בר-דעת - רפואה - 12# - איך אנחנו רואים - ד"ר שרון גילאי דותן
- נחמה אריאלי
- Mar 24
- 9 min read
האם אנחנו סבורים שנוכל לזהות מישהו שנמצא לצידנו מבלי שנביט בו? האם נוכל לקרוא טקסט שנמצא מעל ראשנו? לד"ר שרון גילאי-דותן מבית הספר לאופטומטריה ומדעי הראייה יש תובנות מפתיעות לגבי תפיסת הראייה שלנו, ומה אנחנו חושבים שאנחנו רואים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/08/2021.
[צלילי מוזיקה]
קריין: "בר-דעת", הפודקאסט של אוניברסיטת בר אילן. והפעם, חשבתם פעם איך אנחנו מצליחים לקרוא, לנהוג ולזהות פרצופים? כיצד מערכת הראייה עובדת ואיך אנחנו תופסים את יכולתנו לראות, עם דוקטור שרון גילאי-דותן מבית הספר לאופטומטריה ומדעי הראייה.
[צלילי מוזיקה שקטה ברקע]
ד"ר גילאי-דותן: אני רוצה לספר לכם על מערכת הראייה האנושית. כשאנחנו חושבים על הראייה שלנו, כשאנחנו מסתובבים סביב או מסתכלים סביב, העולם נראה לנו מאוד ברור וחלק ורגיל ורציף. אין לנו תחושה ששדה הראייה מחולק או שהמידע מתדרדר ושאנחנו רואים פחות טוב בצדדים. יש לנו תחושה שהראייה עובדת וזה משהו שאפשר לקחת אותו כמובן מאליו. פותחים את העיניים ופשוט רואים, אבל אנחנו יודעים היום שהמצב הוא לא כזה. אז בואו אני אספר לכם איך מערכת הראייה עובדת, מה קורה כשאנחנו רואים משהו מסביבנו. כולנו יודעים שהמידע נכנס לעין, הרי אם אנחנו עוצמים את העיניים לא רואים שום דבר ושום מידע לא נכנס. אבל ברגע שהמידע הגיע לעין הוא נופל על הרשתית שנמצאת בחלק האחורי של גלגל העין, לא מקדימה אלא במאחורה. ומשמה, ברשתית יש תמונה של מה שראינו, תמונה די מדויקת. אבל משם המידע עובר לאזורים מוחיים, דבר ראשון הוא עובר באיזשהי תחנה, גרעין מוחי, ואחר כך הוא מגיע לקליפת המוח הראִייתית, ושמה יש מספר מפות שהם בעצם משקפות את התמונה על הרשתית.
כל אזור בשדה הראייה מיוצג בצורה מאוד מדויקת, ולאט לאט המפות נהיות יותר גסות, [מוזיקת הרקע מסתיימת] ובעצם עושות אינטגרציה על אזורים יותר גדולים בשדה הראייה, עד שלאחר מספר שלבים של מפות ברמות עיבוד שונות, מגיעים לאזורי התמחות. אזורי ההתמחות האלה, מה המשמ… מה זה התמחות? יש לנו אזורים במוח האנושי, במערכת הראייה, שמעדיפים לעבד פרצופים, בין אם הפרצוף הופיע במרכז שדה הראייה, בין אם הוא הופיע בצדדים, למעלה, למטה, הם אוהבים פרצופים, אם פרצופים יופיעו - הם יפעלו. בעוד שאם יופיעו מקומות, למשל, או חפצים, הם יופעלו פחות או בכלל לא יפעלו. יש לנו מצד שני אזורים שאוהבים מקומות, לא אוהבים פרצופים בכלל, הם כמעט לא עובדים כשהם רואים פרצופים, אבל כשיש מקומות, אפילו חדר ריק, אפילו לֶגוֹ, מבנה של לֶגוֹ, שמדמה מקום מסוים, הם יפעלו והם בעצם אוהבים גירויים שמייצגים מקום.
יש לנו אזורים שמייצגים חלקי גוף, הם מגיבים כשהם רואים זרועות ידיים, רגליים, בטן, כל מיני חלקי גוף, והם פחות אוהבים דברים אחרים. יש לנו אזורים שאוהבים צבעים, מכל מיני סוגים, ובעצם מייצגים את היכולת שלנו לתפוס צבע. יש לנו אזורים שרגישים לטקסט, לאותיות, למילים, ובאמת אנחנו רואים שהאזורים האלה לא רק פועלים, בקטגוריות האלה השונות שאנחנו רואים, אלא גם אנחנו רואים שאם הם נפגעים, אז נפגעת היכולת לתפוס את הקטגוריות האלה. לדוגמה, יש לנו שני אזורים שהם נראים יחסית סימטריים, כמו יד ימין ויד שמאל. בצד אחד, האזור הזה הוא רגיש לפרצופים, הוא מעבד פרצופים, ואנחנו יודעים מפגיעות מוחיות שאם הוא נפגע, זה אזור בצד ימין, קוראים לו הפיוזיפורם הימני, אם הוא נפגע, אנחנו מאבדים את היכולת לתפוס פרצופים, פשוט מפסיקים לזהות מי האנשים שאנחנו רואים. לעומת זאת, בצד שמאל, בפיוזיפורם השמאלי, בדיוק בצד שני, יש לנו אזור שאם נפגעים בו, מפסיקים להיות מסוגלים לקרוא. עדיין מזהים אותיות בודדות, אבל היכולת אפילו לקרוא מילים היא ממש נפגעת. למצב הזה קוראים לא דיסלקציה, דיסלקציה זה מצב טוב יחסית למצב הזה. למצב הזה, שהוא מצב נרכש כתוצאה מפגיעה מוחית, קוראים אַלֶקסיה, ממש חוסר יכולת לקרוא. ואנחנו רואים שאנשים כאלה יכולים לקרוא אות, מה שנקרא letter by letter, אות, אות, אבל תחשבו שאתם צריכים מילה שבת חמש אותיות לקרוא אות, אות, ואז לחשוב מה זה אומר. יש להם את הזיכרון הזה, אבל מתוך המידע הקולי שהם אומרים לעצמם אות אחרי אות, לייצר מילה, היכולת הזאת לקרוא טקסט מורכב, או בכלל לעקוב אחרי משהו, היא כמעט בלתי אפשרית.
אז אנחנו רואים שיש לנו כל מיני סוגי מומחיות בקליפת המוח הראייתית הגבוהה, דרך אגב, שם לא נגמר העיבוד הראייתי, חלק מהעיבוד הראייתי ממשיך גם מחוץ למערכת הראייה הקלאסית באזורים שקשורים לזיכרון, באזורים שקשורים לשפה, באזורים שקשורים לקשב, באזורים שמה שקוראים להם זה "הניהול האקזקיוטיבי". יש לנו הרבה מאוד… המידע הראייתי ממשיך לזרום לעוד חלקים במוח, וגם שם לתרום את חלקו ולהוות איזשהו קֶלֶט. אבל אנחנו היום נדבר על מערכת הראייה האנושית ואנחנו לא נלך לאזורים שהם כבר מחוץ למערכת הראייה הרגילה.
[צלילי מוזיקה]
במחקר שלי אני חוקרת גם אנשים עם ראייה תקינה וגם אנשים עם ראיית פרצופים לא תקינה. למשל, אחת מהנבדקות במחקר שלי הייתה מישהי שבעקבות גידול סרטני הוציאו לה אותו, ועקב כך היא איבדה את היכולת לזהות פרצופים. זה משהו שהיא הבינה אותו רק בבית החולים אחרי כמה ימים שהיא הייתה מאושפזת, כאשר חברה טובה שלה באה לבקר אותה והיא חשבה שהיא חלק מצוות האחיות, אבל בעצם בעלה של הפגועת מוח אמר לה "זאת חברה שלך" ופתאום אז היא הבינה שהיא לא מזהה. היום היא יודעת שהיא ממש לא מזהה פרצופים, לדוגמה היא הייתה בבית שלה והבת שלה, שהיא נערה מתבגרת, למדה ביחד עם חברה נוספת שלה, וכשהם היו במזווה, היא הלכה למזווה לקחת משהו, הבת שלה גם הייתה שם והיא התחילה לדבר איתה. ואז הבת שלה פנתה אליה ואמרה לה "מיסיז כך וכך, אני… אני החברה אני לא הבת". אז מה בעצם קרה לגברת הזאת? יש לנו רשת שמעבדת פרצופים והניתוח פגע באחד מהאזורים שמעבדים פרצופים. עכשיו, בשביל שאנחנו נצליח לזהות פרצופים בצורה תקינה, כל המערכת צריכה לעבוד בצורה תקינה. תחשבו למשל על אוטו. אוטו נוסע כשהכל עובד בסדר, כשיש דלק, ויש מים ברדיאטור, והמצת עובד, ואין פנצ'ר בגלגל, ועוד הרבה הרבה דברים אחרים שלא מניתי. אותו דבר בפרצופים, כמובן שצריך שהמידע ייכנס לעין, והוא יגיע למוח, והוא יעובד באזורים הבסיסיים, אבל גם אחר כך צריך שהוא יעבור בצורה נכונה ומוצלחת ברשת שלמה שמעבדת את אזורי הפרצופים, ואם אחד מהאזורים האלה לא עובד בצורה טובה, אז בהחלט יכולה להיפגע היכולת שלנו לזהות פרצופים.
הזיכרון של הפרצופים, אנחנו לא יודעים בדיוק איפה הוא, אבל הוא בוודאי מתבסס על זה שהפעילות… שכשאנחנו רואים פרצוף, הפעילות המוחית שקשורה לזה, תתבצע בצורה תקינה. בזיכרון, אנחנו חושבים שגם מעורבים אזורי זיכרון כלליים, אבל לא רק. וכנראה מה שקרה אצל הפגועת מוח, שאחד מהאזורים, אם לא יותר, נפגע, או שההולכה בין אזורים מסוימים נפגעה, ולכן היכולת שלה לזכור פרצופים, ובכלל לעבד פרצופים, להבין מה היא רואה, נפגע בצורה משמעותית.
[הקלטה]
Winston Churchill: “Sink into the abyss of a new dark age, made more sinister and perhaps more prolonged by the lights of perverted science.”
הגברת הזאת למשל, היא אומרת על עצמה שהיא לא מזהה שום דבר שקשור לפרצופים, אבל אנחנו יודעים שיש אנשים שיש להם לקות בזיהוי פרצופים, מה שנקרא עיוורון פרצופים, וחלקם כן מבינים הבעות פנים. הבעות פנים, את הדינמיקה, הרי בעצם יש לנו כמה דברים שקורים כשאנחנו רואים פנים, אנחנו מצד אחד מבינים במי מדובר, רובנו, מי שיש לו תפיסת פרצופים תקינה, ומצד שני, אנחנו גם רואים שאנחנו מבינים את המצב רוח של הבן אדם, לאן הוא מסתכל, האם הם מחייכים, שמחים, מה עובר עליהם, אם אנחנו רואים מישהו שהוא בדיבור ובאינטרקציה עם אנשים אחרים. ויש אנשים שלמרות שהם לא מצליחים לזהות פנים, הם כן יכולים להבין את הדינמיקה של פרצופים ומה שעובר עליהם.
וגם עם מדדים מוחיים, אנחנו יודעים היום שהמערכות האלה מעובדות באזורים שונים, וכנראה שהן בלתי תלויות. זאת אומרת, אפשר שהמערכת שמזהה פנים תהיה פגועה, או תתפקד בסדר, ולעומתה, בצורה בלתי תלויה, יכול להיות מצב שהמערכת שעסוקה בהיבטים דינמיים של פרצופים, היא תהיה תקינה, לרוב היא באמת תקינה, או שהיא גם תהיה פגועה, אז שתי המערכות האלה עובדות בצורה בלתי תלויה.
[צלילי מוזיקה]
יש בכלל כל מיני דברים לא ברורים, אם אנחנו מנסים להבין למשל איך שחקני בייסבול מצליחים לחבוט בכדור בכזאת מהירות ודיוק, כאשר מי שזורק להם את הכדור, הדבר הזה לוקח זמן מאוד קצר. הם בזמן הזה קולטים לאן הכדור צריך להגיע, צריכים לכוון את המחבט בשביל לפגוע בצורה מדויקת בכדור, וכל זה נעשה בצורה מאוד מהירה. אם מנסים לחשוב על המגבלות שיש למערכת הביולוגית שלנו, להכין את המוטוריקה, לקבל את המידע הראייתי, לחשב את הכיוון של הכדור ואיך הוא הולך להגיע, ואיך אנחנו מכוונים את המחבט שיפגע בו בדיוק בצורה שאנחנו רוצים, על מנת, למשל, לעשות הום ראן, אנחנו בעצם מבינים שלא ברור איך בכלל מצליחים לעשות את זה. איך יכול להיות, עם כל האילוצים וחישובי הזמן, וההבנה שלנו של כמה מהר המהירות עוברת למערכת המוטורית, וכמה מהר המידע הראייתי נכנס, איך בכלל אנשים מצליחים, שחקני ושחקניות בייסבול, מצליחים להכות בכדור כל כך מהר ובכזה דיוק? אבל זה לא רק בבייסבול, יש עוד, למשל גם בטניס, למרות שאולי זה לוקח יותר זמן, אבל יש באמת בספורט, שאנחנו נדרשים להגיב בצורה מאוד מהירה, אממ… לגירויים ולאירועים שקורים במגרש, אנחנו באמת לא לגמרי יודעים איך באמת המידע עובר בכזאת צורה יעילה ומהירה, שמאפשר לנו להגיב. והדברים האלה, לא יודעים כרגע בצורה מאוד מאוד ברורה, איך בדיוק המידע מספיק לעבור על מנת להצליח להפעיל אותנו בצורה מדויקת, שנצליח להימנע מתאונות, או נצליח לחבוט בכדור טניס, או בכדור בייסבול, או בכל מיני דברים אחרים, בצורה כל כך מדויקת וטובה.
[צלילי מוזיקה]
אז מה אנחנו כן יודעים על מערכת הראייה? אנחנו יודעים שמערכת הראייה, אחרי שהמידע מגיע לאזורים, מה שנקרא הרטינוטופים, שמעבדים את המידע הרישתית, שאנחנו כבר מגיעים לאזורי התמחות, המידע מעובד בשני מסלולים. אחד, קשור באמת למה אנחנו מבינים, מה קיים בעולם, מי זה האנשים האלה, מי זה החפצים, מה זה הצבעים והטקסטורות שמכסות אותו. ויש את המסלול השני, שמאפשר לנו להתכונן לפעולה בעולם, מאפשר לנו להשתמש במידע הראייתי שנמצא סביבנו, ולאפשר לנו לנוע ולפעול בעולם בצורה מיטבית בשימוש במידע הראִייתי שקיים. המסלול הזה, קוראים לו גם מסלול הכנה לפעולה, מסלול מרחבי, והוא בעצם גם, יחסית, אנטומית, הוא קרוב לקליפת המוח המוטורית, מה שמפעיל את השרירים. לקליפת המוח הסומטוסנסורית, שהיא בעצם מקבלת מידע מהאור, ובעצם הוא מקדם או מכין, כך אפשר לחשוב על זה, שהוא מכין את האינטראקציה של הגוף שלנו עם העולם החיצון. ומאוד יכול להיות, וכנראה, שהמסלול הזה יש לו גם דרכי עיבוד לא היררכיות, אלא מסלולי עיבוד מהירים שהולכים בצורה ישירה, או מאוד מהירה, כמו highway-ים, לקליפת המוח המוטורית, ומספקים מידע מהיר מאוד גם לשם, גם למרכזים שאחראים על תנועות העיניים שלו, על מנת, באמת, שאנחנו נוכל לפעול מהר, בצורה מהירה, לדוגמא, עם רפלקסים, אבל גם בלי רפלקסים, לפעול בצורה הרבה יותר מהירה מפעולה שמתבססת על עיבוד רב שלבי מורכב.
[מתחילה מוזיקה שקטה ברקע]
כשאנחנו חושבים על הראייה שלנו, כשאנחנו מסתובבים אא… סביב או מסתכלים סביב, העולם נראה לנו מאוד ברור, וחלק ורגיל ורציף. אין לנו תחושה ששדה הראייה מחולק, או שהמידע מתדרדר ושאנחנו רואים פחות טוב בצדדים, או שאנחנו לא יכולים לעשות דברים מסוימים בשדה הראייה. יש לנו תחושה שהראייה שלנו, לרוב האנשים, שוב, לאנשים בלי לקויות, יש תחושה שהראייה עובדת וזה משהו שאפשר לקחת אותו כמובן מאליו, פותחים את העיניים ופשוט רואים.
אבל אנחנו יודעים היום שהמצב הוא לא כזה, שהראיה בפריפריה… במרכז שדה הראיה יש לנו איכות ראייה מעולה, ובהיקף של שדה הראייה, איפה שאנחנו לא עושים פיקסציה, איכות הראייה יורדת בצורה דרמטית. למה אנחנו לא מרגישים את זה? כי אנחנו מזיזים את העיניים הרבה פעמים בשנייה, מספר פעמים בשנייה, בשביל להגיע לכל המקומות שאנחנו רוצים בשדה הראייה, אם פתאום משהו מעניין אותנו בצד, אם פתאום יש תנועה בצד, אם פתאום יש מישהו שמדבר בצד, אם נוגעים בנו או יש צלילים, אנחנו נזיז את העיניים לאן שאנחנו רוצים. [מוזיקת הרקע מסתיימת] וככה אנחנו מקבלים מידע איכותי מהמקומות שנמצאים סביבנו.
בפועל, אנחנו יודעים היום, וזה גם מתקשר למחקר שאני עושה, שהאיכות של המידע בהיקף של שדה הראייה היא מאוד שונה ממה שנמצא במרכז, ואנחנו גם יודעים שהאיכות משתנה, זאת אומרת שיש תפקודים שמאוד מושפעים מזה, לדוגמה, קריאה ותפיסת פרצופים, שמאוד תלויים במידע שנמצא במרכז שדה הראייה, ויש תפקודים שפחות תלויים בזה. אני אתן לכם כמה דוגמאות. למשל, פרצופים. פרצופים אנחנו מעבדים הכי טוב במרכז. תנסו לנסות להסתכל על משהו אחד, כשיש לכם איזשהו פרצוף של מישהו או תמונה בפריפריה, ותנסו לראות אם אתם מצליחים לזהות מי זה, מה ההבעות שלו או שלה. זה דבר שהוא מאוד קשה, למרות שאנחנו לא מרגישים בקושי הזה, אבל כשהפרצוף נמצא בפריפריה, או לא במרכז שדה הראייה, מאוד קשה לנו להבין דברים לגבי הפרצוף. באותו אופן, טקסט. תנסו לקרוא משהו, כשהעיניים שלכם לא נמצאות בדיוק עליו, אולי בכלל זה לא נראה לכם מסובך, אבל אתם תראו שאי אפשר, כמעט באופן מוחלט, לעשות את זה. זה משימה שהיא מאוד קשה, אם כמעט בלתי אפשרית.
אבל יש דברים שאנחנו מסוגלים לעשות עם ההיקף ללא שום בעיה. אם אנחנו נאלץ ללכת, להסתובב בעולם, בלי להיתקע בדברים, וגם אם היו מורידים לנו את מרכז שדה הראייה, או היו מטשטשים לנו אותו. כנראה שלא היה לנו שום בעיה ללכת, להסתובב, בלי להיתקע בדברים. היינו מצליחים לעשות את זה. בעצם בשביל להבין איפה אנחנו, ואפילו בשביל לזהות מקומות, אנחנו לא חייבים את מרכז שדה הראייה. הרבה פעמים מספיק לנו המידע מההיקף, שהוא מאוד נרחב, ואנחנו פחות מתייחסים למה שנמצא במרכז. אז תפקודים שונים מסתמכים על אזורים שונים בשדה הראייה, ולמשל תנועה ראייתית, שגם בזה המחקר שלי עוסק, יש לנו רגישות אליה בכל שדה הראייה. לעומת פרצופים וטקסט שזה במרכז, ומקומות שזה בהיקף, תנועה ראייתית חשובה לנו אם היא קורית בכל מקום בשדה הראייה. ואפשר לחשוב על זה בתור מנגנון הישרדותי, שאנחנו בעצם צריכים להצליח להגיב לכל דבר שמשתנה סביבנו. גם אפשר לקחת לדוגמה כוכב נופל, שנמצא באיזשהו מקום בשדה הראייה, רחוק מאיתנו, גם הוא יתפוס את הקשב שלנו ואנחנו נסיט לשם את המבט, גם כשזה קורה בהיקף של שדה הראייה.
[מתחילה מוזיקה שקטה ברקע]
אנחנו תופסים את מה שנמצא סביבנו, את כל מה שאנחנו חווים דרך הראייה בתור משהו הוליסטי, שלם. אנחנו לא מרגישים שזה מורכב מחלקים, או מאיכות מידע שונָה, ועדיין, כשאנחנו מסתכלים על איך מערכת הראייה עובדת, אנחנו רואים שדבר ראשון, המידע הראייתי מפורק לחתיכות, ואז הוא עובר לכל מיני תתי מערכות, שחלקן בכלל לא קשורות אחת לשנייה, והם עובדות באופן עצמאי בתוך מערכת הראייה הגדולה, אבל בסוף אנחנו יודעים, שלמרות שיש הרבה מנגנונים שונים, איכשהו הכל מתחבר. כשאני רואה נעל ירוקה, אני לא חושבת על זה שהיא ירוק לחוד, ושהיא נעל לחוד, אני מבינה שזאת נעל ירוקה, וזה הכל ביחד. אני מבינה את כל המקום שאני נמצאת בו בצורה אחידה. אנחנו עדיין לא יודעים איך כל החלקים האלה, וכל סוגי המידע הזה, בסוף מתחברים בבת אחת, לתת לנו את היכולת המופלאה הזאתי של לראות כפי שאנחנו רואים.
קריין: תודה שהאזנתם לנו. באפליקציית "בר-דעת" תמצאו עוד הרבה פודקאסטים מרתקים, גם בנושאים דומים, וגם בתחומי ידע שונים לגמרי. בואו לגלות אותם. "בר-דעת", אפליקציית הפודקאסטים של בר אילן. משפיעים על המחר היום.
ערך והפיק, אורי טולדנו. תודה על ההאזנה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários