הגיוני מאוד. נכון, אנחנו כולנו דמויות משנה. חוץ מאותה חתונה שבה אני הייתי הדמות הראשית וכולם היו דמויות המשנה.
זוהר: גם הכלה?
איתי: אני לא, חס וחלילה לא אדבר כנגד כלה, אבל אני אגיד שאני הייתי הדמות הראשית, וכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה.
זוהר: סיכמנו שסרטי ג'ניפר לופז זה ז'אנר. דרך אגב, אני אגיד שהאהובים עליי בז'אנר הזה זה 'נוכלות בלי חשבון' ו'רומן לא חוקי'. אבל אני רוצה לדעת, אם אנחנו "מגיירים" את ז'אנר סרטי ג'ניפר לופז, מי תהיה הג'ניפר לופז שלנו?
איתי: הישראלית?
זוהר: הישראלית.
איתי: וואו. שמע, עולה לי כאילו, מבחינה ויזואלית, ישר עלה לי מירי בוהדנה, או כזה... או אפילו אילנית לוי, כאילו...
זוהר: או, אילנית לוי היא ג'יילו.
איתי: אילנית לוי, כן.
זוהר: היא מאוד ג'יילו, אני מרגיש.
איתי: היא גם מאוד, כאילו, אתה יודע, אוהבת כזה ניקיון, שהכל בסדר, שהכל כמו שהיא רוצה, אבל אילנית כאילו...
זוהר: היא אמא דיווה.
איתי: אבל אילנית יותר נותנת לחיים לקרות אני מרגיש, וג'יילו היא כזה קונטרול פריק ברמות הגבוהות, כאילו... ראינו את הסרט הדוקומנטרי על הסופרבול, ראינו את הסרט, כאילו… היא לא נותנת מקום כאילו למזל.
[קטע קצרצר משיר הסרט 'מעודדות צמודות']
זוהר: 'מעודדות צמודות' שביים פייטון ריד בשנת 2000, זה הזמן שלי להשוויץ, שפעם אני הייתי במסיבת עיתונאים וירטואלית עם פייטון ריד. לא היה מעניין, והסרט שהוא ביים היה על הפנים. 'מעודדות צמודות' לעומת זאת, זו קלאסיקה. בוא נשלוף את הפונפונים ונקרא בקול גדול: "איתי, מה זה 'מעודדות צמודות' בשבילך?"
איתי: איך אני אתחיל? אני אגיד כזה דבר, 'מעודדות צמודות' זה אחד הסרטים החכמים בעיניי שיש, כי… הוא שייך לז'אנר של סרטים שמאוד מאוד מזלזלים בהם...
זוהר: בול!
איתי: שזה סרטי בנות. עוד יותר סרטי בנות על כאילו תיכוניסטיות.
זוהר: ועוד תיכוניסטיות שהן התיכוניסטיות שלימדו אותנו לבוז להן.
איתי: בדיוק, והוא מדבר על אנשים שמזלזלים בהם, שזה מעודדות ובלונדיניות וכאילו זה. ובשני המקרים הוא מוכיח לך שמעודדות זה ספורט שיש לו אולימפיאדה בייסיקלי שאנחנו לא מכירים אותה, והן לוקחות את זה הכי ברצינות והן אתלטיות. והסרט הזה לוקח גם את עצמו מאוד ברצינות, כי הוא אומר לך: גם אני בתוך עולם הסרטים, אני הסרט שאתה מזלזל בו, ועדיין הנושאים שאני אדבר עליהם הם יהיו הנושאים הכי חשובים בעולם, אני אעשה את זה הכי חכם, הכי מצחיק, הכי שנון, וכאילו אתה בעצם, זה מטא, זה מטא, מטא, מטא, מטא - זה הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, וזה יותר מהכל פשוט סרט כיפי.
זוהר: שלוש שנים עשיתי בבית ספר לקולנוע, מעטות הן הפרשנויות החכמות ששמעתי לסרט, כמו ששמעתי עכשיו. אנחנו, כאמור, חזרנו לתיכון, וכאמור למדנו שהמעודדות הן לא רק הפאקצות הרשמיות של הבית ספר, הן לוהטות, הן כל מה שאנחנו לא, ובתיכון הספציפי הזה כולם רוצים להיות כמוהן, גם הבנים. הן לא פה כדי לעודד את נבחרת הפוטבול שלהן, הן המופע המרכזי והגיבורה שלנו היא טורנס, שנכנסת לתפקיד קפטן הנבחרת, אבל מהר מאוד מגלה שכל התרגילים שהיא גדלה עליהם למעשה נגנבו על ידי הקפטנית הקודמת מבית ספר עני יותר. טורנס, בחורה ערכית ויקרה, מחליטה שלא לוותר ולהוביל את הנבחרת שלה לניצחון, בלי לרמות, ועם רעל בעיניים. אז כמו שאמרת, זה באמת בא מז'אנר שאנחנו אוהבים לבוז לו, ובטעות. לא באו הרבה סרטי בנות עד עכשיו, למרבה הצער. טליה ברטפלד כן הביאה לנו הרבה סרטים נשיים וסרטים כיפיים, וגם אפילו סרטי תיכון, אבל לא קיבלנו עדיין סרט שהוא chick flick כזה מזוקק. אבל באמת איתי, זה גם קולנוע כל כך חד ומשוכלל.
איתי: וואו.
זוהר: פייטון ריד הזה הוא במאי חד, חד, חד שעל השנייה הראשונה של הסרט מביא לנו נאמבר מוזיקלי, שהוא באמת אחד הרגעים הקולנועיים הכי גדולים של אותה שנה.
[קטע קצרצר משיר עידוד בסרט]
I'm sexy, I’m cute,
I’m popular to boot,
I'm bitchin', great hair,
The boys all love to stare,
I'm wanted, I’m hot,
I’m everything you're not.
איתי: "אני סקסית, אני חמה, אני כל מה שאתה רוצה". אחת הפתיחות, לא יודע, בעיניי כזה, זכירות לסרט.
זוהר: ככה פותחים סרט!
איתי: כן. אני חושב שהמעודדות בכללי הם כזה דמות גם שאין לנו בארץ, וגם משהו בהוליוודיות הזאת, בדמות של המעודדות, כאילו זה משהו שתמיד גם מילדות כזה תמיד עניין אותי, וכן קצת רציתי להיות מעודדת, מה אני אני אין לי איך להסתיר את זה.
זוהר: אתה חושב שאתה יכול להיות מעודד טוב?
איתי: לא, אין לי את הקורדינציה, אין לי את הכוח הפיזי, הן עושות שם פליקלקים... אני חושב שמעבר כאילו לעשות את הפונפון, אני לא יכול להרים את הרגל, כאילו אני לא יכול לגעת עם האצבעות… באצבעות של הרגליים… [צוחק]
זוהר: אתה יודע, כשאני רואה את הסרט הזה אני נזכר שבעצם הדמות שתמיד הזדהיתי איתה כשהייתי רואה את הסרטים האלה כשהייתי קטן, זה דווקא אח הקטן והמציק.
איתי: אוי.
זוהר: כי תמיד הייתה את הגיבורה התיכוניסטית המהממת והיה את הילד בן ה-10 שאוהב להציק לה, וככה זה היה אצלנו בבית - הייתה את אחותי המהממת, ואני מהצד מציק לה כל פעם כשהיא מביאה בן הביתה.
איתי: וואי, אני ממש מצטער לשמוע שזאת הדמות שהזדהית איתה.
זוהר: אני רואה את הסרט הזה עכשיו, ובאמת רואה את הילד הקטן שתוקע נוד בפרצוף של קירסטן דאנסט - זה אני! [צוחקים] הייתי מת להיות קירסטן דאנסט, אבל אני למעשה הילד המעצבן.
איתי: יש לו כמה שורות מאוד מצחיקות, וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב בסרט, שכמעט אין שם דיאלוג בלי בדיחה, זה כל משפט שני מצחיק.
קטע מהסרט:
Torrance: Missy is a bank.
Courtney: Uh, bankrupt. We've already decided on Jamie.
Torrance: Courtney, this is not a democracy. It's a cheerocracy.
זוהר: זה סרט כל כך מצחיק, עם תסריט כל כך חד, אבל אני חושב שזה לא רק הדיאלוגים, שלפעמים גם באותה מידה יכולים קצת לעצבן, כי הן כל הזמן אומרות משהו כמו: She puts the lose in loser מה אתן רוצות? תפסיקו. אבל המבנה של התסריט מבריק כל כך. קודם כל זה סרט שהרי... כשאנחנו רואים סרט, אנחנו לעיתים קרובות אמורים לכאורה להזדהות עם האנדרדוג, נכון?
איתי: כן.
זוהר: אנחנו מתחילים עם המנצחות של המנצחות. הן בלונדיניות, הן עשירות, הן לבנות, הן מקובלות, הן אשכרה על השורה הראשונה של הסרט אומרות: אנחנו כל מה שאתם רוצים להיות.
איתי: כן.
זוהר: וזה אולי קצת מעצבן בהתחלה אפילו ב-10 דקות הראשונות, עד שאתה מבין שכל הזמן הזה, במקביל, יש סרט אחר שאנחנו לא רואים.
איתי: כן.
זוהר: הקלוברס (Clovers) זה הסרט שאנחנו עקרונית אמורים לראות, של התיכון העני הזה. הקלוברס זה הקבוצה השנייה שמתחרה נגדן. הן משכונת קומפטון שבלוס אנג'לס, שכונה שהיא בעיקרה של בני מיעוטים, של שחורים, של לטינים, ואנחנו מבינים שהגיבורות שלנו עד עכשיו ניצלו אותן. אנחנו לכאורה עם הרעות.
איתי: כן. והשנה 2000, כן, זה לא כאילו עכשיו בא להגיד לך… המילה ניכוס תרבותי, cultural appropriation, לא נאמרת בסרט וגם זה אחד הדברים שאני אוהב בסרט, שהוא לא מטיפני. ברור שהיום הסרט הזה היה נעשה אחרת, ואולי בכלל היה נעשה באמת על הבית ספר השני. אבל אני אומר, וואלה בשנת 2000 בתור ילדים שראינו את הסרט הזה, כאילו הוא דיבר איתנו על גזע, כאילו הוא דיבר איתנו על מעמדות, הוא דיבר איתנו על כזה תרבות.
אני בטוח שאפשר לבקר אותו גם היום, על כזה, על הייצוגים והכול.
זוהר: בסדר, יאללה.
איתי: אבל דווקא... כאילו, יש שם כל כך הרבה מילים שהיום כבר כזה אסור להגיד כאילו, כזה גרסאות של המילה "הומו", "לסבית".
זוהר: "retarded".
איתי: כן, כל מיני מילים שאתה אומר: וואי, היום לא היה בסרט, אבל איכשהו בסרט הזה גם היום זה מרגיש לי שזה היה רלוונטי, שהילדים התנהגו כמו שהם באמת מתנהגים כאילו, התיכוניסטים. זה לא מרגיש כאילו, וואי, לא היה פעם פוליטיקלי קורקט. זה מרגיש כאילו...
זוהר: ככה פעם דיברו.
איתי: ככה צריך לדבר. כן, ככה דיברו אז, וזה משקף את התקופה. לא בקטע של כזה שאני מסתכל ואומר כזה, וואי, איזה הזיה. כאילו, בקטע של… זה משקף את התקופה, בקטע טוב.
זוהר: יש שם שורה אחת מבריקה. הרי בסרט הזה יש ייצוג גאה שאני אוהב מאוד, בגלל שאחד המעודדים שם, יש לנו שני מעודדים גברים בסרט, שאנחנו באמת מכירים. האחד מאוד גברי ומאוד סטרייט, אבל השני חבר שלו, הוא אומר: אני מודה שעדיין לא החלטתי. הוא אומר, אני controversial, אני שנוי במחלוקת. ואז המעודדת השנייה שואלת אותו: what, are you speak fluent fag? וכאילו אתה אומר, היום זה בעצם לתרגם את המשפט: אתה מדבר קוקסינלית שוטפת?
איתי: כן.
זוהר: אתה דובר קוקסינלית?
איתי: אבל היא מגיעה מ- L.A., והיא כאילו הדמות היותר כזה פרוגרסיבית, והיא כאילו יש לה חברים כנראה ב- L.A., שהם כאילו מגדירים את עצמם ככה, והיא מרגישה בנוח להגיד את זה. ואתה לא מרגיש שהיא מזלזלת בו כשהיא אומרת את זה. יש שם בכללי כאילו דמויות מאוד אמינות, אני מרגיש עם כמה שזה כאילו כמובן סרט יותר פופי ויותר זה, הדמויות שם מאוד אמינות.
זוהר: 'אני האגדה' שביים פרנסס לורנס בשנת 2007. איתי, מה זה 'אני האגדה' בשבילך?
איתי: וואו, 'אני האגדה' בשבילי זה חודש מהחיים שלי, שבמשך שלושה ימי חמישי רצופים הלכתי לקולנוע, וראיתי את אותו סרט. הסרט הזה היה 'אני האגדה'. וזה פשוט... לא יודע, הסרט שמאפס למאה נכנס לי ישר ללב. אני מאוד אוהב את וויל סמית' בתור שחקן, סרטים... כאילו, לא חושב שראיתי פעם סרט של וויל סמית שלא אהבתי, ואני גם מאוד אוהב סרטי ערפדים, זה פחות סרט ערפדים פרופר, כי הם כאילו יותר...
זוהר: הם ערפדים זומבים כאלה.
איתי: זהו, הם ערפדים זומבים, אבל כאילו, זה גם מהסרטים שאתה יכול להתנשא ולהגיד כזה: כן, זה הספר, קראתי את הספר.
זוהר: אתה קראת את הספר?
איתי: כמובן.
זוהר: אה, אוקיי, אז על זה נדבר עוד מעט, רק לפני בשביל מי שמפספס, אנחנו בעתיד הלא רחוק, מדענית אחת פעם ניסתה לפתח תרופה לסרטן ופישלה, בטעות יצא לה וירוס קטלני, שהפך את רוב אוכלוסיית העולם לזומבים ערפדיים ורצחניים. העיר ניו יורק נטושה לחלוטין, אוכלוסייתה הצטמקה לכדי אדם אחד בלבד, הדוקטור רוברט נביל, (וויל סמית') שיחד עם כלבתו הנאמנה הוא ערוך ומוכן לשרוד את ניו יורק השוממת, ורוב הסרט זה מה שקורה, עד שיום אחד רוברט מגלה שיש לו סיבה טובה לחשוד שהוא בעצם לא לבד. אז באמת למה הסרט הזה נצרה לך בלב?
איתי: קודם כל אני מתנגד לזה שנותנים לדמויות של וויל סמית' שמות, כי אני חושב שוויל סמית' הוא תמיד וויל סמית', בכל הסרטים. רוברט נביל זה כאילו, זה המצאה...
זוהר: מה זה השם?
איתי: זה לא נראה. אתה רואה את וויל סמית', אתה רואה את המילה רוברט נביל - זה נראה לך קשור? לי זה לא נראה קשור.
זוהר: האיש הזה לא רוברט, לא ככה נראה איש בשם רוברט.
איתי: ככה נראה איש אחד שקוראים לו וויל סמית', וזהו. כל שם אחר הוא לנסות לעבוד עלינו, וזה לא יתפוס. אני חושב שזה סרט שיש בו שחקן אחד וכלבה, והוא מחזיק את הסרט הזה, באמת כאילו, מה זה על הכתפיים שלו, ובלי מאמץ.
זוהר: על הזרת, הוא מחזיק אותו על הזרת, עושה ככה, כמו כדורסל כזה.
איתי: עכשיו, הבמאי של הסרט הזה, קוראים לו פרנסיס לורנס, והוא ביים גם את הקליפ "Slave for you" של בריטני ספירס, עוד יצירה שאני מאוד אוהב.
זוהר: אז למעשה יש במאי שאתה מכבד יותר מפרנסיס לורנס?
איתי: אני לא חושב, ולפני הפרק הזה כמובן עברתי על הוויקיפדיה שלו.
זוהר: הוא במאי מצוין.
איתי: הוא ביים אולי תשעה סרטים בחיים שלו.
זוהר: זה מלא.
איתי: אבל גם כל אחד מהם אתה מכיר. זה כזה, "משחקי הרעב", "קונסטנטין", כאילו סרטים שכולם… [צוחק] אולי "קונסטנטין" לא כולם מכירים, אבל...
זוהר: אבל זה במאי להשכרה בקטע הכי טוב של המילה.
איתי: כן.
זוהר: אתה מביא אותו והוא עושה עבודה.
איתי: והוא גם מביא לך משהו אומנותי, כאילו מעבר לזה, יש לו המון המון כזה… הוא הויזואליה, גם הקליפים שלו הם כזה, מי שמאזין נמליץ...
זוהר: נראה לי שהוא ביים את "bad romance", של ליידי גאגא.
איתי: הוא ביים את "bad", נכון, זה אחד הקליפים האחרונים שהוא ביים. הוא ביים מלא...
זוהר: שזה קליפ מושלם. קליפ איקוני.
איתי: ברמות. ויש שם "cry me a river", הוא ביים מלא מלא קליפים.
זוהר: אני רוצה רק להגיד: 'אני אגדה' סרט אגדה, אוקיי? אני לא ידעתי כמה הוא טוב עד שבאמת ראיתי אותו. כמו שאמרת, זאת הצגת יחיד.
איתי: כן.
זוהר: איכותית.
איתי: מאוד.
זוהר: על רמה. שבאותה מידה היא סרט אקשן על גבר עם נשק שהורג זומבים.
איתי: כן.
זוהר: אוקיי? ובשתי החזיתות האלה הוא מושלם. המחשבה שהוא זכה באוסקר, על הסרט העבש שבו הוא מגלם את אבא של ונוס וסרינה וויליאמס...
איתי: כן.
זוהר: ולא על הסרט הזה, שבו הוא סוחב סרט שלם על הזרת שלו וגורם לזה לראות קל. וגם מצחיק אותך כשהוא מדקלם דיאלוגים מ'שרק', אבל גם מרגש אותך כשהוא הורג כלבה. הקטע הכי כואב בעולם.
איתי: כן.
זוהר: איך אתה הרגשת הפעם הראשונה שראית את הקטע הזה?
איתי: אני בוכה כל פעם בקטע הזה. אני חושב ש… אתה יודע, הוא עושה את זה, ויום אחרי זה בסרט הוא הולך כאילו ומנסה למות בגדול. הוא חי לבד כאילו במשך כל כך הרבה שנים עם הכלבה הזאת, ולא רק שהוא מאבד אותה, הוא צריך להרוג אותה כי היא נדבקת מהמחלה הזאת עם הווירוס. ואתה רואה פשוט על הפרצוף שלו… אתה יודע מה זה הזכיר לי? למי שראה את ה"white lotus", בסצנה האחרונה יש את המבט הזה של השחקנית הבלונדינית, שדיברו במשך כאילו הרבה זמן על כזה שבמשך חמש שניות רואים בעיניים שלה כאילו את כל קשת הרגשות, והיא עוברת את כל שלבי האבל.
זוהר: מייגן פייהי, שמבהירה בחמש שניות של פרצוף מה היא חושבת על חיי הנישואים שלה.
איתי: והיא עושה את זה מדהים. ואתה רואה את וויל סמית', ואתה אומר כאילו, זה זה. זה כאילו, אתה לא רואה את הכלבה, אתה רואה רק את הפרצוף שלו כשזה קורה.
זוהר: אני חושב שזה בגלל שהם רצו למכור את הסרט הזה גם לילדים בני 13.
איתי: סבבה. אחלה, גם אני גם בתור בן אדם בן 30 לא רוצה לראות את הפריים הזה של מישהו הורג כלבה, ברור. אבל אני רואה את הפרצוף שלו, וזה אפילו יכול להיות אולי יותר קשה, כי אתה ממש רואה...
זוהר: הרבה יותר קשה.
איתי: אתה אומר, הוא באמת, הוא באמת עושה שם עבודה מטורפת, וזה שזה בכלל פשוט סרט אקשן, וכאילו אתה במתח מהשנייה הראשונה של הסרט עד השנייה האחרונה, אין שם רגע שאתה בנחת, אין רגע שאתה בנחת בסרט הזה.
זוהר: זה סרט על בדידות.
איתי: כן.
זוהר: זה סרט מאוד יפה על בן אדם בודד, שלא מצליח להבין את זה כשהוא מגלה שהוא בעצם לא לבד.
איתי: כן. זה חד משמעית על בדידות, וזה יותר מזה - זה על הפחד להישאר לבד. כאילו הפחד... לא רק חוויה על הבדידות שלנו ביום-יום שכאילו, להרבה אנשים יש, כאילו אתה גם מוקף באנשים ולפעמים מרגיש בודד. זה כאילו הפחד הכי נורא שלך ההתגשם - אתה לבד בעולם. זה כאילו פיזית מה שקרה לו.
זוהר: זה הפחד הכי גדול שלי גם, באמת. בסוף לא יישאר אף אחד. אני רוצה להגיד, כמו שאמרת, אתה אוהב לדעת שיש לסרט הזה עוד גרסאות?
איתי: כן, בטח.
זוהר: את הידיעה המתנשאת הזאת?
איתי: אני אוהב את זה, גם אני חושב שזה כאילו מאוד של התקופה, שיצא ה-DVD והיו נותנים לך ב-DVD את גרסת הבמאי, וזה היה מין… אתה יודע, היום כשסרט יוצא אתה יכול לצרוך אותו בכל כך הרבה דרכים, כאילו במאחורי הקלעים, ביוטיוב.
זוהר: בטיקטוק, עכשיו גם בטיקטוק אפשר.
איתי: כן. כל השחקנים הולכים, עושים ראיון עם גורים בבאזפיד, עושים 'מה בתוך התיק שלי' ב"ווג", שאלות שנשאלות עליי בגוגל, אתה כאילו, בא לך עכשיו סרט, לך ליוטיוב ותהנה ולטיקטוק. פעם היה לך את הסרט, אתה יכול לראות אותו בקולנוע, אתה יכול אחרי זה לקנות אותו ב-DVD, בתקופת הקלטות אתה יכול לקנות קלטת, וזהו. ואז פתאום אתה מקבל DVD, פתאום יש לך את הקליפ של הפסקול, פתאום יש לך את מאחורי הקלעים, פתאום יש לך סוף אלטרנטיבי, סצנות שירדו בעריכה.
זוהר: אז הסוף האלטרנטיבי הזה, איתי, אני חייב לומר לך אני תמיד ידעתי שזה הסרט עם הסוף האלטרנטיבי, וכל החנונים שגדלתי איתם אמרו לי: ידוע שהסוף האלטרנטיבי יותר טוב. איתי, זה נכון!
איתי: סבבה.
זוהר: איתי זה נכון, חשוב להגיד - לסרט הזה יש שני סופים. הסוף המקורי גורם לוויל סמית' להיראות כמו ישו: "אני מקריב את עצמי כדי לנצח, כדי להציל את העולם". זה מטומטם.
איתי: נכון.
זוהר: נורא נורא.
איתי: נכון, במיוחד שאתה מבין גם תוך כדי הסרט, שהזומבים מפתחים איזושהי חברתיות, זאת אומרת, הם רוצים להיכנס לבית שלו, גם כי הוא חטף את הבת זוג של המנהיג שלהם. וזה מה שאנחנו רואים בסוף האלטרנטיבי, שהוא מחזיר את בת הזוג של המנהיג, והם הולכים, הם לא כאילו... הם לא הורגים אותו.
זוהר: זה סוף הרבה יותר מורכב.
איתי: אז אתה כאילו...
זוהר: זה סוף הרבה יותר חכם, הסוף שלא הוקרן.
איתי: דרך אגב, בספר, אם כבר אנחנו רוצים להיות יותר פלצנים: יש את האנשים שאומרים, הסוף האלטרנטיבי יותר טוב, אז יש את הפלצנות מעל שזה: הספר יותר טוב.
זוהר: וזה באמת נכון לדעתך? הספר יותר טוב?
איתי: אני לא יודע אם אני… לא מעניין אותי להגיד מה יותר טוב. הוא ממש שונה. בספר וויל סמית' מבין שהוא המוזר, שהוא הבן אדם היחיד שנשאר, והחברה השתנתה והוא הדבר המפחיד. כולם ערפדים.
זוהר: אני אוהב את זה, שכשאתה מדבר על הדמות הספרותית, שנכתבה לפני שוויל סמית' כנראה נולד, מדובר ב"וויל סמית'".
איתי: [צוחק] זהו, ההיסטוריה שונתה מרגע שוויל סמית' הפך לרוברט נביל. רוברט נביל נמחק, וויל סמית הוחלף בכל הספרים. אבל הוא מבין משהו יותר עמוק. הוא אומר, אם אתה הדבר שנשאר מאחור, זאת אומרת האנושות השתנתה, כולם זומבים ואתה הדבר המפחיד, אתה הדבר שגר בבית בלילה, כשכולם יוצאים לרחוב אתה מסתגר, אתה האיום על הזומבים, והזומבים הם החברה – אז אתה האיום על החברה. זה בעצם מה שהוא מבין, ואז הוא גם מת.
זוהר: בוחר למות.
איתי: כן.
זוהר: אנחנו עם 'באטמן חוזר' שביים טים ברטון בשנת 1992. תן לנו את זה, מה זה 'באטמן חוזר' בשבילך, איתי?
איתי: סרט מעולה. אני חושב שכל נושא הקומיקס, כאילו סרטים של קומיקס וסרטים של מוטנטים, סרטים של גיבורי-על, יש השקה ממש גדולה לסיפור הלהט"בי. ואני חושב שהרבה להט"בים יכולים לראות את עצמם בסיפורים האלה. כי אתה תמיד רואה איזשהו גיבור-על שהוא גם חי בסתר, ואת הדבר הכי טוב שלו, הדבר הכי מיוחד בו, הוא חייב להסתיר. אני חושב שכשראיתי את 'באטמן', זה 'באטמן' הישן, כן? זה 'באטמן' עם מישל פייפר בתור קאטוומן, וזה לא...
זוהר: מייקל קיטון לא רלוונטי. אתה מדבר על 'באטמן' - אין מייקל קיטון.
איתי: כן, מייקל קיטון, אבל אתה כאילו, משהו בך מזדהה, וגם היום כשאני רואה את ה"מארווילים", שזה גם ז'אנר שאני ממש אוהב, אני מזדהה עם הדבר הזה, עם כאילו… והרבה פעמים הפתרון של הגיבור-על הזה, זה יהיה באמת להיחשף או להכיר את עצמו, או לאהוב את עצמו. הרבה פעמים הם מאוד שונאים את זה שהם כאילו… שיש להם את הכוח הזה שהם לא יכולים בגללו להתאהב, או ליצור איזושהי מערכת יחסים אמיתית. כאילו "ספיידרמן" תמיד בדילמה הזאת מול "מרי ג'יין", ו"רוג" מ'אקס-מן' לא יכולה לגעת באנשים שהיא אוהבת. יש משהו מאוד להט"בי בחוויה הזאת, של כאילו אני שומר סוד שרק אני יודע אותו, והוא גם קצת הכוח-על שלי, כי הוא קצת הדבר הכי מיוחד בי. כאילו, בסוף כשאני אשלים עם זה, אז זה יהפוך לאיזשהו כוח. אבל אני ממש זוכר שקאטוומן נופלת מהגג, שהבוס שלה מפיל אותה מהחלון, והיא נופלת על הרצפה, והחתולים באים ומלקקים אותה, והיא חוזרת הביתה והיא הופכת לאשת החתול. והיא מוציאה את החלב ושותה אותו והוא נוזל, והיא מרססת כל הבית שלה בספרי שחור, והיא תופרת לעצמה את חליפת הקאטוומן הזאת, ממעיל שהבד שלו בכמות הרבה יותר קטנה מהחליפה שבסוף נוצרה ממנו, שהשלם ממש עלה על סך חלקיו פה...
זוהר: זה כוח-על למשל. לקחת מעיל קטן ולהפוך אותו לתלבושת ספנדקס, שמקיפה לך את כל הגוף.
איתי: כוח העל שלה זה להיות הסטודנטית הכי מצליחה ומוצלחת בשנקר בעיצוב אופנה. אני ממש זוכר שהרגע הזה, שהיא עוברת ומתמסרת לדמות הזאת, היה מעצים מאוד. מעצים מאוד בשבילי. לא יודע אם יכולתי בגיל צעיר להגיד: כן, אני הומו, ויום אחד אני אהפוך להיות ההומו, או החתול, או משהו כזה. לא חושב שזה היה ברמה הזאת. אני חושב שזה היה ברמה מאוד לא מודעת של לראות דמות מאוד חלשה, הופכת לדמות מאוד חזקה, בצורה מאוד מיוחדת - ועם מסכה. וזה כאילו תמיד, הם תמיד צריכים להיות עם מסכה, הם מתאהבים ולא יודעים שזה אחד עם השני. אחת הנשיקות/ליקוקים הכי יפים בקולנוע, יש לנו את הנשיקה ההפוכה של ספיידרמן ומרי ג'יין. אבל יש סצנה שכאילו קאטוומן שוכבת מעל באטמן, והיא פשוט מעבירה לו לק על הפנים.
זוהר: בכנות זה מחרמן.
איתי: זה מחרמן, זה מאוד חתולי, זה מאוד… המתח שם מטורף. כן, ועזוב, בתור ילד גם דתי, לראות את זה, זה היה כזה הכי קרוב...
זוהר: אסור.
איתי: זה הכי קרוב שראיתי סקס או נשיקה או משהו. אז זה היה מאוד מרגש, והיה לי את הקלטת. ראיתי את הסרט הזה בקלטת בוידאו, שזה גם, שאלת אותי, מה הופך סרט למנחם? אני חושב שהעובדה שזה סרט שנכנס אליך ללב ולעיניים דרך קלטת וידאו, עם עטיפה והכול, זה אחד הדברים שכזה… שגורמים לסרט להישאר.
זוהר: אנחנו יכולים להעמיד פנים שאני אספר עכשיו את העלילה של באטמן חוזר, ולהעמיד פנים ש"באטמן" הוא הגיבור של הסרט הזה. באטמן אינו הגיבור, זהו סיפורם של האויבים שלו. מקס שרק, איש העסקים האימתני, הפינגווין שעולה מהביוב כדי להטיל את אימתו על גות'האם, ובעצם מנסה להפוך להיות הגיבור האמיתי שלה, וקט-וומן, סלינה קייל, מזכירה עכברית שהופכת לשודדת מהממת.
איתי: מהממת.
זוהר: אז קודם כל, יש לנו כאן באמת דוגמה קלאסית לאחת הבעיות הבולטות של הז'אנר, וזה שלעיתים קרובות הגיבור בסרט גיבורי-העל, הוא הדמות הכי פחות מעניינת.
איתי: ועוד יותר ב"באטמן" כשאתה חושב על זה. כמעט בכל הבאטמנים, הסיידקיק הרבה יותר מעניין, כאילו אם זה הג'וקר, אם זה… וגם העיר, אני מרגיש שגותהאם סיטי, היא כאילו… זה מלא מהעלילה תמיד קשורה לעיר, כאילו תחשוב.
זוהר: זאת עיר מדהימה ומעניינת ומרתקת, ובאטמן הוא תמיד כל כך אפל וגברי ומשעמם, משעמם. כאילו גם כמעט כל סרט של באטמן, מלהקים שחקנים ממש טובים וגדולים לתפקיד הזה, ואף לא אחד מהם עשה משהו מעניין עם הדמות הזאת, ככה שכנראה הבעיה היא בדמות, הרי...
איתי: הדמות.
זוהר: כן. כריסטיאן בייל, שחקן אדיר, אבל הוא עושה את אחד התפקידים הכי גרועים בקריירה שלו בסרטי באטמן.
איתי: בגלל שיש מלא באטמנים ומלא גרסאות וזה, אז הרבה פעמים אתה צריך להגיד כזה: הבאטמן עם הית' לדג'ר, הג'וקר, הבאטמן עם זה... וכאילו, אני מרגיש שזה אחד ה... כזה, הבאטמן עם מישל פייפר, איך אומרים את השם הזה?
זוהר: פייפר.
איתי: חיים.
זוהר: זה כאילו פייפר, פייפר.
איתי: פייפר, יש שם p, f, a, y, i, r, הכול.
זוהר: מה את רוצה?
איתי: אבל כאילו, אתה תמיד תגיד כזה: כן, הבאטמן עם אשת חתול מישל פייפר כאילו, ואז אנשים ישר ידעו על מה אתה מדבר. ויש שם גם איש פינגווין, כאילו זה גם דרך שאפשר להגיד, להגדיר את הסרט, אבל לא...
זוהר: הסרט עם הפינגווין. הסרט שבו אנחנו אמורים לומר, כן, בביוב של גותהאם, אכן יש פינגווינים.
איתי: כן. [צוחק]
זוהר: זה משהו שמתקבל על הדעת.
איתי: יש פינגווינים, הם חיים.
זוהר: אבל אני רוצה שוב להתעכב על סלינה קייל, בגלל שבהתחלה אתה חושב… יש מצב שהדמות הזאת באה בעצם להיות פרודיה על מה שחשבנו שאמור להיות סקסי ונשי וחתולי. אבל אני מרגיש שהפארודיה כאן כל כך טובה, ומישל פייפר מבינה כל כך טוב מה אנחנו חושבים שאמור להיות סקסי, שהיא עושה את זה פשוט יותר סקסי ממה שהיה עד עכשיו. היא קופצת, היא מנתרת. אתה יודע, השנה דיברנו הרבה על "ברבי" ו"אופנהיימר", על הנשי והגברי, על האפל והזרחני, על השחור והוורוד. קאטוומן היא ברבי ואופנהיימר ביחד.
איתי: לגמרי.
זוהר: בסצנה המשוגעת הזאת, כשהיא חוזרת, אחרי שהחתולים הקימו אותה לתחייה, מגיעה לדירה הוורודה שלה ומרססת את כולה בשחור, זה ברבי ואופנהיימר ביחד.
איתי: אני מרגיש שהכריחו אותה להיות ברבי והיא לא רצתה. היא חיה, כאילו אתה יודע, רואים אותה בהתחלה שומעת פרסומות לבושם ועובדת בתור מזכירה, והכול ורוד ויש לה בובות, והיא לא נהנית מהחיים האלה. וגם כשהיא הופכת להיות ה-villain, כאילו האופנהיימר לצורך העניין, או חיה בלילה ונהיית כזה יותר אפלה, היא גם לא נהנית מזה. ואתה רואה בסוף הסרט שהיא כאילו, היא 'אוכלת סרט' והיא אומרת לו כזה: אני לא יודעת מה אני רוצה, אני לא יודעת מי אני, והיא כאילו צריכה לשאת את ה… את הגם וגם הזה, כאילו להיות גם הטוב וגם הרע. ודרך אגב, זה גם קצת תמיד התפקיד של הרעים מול באטמן, כי באטמן הוא כאילו חי בסרט שהוא רק טוב, והם כמעט תמיד באים להראות לו כמה הוא בעצמו כאילו נבל, וכמה התיעדוף שלו לחיי אדם, או התיעדוף שלו לכזה מה נכון ומה לא נכון, הוא גם בחירה, כאילו הוא לא באמת טוב כמו שהוא חושב.
זוהר: שוט הסיום של הסרט הזה הוא אחד השוטים הכי טובים.
איתי: האמת ששיר דקר, שעושה איתי את הפודקאסט של 'הברית החדשה', סיפר לי שהם לא צילמו אותו במקור, ושגם זה לא היא בזה... הם כאילו הבינו כמה היא הייתה טובה בסרט, אז הם אמרו אנחנו חייבים לעשות סרט המשך, והם השקיעו כזה מלא כסף בשוט האחרון הזה, כדי להראות לנו שהיא עדיין חיה, כדי שיעשו עליה סרט המשך שלא קרה בסוף.
זוהר: גם יש לציין, מישל פייפר בסצנה שבה היא הולכת לשדוד חנות, שבו היא עוברת ליד בובות ראווה עם השוט שלה, צולפת בבובות הראווה ועורפת להן את הראש. השוט הזה צולם בטייק אחד, על הטייק הראשון מישל הצליחה, מישל עצמה לא פעלולנית, היא ולא שרף, הצליחה לעשות את זה, ובאמת רואים באחורי הקלעים, אגב, יש חלק שירד בשוט הזה שבו היא פשוט עושה גלגלון אחר כך וקופצת בחבל עם השוט, כשכל הסט מוחא לה כפיים. אתה, כמו המון אנשים, אבל אתה עושה את זה, אתה ושיר דקר עשיתם את זה נהדר בפודקאסט שלכם, אתם אוהבים ללקט רגעים קסומים של תרבות פופ, רגעים כל כך אקראיים, שאתה לא מבין במה זכית שקיבלת אותם בחיים שלך. למשל, עינת שרוף נחנקת מבורקס, למשל קים קרדשיאן מאבדת את העגיל שלה בים.
איתי: כן, מה מילניאלים יותר אוהבים לעשות, מלחיות את העבר שלהם ולהתקע על קטעים שקרו להם כבר פעם.
זוהר: בדיוק, אני רוצה לדעת אם יש איזשהו רגע קולנועי, בין אם זה ראיון עם כוכבת קולנוע, או טקס אוסקר, או אפילו סצנה מסרט, שהוא מבחינתך אחד מרגעי תרבות הפופ הקסומים האלה?
איתי: אנחנו מדברים פה על קאטוומן, בעיניי אחד הרגעים הכי אייקונים זה כשהאלי ברי עולה לקבל את ה… ראזי, שזו המקבילה של האוסקר, טקס שמחלק, טקס פארודי אבל אמיתי, שמחלק את הפרסים לשחקנים הגרועים של השנה, ולסרטים ולתסריטים הגרועים של השנה.
זוהר: שנתיים לפני היא זכתה על הסרט 'מונסטר בול'.
איתי: 'מונסטר בול', נכון. ואז היא מקבלת פרס... כאילו קאטוומן גרף את כל הפרסים נראה לי בראזי, באותה שנה.
זוהר: את הרוב המוחץ, זה היה הסרט השנוא של השנה.
איתי: כן, והיא גם הייתה השחקנית השחורה הראשונה שזכתה באוסקר, לא?
זוהר: בדיוק, ואז היא עולה לבמה כשהיא זוכה בראזי לשחקנית הגרועה ביותר של השנה, כשבידה...
איתי: אוסקר.
זוהר: האוסקר שהיא זכתה בו שנים ספורות לפני. והיא מחקה את המימיקה שהיא עשתה כשהיא זכתה באוסקר. גם אז היא עולה לבמה ובוכה, בוכה מהתרגשות, ונותנת את אחד מנאומי הזכייה הכי טובים שאני מכיר. חברים, אני מתפרנס מהדבר הזה, לא ראיתי הרבה נאומי זכייה טובים כמו הנאום של האלי ברי בפרס הראזי לשחקנית הגרועה ביותר של השנה. היא מזמינה לבמה את אחת השחקניות שכיכבו לצידה, ומה היא אומרת לה? "תודה לך, כי לרוב אנשים בהוליווד משקרים מאחורי הגב שלך, את משקרת לי בפנים." והיא מעלה לבמה את הסוכן שלה.
איתי: נכון.
זוהר: והיא אומרת לו: "תודה לך, אני מבקשת שפעם הבאה אבל תקרא את התסריט לפני שאתה סופר את כמות האפסים שאחרי האחד בצ'ק."
איתי: גאונה, פשוט מדהים.
זוהר: וזה להיות קאטוומן, זה להיות אישה שניסו להרוג אותה, והיא אומרת "לא, אני אחיה."
איתי: כן, "יש לי תשע נשמות", היא ליטרלי סופרת את הכדורים שהוא יורה בה.
זוהר: אני רוצה שתגיד לי, לפני שנמשיך לסרט הבא, מה עושה לנו את זה בנשים גדולות מהחיים?
איתי: וואו.
זוהר: היו לנו כמה כאלה עד עכשיו, תהיה לנו עוד אחת בהמשך, מה עושה לנו את זה בהן?
איתי: אני יכול לדבר רק בתור בן אדם שנולד בשנת 88', ועם חוויית החיים שלי. אני חושב שבזמן שאני גדלתי בו, זה כן הייתה דמות ש… כמו שאמרתי על הסרטים מקודם, שקצת גיחכו או קצת זלזלו, כי אתה יודע...
זוהר: האישה באופן כללי?
איתי: כן. אם זה אל וודס, לצורך העניין, מ'לא רק בלונדינית'. אם זה טורנס מ'מעודדות צמודות'. אם זה… כאילו, מין דמויות כאלה של כזה… הנה, הסרט בסוף קוראים לו 'באטמן', לא קוראים לו 'קאטוומן', היא יותר מעניינת.
זוהר: אגב, כשעשו בסוף סרט 'קאטוומן', הוא היה אחד הכישלונות הגדולים בתולדות הוליווד.
איתי: כן. אבל אני חושב שכאילו יש משהו בלראות את האנדרדוג, ולראות כאילו את הדמות שכאילו… היא בסוף לא תקבל… כאילו כל הסרטים שדיברנו עד עכשיו כמעט, לא קיבלו את ההכרה בזמן אמת. אולי 'אני אגדה', אבל כאילו… היום מסתכלים אחורה ואומרים כזה, וואי, ג'ניפר לופז תרמה לקולנוע, ג'ניפר לופז שחקנית טובה, “Rom-Com” זה ז'אנר לגיטימי, 'מעודדות צמודות' זה סרט שהביא לנו ביקורת על חברה. אז זה היה כאילו סרט לבנות. זה לא היה הסרט שמראים לך, זה לא היה הסרט שכאילו… כולם אוהבים, זה לא היה הסרט שכתבו עליו עכשיו כתבות של 100… לא יודע, עמודים, כאילו, כן? מישהו עושה את זה? כותב 100 עמודים על סרט? אולי אתה, זוהר.
זוהר: הלוואי שמישהו היה משלם לי כדי לכתוב 100 עמודים על 'מעודדות צמודות', אם מישהו כאן מחפש.
איתי: אבל באופן אישי אני חושב שזה כאילו… זה נקודת החיבור שלי לדבר הזה.
זוהר: הסרט האחרון שלנו להיום, 'הכול בכל מקום בבת אחת', שביימו דניאל שיינרט ודניאל קוואן, הידועים בכינויים "הדניאלים", בשנת 2022. תגיש לנו מה זה "הכול בכל מקום בבת אחת" בשבילך, איתי בן שמחון!
איתי: וואי, איך מסבירים בכלל מה זה הסרט הזה? אני קודם כל רוצה לדבר על… רק להגיד במשפט, באמת, שגם אני, כמו מהאורחים שבאו לפה, רציתי להביא את "שמש נצחית בראש צלול", ועשיתי בחירה מודעת בשביל המאזינים ובשבילך. לא נדבר עליו.
זוהר: אני לא יכול יותר לדבר על "שמש נצחית בראש צלול", אני כל כך אוהב את קייט וינסלט וג'ים קארי, אבל אני לא יכול יותר איתם, באמת.
איתי: אני רוצה "פור דה רקורד", שזה יאמר. אבל יאיר אגמון אמר את זה יפה בפרק שהוא התארח פה, שיש איזשהו טווח שנים שסרטים נכנסים לך ללב. ואני מסכים עם זה, ובאמת, אוטומטית המוח שלי והלב שלי הלכו לתחילת שנות ה-2000, לניינטיז, ובגלל זה גם "שמש נצחית בראש צלול" היה ליטרלי הסרט הראשון שחשבתי עליו. ואז אמרתי, רגע, שנייה, נוצרים עוד סרטים יפים בעולם. נכון, אני צופה בהם כבר עכשיו, כשאין לי סבלנות לראות סרטים של מעל שעה וחצי, וכמעט כולם מעל שעה וחצי. אבל עדיין יש פה סרטים יפים שאולי עוד 20 שנה אני אזכר בהם, קצת כמו שאני נזכר עכשיו בסרטים האלה שדיברנו עליהם, וזה סרט מבחינתי שהוא כזה… שהוא פתח לי את הראש, שהוא הזכיר לי את החוויה שהייתה לי כשראיתי 'מטריקס' בשנות ה-2000. שהוא קצת פותח לך את הראש מהבחינה הזאת של כאילו, חוויית החיים שלי פה עכשיו, והעיסוק בכזה: מה אם? כזה הדלתות המסתובבות, בעצם בסרט הזה היא נחשפת ליקומים מקבילים, הדמות הראשית, שבהם היא הגשימה את עצמה בדרכים אחרות. אנחנו רואים אותה בתור אמא חסרת אנרגיה ורצון לעשות את מה שהיא עושה, שזה לנהל מכבסה. והיא מקבלת טעימה מחיים שבהם היא הייתה שחקנית קולנוע מפורסמת, שהיא הייתה מאוד מוצלחת בדברים אחרים שהיא עשתה, אמנית וואטאבר, לוחמת קונג-פו, מלא דברים. וזה נותן לך ממש טעימה כזה של העיסוק שלך במה אם?, ואיך אני אם הייתי בוחר בחירה אחרת, מה היה קורה?
זוהר: זהו סיפורה של אבלין, בעלת מכבסה סינית-אמריקאית, שחיה בבלגן. בעלה מנסה לגרום לה לזכור שהם מאוהבים, הבת שלה מנסה לגרום לה להבין שהיא לסבית ושזה ממש בסדר, מס הכנסה מנסים לגרום לה להבין שהיא חייבת לסדר את הקבלות שלה. עד שיום אחד היא מגלה על המולטיוורס, אין סוף יקומים מקבילים אליה, ועל כל הגרסאות השונות שלה שקיימות בכל יקום אפשרי. בעלה מיקום אחר מודיע לה שהיקום שלה וכל היקומים המקבילים נמצאים בסכנה קיומית, ושהיא, אבלין עם המכבסה שמסתבכת עם מס הכנסה, היחידה שיכולה להציל אותם. באמת, לעיתים נדירות מגיעים אלינו סרטים טריים, ומי שפספס את הבלגן של "הכול בכל מקום בבת אחת" לפני שנתיים, קצת ריקאפ. הסרט הזה הגיע ובהתחלה חשבנו שהוא יהיה בשביל החנונים. הטריילר באמת היה מאוד מגניב, צמד הבמאים הזה עשה פעם סרט אחד מאוד טוב על גופה שתוקעת נודים, וחשבנו שזה פשוט יהיה להיט שלנו, של הילדים המוזרים.
איתי: כן.
זוהר: והנה מגיע סרט שעושה בוכטות, לא מבוסס על אף פרנצ'ייז קיים, אין בו אף גיבור-על...
איתי: אין לו ז'אנר, אין לו ז'אנר אפילו.
זוהר: יש בו אישה סינית אמריקאית שמנהלת עסק עצמאי עם בעלה. זה לא מסוג הסרטים שאמורים לעשות 100 מיליון דולר, אבל הנה זה היה, ויותר מזה הוא זכה בשבעה אוסקרים, כולל הסרט, הבמאי, השחקנית, שחקן המשנה ושחקנית המשנה. מה קורה פה, ממתי סרטים עם בדיחות על דברים שנכנסים לך לתוך התחת אמורים לזכות באוסקר?
איתי: וזה גם גרם לי להבין באמת את המשמעות של לראות סרט כאילו בקולנוע, שהרבה אנשים כזה אומרים מה הבעיה, אני מעדיף לראות בבית, מה כאילו זה. זה סרט שאתה יכול לראות בבית, ברור, וכאילו סורי מי שלא ראה בקולנוע זה כרגע אופציה היחידה שלכם. אבל זה סרט שראיתי בקולנוע, ושבוע אחר כך ראיתי אותו עוד פעם בקולנוע, וכל מי שדיברתי איתו אמרתי לו, אתה צריך ללכת לראות את זה בקולנוע. זה ויזואלי, זה גדול, יש שם את הסצנה, סצנה מאוד מפורסמת וזה, שהאמא והבת עוברות ליקום אחר שבו הן סלעים.
זוהר: סצנה שהיינו שמחים להשמיע לכם, אבל...
איתי: היא בדממה.
זוהר: אי אפשר, היא בדממה, זה שני סלעים שמדברים אחד עם השני.
איתי: עם כתוביות, רואים פשוט, אתה קורא כתוביות. ובפעם הראשונה שראיתי את זה, זו סצנה מאוד מרגשת, כי כאילו הן מדברות בכתוביות ואתה רק קורא את הטקסט, והן מדברות כאילו על כזה דיכאון, ועל זה שכזה היא באה לפה כי אין פה כלום. ובפעם הראשונה שראיתי את זה, היה מין דממת אלחוט באולם, וכאילו, מתח. כאילו כולם פשוט ראו את זה, והרגשתי שאנשים כזה יש להם דמעות בעיניים. והפעם השנייה שראיתי את זה, מישהו צחק מזה, וזה פשוט נהיה הדבר הכי מצחיק בעולם. וכאילו, הבנת שזו סצנה גם סופר מצחיקה, כאילו לראות שיחה בין שני סלעים עם כתוביות.
זוהר: זה סרט שמצליח להיות כמו שהוא מבטיח לנו, הכל בבת אחת.
איתי: הכל.
זוהר: הוא מצליח להיות מאוד דבילי, ומאוד חכם, ומאוד מרגש, אבל כל כך מצחיק.
איתי: וברקע בכלל הסיפור זה על הבדלי דורות של משפחות של מהגרים, שכאילו האמא היא מהגרת לארה"ב והבת שלה היא כבר אמריקאית, היא לא סינית-אמריקאית. אבל היא כן קצת גם… יש שם כאילו באמת את ה… הוא נותן לך כל כך הרבה, ואני חושב שגם יש שם כל כך הרבה נקודות הזדהות, גם בקטע המשפחתי, כאילו משפחה ש...
זוהר: אתה זיהית שם את המשפחה שלך?
איתי: חד משמעית.
זוהר: איפה?
איתי: קודם כל, באינטימיות, בקושי שלהם עם אינטימיות. אתה רואה כאילו הם מאוד קרובים, אבל היא לא מחבקת אותה, היא לא נוגעת בה, היא לא אומרת לה "אני אוהבת אותך", וכאילו זה גם קצת בסוף מה שהיא אומרת לה כאילו: "זה מה שאני צריכה". ממש בסוף הסרט היא מבינה שאמא שלה, שהיא רוצה להיות עם אמא שלה, ולא רוצה להרוס את כל היקומים.
זוהר: כן, רק להגיד באיזשהו שלב בסרט אנחנו מגלים שהסכנה הקיומית על כל היקומים זה למעשה הבת של אבלין, שמתגלה כנבלית גדולה שרק צריכה חיבוק.
איתי: שרק צריכה חיבוק, היא אומרת לאמא שלה: "תשחררי אותי ממך, אני לא רוצה קשר אלייך".
ואז אמא שלה אומרת לה: "טוב". היא משחררת אותה, ואתה רואה בכל היקומים שהיא נעלמת, הילדה. ורגע לפני שהיא נעלמת, היא פתאום היא אומרת כאילו, היא אומרת לה: "לא, אני לא משחררת אותך, אני אמא שלך". כאילו המשפט המעצבן הזה שאמהות אומרות: למה? "כי ככה, כי אני אמא שלך", היא אומרת לה, אני אמא שלך ולאן שלא תלכי, אני אהיה תקועה לך איפשהו במוח, ואת גם בכלל לא מרימה אליי טלפון ולא באה. כאילו היא פתאום מחזירה את זה אליה, וזה פשוט רגע יפהפה.
זוהר: איתי, אתה באת אלינו בין השאר מעולם של טיקטוקים ושל סטוריז באינסטגרם, ובכל זאת אתה בעצמך אמרת לנו שאין סיבה שאנחנו נדיר את רגלינו מעולם הקולנוע.
איתי: אני עדיין אוהב ללכת לקולנוע פיזית, אני אוהב לקנות פופקורן, אני גם קצת מרגיש כאילו זאת חוויה. אני מאוד אוהב למצוא בחיים שלי את הרגעים שהם כמו סרט. כאילו הרבה אנשים, אני חושב, מתחברים לזה. ללכת בגשם לשמוע שיר עצוב, אתה יודע, לעבור דירה, להתנשק בשלג. יש משהו בללכת לקולנוע ולראות סרט, שהוא בעצמו אירוע קולנועי. כי אתה רואה אנשים כאילו… כאילו, יש משהו כזה בלהיות דמות בסרט, וללכת עם חברים שלך לקולנוע, לקנות פופקורן וזה. אז כאילו, זה גם מה שאני אוהב. התחושה שכאילו גם כשאני הולך לקולנוע, אני קצת חי את הקולנוע.
זוהר: תודה רבה לך איתי. תודה רבה לך על 'באטמן חוזר', 'מעודדות צמודות', 'אני אגדה', 'הכול בכל מקום בבת אחת', ו...
איתי: 'מארגנת החתונות'. תודה לך, היה לי ממש ממש כיף.
זוהר: יש, אני שמח לשמוע.
אני זוהר אורבך. תודה רבה לעורכת שלנו, דניאל מאורר, למפיקה נועה טייב.
אנחנו זמינים באתר "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים.
נתראה בשבוע הבא, ועד אז תשמרו על עצמכם.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments