היה כבר פרק על הדת הגדולה בעולם (נצרות), היה גם פרק על הדת השנייה הכי גדולה בעולם (איסלאם), ולכן הגיע הזמן שיהיה פרק על הדת... הרביעית הכי גדולה בעולם – הבודהיזם. בפרק ה-29 של חור בהשכלה נדבר על בודהיזם, שהיא ספק דת ספק דרך – אבל בעיקר דהרמה. בחלק הראשון של הפרק נדבר על סיפור חייו של סידהארטהה גאוטמה, מי שרובנו מכירים בתור "הבודהה". החלק השני של הפרק ידבר על התאולוגיה הבודהיסטית, על בסיס האמונה ועל מושגים מרכזיים בבודהיזם. החלק השלישי של הפרק ידבר על ההיסטוריה של הבודהיזם ועל התפשטות הבודהיזם ברחבי אסיה. ובסוף, כרגיל, אבלבל קצת את השכל עם הדעות שלי על כל מיני דברים :) נושאים שיעלו בפרק: ברהאמניזם, נירוואנה, גלגול נשמות, סגפנות, סרי לנקה, דלאי לאמה, דרך המשי, קמר, אשוקה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/10/2022.
יובל שדה: שלום לכל המאזינים והמאזינות, אני יובל שדה ואתם מקשיבים לעוד פרק של "חור בהשכלה".
[מוזיקת פתיחה]
יובל: אהלן. בפרקים יותר מוקדמים של הפודקאסט דיברנו על שתי הדתות הגדולות בעולם, על הנצרות ועל האסלאם.
ולכן זה רק טבעי שנדבר על הדת השלישית בגודלה בעולם, אבל זה לא מה שאנחנו נעשה בפרק הזה, כי הדת השלישית בגודלה בעולם היא הינדואיזם, ובפרק הזה נדבר על הדת הרביעית בגודלה בעולם, הלא היא הבודהיזם.
רגע, בודהיזם זו דת או שזה משהו אחר?
אתם יודעים מה, נדבר על זה כבר בהמשך הפרק.
אבל יש משהו כמו חצי מיליארד אנשים שמאמינים בדבר הזה שנקרא בודהיזם.
איפה הבודהיסטים האלה חיים?
אז המדינה שיש בה הכי הרבה בודהיסטים בעולם היא באופן מפתיע סין, שבה יש משהו כמו רבע מיליארד מאמינים.
אבל סין לא נחשבת למדינה בודהיסטית - עזבו רגע את זה שהיא קומוניסטית - פשוט הבודהיסטים לא מהווים רוב במדינה, זה לא רוב האוכלוסייה.
איפה כן נמצא רוב בודהיסטי?
אז באזור הזה שנקרא חצי האי הודו-סין, זאת אומרת כל המרחב שבין הודו לסין שמכיל את תאילנד, קמבודיה, את מיאנמר (בורמה), ויש מדינות נוספות שכוללות שיעור גבוה של בודהיסטים, ביניהן יש את מונגוליה, את יפן, את דרום קוריאה ואת סרי-לנקה.
באופן די מפתיע, דווקא הודו שהבודהיזם התפתח בה, ערשֹ הבודהיזם, היא מדינה עם כמות יחסית זניחה של בודהיסטים - כמה מיליונים בודדים.
אבל בואו נעצור רגע, מה זה בודהיזם? על מה אני מדבר בכלל?
בואו נתחיל ונדבר על מי זה - או מה זה - בודהה.
[מוזיקת מעבר]
כמעט לכל דת יש מייסד, איזשהו אב מייסד.
בנצרות יש לנו את ישו, באסלאם יש לנו את הנביא מוחמד, וביהדות אפשר לדבר על כל מיני אנשים, אבל כנראה שמשה רבנו הוא המועמד הטבעי של מייסד הדת היהודית, גם אם הוא לא האב הקדמון של העם כמו אברהם, יצחק או יעקב.
וגם לבודהיזם יש מייסד, אבל לא קראו לו "בודהה", כי בודהה זה לא בן אדם ספציפי, או במילים אחרות, אני לא רוצה לדבר על בודהה, אני רוצה לדבר על סידְהָרְתָא גוֹטַמָה.
סידהרתא היה נסיך הודי, שכנראה היה קיים במציאות, אבל היסטוריונים מתווכחים על זה עד היום.
הוא חי מתישהו בין המאה השישית לפנה"ס למאה החמישית לפנה"ס, זאת אומרת לפני משהו כמו 2600 שנה.
סתם בשביל לסבר את האוזן, זו פחות או יותר התקופה בה הבבלים השמידו את ממלכת יהודה ואת בית המקדש, והפילוסופיה היוונית, אממ, הייתה עוד לגמרי בחיתוליה, זאת אומרת, טָאלֵס חי באותה תקופה - כן, הוא ממשפט טאלס, אם אתם זוכרים מלימודי מתמטיקה.
אז אמנם מדובר בתקופה קדומה, אבל לא מדובר בפרה-היסטוריה.
אבל אנחנו לא מדברים על האזור של המזרח הקדום או על המערב, אלא על אזור אחר לגמרי, על אזור צפון הודו, כי זה האזור בו סידהרתא גוטמה נולד בו ופעל בו. ומה שאנחנו יודעים היום על סידהרתא נובע מסיפורים שהועברו בעל פה מדור לדור, והועלו על הכתב מאות שנים לאחר מכן - האמת, כמו הרבה אתוסים היסטוריים אחרים.
ולכן, מה שאני מספר זה מה שמספרים עליו, יותר ממה שאנחנו יודעים שבוודאות קרה.
לפי האגדות השונות, סידהרתא נולד בלומביני, מקום שנמצא היום במדינת נפאל, אבל בעבר נחשב לחלק מהתרבות והציוויליזציה הצפון-הודית של אותה תקופה.
סידהרתא היה שייך לשבט השאקיה ולקָסְטַת הלוחמים. קַסְטַה, למי שלא מכיר, היא מעמד חברתי נוקשה שאדם נולד אליו, ולא ממש יכול לצאת ממנו. המערכת החברתית של הקסטות באמת הייתה קיימת אז, אבל מלווה את הודו עד ימינו אנו.
כשסידהרתא הקטן נולד, אז ניתנה נבואה לאבא שלו. והנבואה אמרה שסידהרתא יהיה או מלך גדול או מנהיג רוחני. ואבא של סידהרתא, כמו כל בן אדם נורמלי, אממ… העדיף שהוא יהיה מלך ולא איזה היפי. ולכן, הוא החליט לעשות משהו קיצוני.
הוא ניסה לדאוג לכך שסידהרתא לא ייחשף בכלל לכל צורה של סבל, וזאת כדי להרחיק אותו מכל עיסוק ברוחניות. הוא חשב שאם הוא ימלא את החיים שלו באושר וכסף ואהבה, הוא לא יצטרך בכלל להגיע למקומות האלה של עיסוק ברוחניות, שהיא הרבה פעמים מתעסקת בסבל האנושי.
עכשיו, ה"מזימה" הזאת של אבא של סידהרתא עבדה במשך 29 שנים. 29 שנים סידהרתא הבן שלו הסתובב רק בארמון. בארמון הזה הוא גדל, הוא נהנה מאוד, הוא התענג, הוא התחתן אפילו, הוא נהיה אבא לילד.
אבל, אחרי 29 שנים של כיף לא נורמלי ותענוגות, הסקרנות, אותו יצר בסיסי שיש אצל כל אחד מאיתנו, הכריע אותו. וסידהרתא החליט שהוא יוצא למספר סיבובים מחוץ לארמון.
אבא שלו שגילה על זה שהוא מתכוון לעשות את זה, ניסה למנוע ממנו לראות דברים קשים.
אבל במהלך השהות שלו מחוץ לארמון, סידהרתא ראה ארבעה דברים קשים שהשפיעו עליו עמוקות.
אמרתי "דברים", אבל יותר נכון להגיד "אנשים". כי הדבר הראשון שסידהרתא ראה היה איש זקן, דבר שהוא מעולם לא ראה לפני כן.
אחרי זה הוא גם נחשף לאיש חולה, לאיש מת - או יותר נכון, איש לשעבר - והוא ראה גם מעין נזיר סגפן שעשה מדיטציה מתחת לעץ.
אלה ארבעת האנשים שהוא ראה והשפיעו עליו.
סידהרתא היה בשוֹק.
הוא פתאום מבין שגם הוא הולך להיות זקן, וגם הוא הולך להיות חולה, וגם הוא ימות בסופו של דבר. ולא רק זה, אלא גם כל האנשים שהוא אוהב גם יחוו את הדברים האלה. גם אבא שלו וגם אשתו ימותו.
ולא מדובר רק על זקנה וחולי, כי בתכל'ס, כל הקיום החומרי של סידהרתא בסופו של דבר ייעלם. כל המוצרים שלו, כל החפצים שלו, כל הארמון שלו - בסוף לא יישאר מזה כלום. הכל בר-חלוף, ולכן גם אי אפשר לסמוך על זה או להישען על זה.
ובעקבות החוויה המטלטלת הזו, הוא החליט לעזוב את הכל, את הארמון.
והוא הלך בדרך של אותו נזיר סגפן שהוא ראה. הוא לקח את החיים שלו לקצה. הוא ניסה להרגיש את הסבל, הוא הרעיב את עצמו, הוא לקח את החיים שלו עד לקצה.
אבל בסופו של דבר זה לא עבד לו, והוא הרגיש שגם החיים האלה של הסגפנות הם לא הפתרון, בדיוק כמו שחיים של תפנוקים הם לא פתרון לשום דבר.
ושש שנים אחרי שעזב את הארמון, סידהרתא התיישב מתחת לעץ והחל במדיטציה.
למה? בשביל להגיע להארה.
הארה עם א', לא עם ע', מלשון אור. Enlightenment.
בזמן שסידהרתא ניסה להתעלות מעל החיים עצמם ולבצע את המדיטציה שלו, היו כוחות עצומים שניסו למנוע ממנו להגיע לאותה הארה.
אחד מהם היה אל התשוקה, מארִה, שלא רצה שסידהרתא יצליח להגיע להארה כי ככה הוא יפסיק להיות כפוף אליו, כי הוא לא יהיה כפוף יותר לתשוקות.
ולכן האל מארִה תקף אותו עם אבנים, ברד, גשם ואש, אבל המדיטציה של סידהרתא הפכה את כל הבלאגן הנוראי הזה לשלכת של פרחים.
האל מארה שלח גם את בנותיו שיפתוּ את סידהרתא, אך לשווא.
בסופו של דבר, מארה ויתר.
ולאחר שישה ימים ולילות של תרגול רציף של מדיטציה, בבוקר השביעי נחשפו בפני סידהרתא אמיתות היקום.
הוא יצא לחופשי והגיע למצב של נירוונה - שלוות אמת.
מאותו רגע סידהרתא הפך לבודהה: אדם שהגיע להארה.
באופן עקרוני המילה "בודהה" מתייחסת לכל אדם שהגיע להארה, אבל נהוג לכנות גם את סידהרתא בתור ה-בודהה, בהא הידיעה.
לאחר שהגיע לנירוונה בגיל 35, הבודהה לימד את משנתו שמבוססת על ארבע אמיתות יסוד, שבקרוב עוד נגיע אליהן.
אבל אפשר כן להגיד שהוא יצא נגד התפיסה הדי קיצונית שרווחה באותה תקופה, שאמרה שבשביל להגיע להארה צריך לסגף את הנפש, בעצם סוג של להתעלל בעצמנו ולהתנזר לחלוטין מתענוגות החיים.
הוא הטיף לאיזושהי דרך אמצע, דרך ביניים, ושאם אנשים ילכו בדרך הזאת, אז הם יוכלו להימנע מהסבל, הסבל של הקיום הנצחי.
אבל גם לזה נגיע בהמשך.
עם הזמן, הבודהה החל לגייס סביבו עדת מאמינים, שהלכה וטפחה, וגם פיזית הלכה אחריו ממקום למקום.
ויש כל מיני סיפורים על התקופה הזאת, על המסע הזה שלו, שהוא התווכח וניצח כל מיני חכמי דת אחרים בדיונים שנשמעים קצת כמו דיאלוגים של אפלטון, או השתתף בכל מיני קרבות סטייל אליהו הנביא והנביאים של הבעל.
ובדומה לאליהו הנביא, יש גם כל מיני סיפורים על ניסים וקסמים שהוא ביצע, אבל לא נתעמק בהם כי הם באמת לא עיקר.
בגיל שמונים סידהרתא, הבודהה הגדול, מת.
איך הוא מת?
הוא מת מהרעלת מזון, לאחר שהיה כבר חולה וזקן.
לפי האגדה, מילותיו האחרונות התייחסו לכך שכל הדברים שאנחנו מכירים הם בני חלוף.
ואז הוא מת במצב של נירוונה.
אז אלו היו פחות או יותר חייו של הבודהה.
אבל על מה הוא דיבר? מה הוא לימד?
בואו נדבר על זה אנחנו.
[מוזיקת מעבר]
באופן די טבעי קצת קשה לסכם או להגדיר בכמה דקות דת או דרך שלמה.
להסביר מה זה בודהיזם ומה הם מאמינים ומה הם רוצים וכן הלאה. אבל ננסה, כי זה מה שעושים בפודקאסט הזה.
אוקיי, אז אם אני אנסה להגיד בתמצית מאוד מאוד מצומצמת מה זה בודהיזם, אז הייתי אומר שנירוונה היא התרופה ל"סַמְסַרַה".
אוקיי, בסדר, אבל מה בדיוק אמרתי עכשיו?
אז נירוונה, כמו שאמרתי ממש לפני כמה דקות, היא איזשהו מצב מדיטטיבי של הארה.
זאת אומרת של איזושהי התעלות רוחנית.
אבל בבודהיזם לא תופסים את ההארה הזאת ואת ההתעלות הזאת כמשהו אופורי או איזו תחושה, אהה, מדהימה שאנחנו חווים, אלא יותר סוג של יציבות או אפילו ריק - זאת אומרת, כלום, חידלון. אתה מפסיק להיות מושפע מהסבל והבלי החיים.
והמהות, ה-Essence של הסבל מגולם ב"סמסרה", שאמרנו שהנירוונה מנסה לפתור.
הסמסרה מתייחסת למעגל הלידה והדעיכה והמוות האין סופיים, מה שאנחנו מכירים בדרך כלל כגלגול נשמות.
ואם אנחנו חוזרים לסיפור של הבודהה ממקודם, אז ראינו שהוא תופס את העולם שסביבו בתור סבל. זאת אומרת, החיים הם סבל, יש זקנה, יש חולי, יש מוות.
ואם אנחנו מכניסים לזה אלמנט של אין-סופיות, של גלגול נשמות, שהחיים שלנו כל הזמן חוזרים לאותו סבל, אז אנחנו יכולים להבין שהמטרה של כל אחד ואחד מאיתנו שחווה את הסבל האין סופי הזה, היא להפסיק אותו. ואת הדבר הזה עושים באמצעות השגת נירוונה, משהו שהוא לא פשוט בכלל.
עכשיו, אני מניח שחלקכם שמתם לב כבר לבד שנירוונה כפתרון לסמסרה, זאת דרך משונה קצת להגדיר דת. זה מאוד שונה מהדתות שאנחנו מכירים שמדברות על אמונה באל, או ללכת לפי דרך מסוימת פשוט כי ככה אומרים, כי יש מצווה.
ופה נותנים לנו איזשהו מתכון לחיים טובים, זה… זה וייב קצת אחר.
זה אפילו מזכיר במידה מסוימת קצת יותר אידאולוגיות מערביות מאשר דתות מערביות, שזה מאוד משונה.
אבל הבודהיסטים מודעים לזה, והם לא קוראים לעצמם דת, אלא קוראים לעצמם "דְהַרְמַה" או "דְהַמַּה". זאת מילה שקצת קשה לתרגם אותה.
יש שמתרגמים אותה ל"אמת" או "צדק", ויש כאלו שמתייחסים אליה בתור "דרך", שזה משהו שאולי אני יותר מתחבר אליו.
זאת אומרת שהבודהיזם זו סוג של דרך או צורת חיים שבה הבודהיסטים צריכים לנהוג.
ואז השאלה היא למה? כי אם לא צריכים לנהוג כי אלוהים אומר להם, אז זה נובע יותר מאיזשהו משהו פנימי. אתה עושה את זה בשביל עצמך, בשביל להינתק מאותו סבל אינסופי.
ובניגוד לתפיסה האולי רווחת כלפי בודהיזם, ההסתכלות על אותה דרך, על אותה שיטה, דת, דרך חיים, שבה אנחנו יכולים להיחלץ מאותה סמסרה, היא מאוד לוגית ופרקטית.
וגם אם אנחנו עוסקים בנושאים שהם מאוד רוחניים, ובישראל הרבה פעמים הדבר הזה נתפס בתור איזשהו משהו מאוד "שאנטי" ו"היפי" כזה, אז הבודהיסטים הם דווקא מאוד רציונליים ומאוד מפרקים הכל לחתיכות.
עוד רגע נצלול קצת יותר למושגים של הבודהיזם, אבל סתם כדי לסבר את האוזן ושתבינו כמה הם אובססיביים, לצורך העניין, למספרים, אז מדברים שם על "ארבע האמיתות" או "שלושת אבני החן" או "הדרך המתומנת" ו"עשרת הכבלים" - הכל מאוד מחולק לקטגוריות ברורות.
ועכשיו אני אחבר את שני הדברים שדיברתי עליהם ואגיד שהדרמה של הבודהיזם מתבטאת ב"ארבע האמיתות הנאצלות", שמהוות את הבסיס של הבודהיזם, את הדרך של הבודהיסט.
ואם אני צריך לפרק את אותן ארבע אמיתות, אז שלוש מתוכן הן תפיסתיות - זאת אומרת, להבין כל מיני דברים - והרביעית היא פרקטית. בואו נדבר עליהן.
בואו נתחיל עם השלוש הראשונות.
האמיתה - או ה"אמת", לשם הפשטות - הראשונה היא הכרה בכך שיש סבל בעולם.
זאת אומרת להבין באמת שאנחנו חיים בעולם שהוא כולו סבל, שיש בו מוות, שיש בו חולי, שיש בו צער, פרידה, יאוש, אהבה נכזבת. זאת אומרת להפנים באמת שאנחנו חיים בעולם כזה. ברגע שהפנמתם את זה, אמת אחת מאחוריכם.
האמת השנייה מתייחסת להפנמה של מקור הסבל. להבין למה אנחנו סובלים.
והסיבה שאנחנו סובלים לפי הבודהיסטים היא התשוקות שלנו.
והתשוקה שלנו יכולה להתבטא ברצון שלנו להמשיך ולחיות ולאכול ולשתות וכל הצרכים הפיזיים, והיא גם יכולה להתבטא באנטי של זה - ברצון שלנו למות ולהפסיק את הסבל ולסגף את עצמנו. כל אחד מהם הוא שלילי. שני הדברים הללו הם המקור לסבל שלנו.
וברגע שאנחנו מבינים שזה המקור לסבל שלנו, אז אמת שנייה גם נמצאת מאחורינו.
האמת השלישית מתייחסת להבנה כי הסבל הזה הוא בר-חלוף. אנחנו יכולים לפתור אותו.
איך? על ידי הגעה לנירוונה, מה שאמרנו קודם.
אבל עצם ההבנה, התפיסה הזאת שאני לא חייב לחיות בתוך הלופ הזה ויש לי את הדרך לפתור את הדבר הזה, זאת האמת השלישית וגם היא מאחורינו.
והאמת הרביעית היא… קצת יותר מסבכת אותנו.
כי אם שלושת הראשונות התייחסו לאיזושהי הבנה שאנחנו צריכים לעבור בתוך עצמנו, אז הרביעית היא פרקטית, היא הדברים שאנחנו צריכים לעשות כדי ליישם את כל הדברים שהבנו.
ומה אמרנו שהבודהיסטים אוהבים לעשות? לפרק את זה.
אז האמת הרביעית מחולקת לשמונה דברים פרקטיים שצריך לעשות. והיא נקראת "הדרך המתומנת הנאצלת". שם קליט.
ועכשיו אני אעשה איזשהו זום-אאוט למקרה שאיבדתם אותי ב… דרך, סטיגידיש.
אנחנו מדברים על בודהיזם, דהרמה זה הדרך לקיים את הבודהיזם, הדהרמה של הבודהיזם היא ארבעת האמיתות הנאצלות והאמיתה הרביעית מביניהן היא אותה דרך מתומנת נאצלת, שהיא בעצם הדברים הפרקטיים שצריכים לעשות בשביל להגיע לנירוונה כדי לפתור את הסמסרה, הסבל הנצחי.
זהו, בואו נמשיך.
אני לא יכול עכשיו להיכנס לעומק של כל אחד מהאלמנטים שמרכיבים את אותה דרך מתומנת נאצלת, אבל אני כן אזכיר אותם ואתייחס אליהם.
ואולי מה שמאפיין את כולם זה, שכולם מתייחסים ל- משהו "נכון". זאת אומרת, דברים שאנחנו עושים בכל מקרה במהלך חיינו אבל מדייקים אותם, הופכים אותם לנכונים יותר.
ובאמת שמונת האלמנטים הם השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון.
עכשיו יש איזשהו ויכוח פנים-בודהיסטי, האם אפשר לקדם את כל אחד מהדברים הללו במקביל או שצריך קודם כל להתחיל מהדברים הראשונים: זאת אומרת, להתחיל מהשקפה וכוונה ואז לסיים עם מודעות וריכוז, אבל ה-Bottom line [השורה התחתונה] הוא, שכולם חשובים ואלו הדרכים הפרקטיות שיובילו אותנו לנירוונה.
אגב, אם נתקלתם בעבר בסמל בודהיסטי שנראה כמו הגה של אונייה, זה בעצם גלגל הדהרמה שהוא הדרך המתומנת הנאצלת. בעצם יש לו שמונה שפיצים, שכל אחת מהן מייצגת את האלמנטים של אותה דרך מתומנת.
רגע, אז אם קיימתי את ארבעת האמיתות הנאצלות והלכתי לפי שמונת האלמנטים של הדרך המתומנת הנאצלת, אז זהו? הבנתי את הבודהיזם?
לא. כי זה אף פעם לא עד כדי כך פשוט. לא שאני אומר שלקיים את המצוות הללו ואת הדברים הללו זה פשוט, אבל לבודהיזם יש עוד רוחב ועוד אלמנטים שהם מנותקים גם מהחשיבה הלוגית הזאת.
ואחד מהדברים הללו הוא "שלושת אבני החן", שהם גם איזה משהו שהמתרגל הבודהיסט לוקח בהם מחסה ונתמך בהם בזמן שהוא מנסה להגיע לאותה הארה.
והדברים הללו שנסמכים עליהם הם בראש ובראשונה הבודהה, שאין הכוונה דווקא לאותו בודהה היסטורי סידהארטה שדיברנו עליו, אלא על הקונספט של בודהה שיכול להשתחרר מכבלי הסבל.
אבן החן השנייה היא אותה דהרמה שדיברנו עליה, זאת אומרת, האמת שהולכים דרכה ואילו אבן החן השלישית היא הקהילה - הקהילה הבודהיסטית.
ופה פתאום אנחנו מקבלים משהו שהוא קצת יותר מזכיר דת, כי כן רוצים שנסמוך על אותו בודהה. כן רוצים שניקח חלק באיזושהי עדת מאמינים.
זאת אומרת, זה כבר לא רק העניין של כל אדם מול עצמו, אלא כן תפיסה שהיא יותר מזכירה דת.
ובהמשך לזה אנחנו יכולים לראות שרוב הקהילות הבודהיסטיות גם גזרו על עצמן כל מיני כללים שכבר אולי יותר קל להתייחס אליהם באמת כמו סוג של "מצוות".
אני כן אדגיש שאין פה איזשהו ציווי אלוהי שאומר לאנשים לעשות את זה וכל בודהיסט לוקח על עצמו דרגות חומרה אחרות, אבל כן יש איזשהו קונצנזוס לגבי זה שאסור לפגוע ביצורים חיים או להתנהג באופן אלים או לשקר או דברים שאולי נראים לנו מאוד הגיוניים, אבל גם מדברים על כל מיני דברים שקשורים למיניות הולמת, או להימנע מלקחת מערפלי תודעה או אלכוהול.
זאת אומרת, אנחנו כן נכנסים לאזורים של דת קצת יותר כמו שאנחנו מכירים אותה.
ופה עולה שאלה מעניינת שרבים שאלו אותה לפני ולא ממש קיבלו תשובה חד משמעית.
האם בודהיזם היא דת במובן של - אני יכול להיות גם יהודי וגם בודהיסט? האם מישהו יכול להיות גם נוצרי וגם בודהיסט?
והתשובה לזה לא כל כך ברורה, כי זה מאוד תלוי את מי אתם שואלים.
לצורך העניין הדלאי למה, שהוא מנהיג של קהילת הבודהיסטים בטיבט, אומר שלא. מישהו בודהיסט הוא רק בודהיסט. הוא לא יכול להיות גם נוצרי. ויש באמת הרבה נוצרים שאומרים את זה.
מצד שני יש גם לא מעט כאלה שאומרים הפוך - בודהיזם זו דרך חיים, ואני רוצה להאמין בישו, במישהו אחר - זה לא כזה משנה. הינדואיסטים הרבה פעמים מספחים את הבודהיזם בתור איזשהו סניף של הדת שלהם… זאת אומרת, זה מאוד מעורפל.
יש לנו גם במהלך ההיסטוריה ואני בטוח שגם בהווה כל מיני אנשים שפלרטטו עם שתי הדתות -
נגיד, לאונרד כהן, שהגדיר את עצמו כבודהיסט חלק מהזמן אבל היה ללא שום ספק יהודי גם במותו.
ובאמת באספקטים מסוימים של הבודהיזם אפשר להבין איך הדבר הזה מסתדר ביחד. אתה פשוט מאמץ את הדברים הרלוונטיים ואת הדרך.
אבל, כשמסתכלים על הבודהיזם כמכלול של מסורות ושל סיפורים פתאום אנחנו כן מגלים דברים כמו אלוהויות כאלה ואחרות, כוחות על טבעיים, דברים שלא בהכרח מסתדרים עם דתות מונותאיסטיות כמו שאנחנו מכירים אותן.
ואם כבר הזכרתי את הדלאי למה אז יש תפיסה מאוד שגויה שהוא מנהיג הבודהיזם, כמו - לצורך העניין - האפיפיור של הבודהיזם. זה ממש לא נכון.
הדלאי למה הוא המנהיג הדתי/פוליטי של הבודהיזם הטיבטי. משהו מאוד קטן בתוך הבודהיזם העולמי.
ואם אנחנו רוצים לדבר רגע על זרמים בבודהיזם אז הבודהיזם הטיבטי שייך לזרם השלישי והקטן ביותר, מה שנקרא "וג'ריאנה".
הזרם הזה שמכונה הרבה פעמים "בודהיזם מיסטי" הוא נבדל קצת מהאחים הגדולים שלו שנדבר עליהם עוד שנייה, והוא יותר מתייחס לכל מיני טקסים כמו שינון של מנטרות בתור דרך להגיע להארה.
רגע, אז דיברתי על הזרם השלישי והקטן, מה לגבי האחרים?
אז הזרם הגדול ביותר הוא ה"מהאיאנה", שרוב הבודהיסטים מקיימים אותו, והוא הזרם שיש אותו היום בסין, במונגוליה, בטיוואן, ביפן, והייחודיות שלו זה שהוא פחות אינדיבידואליסטי.
המאמינים רואים בעצמם משהו שהוא… יותר אמור לתת פתרון לעולם כולו. זאת אומרת, המטרה של המתרגל הבודהיסט זה להקדיש את חייו לטובת השחרור של כלל היצורים החיים, ולא רק להשיג לעצמו נירוונה.
והזרם האחרון שעוד לא דיברנו עליו הוא זרם הטהרוואדה, שהוא נחשב לזרם היותר מסורתי ויותר דומה ל"מקור" של הבודהיזם, כמה שאפשר באמת לדבר על דבר כזה.
את הטהרוואדה מתרגלים בהודו, בסרי-לנקה, בבורמה, בתאילנד, בקמבודיה, במקומות הללו.
ולמרות שהוא יותר קטן מהמהאיאנה, אפשר להגיד שהוא יותר המיינסטרים, יותר מה שדומה למקורות.
אבל כל השיח הזה על זרמים שונים בבודהיזם והמקומות שבהם הם נמצאים, מעלים שאלה די מהותית. איך הבודהיזם הגיע לכל המקומות הללו?
ובואו נפסיק רגע מלדבר על הדת עצמה, ונדבר על ההיסטוריה שלה ועל ההתפשטות שלה.
[מוזיקת מעבר]
הבודהיזם שנוסד בצפון הודו על ידי סידהארטה גוטאמה לפני 2500 שנה לא נוצר מריק. הוא המשך של מסורות הודיות אחרות, ואפשר להגיד שהוא התפתחות של הדת שהייתה דומיננטית באותה תקופה בהודו - ובתכל'ס דומיננטית עד היום בהודו - ההינדואיזם או הברהמניזם.
אחרי מותו של סידהארטה גוטאמה במאה החמישית לפנה"ס, התלמידים שלו שהלכו אחריו, המשיכו להפיץ את הבשורות שלו, ולאט לאט הבודהיזם התחיל לתפוס שורש בעיקר בצפון הודו. הוא לא התפשט הרבה מעבר לזה,
אבל הכל השתנה במאה השלישית לפנה"ס. והשינוי הזה נוצר בעקבות קיסר שעלה לגדולה.
הקיסר הזה נקרא אַשוֹקה הגדול, והוא שלט על השלט המַאוּרית, האימפריה ששלטה בהודו של אותה תקופה.
אשוקה נחשב למלך אגדי בהודו, ובמשך מאות שנים אפילו לא היו בטוחים שהוא באמת היה קיים, עד שבשנים האחרונות מצאו לא מעט תיעודים היסטוריים שמוכיחים שאכן היה שליט כזה.
אבל הוא נחשב לשליט הגדול ביותר של הודו העתיקה, כאשר האימפריה שלו השתרעה מאזור אפגניסטן ופקיסטן בצפון, עד ל- כמעט - סרי-לנקה בדרום.
כמו רוב השליטים בעידן הקדום, אשוקה הרחיב את האימפריה שלו על ידי כיבושים צבאיים אכזריים.
אבל הכל השתנה כאשר אשוקה, לפי האגדה, פגש נזיר בודהיסטי ליד הארמון שלו, שיש כאלה שאומרים שהוא גם היה אחיין של אשוקה, אבל זה לא כזה משנה עכשיו.
בכל מקרה אשוקה התרשם מאותו נזיר בודהיסטי וביקש ממנו שילמד את התורה שהוא עוסק בה. מפה לשם אשוקה התחבר מאוד לבודהיזם והפך לבודהיסט בעצמו.
לפי הסיפורים השונים, מרגע שאשוקה התקרב לבודהיזם, הוא זנח את דרך המלחמה והחל בעידן של שלום שנמשך עשרות שנים על כל הודו.
מלבד ההשפעה הפוליטית החשובה על הודו, הייתה פה השפעה דתית מאוד רצינית.
כי ברור לכולם שברגע שהקיסר הכל יכול מאמץ את הבודהיזם בתור הדת שלו, אז גם הנתינים שלו יושפעו מכך. ומדת שהיא שייכת פחות או יותר לצפון הודו, הבודהיזם התפשט לכל עבר.
וכמובן שלא הייתה פה רק השפעה פסיבית, ואשוקה פעל בעצמו להפיץ את הבודהיזם גם מחוץ לגבולות הודו, וגם בנה הרבה מאוד מונומנטים ומבנים מרשימים לבודהיזם, והנכיח אותו בכל האזור.
לאשוקה מיוחסת גם ההתפשטות של הבודהיזם לתוך סרי-לנקה, ונטען שהוא שלח משלחת של בודהיסטים שהפיצה את הדת באי הסמוך להודו.
במשך משהו כמו 1500 שנה, הבודהיזם צמח והתפתח בהודו, ולעתים היה גם הדת הדומיננטית באותו אזור.
בתקופה הזו גם הייתה התפתחות טקסטואלית רצינית בבודהיזם, צמחו הזרמים השונים, הקהילות השונות, ואפשר להגיד שזאת הייתה תקופה של שגשוג לבודהיזם, למרות שהיו גם כל מיני נסיגות ופלישות ומלחמות ודברים כאלה.
אבל פחות או יותר במאה ה-12 לספירה, הבודהיזם בהודו החל לקרוס.
תיאוריה אחת מדברת על כך שהבודהיזם פשוט נטמע חזרה בתוך ההינדואיזם, שממנו הוא נוצר מלכתחילה. זאת אומרת שההינדואיזם התפתח, ולאט לאט החל לאמץ לתוכו כל מיני מסורות בודהיסטיות, והרבה בודהיסטים נשאבו חזרה פנימה.
טענה אחרת מדברת על כך שהבודהיזם פשוט איבד את האחיזה שלו בהודו, כי הוא התנתק - הוא הפך להיות מסואב, הממסד הדתי הפך להיות עשיר, ושבשלב מסוים נזירים בודהיסטים היו כל כך עשירים שהחלו להיות להם עבדים, והם הפכו להיות בעלי אדמות - לא ממש נזירי מצדם.
ולכל זה יש להוסיף את הכניסה של האסלאם להודו, שבטוח לא עזרה לדתות אחרות.
החל מהמאה ה-19 - כן, כבר הגענו לתקופה הזאת - הבודהיזם ההודי קצת חזר לעצמו, אבל עדיין, זאת סך-הכל דת שהיא נישה במדינת האם שלה.
אז הבודהיזם דעך בהודו, אבל הוא כן התפשט למקומות אחרים.
על סרי-לנקה דיברנו קצת, באמת מתקופת אשוקה החלה להיות שם נוכחות בודהיסטית רצינית, שקיימת שם עד היום.
אבל מה לגבי שאר אסיה?
אז כיוון אחד שממנו התפשט הבודהיזם, היה דווקא לכיוון מערב, לכיוון מרכז אסיה, אפגניסטן, פקיסטן.
במאות הראשונות של הספירה הנוצרית, מרכז אסיה - זאת אומרת, כל האזור של אפגניסטן, קזחסטן, פקיסטן - היה בליל גדול של הרבה מאוד דתות שונות שהתחרו אחת בשנייה.
היו שם אנשים שהושפעו ממסורות שמאניסטיות, היו שם כאלה שהושפעו מהדת הפרסית הזורואסטרית, היו שם נוצרים, בשלב יותר מאוחר היו שם גם מוסלמים, ו- לכל הבליל הזה תוסיפו גם - בודהיסטים.
ההיסטוריה של מרכז אסיה היא משהו שלצערי רובנו לא מכירים מספיק טוב.
אבל יכול להיות שכן שמעתם על מושג מפתח בהבנה של מרכז אסיה באותה תקופה, וזה - "דרך המשי". דרך המשי היוותה נתיב סחר מרכזי, אפשר להגיד איזשהו Highway [כביש מהיר] היסטורי בין המזרח, בין סין לבין המערב, וזה עבר דרך מרכז אסיה.
ועל אותו Highway היסטורי עברו גם תרבויות ודתות, וכנראה שהבודהיזם נכנס ככה לסין.
הבודהיזם נכנס באופן משמעותי לסין בערך במאה השנייה לפני הספירה, כשהחלו להיות תרגומים של טקסטים בודהיסטיים לשפה הסינית המקומית.
גם בסין, כמו בהודו, היו יחסי אהבה-שנאה של המשטר עם הבודהיזם המקומי, כאשר בחלק מהמקרים הם רדפו את הבודהיסטים, ובחלק מהשושלות ממש הפכו את הבודהיזם לדת הרשמית של סין.
וגם בדומה להודו, הבודהיזם בסין שאב והתערבב עם המסורות הסיניות המקומיות, כמו הדאואיזם והקונפוציוניזם, והשתלב בתוכם.
אחרי שהבודהיזם תפס בסין, הוא החל להתפשט גם למדינות אחרות באזור - אם זה לקוריאה, ואם זה ליפן, ואם זה למונגוליה שבצפון. ועד המאה העשירית, פחות או יותר, לספירה, הבודהיזם היה מאוד מושרש בכל המדינות הללו.
אבל, הבודהיזם לא התפשט רק בעזרת דרך המשי ומסין, וכמו בתנועת מלקחיים, הייתה התקדמות מקבילה דרומה, או יותר נכון, דרום-מזרחה.
הממלכות ששלטו אז בדרום-מזרח אסיה הושפעו מאוד מהתרבות ההודית, ובאופן טבעי, הבודהיזם פשוט חמק לשם עם הזמן, גם דרך היבשה וגם דרך סוחרים בים.
הממלכות של דרום-מזרח אסיה שהושפעו מהודו, גם חוו את אותן תהפוכות שחוו בהודו, והרבה פעמים החליפו שם בין הדתות של הינדואיזם לבודהיזם לסירוגין.
דוגמה טובה למקרה כזה היא ממלכת הקְמֶר, ששלטה בקמבודיה של אותה תקופה.
הממלכה ידועה בין היתר בתור זאת שהקימה את מקדש אנְגַקוֹר וָאט, המקדש הגדול ביותר בעולם, שהוקם במקור כמקדש הינדואיסטי לכבוד האל וישנוּ אבל עם הזמן הפך להיות מקדש בודהיסטי, כי הממלכה שינתה את הדת שלה.
אגב, כל האזור הזה של דרום-מזרח אסיה ידוע ביחס הבאמת יותר נוקשה שלו לבודהיזם, שהרבה פעמים השתלב עם הדת של המדינה באופן יותר נחרץ, וכתוצאה מכך נוצרו כל מיני שילובים שאולי לא נראים כל כך אינטואיטיביים לדת הבודהיסטית - כמו שלטון צבאי בודהיסטי - כמו שקורה היום בבורמה לצורך העניין.
אבל סטינו מהנושא.
אולי מקום אחרון שנדבר עליו זה כל מה שקשור למלזיה ואינדונזיה, שבעבר היו ממלכות בודהיסטיות מאוד מאוד רציניות.
והאמת זה מרגיש די טבעי, זה ההמשך הישיר של אותן מדינות כמו תאילנד וויאטנם ובורמה.
אבל, כמו הרבה מקומות אחרים, באיזשהו שלב האסלאם נכנס והחליף את הדת הרשמית של המדינה הזאת.
יש איזשהי מפה נחמדה שמראה באופן מאוד ויזואלי את ההתפשטות של הבודהיזם באסיה, אני אשתדל מאוד לפרסם אותה בקבוצת הפייסבוק של "חור בהשכלה" אחרי שהפרק הזה ייצא.
טוב, אז הגענו כמעט לסוף.
בודהיזם זה נושא מרתק ויש עוד המון על מה לדבר עליו, אבל כמו תמיד, היריעה שלנו קצרה ואנחנו מתמודדים עם מה שיש.
בכל אופן, רציתי לדבר - אולי להעלות איזשהו נושא לדיון - בכל מה שקשור לבסיס, ללב של הבודהיזם, לנירוונה כפתרון, כתרופה לאותה סמסרה, לאותו סבל אינסופי.
ואני חייב להודות שכשקראתי על זה וקצת התעניינתי, הדבר הראשון שקפץ לי הוא - "למה?".
למה אני רוצה לקטוע את אותו גלגל תיאורטי של גלגול נשמות?
יש משהו בגלגול נשמות ש… אני חייב להודות שיש בו משהו מאוד קוסם ואפילו מנחם.
למה? כי במקום לחשוב שכשאני מת - זהו, נגמר הסיפור, מה שהספקתי הספקתי - אני הולך להמשיך לחיות עוד חיים, אולי בתור אה… בן אדם אחר, אולי בתור פרה, אולי בתור דוגמנית על, אולי בתור קבצן - אלוהים יודע, אבל אני הולך להמשיך לחוות ואני הולך להמשיך לחיות.
יש בזה משהו קצת קוסם לעומת האופציה של - "זהו, חידלון".
יש בזה גם משהו יותר נחמד מהתפיסה הנוצרית של גיהנום וגן עדן, שאומרת משהו בסגנון של "אתה נשפט נורא בחיים הנוכחיים שלך, וזהו, ואז אתה הולך לסבול לנצח או ליהנות לנצח".
לא - אני מקבל עוד צ'אנס, ועוד צ'אנס, ועוד צ'אנס.
ואז השאלה היא, למה? למה שאני רוצה להפסיק את הסמסרה? אני בכלל לא סובל, כאילו, וואלה, די טוב לי ואני אשמח להמשיך עם המשחק הזה עוד קצת.
והתשובה שלי לגבי זה היא שאולי יש פה עניין של תקופה.
פעם החיים באמת היו יותר נוראים, וכמה שאנחנו מתלוננים עכשיו, בסוף כנראה שרובנו רוצים להמשיך לחיות, או לפחות לקבל צ'אנס אחר לחיים אחרים.
פעם יכול להיות שרמת החיים הייתה כל כך נוראית, שעדיף היה לסיים עם זה, ובאמת להפסיק את הסבל הזה שנמשך ונמשך.
ובמילים אחרות, יכול להיות שהצמיחה הכלכלית, המהפכה התעשייתית, הקפיטליזם, אלוהים יודע מה - כל אחד ימצא את התשובות שלו - הפכו את הבודהיזם לקצת פחות רלוונטי לבן אדם השבע במערב, שהחיים שלו יחסית בסדר, והוא לא חווה איזשהו סבל אינסופי.
אבל אולי זאת רק החוויה הסובייקטיבית שלי. כי אני - הייתי שמח להתגלגל ולהתגלגל ולהתגלגל.
תודה רבה לכולם, תודה שהאזנתם לעוד פרק של "חור בהשכלה". אני יובל שדה, אני מקווה שתמשיכו להאזין.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments