אנשי הקשב - התקפי זעם - אנשי הקשב 108 עם תמיר אשמן

מחקרי מוח מראים שבהפרעת קשב יש פגיעה ב - 5 אזורים מוחיים שקשורים בוויסות רגשי. נפח המוח באזורים האלו קטן ב 3-10% והפעילות נמוכה ב 10-25% לעומת מוח ללא הפרעת קשב. מעבר לכך, המיאלין שעוטף את תאי העצבים מתפתח מאוחר יותר, והוא יכול לגרום להתנהגות יותר ילדותית ופחות מפותחת ברגשות או בתגובות (ילד בן 10 למשל שמתנהג כמו ילד בן שש). התסמינים בהפרעת קשב מעצימים את קשיי הוויסות הרגשי, כמו למשל האימפולסיביות. ברגע שהרגש נחווה, התגובה מהירה יותר ויש פחות זמן להעריך את הרגש. חשוב לדעת שזה לא שיש משהו לא נורמאלי ברגשות של אנשי או ילדי הקשב, אלא פשוט שהם מרגישים בעוצמה גבוהה יותר. הם יכולים להיות "רגישים" יותר, בוכים, נוטים לעצבות, נפגעים בקלות וגם עם התקפי זעם. מה שקורה אחרי ההתפרצות גם הוא לא פשוט. כי אז מגיעות תחושות חרטה ואשמה, והרגשה ש"אני לא בסדר", מה שמאוד מוריד את הדימוי העצמי. כלומר יש רגש קשה כלפי הסביבה, אבל גם רגש קשה פנימה. וזה יכול להתפתח לדיכאון. "אני מרגיש שאני לא שולט על עצמי וזה מפחיד". מה גם שהסביבה לא מבינה, ומסתכלת עליי אחרת: "למה הוא מתנהג ככה?" "מה הבעיה שלה? " מבטים שפוצעים ומנמיכים עוד יותר. אבל גם לסביבה לא קל, בין אם להורים או לבני הזוג, הם לא רואים מה מתחולל במוח, הם לא יודעים איך להגיב. בפרק הזה דיברנו על התקפי זעם: איך הם נראים? למה הם נוצרים? מה ההבדל בינם לבין כעס בריא? איך הם מתבטאים במוח? האם אפשר למנוע אותם? איך לטפל בהם?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/11/2024.

ד"ר הרשקו: אז יש משהו חיובי בהתקפי זעם?

תמיר: זה כמו לשאול: האם יש משהו חיובי בתוקפנות האנושית? זה כמו לשאול: מה ערכה של היכולת של האדם להגן על עצמו דרך התקפה? אנחנו מקליטים בסמוך לשביעי לאוקטובר, אז כל הפייט שיצא בשביעי באוקטובר, כל הזעם, הוא היה מותאם מציאות. הוא מותאם לשדה הקרב והמלחמה. יש מציאות שאנחנו צריכים להשתמש בזעם הקיצוני כדי לעצור פעולות הרסניות.

ד"ר הרשקו: אז אתה אומר שזה בעצם סוג של מנגנון-הגנה שלנו כזה?

תמיר: זה מנגנון הגנה-התקפה. כמו הצבא - זה צבא הגנה לישראל, אבל בו-זמנית זה גם צבא התקפה לישראל. הזעם זאת פעולה הגנתית של האדם או היונק, או אפילו לא רק היונק, שהוא מרגיש באיום ממשי על גופו ונפשו ואז הוא משתמש בפייט כחלק מהמנגנון האדרנליני, שהוא חשוב מאוד. הצרה שפוסט-טראומטים ופוסט-טראומטיות, הם מביאים את זה לתוך השדה המשפחתי, והזוגי, והמקצועי.

ד"ר הרשקו: בוא נתחיל את הפרק ונדבר על זה.

[מוזיקת פתיחה]

אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף-סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה שתמיד מדברים עליו. אני ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחת סדנאות ארגון זמן, סופרת ובעלת טור בעיתון הארץ, מנהלת קהילת "אנשי הקשב" בפייסבוק וגם מגדלת משפחת קשב.

הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב, ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים, אני גם מעניקה 10% על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי. ועכשיו, בואו נצלול לפרק.

ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט של אנשי הקשב, בו נותנים מקום של כבוד להפרעת קשב ואת כל המידע המדויק וכלים שיכולים לעזור. ואני רוצה להזמין אתכם להיפגש פנים מול פנים בהרצאה שלי בזאפה בחיפה, ב-23.12. נוכל לראות אחד את השני, נוכל לשמוע על הפרעת הקשב, לראות איך היא נראית במוח. זו הרצאה שממש משנה חיים. ויש לי גם קורס שנפתח ב-15.12, זה קורס לארגון זמן ותפקודים ניהוליים. הוא עובד על כל הקשיים בהפרעת הקשב: על דחיינות, על מוטיבציה, על הרגלים, על איך להתחיל ולסיים משימות ואיך להוציא את הפוטנציאל הזה שכולם מדברים עליו. פרטים מלאים באתר שלי.

אז מחקרי מוח מראים שבהפרעת קשב יש ממש פגיעה בחמישה אזורים מוחיים שקשורים לוויסות הרגשי. נפח המוח באזורים האלו הוא ממש קטן יותר, ב-3 עד 10 אחוזים, והפעילות שם נמוכה ב-10 עד 25 אחוזים לעומת מוח ללא הפרעת קשב. השוני במבנה הזה של המוח גם קשור בעד כמה הפרעת הקשב היא ברמת חומרה גבוהה. מעבר לזה, המיאלין שעוטף את תאי העצבים מתפתח מאוחר יותר והוא יכול לגרום להתנהגות שהיא יותר ילדותית ופחות מפותחת ברגשות או בתגובות. ילד בן 10, למשל, יכול להיראות שהוא מתנהג כמו ילד בן 6. אז זה ממש, מבחינה מוחית, הקשר בין הפרעת קשב לקושי בוויסות הרגשי. ומעבר לזה, התסמינים בהפרעת קשב הם מעצימים את קשיי הוויסות הרגשי, כמו למשל אימפולסיביות. ברגע שהרגש נכווה, התגובה היא מהירה יותר ויש פחות זמן להעריך את הרגש.

חשוב לדעת שזה לא שיש משהו לא נורמלי ברגשות של אנשי או ילדי הקשב, אלא הם פשוט מרגישים בעוצמה שהיא גבוהה יותר. הם יכולים להיות רגישים יותר, בוכים יותר, נוטים לעצבות, נפגעים בקלות, רגישים לביקורת. מה שקורה אחרי ההתפרצות זה גם לא פשוט, כי אז מגיעות תחושות חרטה ואשמה, והרגשה שאני לא בסדר, מה שמאוד מוריד את הביטחון והדימוי העצמי. כלומר, יש רגש קשה שהוא כלפי הסביבה - התקפי הזעם - אבל גם רגש קשה שנחווה פנימה, וזה יכול אפילו להתפתח לדיכאון. אני מרגיש שאני לא שולט בעצמי, וזה מפחיד אותי, מה גם שהסביבה לא מבינה אותי ומסתכלת עליי אחרת. למה הוא מתנהג ככה? מה הבעיה שלו? מבטים שפוצעים ומנמיכים עוד יותר.

אבל בואו, גם לסביבה לא קל, בין אם להורים, לבני-הזוג, לילדים. הם לא רואים מה מתחולל שם במוח, הם לא יודעים איך להגיב. אז בגלל שהנושא כל-כך בוער, תרתי משמע, הזמנתי אלינו היום את תמיר אשמן. הוא מטפל, עובד סוציאלי, המנהל האקדמי של התוכנית להנחיית מעגלי גברים ביחד עם אורן גור בבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, והוא הקים את בית-הספר ליחסים ביחד עם בת זוגו, מאיה בן יעקב. וכבר מעל 20 שנה, הוא עוזר לאנשים למצוא ויסות רגשי ומלמד אותם איך לכעוס נכון. ובאמת, כמה חבל שלא מלמדים את זה בבית-ספר.

אבל בפרק הזה אנחנו נבין מה זה התקף זעם, למה הוא נוצר, איך הוא מתבטא גופנית, מוחית, איך אפשר למנוע או להרגיע אותו, אצל ילדים, מבוגרים, איך לתווך את זה לסביבה. אז שלום תמיר, ותודה שהגעת אלינו.

תמיר: אהלן, אהלן.

ד"ר הרשקו: אני רוצה שנתחיל ממש מהבסיס. מה זה התקף זעם? למה הוא נוצר? מה החשיבות שלו? שנפרט על זה קצת יותר, כי זה ממש עוזר להבין וגם לקבל אותו כשצריך.

תמיר: כשאת שואלת מה זה זעם, זה כמו לשאול מה זה התקפה. זה כמו לשאול מה המשמעות של האדרנלין, של הורמון האדרנלין בחיים שלנו. אסטרטגיות הוויסות שלו, זה זעם. וזה מנגנון ויסות, שילד או מבוגר צורח, טנטרום, טורק - הוא בעצם פורק את החרדה ואת המתח ואת כל מה שמודחק מבפנים. אז זאת פעולה שבמקומות יעילים, היא באמת הגנה-התקפה יעילה. בהמון מקומות, זה מנגנון פריקה של מתח נפשי של ילד שלא נותן אמון בלחלוק, בלדבר, בלבכות.

ד"ר הרשקו: אני חושבת על מצב שנגיד, הילדה שלי עכשיו מתחילה לצרוח ולהשתולל, ואני מתעצבנת עליה, ולמה היא עושה לי את זה. ובעצם, אם אני רק אבין שזה המנגנון פריקה שלה, זה כבר עוזר לי לקבל את זה יותר טוב. אבל יש גם הבדל בין - נכון? - כעס שהוא יותר רגיל לבין התקפי זעם. אתה יכול לספר לנו קצת על זה?

תמיר: רוב האנשים, באינסטינקט הם למדו לחשוב שכעס זה רגש שלילי. ואז בעצם המנגנון, הסיסטם שלך, יחווה חרדה מהימצאותו של כעס. כלומר, את כבר תהיי יותר אדרנלינית מעצם זה שאת כועסת. אז אחד הדברים הכי חשובים זה להבדיל בין כעס לזעם. כעס כרגש שאת לא יכולה לייצר יחסים בריאים בלעדיו, וזעם, שהוא בעצם מנגנון פריקה הרסני בתוך המבנה הזוגי והמשפחתי, להוציא מצבי קיצון של ה… באמת, של התקפה ממשית.

ד"ר הרשקו: ואיך אפשר לדעת מה ההבדל, מתי הוא כועס, מתי הוא זועם?

תמיר: אז קודם כל, יש באמת ממש סעיפים להבדל בין כעס לזעם. למשל, האם יש בינינו קשר-עין בזמן אירוע הקונפליקט או הכעס? וכבר טיפ לכל מי שיקשיב: לא לכעוס על ילדים ומבוגרים ללא מגע של קשר-עין. כי בעצם, בזעם אנחנו לא רואים את הילד, גם הילד לא רואה אותנו כשהוא בהתקף טנטרום. יש מנגנון שהאדרנלין כל-כך בהצפה שאנחנו לא רואים, אז הבדל גדול - יש בינינו קשר-עין או אין בינינו קשר-עין, אבל זה לא רק אם העיניים שלנו זורות אימה ובאות לכלות באדום זועם, זה לא… אנחנו מדברים על עיניים שיש בהם firmness, שיש בהם אסרטיביות, שהם ברורות שנחצו פה הגבולות. זה מגע שמסביר לילד שכן יש פה איזה קו מדומיין שהוא חצה אותו ונהיה לי לא נעים. כעס זה רגש שבא לתווך ביחסים את הלא נעים שנוצר בינינו.

ד"ר הרשקו: איזה עוד תסמינים יש?

תמיר: בזעם, האדם נכנס לאיזשהו לופ מונולוגי. זה כמו הורה שיגיד, "דיברתי עם הילד". הוא יגיד לך בייעוץ: "דיברתי איתו". למעשה, הוא היה בלופ אדרנליני של הטפת מוסר. של הטפת מוסר, של… Don't we all, כן? לא מטיף מוסר. זה דברים מאוד טבעיים, זה המנגנון האדרנליני שחשוב מאוד להעמיק בו. אז בהטחת האמת, אני הופך את האמת שלי לאמת אבסולוטית, ואני משליך אותה עלייך באיזה מונולוג, ואני חושב שגם טיפלתי באירוע. אז מנגנון של הטחה.

מנגנון נוסף זה מנגנון שאין בו דיבור בגוף ראשון, "אני". כעס זה רגש שמוליד את האני. לא נעים לי, זה ממש לא בסדר, אבל יש שם כעס שמוליד את החוויה של האני הפגיע. בזעם אנחנו מפחדים, לא נותנים אמון בקשר, ואנחנו לא מדברים בשם האמון שנפגע. אנחנו פשוט עושים כביש עוקף, שזה את, זה אתה, זה אתם, זה דיבור קורבני מאשים.

ד"ר הרשקו: זה כל-כך מעניין, כי זה גם נותן לנו כבר כלים איך לריב נכון, מה שנקרא. זאת אומרת, להשתמש באמת יותר במשפטי אני, ליצור קשר עין, פחות להאשים - אתה - פחות מונולוג ארוך, שגם ככה בהפרעת קשב אף אחד בכלל לא מקשיב לנו אחרי חמש דקות.

תמיר: נכון. ואני אציע שהפרעת הקשב היא גם מנגנון ויסות. כלומר… או גם מנגנון ויסות אדרנליני, שבו בעצם יש איזה רמת מתח וחרדה גבוהים, ואני יותר עובד על הכללות, על תפיסות עצמיות. נגיד, אחד האסטרטגיות של האדרנלין, שהוא יוצר הכללות מאוד גורפות. "אני בחיים לא יבין את זה", "אין מצב שאני אקלוט את זה", ואז יש flight ואני בוהה, והתודעה מתפזרת לה לאלף ואחד כיוונים. זה המון פעמים מנגנון ויסות של חרדה, של הצפה. נכון שהוא לא יעיל, אבל הוא מנגנון.

ד"ר הרשקו: מעניין. אתה יודע, אני דווקא עכשיו חושבת על המטופלים והאנשים שהכרתי, שלא יכלו לריב, שבעצם זה ממש לא טוב. זה גם פוגע במערכות יחסים, גם לא מאפשר להם להוציא החוצה, וממש צריך ללמד אותם לריב.

תמיר: להחזיר להם את הביטחון ואת האמון ביכולת שלהם לריב. כי בעצם אם, שאנחנו, נגיד, ילד בגיל עשר, שנגיד בהתקף זעם, זורק והופך את כל הזה, ונגיד אפילו נותן מכה לאבא או לאמא. הוא יחווה איזה מיקרו-טראומה באירוע הזה. הוא פתאום פגש את הכוח החסר-שליטה של האש המכלה. והוא, יהיה לו… יכול להיות גם פוסט טראומה, שהוא נורא יפחד ממצבי קונפליקט. או ילד שמעיז, נגיד, לכעוס על אבא או על אמא, וההורים מקודדים את זה כחוצפה או משהו, ומגיבים אליו בזעם, כשהוא בסך הכל כעס. כשההורה לא מבדיל בין כעס וזעם, יהיה המון בלגנים בתוך היחסים.

ד"ר הרשקו: אז איך אתה מציע להגיב לילד שכועס?

תמיר: אני יכול לתת לך מלא דוגמאות, כאבא לשלישיית מתבגרים שקראו את המדריך, את יודעת. הם מרבים לכעוס עלינו כשהם עשו את המעבר לגיל ההתבגרות, וטוב שכך. אז קודם כל, אם באמת אנחנו מאמינים שכעס הוא איבר חיוני במערכות יחסים, וזה איבר שמגדיר את עצמם מולי, מייצר את העצמיות שלהם, את המוב… הכעס יוצר מובחנות. הרי, לא יודע, בזוגיות ובהורות ישר זה נהיה סימביוטי. הכאב החבר… הילדה אין לה חברות בבית-ספר, אני ביגון, וזה נורא אנושי, אבל אני מזדהה עם הסבל של הילד. אבל זה נהיה סימביוטי, נכון?

ד"ר הרשקו: מאוד.

תמיר: הכעס מייצר מובחנות. יש את הכאב של הילד, יש את הקושי של המטופל, אבל יש גם את האני הזה. זאת אומרת, זה רגש שיוצר גבול והבחנה. אז כשילדים שלי כועסים עליי, אני קודם כל אומר לעצמי את המנטרה: "וואו, הם סומכים עליי, הם סומכים על הקשר". כשזה יחצה את הקווים וזה יהיה זועם, אני אציב להם גבול. כשאנחנו חולקים מרחב של קשר ויחסים, אין דבר כזה שאין קונפליקטים ואין דבר כזה שאין כעסים.

ד"ר הרשקו: זאת אומרת, ממש צריך ללמד, א' - לכעוס, ו-ב' - לא להיות במצבים של התקפי זעם.

תמיר: נכון, לא לחצות את הקווים. התקף חרדה והתפרצות זעם, זה אותה גברת בשינוי אדרת. התקף זעם או טנטרום, זה כבר שהפאניקה והחרדה כבר בור… כאילו, זה כמו קפה שגולש. זה כמו סודה שאת פותחת והיא מן… כבר זה כל-כך דחוס מבפנים, שהאדם כל-כך מפחד כבר לאבד שליטה. הוא מחזיק אותה, מחזיק אותה, מחזיק אותה, פאף, מאבד. אז זה התקף חרדה שמושלך החוצה. אז גם זה טיפ מאוד לשומעים שלנו להבין שהתקפי זעם או טנטרומים אצל ילדים, או זעם שאנחנו צועקים או צורחים, אנחנו בסך הכל בהתקף חרדה שמושלך החוצה.

ד"ר הרשקו: אז בעצם, בזמנים של כעס אנחנו צריכים לקבל את זה, להבין את זה, ו…

תמיר: לסמוך… לא לסמוך, אבל להבין שיש משהו לא נעים שקורה. וטוב לנו לדבר במקום להתנהג את מה שקורה בינינו.

ד"ר הרשקו: אני דווקא רוצה רגע לחזור לאיך להגיב. זאת אומרת, לכעס, באמת דיברנו על להגיב יותר ממקום שמבין, שנותן חמלה. איך להגיב להתקף זעם?

תמיר: רגע, מה הכוונה נותן חמלה? בוא נתעכב על זה. כי בכעס, אני לא רוצה לשווק אותו כרגש נעים.

ד"ר הרשקו: כן.

תמיר: זה לא נעים לי שכועסים עליי.

ד"ר הרשקו: נכון, לא נותן חמלה, אלא יותר מבין את המקום הזה.

תמיר: אני מבין שיש קונפליקט, אני מבין שדרכתי לה על הרגל, ואני מבין שמשהו הצטבר אליה סביב הכאב הזה בבוהן ששוב ושוב דרכתי עליה. וזה כבר, היא רוצה לייצר שינוי. כעס, זה רגש טרנספורמטיבי. הוא מייצר שינוי בהרגלי הצריכה שלנו, בהתמכרויות. כדי לעבור תהליך של גמילה, אני צריך להגיע לנקודת האל-חזור של חוסר האונים ולבחור בחיים, והכעס מאוד יעזור לי להמשיך את המסע של הריפוי. כי זה יציב לעצמי גם גבולות. אני אכעס על עצמי, אם אני זועם על עצמי אחרי שאני מועד, זה רק מקדם דווקא החרפה של המצב. כעס, זה באמת, אולי את צודקת בשימוש במילה חמלה, זה להציב גבולות בעיניים טובות.

ד"ר הרשקו: ומה אני עושה בהתקף זעם? איך אני מתנהגת שם?

תמיר: הזעם מופנה כלפייך?

ד"ר הרשקו: כן.

תמיר: אז קודם כל, אנחנו צריכים לקודד את זה כמשהו שאנחנו לא צריכים להיות סובלניים, וחומלים, ואמפתיים, וזה. שם המון זוגות נופלים, וגם הורים נופלים שמסכימים להיות שק החבטות של הנער המתבגר, או הילד בגיל השלוש, או בן, בת הזוג הפוסט-טראומטיים.

שוב, אני בכוונה אומר פוסט-טראומטיים. ככל שאתה יותר פוסט-טראומטי כבוגר, יש לך יותר התפרצויות זעם ויותר התקפי חרדה. אז נשים, הרבה פעמים, וגם גברים סופגים ים של זעם. ואני אומר: לא להיות מכילים וסובלניים להתפרצויות זעם. להציב לזה גבול ברור, 'את לא תדברי אליי ככה', 'זה לא מקובל', 'אני לא מוכן בזוגיות הזאת את החוסר כבוד הזה'. 'אני אאבק על זה'. זאת אומרת, אני לא יגיד לך 'אני עכשיו קם והולך', כי זה גם זעם אדרנליני. אני לא יאיים עלייך באלימות, כי זה גם זה זעם תמורת זעם, עין תחת עין, שן תחת שן. אלא אני אסביר שבכללי המשחק של הערכים שלי של קשר, עליי לא צועקים. ואם זה קורה, זה לא פסילה, זה אומר שאנחנו נתעכב על זה, על זה שעליי לא צועקים. ואם פעם ב- זה קורה, כמובן, גם לא הייתי עושה מזה עניין. אבל לזעם מציבים גבול, בכל גיל. אנחנו נגלה שהאדם הזועם פועל בתוך היתר סמוי. שהבית, יש לו תרבות שמאפשרת לצרוח. יש שם תרבות שמאפשרת לטרוק דלתות. יש שם תרבות שקוטעים אחד את השני כשמדברים. אז הזעם מתקיים בתוך תרבות, ובתוך גבולות שאינם מוצבים לאדם הזועם.

ד"ר הרשקו: זה כל-כך חשוב, מה שאתה אומר - גם ההבחנה בין כעס לזעם, וגם הגבולות שחייבים לשים פה. יש אולי דברים שהבן-אדם עצמו, נגיד, שחווה את הכעס או את ההתקף זעם, יכול לעשות כדי להרגיע את עצמו, או לעבוד על המקום הזה?

תמיר: את בעצם שואלת, כשהאדם נמצא בחרדה, והוא בסמוך גם לזעם, איך הוא יכול לעזור לעצמו? אז קודם-כל, שלב האבחון. אחד הכלים שאנחנו מלמדים זה זיהוי מאוד מוקדם של ניואנסים של לא נעים. של ניואנסים של התאכזבת, שנפגעת, שאת מרגישה מרומית, שאת מרגישה שלא רואים אותך, שבעצם, אנחנו נייצר חיישנים מאוד זמינים לעוצמת הרגישות והפגיעות שלך. את אמרת משהו שהוא מאוד חשוב, שאנשים ש… שילדים שיש להם קשב וריכוז, הם ילדים מאוד רגישים. זה אמירה מאוד חשובה.

אבא שלי היה בן-אדם פוסט-טראומטי זועם. היה לו המון התפרצויות זעם. אבל הוא היה גוש של רגישות. אנחנו צריכים להבין שרגישות וחשדנות יוצרת זעם אדרנליני. מה שאני יכול לעזור לאדם הזועם - להבין קודם כל שהוא חרד, והוא מצא פתרון התמכרותי בזעם, וזה גם ילך ויסלים אם הוא לא יציב לזה גבול ויבקש עזרה. דבר שני, זה ללמוד לחוש את הפגיעות כשהיא מתרחשת, שאת קצת עייפה, שאת קצת כואבת, שאת קצת זקוקה כרגע לספייס, לזהות את הצרכים ואת התחושות גוף שלך ואת העומסים שלך כשהם קטנים. ואז אנחנו נכשיר באמת להסתכן במתן אמון, ולדבר את הגבול שנחצה, את הכאב שנגרם, את זה שהיה לך… היית זקוקה ש… נגיד, חברה הטיחה בך שתי דקות משהו שלא היה לך נעים, שתי דקות זה המון זמן, כן? אחרי 15 שניות להגיד: 'תשמעי, זה לא נעים לי כרגע הדיבור הזה. אני כבר לא איתך, אני כבר מחוץ לבית-קפה, כי את צורחת עליי'. היכולת לדבר את הפגיעות שלנו כשהיא מתהווה.

ד"ר הרשקו: חשוב מאוד, באמת. אתה מדבר הרבה על זה שהתקפי זעם, הם נובעים מאיזשהי סוג של פוסט-טראומה, ואתם עובדים על המקום הזה, של מאיפה זה הגיע, מה גרם לי להיות, מה שם הבסיס?

תמיר: לבן-אדם שעבר פוסט-טראומה, מה שנפגע לו זה האמון בעצמו ובאנשים הקרובים לו. נגיד, מי שהיה חשוף לאלימות בבית וכו', או היה חשוף לאלימות בצב… לאירוע מסכן חיים בצבא, מה שנפגע לו זה הרבה פעמים האמון הבסיסי. הם יגידו הרבה: "זר לא יבין זאת", "אף אחד לא יבין אותי". זאת אומרת, הטראומה פגעה באמון, ואנשים פוסט-טראומטיים פשוט לא נותנים אמון בזה שהם יביאו את הפגיעות ויבינו אותם. אז בעצם, הם לכודים בתוך מבנה שצריך לעזור להם לבנות את האמון מחדש.

ד"ר הרשקו: ממש מזכיר לי מטופלים שמספרים, נגיד, שהם היו נורא-נורא זועמים באזור גיל העשרים, ואז הם, למשל, הכירו בן-זוג או מטפל, שפתאום נתן להם את המקום הזה של הביטחון, ואז לאט-לאט הם הרגישו איך זה עוזב אותם, ההתקפים האלו.

תמיר: כי בעצם הזעם, זה בן-אדם שלא יודע להתמודד עם כעסים, והוא לא נותן אמון בוויסות דרך קשר ויחסים ושפה. מה שאנחנו מלמדים זה את השילוש המקודש בין גוף, יחסים ושפה. כאילו, הגוף כחיישן וכאמצעי ויסות, השפה ככלי ותחביר שמחבר בינינו, והיחסים זה האזור שהאמון שנפצע עובר תהליכי ריפוי. זאת אומרת, הזירה של היחסים זאת זירה של ריפוי.

ולשאלה שלך, דרך… איך אנחנו נוגעים בעבר? דרך הטריגרים. מה שמפוצץ אותך ביומיום, זה בעצם שערים לעבר הלא פתור. אני תמיד מלמד איזשהו סלוגן: "מה שהאדם לא פותר בעברו, מקבלו כטריגרו", כטריגרים של חייו. למשל, בן-אדם שהוא רגיש… רק מדוגמאות טריות. בן-אדם מספר שהוא הלך לבית-קפה, והמלצרית לא חייכה אליו. זה טירגר אותו שהוא ראה את הפנים הלא מחייכות של המלצרית, שהוא לא מכיר אותה. זה גרם לו לחרדה ולזעם, והוא אמר: "אני רוצה לד…" הוא ביקש את המנהל, הוא לא מוכן שיתייחסו אלי… נכנס להתקף זעם, אני אומר טנטרום, טנטרום של מבוגרים, והוא עשה סצנה שלמה על המלצרית בתל-אביב, שלא חייכה אליו כשהיא הגישה לו את הקפה. נשאל, מה היה הטריגר?

הוא אמר, אני לא מוכן שהיא תתייחס אליי ככה, הוא עשה הכללה - אני לא מוכן שהם יתייחסו… הן יתייחסו אליי ככה. אז קודם כל, ברור שהטריגר הוא מול נשים, או שלא ברור. אני יוריד את המילה ברור - יש שאלה בלשית, שאולי זה קשור לנשים. ואז נשאל: "מה, כשאתה ראית את הפנים האלו, מה הרגשת?" "אני הרגשתי כמו אוויר, אני הרגשתי שהיא…" ואז הוא אמר, "הרגשתי דחוי". ואז אנחנו כמו איזה חידה בלשית, מהטריגר של המלצרית שלא מכירה את סיפור חייו הטראומטי של ילד בגיל 14 שהוצא לפנימיה, שנאבק לחזור הביתה יום-יום לפנימיה, והטראומה זה… הוא חווה את הדלת הסגורה של אמא. אז כשהוא חווה פנים קפואות של נשים, או פנים ש… יש לו איזה הזדקקות כמעט בלתי ניתנת להכלה, לכל הזמן, עיניים שאמא… איזה אמא מיטיבה ורואה שאף פעם לא הייתה לו. את מבינה? אז הטריגר הזה של המלצרית הדחויה, אנחנו נכנסים לתוך מכרה זהב ונחושת ובדיל של העבר הלא פתור והמבעבע.

ד"ר הרשקו: חשובה מאוד הדוגמה הזו. אתה יודע, במכון, שאני תמיד מלמדת את העובדות שלי, שאם מגיע עכשיו מישהו מאובחן, מטופל, והוא מתחיל לצרוח עליהן, זה לא אשמתן, זה לא הן. הוא מגיע עם כל העבר שלו, ועם הפרעת קשב, איזה עבר יש, כמה טראומות וכמה קשיים, והוא מגיע מהמקום הזה. בגלל זה הוא מתנהג ככה, הן לא צריכות לקחת את זה באופן אישי, כאילו הן עשו משהו לא בסדר.

תמיר: אם זה קשר בין זרים, זה בעיקר השלכות.

ד"ר הרשקו: כן.

תמיר: זה בעיקר ניצוצות, וטְרי… כל מה שקורה בסופר, בתור, בפקקי תנועה, זה טריגרים שבעצם זה לא… האדם האחר הוא שק של השלכות שמשליכים עליו בהתפרצות זעם את כל מה שהצטבר.

ד"ר הרשקו: ממש. אתה יודע, אפילו לפני כמה זמן נסעתי עם הבן-זוג שלי, והוא התעצבן על מישהו בכביש שחתך אותו וצפצף לו, ואמרתי לו: "מה יש לך להתעצבן עליו, אתה יודע מאיפה הוא מגיע, מה הוא סוחב איתו, מה עבר עליו? תן לו להיכנס, הוא כנראה צריך את זה הרבה יותר".

תמיר: אני יכול לשאול אותך שאלה? וזה היה יעיל עבור ההתייחסות שלך?

ד"ר הרשקו: האמת שכן.

תמיר: וואלה, באמת?

ד"ר הרשקו: הוא…

תמיר: אז הוא אמר, אה, אוקיי.

ד"ר הרשקו: הוא דווקא הבין את זה.

תמיר: אז כנראה יש לו… [ד"ר הרשקו צוחקת] כי הרבה פעמים, לתת עצה לפני שמבקשים אותה, כאילו, אם אני מנסה ללמד איזה… הרבה פעמים צריך להגיד, כן, אתה יודע, וואי, זה באמת מפחיד שעוקפים אותך בכביש, לתת קודם כל תוקף. כן, אתה יודע מה, גם כשלי זה קורה, אני מה זה מתבאס. אוי, זה היה מפחיד, אני… לתת תעודת נורמליות, ואחר-כך עצה יכולה להתקבל בברכה.

ד"ר הרשקו: אתה ממש צודק. אני באמת קודם כל תיקפתי את זה ואמרתי לו: "כן, גם אני נסעתי, וכולם צפצפו לי ועקפו אותי, וזה באמת נורא מעצבן, אבל חשבתי על זה".

תמיר: יכול להיות שאשתו בהריון והוא רץ, נכון? ואז החוכמה שלנו, חוכמת הניסיון שלנו, מתקבלת בשער יותר פתוח.

ד"ר הרשקו: נכון, זה באמת מאוד חשוב להדגיש את העניין שקודם כל לקבל, לשקף.

תמיר: לתקף.

ד"ר הרשקו: בדיוק. ואז עצות. אני חושבת שעצם זה שעכשיו הורים שומעים ומבינים מה המקום של הכעס, נורא חשוב גם לתת לו מקום בבית. אני, למשל, מכירה ילדים שההורות היא יותר נוקשה, והם ממש לא נותנים לכעס לבוא לידי ביטוי, זה… אני חושבת שזה אפילו יותר גרוע מלהיות בית שיש בו הרבה כעסים וצעקות, כי אז הילד בעצם הופך למקום… אתה רוצה קצת לפרט על זה?

תמיר: זה נושא כל-כך חשוב. הבתים… האנשים שלא יודעים לכעוס, זוגות שלא יודעים לכעוס, הבית הזה ש… ואני שומע, גם את שומעת, שירלי, וגם אני שומע את המבוגרים שאומרים: "בבית שלי לא רבו". ואז כשמעמיקים, אנחנו מדברים הרבה פעמים על שתיקות, ועל פילים ביחסים, על תיבות פנדורה, על משפחה שלמה שלא רבה. איך יחסים בין אחים… אני יכול להגיד ש… דווקא, אני אומר, הרבה פעמים אני מרגיש שהרבה פעמים המרחק לפעמים, ביני ובין האחים, שהפסקנו הרבה פעמים לריב ולכעוס. זאת אומרת, ריב ובית שכועסים בו, אני… עכשיו אני אומר משהו שלי זה קשה, כי נגיד לגדול עם אבא שיש לו התפרצויות זעם, אז הרבה פעמים כעס הוא מטרגר אותי, כי ישר זה מתורגם לי…

ד"ר הרשקו: זה מצב אחר באמת, התקפי זעם.

תמיר: ואני כאילו שומע הרבה פעמים… נגיד גבול של מאיה? אני יכול לשמוע אותו כצעקה, כשהיא בסך הכל, היא הייתה אסרטיבית. אז אני אומר, זה אזור נורא מורכב, אבל בטח שאני עובד בגלגול הזה להחזיר את היכולת לכעוס, להציב גבול, להגיד "קשה לי", להגיד "נחצה לי", להגיד "לא מתאים". לי זה לא פשוט.

ד"ר הרשקו: ברור, כי אתה בא מרקע אחר. [תמיר מהמהם] אתה יודע, גם ילדי הקשב, הם, הרבה פעמים נורא-נורא קשה להם בבית-ספר, והם מחזיקים את עצמם בבית-ספר להיות טובים ומרצים, במיוחד בנות, ואז הן מגיעות הביתה ומתפוצצות. ואז אני אומרת להורים: "תראו, דווקא אתם צריכים לשמוח מהעניין הזה, כי בבית הם מרגישות מקום של ביטחון. הם חייבות להוציא איפשהו…"

תמיר: לגמרי.

ד"ר הרשקו: "…את כל מה שהן עברו", וכמובן שאפשר גם לעבוד על זה ולראות איך לעזור להם לווסת, אבל זה מתחיל ממקום טוב.

תמיר: זה גם ממש מה שאני אומר להורים, "טוב שיש לה מקום לפרוק, אתם צריכים לסמוך על זה שיש לה בית, שהיא יודעת שאת כל מה שהיא יצרה בתוכה או יצר בתוכו, זה פורק בתוך המקום המוגן, אז אתם יצרתם בית בטוח. אבל פה אני רוצה להוסיף כוכבית חשובה: אנחנו לא צריכים לאפשר לה לשבור, לפרוק דרך הזעם, כי זה ממכר. אנחנו רוצים מצד אחד להחזיק את החבל שזה טוב שיש לה את הבית, והיא פורקת, אבל בואו נלמד אותה לפרוק דרך בכי, דרך קשר, דרך מגע, דרך "בואי נמצא…", "זה בסדר גמור, אני רואה שעוברת סערה, בואי נחשוב מה יעזור לך כרגע, אולי תעשי מקלחת, תלכי להתקלח, אבל אני לא מוכנה שהבית יהיה שק החבטות שלך, ולא אני".

ד"ר הרשקו: נכון, נכון. אני ממש עובדת בזה… בטיפול אני ממש שואלת ילדים, מה עוזר לכם להירגע? אמרה לי לא מזמן, ילדה כזאת חמודה: "לצאת לטבע". ממש אפשר אפילו לרשום כזה רשימה של דברים שעוזרת לי להירגע, וברגע שמתחיל משהו סוער כזה, רגע לפנות לרשימה, לבחור משם איזשהו משהו, אפילו להזכיר את זה, לא ברמה של עכשיו…

תמיר: לדמיין את זה.

ד"ר הרשקו: כן.

תמיר: לדמיין את הדבר. אחד הדברים שאנחנו מלמדים בבית-ספר, זה איך עובדים עם שריר הדמיון לטובתנו. זאת אומרת, מה עוזר לך להירגע - זה משאב שאם את מדמיינת אותו ברגע נתון, הוא זמין עבורך. אם, נגיד, עכשיו אני אדמיין את העץ הזה שאני עושה טאי צ'י, זה כבר יהיה לזה אפקט עליי.

ד"ר הרשקו: כן.

תמיר: או את העץ החרובים שהייתי לפני שבאתי לפגוש אותך. אבל דבר נוסף שחשוב ללמד, וזה הכלים הגופניים. זאת אומרת, גם מה ירגיע אותךָ בעולם מבחוץ - לעשות טיול בטבע, ללכת לחבק את הכלבה, אבל גם, איזה משאבים את מצוידת כדי לווסת את שערות הגוף שלךְ. כי בעצם, כל ענייני הוויסות הם מתחילים מהגוף, מתחושות. הרי מה זה סטרס? זה עומס שמופעל על הגוף שלנו ביחידת זמן. זאת אומרת, כשהתודעה מתפזרת, כנראה יש שם איזשהו עומס. אז נלמד כלים נשימתיים.

ד"ר הרשקו: אני רוצה לשאול אותך - אם עכשיו באמת שומעים אותנו אנשים שרוצים, ככה, להסביר לסביבה למה הם מתנהגים ככה, למה הם כועסים, למה לפעמים יש התקפי זעם, כי הרבה פעמים אנשי הקשב אומרים לי שלא מבינים אותם, בני-הזוג לא מבינים או ההורים לא מבינים ונורא קשה להם להסביר - איך אפשר להסביר את זה לסביבה?

תמיר: למה אני כועס? לא צריך להסביר למה אני כועס, צריך להסביר איזה צורך נפגע ואיזה רגש. אז לא צריך… אני לא צריך להתנצל על זה שאני כועס, כי כעס זה רגש מאוד-מאוד חיובי.

איך אני מנגיש לסביבה את התפרצויות הזעם שלי, את שואלת? אני חושב שאת הזעם, אתה קודם כל צריך לא להנגיש לסביבה, אתה צריך לקחת עליו אחריות. הדבר האחרון שאתה רוצה להתפתחות שלךָ או שלךְ, שתחיה במשפחה שיש בה סובלנות והכלה להתפרצויות החרדה הזועמות, כי זה בעצם יוצר משפחה טראומטית ופוסט-טראומטית.

אז את הזעם, אתה צריך להסתכל לו בעיניים ואתה צריך להגיד: אני מבין שזה קשור לנושא של קשב וריכוז, אני מבין אולי שזה קשור לטראומות לא פתורות מעברי, אני מבין שנפגע לי האמון, אני מבין שמשהו קורה לי בשנה האחרונה וזה תמיד עדות לאיזשהו משבר, זה תמיד עדות לרמת חרדה מאוד גבוהה ולפעמים גם… זה עדות למשהו. אז קודם כל, איך אתה מתווך את זה לעצמך, שאתה מתמודד עם התקפי חרדה זועמים כלפי האנשים הכי קרובים אליך? ואם אתה מתווך את זה, אתה יכול גם לעבור למוקד שליטה פנימי ולהגיד למשפחה שלך: "אני לוקח על זה אחריות. אתם לא צריכים לסבול מהעבר הלא פתור שלי, אני מבין שאני טראומטי או אני מתמודד עם… ואני עכשיו עם פציעה ויש לי כאבים כרוניים ואני זועם כי כואב לי הגוף, אני הולך לעבוד על זה, אתם לא צריכים לשלם מחיר על זה".

ד"ר הרשקו: ומהצד השני, אם עכשיו אני חיה עם בן-אדם, בן-זוג, הורה, ילד שיש לו התקפי זעם ולא כל-כך מודה בזה או רואה את זה כמו שאתה מתאר, איך אני יכולה להוביל אותו?

תמיר: אז את נוגעת פה בנקודה מאוד… אחת התופעות הלוואי של התפרצויות הזעם, זה בעצם, זאת פעולה של השלכה. האדם הרבה פעמים לא רואה לעצמו שהוא זועם, הוא גם יאשים, הרבה פעמים ייכנס למנגנון - הזכרת מנגנון של חרדה ואשמה וזה לגמרי נכון - אבל יש גם מנגנון של השלכה והאשמה החוצה. "רק ככה אתה מבין את זה", "אם אתם תשתנו אני לא יזעם", "אני לא צריך עזרה מקצועית, אתם צריכים עזרה מקצועית… את צריכה עזרה מקצועית". זאת אומרת, אז מי שמזדהה עם זה, זה זמן טוב להגיד רגע, יש לי בעיה של התפרצויות זעם, זה קשור לעבר, זה קשור לבעיית אמון, זה קשור לזה שאני לא סומך על אף אחד ואני צריך להגיד "אני אחראי לזה". הסביבה לא תשתנה.

ד"ר הרשקו: זאת אומרת, ממש להעביר לאותו בן-אדם מידע, זאת אומרת, אם אני מתמודדת מול בן-אדם עם התקפי זעם, להעביר לו את המידע שזה מה שהוא עובר.

תמיר: שזה דפוס ויסות. ככה אתה נרגע, ככה אתה פורק, זה מעגל שהוא ממכר כמו… יותר מסמים ואלכוהול, כי התפוקה שלו היא מיידית. אתה במתח, אתה בעצבים, אתה בחרדה, אתה צועק, אתה פורק, אתה אחר-כך מרגיש אשם, אחר-כך אתה מפצה ונכנס לאיזשהו תקופה של ירח-דבש או התאהבות, זה מעגל שמאוד מזין את עצמו. ולכן אתה צריך להגיד: "רגע, אני צעקתי השבוע פעמיים, זה טו מאץ', אני, יש לי כנראה"… בכוונה אני אומר פעמיים צעקתי, כי אנשים יכולים לצרוח ולצעוק ולטרוק דלתות על בסיס יומיומי והם לא חושבים שהם זועמים, כי הם חושבים שזעם זה אלימות פיזית.

ד"ר הרשקו: זה מזכיר לי שילדה אחת פעם אמרה לי, שבאמת היה לה אבא זועם, שהיא ממש מעדיפה שהוא ייתן לה מכה, יעיף לה פליק, מאשר שהוא יצרח עליה.

תמיר: כן, זה… גם אני שמעתי את זה הרבה.

ד"ר הרשקו: זה הרבה יותר כואב.

תמיר: ואנחנו צריכים להבין שהצרחות… אני, מעולם אבא שלי לא היכה אותי, מעולם הוא לא היכה אף אחד מאנשי המשפחה. מעולם-מעולם. היה לו גבול מאוד ברור, כי הוא נדר נדר מול אבא שלו שממנו הוא כן חטף בסרגל, במקל, מה שבא ליד. לכל אחד, יש לו איזה גבול פנימי סביב ההתפרצויות הזעם. וזעם פיזי, אני פוגש כל יום אנשים בגילאי שלושים, ארבעים, חמישים שאלוהים ישמור, כמה זעם הם עברו בילדות, ועוד מצדיקים ויגידו לי, "טוב שאבא שלי הרביץ לי מדי פעם, אני לא יודע לאן הייתי מגיע בלי הגבולות שלו". אז זעם פיזי הוא הרסני וקטלני. הזעם הפיזי בתוך זוגיות ומשפחה, לא בתנאי מלחמה.

ד"ר הרשקו: הוא גם לא חוקי.

תמיר: והוא לא חוקי והוא פלילי, אבל הזעם של מה שאת מצביעה עליו - צרחות - אני קפאתי מול הצרחות של אבא שלי, מול השאגות של אבא שלי. אני נהייתי על הספקטרום של פוסט, אני פוסט-טראומטי בתפקוד גבוה, אפשר להגיד. אבל רגעי האימה הקפואה מול הזעם של אבי שמעולם לא הרים יד, הרגעים של האימה הזאתי, הרבה גברים ונשים יכולים להיזכר בהם ולהגיד, "וואלה, זה מאוד משפיע עליי עד היום".

ד"ר הרשקו: נכון. ואתה יודע, מה שאמרת לגבי זה שהתקפי זעם זה יותר מהתמכרויות, זה נורא מתחבר לי להפרעות קשב, שיש שם פי ארבע סיכון להתמכרויות.

תמיר: בטח.

ד"ר הרשקו: כי התמכרות, היא מפרישה דופמין, וגם זה מפריש דופמין.

תמיר: לגמרי. אחד על אחד.

ד"ר הרשקו: תשמע, זה היה פרק מטלטל, אני מרגישה. אני ממש רוצה להודות לך על המידע החשוב, המאיר עיניים, העושה סדר והנותן כלים מאוד ברורים, ובאמת, גם אתם, המאזינים שלנו, ממליצה לכם, אפילו בחום, אני בדרך כלל לא אומרת את זה כי זה נראה לי ברור מאליו, אבל אם יש מישהו שאתם חושבים שצריך לשמוע את הפרק הזה, מכל בחינה, מכל צד, אז תשלחו לו, כי לדעתי זה ממש פוקח עיניים ויכול לשנות חיים.

תמיר: וגם, אם אתם רוצים להעמיק, אז אתם מוזמנים לאתר שלנו, ל"אשמן - בית ספר ליחסים, ללמוד לכעוס נכון". יש שם ים חומרים וקורסים. המון ידע.

ד"ר הרשקו: נכון, נכון, אנחנו אוהבים ידע. ותודה רבה על הידע והכלים היום, תמיר.

[מוזיקת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה