כדי לשרוד את השעות הארוכות בממ״ד, אילנית סוויסה מקיבוץ כפר עזה שרה לרננה, בתה בת ה-13 פיוטים מהילדות, והשתמשה בניסיון שלה כיוצרת תאטרון כדי לשמור על השפיות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/11/2023.
דובר א: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
אילנית: באחת ההצגות שלי עבדתי עם ילדים של שדרות בגלל שכל דבר נהיה ממוגן עשיתי סצנה כזאתי סופר לא ריאליסטית שכל ילד מסתובב עם חייל זהו זה כבר המיגון שלכל ילד יש חייל וזה היה אבסורד זה היה אבסורד
דובר ב: זאת אילנית סוויסה מקיבוץ כפר עזה היא בת 49 יוצרת תיאטרון, שדרנית רדיו ומרצה לקולנוע ומעולם היא לא העלתה על דעתה שהסצנה הבדיונית שכתבה שבה כל ילד וילדה צריכים חייל צמוד שיגן עליהם תהפוך יום אחד למציאות
אילנית: אבל זה, זה מה שהיה ביום שבת שחילצו אותנו לכל בן אדם מאיתנו הוצמד חייל.
[שיר - אסוף את המעשים]
מאיה: שלום, אני מאיה קוסובר ואתן ואתם על אסיף, יומני שבעה באוקטובר הסכת שמביא פיסות חיים ורגעים אנושיים קטנים מתוך שעות האימה של השבת ההיא.
[המשך השיר]
אילנית סוויסה נולדה וגדלה באשדוד שם היא למדה באולפנה כשבגרה עברה לתל אביב ואחרי לימודים גבוהים ונדודים היא חזרה לדרום כאשת תרבות שמפיקה פסטיבל קולנוע, מקימה קבוצות תיאטרון ויוזמת פרויקטים בהתחלה היא גרה בשדרות ומשם הגיעה לקיבוץ כפר עזה.
אילנית: זה דיאלוג כפר עזה זה לא... ומבצע רודף מבצע רודף מבצע רודף מבצע זה לא שהיה לנו רגע, אבל כל הזמן יש השאלה האם אנחנו נשארים בכפר עזה וכל הזמן התשובה היא כן
מאיה: שם בקיבוץ הירוק והיפה שבנגב המערבי נולדה הבת שלה רננה.
אילנית: היא באה אלינו ואמרה אני רוצה טיפול מקצועי היינו כבר בכל מיני כבר דיברנו איתה אנחנו ובגן יש להם תוכנית מה עושים כשקשה לי מין תוכנית מובנית כזאת שמדברת איתם על כל החושים ילדים שגדלים בתוך טיפול כל הזמן.
מאיה: שאלנו את אילנית אם היא זוכרת איפה הם היו בשישה באוקטובר
אילנית: רגע מתי?
מאיה: לקח לרגע להיזכר. החיים נחלקו פתאום ללפני ואחרי
אילנית: אה ביום שישי עשינו ארוחת חג זה שמחת תורה אנחנו מאוד אוהבים את החג הזה
מאיה: והיא והמשפחה שלה היו בשדרות אצל אחותה הם התלבטו אם להישאר לישון שם ובסוף החליטו לחזור הביתה לקיבוץ כפר עזה. בשבת בבוקר אזעקת צבע אדום פילחה את השקט ששרר בקיבוץ תוך כמה שניות בתרגולת הקבועה כל בני הבית ובעלי החיים הגיעו לממ"ד
אילנית: דובר א: היינו בממ"ד אמא שלי בת השמונים שני כלבים בן זוג שלי חזי והילדה שלי רננה בת 13
מאיה: מבעד לקירות הממ"ד הם שמעו את הצליל המוכר של האזעקה וגם רעשים אחרים, לא מוכרים אילנית סימסה לשכנה שלה
אילנית: כתבתי לה 'גגן, את שומעת יריות, מוזרות. היא אמרה לי כן, זה נשמע כמו נשק קל. אמרתי מה זה יורים עלינו? מה זה? אז היא אמרה לי תנעלו את הדלת אמרתי לחזי נעלת את הדלת? הוא אמר לי לא. הוא קם הוא הלך לנעול את הדלת נכנסנו לממ"ד סגרנו ומאותו רגע לא היה לנו שום קשר עם השכנים. כל היום כתבתי לה כל היום חיפשו אותה ככל הנראה הם נרצחו ראשונים
מאיה: ברגעים ההם אילנית והמשפחה שלה עדיין לא לגמרי הבינו מה קורה הם היו בממ"ד במשך שעות ארוכות
אילנית: שמענו יריות, צעקות בערבית, מרגמות, אלוהים באמת אי אפשר לדמיין את זה שוב, ורננה אמרה לי אימא בואי נגיד שמע ישראל אמרתי לה רננה לא אומרים שמע ישראל עד הרגע האחרון לא שמע ישראל עכשיו בואי נגיד שירים אחרים אז התחלתי לשיר לה כל מיני פיוטים כאלה 'מן המצר קראתי יה' ושיר ששרתי לה כשהיא הייתה קטנה שיר ערס שרתי לה 'בשם השם אלוהי ישראל אתם מכירים את זה? מימיני מיכאל והיא פתאום זכרה את זה וזה היה כמו מנטרה כל כמה דקות אמרה לי עוד פעם אמא תגידי לי... 'מן המצר קראתיי ה ענני במרחב יה.
אילנית" במשך שעות ארוכות בממ"ד אילנית שרה בשקט לרננה אחרי שנגמרו הפיוטים והניגונים היא עברה לרפרטואר אחר של זמרת שרננה בת ה13 מעריצה
[שיר של טיילור סוויפט]
אילנית: טיילור סוויפט חברים. כי ביוני היא נוסעת למופע בעזרת השם קנינו לה כרטיסים
מאיה: ואז אילנית שלפה את ארגז כלי התיאטרון שלה ולקחה את רננה במסע של דמיון מודרך למופע של טיילור סוויפט
אילנית: ואמרתי לה רננה בואי תספרי לי איך יהיה הטיול איך יהיה המופע. אמרתי לה הנה אנחנו בנתב"ג, הנה נכנסנו קנינו לך ספרים בסטימצקי הנה עלינו, הנה אכלנו אוכל מטוסים הנה ירדנו בלונדון הנה ארמון המלכה הנה הביג בן הנה הספרייה הנה הארי פוטר, אולפני הארי פוטר כמובן, הנה נסענו ברכבת למופע עכשיו גם היא מסבירה לי שאפשר להכניס רק תיק A4 שקוף למופע והיא התחילה להסביר לי איך המופע של טיילור היא עולה והשיר הזה ככה וככה והיא התחילה לשיר לי כי היא יודעת את סדר המופע זה טירוף שהיא יודעת את סדר המופע והיא התחילה לשיר לי שיר אחרי שיר ואצל טיילור במופע יש כל מיני מקומות שהקהל אומר לה כל מיני דברים שהקהל המציא שהקהל שלה המציא יש כאילו היא אומרת משהו ואז יש כזה [הקלטה] 1, 2, 3, 4... כולם צועקים ככה ואז אני אומרת לה רגע אז איפה תגידי לי איפה בדיוק אני צריכה רננה להגיד את זה כדי שאני אדע.
מאיה: כשהחיילים באו לחלץ אותם הם הקציבו חמש דקות להכניס כמה דברים למזוודה או לתיק ואז ממש כמו במחזה שאילנית כתבה "לכל אחד ואחת הוצמד חייל" והם יצאו אל שבילי הקיבוץ שהיו עדיין תחת אש המחבלים
אילנית: החיילים כדי שהם יוכלו לשמור על כולנו במקום אחד אז הם אספו אנשים מהבתים את אלה שהם נשארו בחיים הם אספו אותנו למקום אחד ואז אחרי זמן רב שהיינו כולנו ביחד, אני לא יודעת להגיד שעות כי הזמן נזיל אבל ארוך ומשמעותי
מאיה: המפקדים הודיעו שכולם יצאו בצעדה אל מחוץ לקיבוץ. בשקט, בטור ארוך שלא הולכים בחושך מלווים על ידי כוח גדול של חיילים הם התחילו לצעוד
אילנית: ילדים, תינוקות, מבוגרים אמא שלי בת שמונים, לידה עוד אנשים עם מקלות הליכה שבקושי יכולים ללכת אני למשל סחבתי כלבה אחת שלי רננה הבת שלי סחבה את הכלב של אמא שלי אנחנו היינו עם מזוודות ותיק גב ותיק צד ואמא שלי בקושי יכולה ללכת עד שהעלו אותה על אחד הרכבים. חזי סחב מזוודה. לילה מאוחר, אנחנו עייפים, רעבים, צמאים ופשוט צועדים בצעדת השחרור/המוות כי בכל רגע זה הרגיש ככה שני קילומטרים צועדים במין שביל אחד ארוך כשמסביב את רואה את הקיבוץ כולו מושחת. רואים את הטנדרים שהם פרצו בהם מכוניות שכולן מנופצות, הפוכות ולצידי הדרך הכול מנופץ, כל הקיבוץ מנופץ אני לא יודעת אם אפשר היה לא לחשוב על זה שמהשיחים יש מחבלים ראינו בתים נשרפים, אולי המחבלים שם החיילים ממש עמדו מכל הצדדים שלנו והקיפו אותנו, הם היו עם נשקים חלקם כרעו, חלקם עמדו, חלקם עשו שלשות מצד אחד זה הרגיש ששומרים עלינו מצד שני זה היה כל כך מבעית הדריכות שלהם את גם רואה את הפחד של הילדים.
אני ראיתי את הפחד שלהם בעיניים זה שהם עם נשק, זה שהם חיילים זה לא אומר שהם לא הם מפחדים אני ראיתי שהם מפחדים
מאיה: הם הגיעו לנקודת איסוף מאולתרת מחוץ לקיבוץ ושם עלו על אוטובוס החילוץ הראשון שהתארגן לקחת אותם למושב הודיה
אילנית: לקחנו את הכלבים ועלינו נסענו בחשיכה מוחלטת כל הדרך רכבים הפוכים שככל הנראה היו שם גופות של אנשים פחד אימה לנסוע את כל הדרך הזאת וכשהגענו להודיה אז כבר הייתה איזושהי תחושת הקלה ובאמת האנשים שם, אמצע הלילה, כנראה ידעו שאנחנו מגיעים פתחו שולחן, עם ישראל חיבק אותנו לזרועותיו, ארוחת מלאכים, לא שלמישהו היה יכולת להכניס משהו לפה...
מאיה: פגשנו את אילנית על הדשא של בית המלון בקיבוץ שפיים המשפחה הייתה שם. חזי ורננה והכלבה שלהן כתם. אמא שלה חזרה לאשדוד כי היא מטופלת דיאליזה
אילנית: ועכשיו שואלים אותי האם תישארי בכפר עזה ואני אומרת, זה שאלה לא מוסרית לשאול אותנו עכשיו פשוט לא לשאול את השאלה הזאת עכשיו, אי אפשר לשאול אותה אני שומעת אנשים שאומרים שיחזרו, אני גאה בהם, אני מעריכה אותם אני חושבת שבאמת זה יהיה מפחיד מאוד אם אנשים לא יחזרו כי זה באמת תהיה התחלה של קץ המדינה כי זה חבל ארץ הכי לגיטימי בעולם אבל רננה אמרה בממ"ד היא אמרה אני לא רוצה לחזור כי אני מפחדת לחשוב שאני מתהלכת בשבילים של הקיבוץ
מאיה: יש רק מחשבה אחת לגבי העתיד שאילנית מצליחה להחזיק בראש ובלב היא ממוקדת בתאריך אחד
אילנית: בשמונה ביוני זה המופע
מאיה: ההופעה של טיילור סוויפט
[שיר של טיילור סוויפט]
כשפגשנו את אילנית בשפיים על הדשא ודיברנו על הכוח של המוזיקה ישב לידה חבר מקיבוץ כפר עזה 'שמי שלמה קורן, אני מניצולי כפר עזה. הייתי בממ"ד במשך שלושים שעות עם אשתי אתי ועם הכלב ג'ורג' . ושרדנו.
מאיה: כששלמה ואילנית נפגשו בפעם הראשונה אחרי האסון הוא סיפר לה שהיה שיר אחד שליווה אותו ברגעים הקשים
שלמה: במשך הרבה שעות כל הזמן התנגנה לי השורה 'כשאני יוצא מכל אני קונה מתנות לכולם'
מאיה: כך נפתח השיר 'מתנות' של אביתר בנאי
'כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם,
כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם,
כשאני יוצא מזה, ואני יוצא מזה
סולם זהב בקצה של בור
הגוף יש לו סוף,
לנשמה אין לה סוף, אין לה סוף
תן לשינוי לצמוח
אל תפחד מהפחד.
שי צברי ויוגב גלוסמן שהיו שם על הדשא בשפיים תפסו גיטרה והתחילו לנגן
[שרים]
האזנתן והאזנתם לאסיף. יומני שבעה באוקטובר אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק יחד עם ניר גורלי. על עיצוב הסאונד והמיקס עודד דבידוב מפיקות נועם פלג, נועה טייב ונועה רוקני תודה רבה ליאיר מיוחס על הצילומים מוזיקת הנושא מבוססת על השיר אסיף שאת מילותיו כתב איתמר פרט והלחינה נעמי שמר תודה לדניאל שמר על הנגינה ותודה ליודית רביץ שקליטה במיוחד ביצוע חדש לשיר עבור ההסכת ולמור סיוון על ההפקה המוזיקלית .
פרקים נוספים מחכים לכם באתר וביישומון כאן. תודה על ההאזנה, ימים שקטים שיבאו.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments